במדינות מתוקנות מנהיגים כמו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, היו יושבים בכלא כבר מזמן. אך כיום לצערנו ישראל וארה”ב כבר מזמן לא מדינות מתוקנות, הדמוקרטיה בהן חלשה ומחולשת מדי יום. והציבור או שאינו מבין את חומרת המצב או שלא אכפת לו. מכל מקום: הנזק שגורמים נתניהו וטראמפ למדינותיהם הוא קבוע ובר קיימה ולא יתוקן גם לאחר שהם יעלמו מהמפה הפולטית. יקח מספר דורות אם בכלל להחזיר את המצב לקדומו
בביקורו השלישי בחודשים האחרונים של נתניהו בבית הלבן, נראה המנהיג הישראלי זורח כאילו זכה בפייס. הרי בישראל נתניהו כבר אינו מקובל, ורבים מבינים עד כמה הוא הזיק ומזיק למדינה. אך בבית הלבן כשטראמפ לצידו, מרגיש נתניהו ממש כמו בבית. הרי מה אפכת לו שהוא האחראי הראשי למחדלי השבעה באוקטובר, שחטופים נהרגו כיוון שהוא סירב להגיע להסכמות עם החאמס, ושחיילים רבים כמו פלסטינים רבים נהרגים כמעט כל יום לחינם בעזה
נתניהו המושחת לא התבייש להציע שחברו האמריקני המושחת יקבל את פרס נובל לשלום. עבור מה? עבור הצלחתו להפסיק את המלחמה בין רוסיה לאוקראיינה? האם הצליח טראמפ להביא שלום בין ישראל לאיראן, או בין ישראל לפלסטינים, או בין ישראל לחמאס, או בין ישראל לסוריה, או בין ישראל לערב הסעודית, או בין ישראל ללבנון
אך כאשר שני מנהיגים מושחתחים נפגשים, כל אחד רוחץ את גבו של השני ויש הרבה מה לרחוץ שם. לכן טראמפ לא התבייש לקרוא למערכת המשפט בישראל להפסיק את משפטו של נתניהו. איזה מעמד יש לנשיא ארה”ב שהוא יכול בכלל לצאת בדרישה שכזו
ועל התערבות טראמפ במערכת המשפט בישראל כותב פרופסור אמנון סלע:
אינני קורא מתמיד של ישראל היום. לכן מזמן לא קראתי כתבה של אמנון לורד. כבר לפני שנים רבות הוא הסתמן כאיום כעיתונאי של ה-דיפ-סטייט, מתלהם, לא מדוד. בכתבה החדשה של רבעי אמיתות וחצאי שקרים, הבנתי את גודל החרפה בהתערבותו החצופה של טראמפ במערכת המשפט. נצחון הבורות השמרנית התאפשר, בין השאר בשל התערבות האוונגליסטים ושאר עובדי הדת. מיד יצא הקבינט המטורלל נגד הדמוקרטיה, ומה שנשאר, תוך עשרים וארבע שעות הוא ליבה את המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. בהבל-פה הוא סיפח את קנדה וגרנלנד. והסיר מיסים משכבת המיליונרים שהשמינה
בשניה הפכה אמריקה לגדולה כשמפרץ מכסיקו הפך למפרץ אמריקה. באצילות אופיינית לימין לורד תקף את הנשיא ביידן. באותו שאר-רוח שביבי תקף את אובמה. את תמיכת שתי המפלגות ביבי ולורד השליכו הימה לאחר הליך הרס שיטתי של מערכת המשפט האמריקנית, עם נגיחות בקונסטיטוציה. נפנה הנשיא האמריקני הידיד (לפעמים) לנפץ את מערכת המשפט בישראל. זה הנשיא שעסק בפרוסטיטוציה תחת שמי אותו אל. לפני שבע שנים בעצת ביבי ידידו הוא סייע לאיראן להעשיר אורניום. בעצת ביבי ידידו הוא יצא למלחמה נגד אותו איום, ולא הואילו אזהרות הפנטגון והסי.אי.איי, נגד סמכות הקונגרס, אותו קונגרס שתקפו תומכיו, בליווי תפילות דרעי בעל הנס הטרמפיזם מטמא את העולם. נכון, לא לדעת כולם
ועל התנהלות ממשלת ישראל הפוגעת בשלטון החוק אומר איש הצבא הבכיר לשעבר בני ברבש: מחובתנו להציב מול הבריונות השלטונית אמצעי הרתעה יעילים ולמתוח קו עצירה שממנו לא נסוגים. מחיקת עברו והוויתו של כל אדם, יהיה זה אלוף, טוראי או סתם אזרח שלא בא לשלטון טוב בעיניים, היא פרקטיקה מוכרת וידועה של המשטרים האפלים ביותר במאה העשרים, שמפני אחד מהם הזהיר יאיר גולן עצמו. מחר תחליט הממשלה לשלול את תאריו האקדמיים של מדען מזהיר ומחרתיים היא תפקיע משופט עליון את משרתו כי פסיקתו לא תישא חן בעיניהם
Before Passover, a relative of ours in New Jersey asked if we would have problems getting Manischewitz wine. I told her all would be fine. Even though US alcohol had been taken off Manitoba’s shelves, we would just buy other brands of kosher wine instead, I said.
I felt confident about this possibility until I marched to the kosher section of the wine shop and saw the notification. The store encouraged us to buy whatever was available “right now” because all kosher wine, no matter where it is made, is imported through the United States. We were fine for Passover and, to be honest, my family is more flexible about wine the rest of the year, so the situation didn’t worry me too much.
A Manischewitz joke from my mom, visiting from the States, made me wonder about how much kosher wine is available now in Manitoba, and I did some googling. Between the provincially run Liquor Marts and the private wine shop that caters to those who keep kosher, I saw about six wine varieties available.
Then, my husband told a story he’d heard from someone attending minyan. Their family kept kosher. To get the kosher wine they wanted during Manitoba’s ban on US alcohol, they placed a special order with Happy Harry’s liquor store in Grand Forks, ND. The dad drove from Winnipeg, crossed the border, picked up two cases of wine, paid the duty at the border and drove home again. It was a 470-kilometre round trip, more or less, to resolve the issue.
You don’t think a lot about this when supply chains function between countries, but, in the absence of kosher wine imports, you have whatever odds and ends are left – and Kedem grape juice, which is still available.
Plenty of Jewish Canadians may be asking what they will drink on the holidays. This made me think about the Babylonian talmudic tractate I’ve just started studying, Avodah Zara. This tractate, compiled by about 500 CE, concerns how one lives alongside idol worship. It considers issues like whether Jews should do business with non-Jews before their festivals, because the money they earn might go towards ritual sacrifice to idols.
It gets more specific though. Jews lived in diverse places, with many different cultures around them. The rabbis wondered, what if there were a water fountain and the water spurted out of a Greek god or an idol? Jews may not drink “from Zeus’s lips.”
The rabbis then suggest a more concerning health issue about these fountains with pipes. There was danger, they posit, because these pipes brought water from ponds or rivers. You might swallow a leech. Medical suggestions about what to do if you swallow a leech (or, heaven forbid, a hornet) follow. Apparently, one is allowed to boil water on Shabbat to deal with this problem, or swallowing vinegar might help.
This discussion on Avodah Zarah, page 12, examines how to deal with many issues in communities where we Jews interact with others, working and living together, specifically mentioning Gaza and Bet She’an. Yes, those two locations have been in the news … funny how little changes.
This tractate page describes how to cope with another even more difficult dilemma. During this period – the Mishnah was compiled by about 200 CE, and the Gemara was added by 500 CE – some people believed that Shavrirei, a water demon, came out at night. If you got thirsty at night, you must wake up someone else to accompany you, as the demon would only be a problem if you were alone. However, if you were alone and thirsty, there was another solution. One knocked on the jug lid and recited an incantation: “shavrirei verirei rirei yirei rei.” Maybe reducing the name of the demon at each repeat results in causing the demon to disappear, too?
To most modern thinkers, this whole approach will seem bizarre. An entire tractate is devoted to avoiding idol worship, since Jews believe in only one G-d. Yet, at that time, Jews also seemed to believe that dangerous demons existed, swallowing leeches could be resolved by consuming hot water, and a person would die from swallowing a hornet but might delay their demise by drinking vinegar. Worldviews are complicated, and full of contradictions.
These days, Jews, both in Israel and the diaspora, live in community with non-Jews. We must cooperate and get along even when our traditions don’t jibe. Further, we must consider when our actions are meaningful and when they’re tokenism. Some examples of avoiding idol worship suggest that Jews should avoid even the appearance of worshipping idols. For instance, if you get a thorn in your foot near an idol statue, don’t bow down there to pull out the splinter! It looks bad.
From the outside, sure, Jews in Canada can stand behind our country’s counter-tariffs and the choices made by our country and provinces to deal with trade issues. It’s within the rights of provinces to pull US alcohol from our shelves. That said, how then do Jewish families who require kosher wine to say Kiddush, celebrate Shabbat or weddings or holidays? According to at least one household, it requires crossing the border, paying the duty and getting on with things.
It’s not clear whether the counter-tariffs, lack of US alcohol sales or decreased Canadian tourism to the United States will make any difference in the Canada-US trade relationship. Like the incantation to get rid of the demon Shavrirei, perhaps reducing the names of those who bother us makes them disappear. Maybe it’s just a ritual that makes us feel better. We can’t tell from here.
Over time, our priorities differ. Sometimes, we’re scared of a water demon. Other times, we’re feeling thrashed about by trade talks with an “orange” ruler of a different sort. In both cases, we might respond with token acts or incantations, which mostly don’t change things. Yet, the rabbis point out, water is essential to life. We must drink, so we come up with hopefully safe solutions to quench our thirst. Wine is a little less necessary, but we bless it multiple times a year, so does the kosher wine shortage matter more now? The issue creates discord between our Canadian and Jewish identities, as we live in the diaspora.
Perhaps all will be resolved when Canada’s internal trade between provinces improves. Maybe we’ll think less about this when the weather cools and we’re not quite so “thirsty.” Here we are, almost 2,000 years after these issues were first discussed, still wondering the best ways to live in diverse societies, meet our needs and get along with our neighbours.
Joanne Seiff has written regularly for the Winnipeg Free Press and various Jewish publications. She is the author of three books, including From the Outside In: Jewish Post Columns 2015-2016, a collection of essays available for digital download or as a paperback from Amazon. Check her out on Instagram @yrnspinner or at joanneseiff.blogspot.com.
Israel’s decades-long conflict with Iran is no longer a proxy war, but a real war. Israel has bombarded sites associated with Iran’s nuclear program – as has the United States – and assassinated top military officials and nuclear program scientists. Israel also has targeted installations of the Iranian Revolution Guard Corps, the branch of Iran’s military that reports directly to the supreme leader and protects the nation’s Islamic identity from internal and external threats. Iran has launched missiles at Israel, as well as at a US military base. As of press time, a US-brokered ceasefire appeared to be holding.
Ending Iran’s nuclear program, or, at a minimum, setting it back, is the objective of Israel’s military operation. Regime change – a situation in which the Islamist government of the ayatollahs is replaced by something presumably better – is on the lips of Israeli and American leaders. But, as tempting and positive as that might sound, the immediate mission is more specific and tangible. Some express hope that the debilitated Iranian regime may be subject to internal rebellion. We should remember, though, that the Iranian regime fought an eight-year war with Iran that cost a million lives and millions more injured. That conflict, which ended in an effective stalemate, suggests massive loss of life is not a barrier to the ayatollahs’ ideological objectives.
Western countries, Americans especially, have seen the dangers of becoming entrenched in catastrophic military affairs half a world away, with decades-long engagements in Iraq and Afghanistan in which the people of the region by some measures are now worse off than ever.
We all prefer diplomacy to war, of course, and the discourse in the lead-up to Israel’s strikes on Iranian sites was focused on whether a negotiated resolution was possible. For now, however, negotiation is off the table, although a weakened Iran with a disabled nuclear program would presumably be more amenable to talking.
The objective of preventing end-times religious fanatics like those of Iran’s government from obtaining nuclear weapons is something that most reasonable people can get behind. But “mission creep,” the potential for a limited military plan to expand into a long-term engagement, is one of many dangers stemming from the current situation.
Underestimating the seriousness of the enemy is another threat. Neville Chamberlain, the British prime minister in 1939, notoriously negotiated with Hitler and his name has gone down in history as someone who, put mildly, badly misjudged the preference for negotiation over force.
There have been dramatically conflicting reports about how close Iran is – or was – to nuclear weapons. Reports that Iran was on the cusp of nuclear capability were the justification for Israel’s attacks. Other reports suggest they were further away than Israel alleged. Perhaps no one knows but the Iranian regime.
We wish for peace. We also wish for a world where those who threaten peace can be contained. These basic truths can seem contradictory in the short term. But the long-term wish for peace, indeed the very survival of the Jewish people to judge by the explicit genocidal expressions from the top leaders of Iran in recent decades, requires that the nuclear program they have been constructing must never be allowed to near completion.
Interestingly, many voices who have condemned Israel’s approach to the war in Gaza are far more amenable to their approach with Iran. Although some people certainly view the Iranian threat and the Hamas threat as two prongs in the same war, the world seems more likely to acknowledge the urgent danger posed by Iran than they do the threat by Hamas, which is, at this point, limited primarily to Israelis. A nuclear Iran is viewed, by people in the West, as a direct threat to their own well-being – and that has seemed to focus their minds and create a common cause with Israel in ways the battle with Hamas has not.
Self-interest is a powerful force. A few leaders – notably Germany’s Chancellor Friedrich Merz, who said Israel is doing “the dirty work” for “all of us” – have acknowledged that the fight against Hamas and Iran are parallel battles. Others seem determined to view them as largely separate, as though existential threats to Israel are neither as concerning nor as world-changing as the Iranian dangers.
This may be true, in terms of scope, especially now that Hamas is widely seen to be massively weakened. However, the larger reality, as expressed by the German leader, remains: Israel is the frontline in a war that affects us all.
חברת התעופה הלאומית של קנדה, אייר קנדה, תחזור לטוס לישראל במהלך חודש מאי הקרוב. זאת, בכפוף למצב הביטחוני שישרור באזור הנחשב לאחד המסוכנים העולם. ואם המלחמה תסתיים סוף סוף ולא צפויים משברים נוספים קרובים
במקור הייתה אמורה אייר קנדה לחזור לטוס לישראל במהלך חודש אפריל, אך כאמור לסוף הוחלט בחברה הקנדית לדחות את הטיסות לתל אביב בחודש ימים. כך מסבירה מנכ”ל אייר קנדה בישראל, רות בן צור. היא הוסיפה: “יש לנו ביטחון מלא בקו, ברגע שיכולנו לחזור זה הדבר הראשון שעשינו”
אייר קנדה הפסיקה לחלוטין לטוס לישראל לאור המשבר הביטחוני הקשה במזרח התיכון, המלחמה בעזה והמלחמה בלבנון, במהלך חודש אפריל שנה שעברה. אז אמרו בחברה הקנדית כי: “הפעילות של אייר קנדה לתל אביב וממנה תישאר מושעית לעתיד הנראה לעין, לאחר מעקב אחר ההתפתחויות באזור. אנו מתחייבים לחדש את הטיסות לישראל וממנה ונעשה זאת ברגע שזה יהיה בטוח עבור לקוחותינו והצוותים שלנו”
כאמור במהלך חודש מאי הקרוב, אייר קנדה צפויה לחדש את הטיסות מטורונטו ומונטריאול לתל אביב. יצויין כי כיום אין טיסות ישירות מקנדה לישראל, לאחר שחברת התעופה הלאומית של ישראל אל על, הפתיעה בהודעתה כי החל מחודש אוקטובר שנה שעברה, היא ביטלה את הטיסות הישירות לטורונטו ומונטריאול. וזאת, מחוסר כידאיות כלכלית בזמן שעדיף היה להסיט את המטוסים לקווים רווחים יותר. בקהילות של הישראלים והיהודים באזורי טורונטו ומונטריאול קיבלו את הפסקת הטיסות הישירות של אל על מישראל לקנדה ובחזרה, בתדהמה ובכעס רב
בשנת אלפיים עשרים ושלוש הטיסה אייר קנדה כמאה ותשעים אלף נוסעים בקווים בין טורונטו ומונטריאול לתל אביב. שנה קודם לכן מספר הנוסעים בקווים אלה עמד על כמאה שבעים וחמישה אלף
במקביל הודיעה לאחרונה אייר קנדה כי היא מוסיפה קו חדש בין קנדה לפורטוגל, שיכלול טיסות בין מונטריאול לפורטו. הטיסות שיחלו בארבעה בחודש יוני, במשך ארבעה ימים בשבוע, ימשכו כל הקייץ ועד סוף חודש ספטמבר. באייר קנדה מאמינים שקוו חדש זה יהיה רווחי במהלך הקיץ של שנה זו. יצויין כי לאייר קנדה יש טיסות קבועות בין טורונטו לבירת פורטוגל – ליסבון, וכן בין מונטריאול לליסבון. קווים אלה הוכיחו את עצמם בשנה שעברה ולכן התווסף גם קו לפורטו
באייר קנדה קיימת אופטימיות בנוגע לטיסות לשווקים שונים באירופה כולל פורטוגל, תוך הוספת קווים חדשים והגדלת הקיבולת בקווים קיימים של החברה הקנדית. בנוסף לקו לפורטו אייר קנדה מתכננת להוסיף קווים חדשים גם לאיטליה וצ’כיה, בהם בין טורונטו לנאפולי, ובין טורונטו לפראג. מדובר בשלוש טיסות שבועיות שיחלו במהלך חודש מאי
לעומת זאת באייר קנדה נערכים לקיצוץ בטיסות שבין קנדה לארה”ב לאור מלחמת הסחר נגד קנדה עליה הכריז נשיא ארה”ב דונלד טראמפ. לא מעט קנדים התבטאו לאחרונה על רצונם להחרים את ארה”ב ובמסגרת זו, לא לרכוש עוד מוצרים אמריקאיים ולא לטוס לארה”ב
לאור הירידה המסתמנת בביקוש לטיסות בין קנדה לארה”ב, באייר קנדה נערכים לקצץ במספר הטיסות בין שתי המדינות השכנות. בין הקווים שעשויים להיפגע – באם הביקוש לטיסות לארה”ב יקטן – הם לאזורים “חמים” המיועדים לבילויים כמו פלורידה, לאס וגאס ואריזונה
בסקר אחרון שנערך הודיעו כחמישים ושישה אחוז מהקנדים כי הם מוכנים לבטל את הטיסות שלהם לארה”ב, או להימנע מלטוס לארה”ב. באם טראמפ יחריף בסנקציות נגד קנדה, אחוז הקנדים שיסרבו לטוס לארה”ב צפוי לגדול משמעותית
There has been a great deal of handwringing about antisemitism on campuses in North America in recent years. Since Oct. 7, 2023, with protests against Israel, some of which have turned violent and many of which have been condemned for making Jewish and Israeli students targets, the problem has intensified.
It is often said that politicians do not see the light until they feel the heat. University administrators are politicians in a broad sense, and the withdrawal of funds from donors may be among the reasons (ethics and decency being among other conceivable explanations) why some university administrators have tried to find a balance between the rights of free expression and the safety and security of Jews on campuses across North America. Criticism from government has also been a factor in pushing college leadership to address, to varying degrees, the problems faced by Jewish students, faculty and staff.
A notorious US government hearing – and the perceived weakness of college presidents to respond adequately to the problem – led to the resignations of the presidents of Harvard and the University of Pennsylvania.
Now, the US government, under the leadership of the reelected President Donald Trump, has summarily cut off a chunk of funding to Columbia University, with threats of more such punishments to come unless institutions of higher learning get their perceived issues with antisemitism under control.
“Since Oct. 7, Jewish students have faced relentless violence, intimidation and antisemitic harassment on their campuses – only to be ignored by those who are supposed to protect them,” US Secretary of Education Linda McMahon said in announcing the funding freeze. “Universities must comply with all federal anti-discrimination laws if they are going to receive federal funding. For too long, Columbia has abandoned that obligation to Jewish students studying on its campus. Today, we demonstrate to Columbia and other universities that we will not tolerate their appalling inaction any longer.”
Columbia’s interim president, Katrina Armstrong, called this a “time of great risk to our university” and said that the loss of funds would be felt in “nearly every corner” of the institution.
“There is no question that the cancellation of these funds will immediately impact research and other critical functions of the university, impacting students, faculty, staff, research and patient care,” Armstrong wrote in a statement.
A sum of $400 million is an almost inconceivable number to most ordinary people, so to put it in some context, Columbia has an annual operating budget of $6.6 billion, of which more than one-quarter comes from federal sources. Unlike most Canadian universities and the American state college systems, Columbia is a private institution – and an elite, Ivy League one at that. In other words, that is a massive amount of public money flowing into a private institution, though that is a topic perhaps for another day.
Columbia was an epicentre of last year’s campus protests and the genesis of a network of encampments against Israel and its war against Hamas, encampments that spread to campuses here in British Columbia, to consternation from Jewish students, their parents and communal organizations.
With the withholding of $400 million from Columbia, which is promised as a first major salvo in what could become a larger battle between the US government and higher education, the preponderance of handwringing may have shifted from Jews and their allies to the figures responsible for higher education.
Among Jews – in the United States, Canada, Israel and elsewhere – there are massively polarized opinions about Trump. But, whatever your position, it is true that something needs to be done to force universities to address the undeniable crisis facing Jewish students and faculty.
That said, this recent move against higher education is part of a larger effort to discredit liberal institutions, attack expertise and dismantle government programs designed to buttress democracy, liberty and the global order. Legitimate criticism of campus antisemitism is being weaponized by an increasingly cynical US government to stifle and punish speech and threaten the academy and its sources of knowledge production, including scientific discovery and advancement. We should be wary of aligning with these forces and their attempts to cover up their real agenda.
This move – and possible additional ones that seemed implied threats in McMahon’s announcement – will force a showdown. Jews likely will become a bargaining chip in this coming confrontation and that is deeply concerning for Jews of all political and ideological persuasions.
Elected officials and university administrators in Canada – where the vast majority of students attend public institutions – will no doubt be watching very closely to see what changes the financial penalty has on American institutions’ approaches to the problem. So will Jewish students and faculty, their families and others who care about them.
Tikun Olam Gogos’ O Canada! bags proclaim dedication to the ethic of improving the world in friendship with other nations, raising much-needed funds for grandmothers in sub-Saharan Africa who are raising their grandchildren due to the HIV & AIDS pandemic. (photo from Tikun Olam Gogos)
As proud Canadians and fundraisers for the Stephen Lewis Foundation Grandmothers to Grandmothers Campaign, Tikun Olam Gogos have launched a special edition line of O Canada! tote bags – determined to respond to the threats American tariffs pose to Canada, and to the suspension of USAID, which is devastating to the Gogos’ partner organizations in Africa.
According to Stephen Lewis, “Lives will be lost. Our best contribution at this perilous moment is to attempt to replace the resources that America has expunged.”
Tikun Olam Gogos’ response to the White House is to raise more funds by intensifying its efforts to handcraft and market its O Canada! line of large tote bags, zippered and drawstring pouches.
Tikun Olam Gogos (TOG) is part of the Greater Vancouver Gogos, which includes about 20 Gogo groups across the Lower Mainland. Gogo is the Zulu word for “grandmother” and tikkun olam is Hebrew for “repair of the world.” TOG is a volunteer group of grandmothers and grand-others (non-members who help out the group periodically) in Vancouver that was founded in May 2011 and is sponsored by the Sisterhood of Temple Sholom. Its mission is to raise awareness, build solidarity and mobilize support in Canada for grandmothers in sub-Saharan Africa who are raising their grandchildren due to the HIV & AIDS pandemic.
In 14 years of operation, Tikun Olam Gogos has raised more than half a million dollars for the SLF Grandmothers to Grandmothers Campaign. With its partners in Africa reeling from the withdrawal of other international programs, TOG is more determined than ever to fulfil its motto: “we will not rest until they can rest.”
Priced at $50, just $5 more than TOG’s original signature totes, the O Canada! bags proclaim dedication to the ethic of improving the world in friendship with other nations. So, wear your maple leaf and your heart proudly on your O Canada! tote. You are telling the world “Canada cares.”
To order your O Canada! tote bags, zippered pouches and drawstring pouches, visit tikunolamgogos.org or call Joyce Cherry at 604-261-5454.
מספר האמריקאים שעוזבים את ארה”ב ועוברים למדינה השכנה מצפון – קנדה – הולך וגדל. זאת, בעיקר עקב בחירתו המחודשת של דונלד טראמפ לנשיא המדינה
קרוב למאה אלף אמריקאים חצו את הגבול בעשר השנים האחרונות והפכו לתושבי קבע או אזרחים, לפי דיווח של ממשלת קנדה. וזאת בעיקר עקב בחירתו של טראמפ בפעם הראשונה לנשיאות (לפני כתשע שנים), לצד הרגשת חוסר הביטחון האישי, שהיו מהגורמים המרכזיים להגירה לקנדה
בעקבות המתיחות הפוליטית הגוברת בארה”ב, בוודאי אחרי בחירתו בחודש נובמבר של טראמפ לנשיא האמריקני בפעם השנייה, והזעזועים החברתיים העמוקים, יותר ויותר אמריקאים בוחנים אפשרות להגר לקנדה. נתוני גוגל טרנדס מראים זינוק משמעותי בחיפושים אחר מעבר לקנדה, שהחלו לאחר העימות הטלוויזיוני בין הנשיא היוצא ג’ו ביידן לטראמפ, כשביידן נראה מבולבל מאוד לאורך השידור, כך לפי דיווחים בעיתונות האמריקנית
מהלנה-רי ג’ונסון, אישה שחורה בת ארבעים ושתיים, מייצגת את גל ההגירה הזה. ג’ונסון, שגדלה בדרום ארה”ב ועברה ללוס אנג’לס, החליטה בשנת אלפיים ושמונה עשרה עבור לקנדה עם בן זוגה. היא רצתה לחיות במקום שבו המדינה לא נמצאת במלחמה מתמדת. לדבריה במדינה כמו קנדה היא מקום בו היא מרגישה בטוחה יותר עם משפחתה
לפי נתוני ממשלת קנדה, בין השנים אלפיים וחמש עשרה ועד הרבעון השלישי של שנה שעברה, קיבלו למעלה מתשעים ושלושה אלף אמריקאים תושבות קבע בקנדה. המספרים עולים בהתמדה כמעט מדי שנה מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות בארה”ב בפעם הראשונה
אולם החיים בקנדה אינם חסרי אתגרים ובעיות. יותר ויותר אמריקאים מדווחים על הקשיים הכלכליים במעבר. כך למשל, כריס אולט בן הארבעים, שעבר מפורטלנד לויקטוריה במחוז בריטיש קולומביה, סיפר שהדירה שלו בארה”ב בבניין מגורים עלתה כשלוש מאות אלף דולר. ואילו אותה דירה בקנדה עולה בין חצי מיליון לתשע מאות אלף דולר. ובתים פרטיים הרבה יותר יקרים בקנדה ומחירם נאמד סביב מיליון דולר או אף יותר
האמריקנים שעברו לקנדה מספרים שהשירות הרפואי בקנדה הוא חינם עבור אזרחים ותושבי קבע, או בעלות נמוכה מאוד. וזה יתרון אדיר מול ארה”ב שבה השירות הרפואי עולה הרבה מאוד כסף, ויש משפחות מתקשות להתמודד עם הוצאה חיונית וגדולה זו. מצד שני זמני ההמתנה לטיפולים רפואיים ארוכים במיוחד בקנדה, עם תורים שיכולים להגיע לשנה וחצי עבור ניתוחים לא דחופים. המצב כל כך חמור עד כדי כך שאנשים נאלצים לטוס למדינות אחרות, כולל בחזרה לארה”ב, כדי למשל לעבור ניתוחים מסובכים
למרות בעיות ההגירה הקשורות בקנדה, המהגרים מדווחים על יתרונות משמעותיים. מערכת החינוך נחשבת איכותית יותר, והביטחון האישי גבוה יותר, בעיקר בכל מה שקשור לעניין רישוי הנשק, שהוא פרוץ לגמרי בארה”ב. וזה מעלה חשש גדול אצל הורים ששולחים ילדים למסגרות החינוך נוכח תקריות הירי, שהפכו כבר לדי שכיחות במדינתם
אם כן, אמנם קנדה מהווה פתרון אטרקטיבי לאמריקאים שמחפשים שינוי נוכח התנודות הפוליטיות במדינה והחשש לביטחון האישי שלהם, אבל היא לא אוטופיה. גם במדינה השכנה יש לא מעט מורכבויות ואתגרים כלכליים, חברתיים ותרבותיים. וכידוע חיי מהגרים לא תמיד קלים במיוחד בשנים הראשונות לקליטתם במדינתם החדשה
טראמפ שנכנס שוב הפעם לבית הלבן מדיר שינה מאמריקנים רבים שמבינים היטב עד כמה הוא מסוכן למדינתם, למערב ובעצם לעולם כולו. ועל כן מספר המהגרים מארה”ב לקנדה צפוי לגדול בשנים הקרובות. בקנדה שמתעבים את טראמפ מקבלים את האמריקנים בזרועות פתוחות כבני משפחה לכל דבר ועניין.
בסרטים מצוירים רואים את החיה החזקה ביותר עומדת על גבעה וכל שאר החיות החלשות מריעות ומקבלות את מרותה. בארה”ב היום אותו כלל חל על הנוכל דונלד טראמפ שחזר לבית הלבן, והאמריקנים – בטיפשותם שבחרו בו – מריעים עכשיו בשמחה לעומתו
כל מי שקצת בדק את ההיסטוריה של טראמפ וכנראה לא הרבה אמריקאים עשו זאת, יכול למצוא בקלות אינפורמציה רבה שמוכיחה עד כמה הקריירה העסקית שלו מבוססת על נוכלות, רמיה, עושק ובדיות. בני משפחתו, משקיעיו, עובדיו ורבים אחרים מספרים בפרטי פרטים עד כמה טראמפ שיקר ורימה אותם, והמציא מציאות מדומה על מצבו הכלכלי – אך הוא לא נפגע מכך. המערכת המשפטית בארה”ב היא כה חלשה כך שלטראמפ התאפשר להמשיך ולרמות במשך כחמישים שנותיו הראשונות כאיש עסקים. עם הכרזתו שהוא רץ לנשיאות, המפלגה הרפובליקנית קיבלה אותו בזרועות פתוחות, במקום להעיף את הנוכל. מדוע? כי במפלגה הרפוליקנית בעידן הנוכחי הנורמות נשחקו עד דק והרצון לשלוט הוא הערך הכמעט יחידי שרלוונטי. מצד שני עומדת מפלגה דמוקרטית חלשה ונאיבית שחבריה מדברים על ערכים דמוקרטיים לטובת מדינתם, בזמן שהרפוליקנים השתלטו במהירות יחסית על כל ארבע מערכות הממשל: בית המשפט העליון, הבית הלבן ושני בתי המחוקקים. בעוד שהדמוקרטים מדברים על ערכי שוויון, חופש ועזרה לזולת ולא יכולים להגיע להסכמה שתאחד אותם, הרפובליקנים חיפשו רק את מושכות השלטון וכל דרך היא לגיטימית מבחינתם, להגשמת ערך זה עליון זה. כולל שקרים, איומים והפחדות. כך היה בקמפיין הבחירות הראשון של טראמפ וכך היה גם בקמפיין השני. וזאת בשיתוף פעולה מלא של ההמון ברחובות שהרגיש כאילו טראמפ הוא קומיקאי שמספק להם לחם ושעשועים
בקמפיין הראשון טראמפ נעזר בחברת התעמולה האמריקאית השמרנית קיימברידג’ אנליטיקה, שעזרה לו לנצח את הילרי קלינטון. קיימברידג’ הבינה שהיא צריכה להשפיע על כעשרים אלף בוחרים שלא ידעו במי לבחור כדי שטראמפ יזכה לרוב האלקטורים. החברה פימפמה להם שקרים וזה עבד מול הדמוקרטים שחיים בעבר ולא הבינו מול איזה נוכל ושקרן פתולוגי הם התמודדו. קיימברידג’ עזרה קודם לכן לפמפם שקרים בקמפיין שתמך ביציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. לא פלא שהחלו חקירות בעניין קייבמרידג’ היא הכריזה על פשיטת רגל שכך שלא נאלצה לספק מסמכים ודוחות
במקפיין הבחירות השני של טראמפ הוא נעזר במכונת תעמולה הרבה יותר אפקטיבית וחזקה – טוויטר (אקס) של אילון מאסק. כל אחד יודע שמאסק הוא האחרון שאפשר לסמוך על אמינותו ויושרו. מאסק חושב רק במונחים של כסף, קפיטליזם טהור ושליטה על ההמונים. ממש כמו חברו הטוב טראמפ. טוויטר שימשה מנוע תקשורתי עצום להאדרת שמו של טראמפ, תוך שהיא מפמפמת שקרים והפחדות אל ההמונים וזה עבד מצויין. מה גם שהמצד השני שוב הדמוקרטים החלשים לא קלטו באיזה עידן הם נמצאים
טועה מי שחושב שאחרי עדין טראמפ החיים יחזרו למסלולם. הוא הצליח בקדנציה הראשונה להביא לרוב של שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, וזה ישמר במשך שנים רבות. אותם שופטים כבר גרמו נזק אדיר לנשים ובארה”ב לאחר שביטלו את חוק ההפלות הפדרלי
טראמפ וחבריו יגרמו נזקים רבים למערכות השלטון, האכיפה והצדק בארה”ב, מה שיבטיח לרפובליקנים את את השלטון לשנים רבות בעתיד. והחשוב מכל: שלטונו של טראמפ הוציא את כל השדים הרעים מהבקבוקים ולא ניתן יהיה להחזירם. עבור לא מעט אמריקניים טראמפ משמש דוגמא ומופת שתוך שהוא מוכיח ששקר הוא כמו האמת
A photograph of Gen. Lewis Cass taken by Mathew Brady, circa 1860-65. In 1837, Cass dropped the anchor of the USS Constitution off Jaffa. (photo from US National Archives and Records Administration)
President Donald Trump’s unconventional proposal on Feb. 5 to annex the Gaza Strip isn’t the first time the United States has expressed territorial ambitions in the Middle East.
In 1837, Gen. Lewis Cass (1782-1866) dropped the anchor of the USS Constitution, “Old Ironsides,” off Jaffa. (Until British dynamite cleared the rock-strewn harbour in the 1920s, rowboats connected the port with the ships anchored offshore.) Together with several US Navy officers, Cass proceeded inland, planning to survey the uncharted Dead Sea – the lowest point on earth – but the poorly equipped mission was a failure. Ill from sunstroke and dehydration, the sailors barely managed to return to their vessel alive.
A decade later, Lieut. William Francis Lynch (1801-1865) of the US Navy led a better-provisioned 17-man expedition to explore the Jordan River and Dead Sea. Camels hauled the prefabricated boats specially manufactured of copper and galvanized iron overland from the Mediterranean Sea to Lake Kinneret (Sea of Galilee). Lynch then ventured down the Jordan River, which is a creek by most standards. In tandem, a party proceeded on land. The mission mapped the Jordan’s hitherto unknown 27 rapids and cascades. Though it is only 100 kilometres from the freshwater Lake Kinneret to the Dead Sea, the Jordan River’s winding course was 322 kilometres long. Lynch described the Jordan as unsuitable for navigation, calling it “more sinuous even than the Mississippi.”
Lieut. William F. Lynch, circa 1861-62. In the mid 1800s, Lynch led a 17-man expedition to explore the Jordan River and Dead Sea. (photo from Naval History and Heritage Command Photograph Collection, NH 367)
While advancing “the cause of science,” Lynch was also at “the service of American commerce with the region.” He reported “an extensive plain, luxuriant in vegetation and presenting … a richness of alluvial soil, the produce of which, with proper agriculture, might nourish a vast population.”
While Congress shelved Lynch’s report recommending colonization, it helped spark the United States’s fascination with the Holy Land – and led to the establishment of American colonization projects in Jaffa and Jerusalem.
At Tel Aviv’s south end is a cluster of wooden clapboard buildings straight out of New England known as the American Colony. The story begins shortly after the American Civil War: on Aug. 11, 1866, 157 members of the Palestine Emigration Colony – including 48 children under the age of 12 – set sail from Jonesport, Me., for Jaffa on the newly built, three-masted vessel USS Nellie Chapin.
George Jones Adams (1811-1880), leader of the 35 New England families, hoped to develop the Land of Israel in preparation for the biblically prophesized return of the Jews. This would hasten the second coming of the Christian messiah. Adams had been a follower of the Mormon Church, but quit the religion following the assassination of Mormon founder Joseph Smith in 1844. Most of the congregants of the Church of the Messiah that Adams founded lived in Maine.
Departing the United States, Adams stated: “We believe the time has come for Israel to gather home from their long dispersion to the land of their fathers. We are going [to Jaffa] to become practical benefactors of the land and people, to take the lead in developing its great resources.”
Proto-Zionists, their purpose was not to missionize but to assist the Jewish people in returning to their ancestral land. However, though equipped with the latest agricultural tools, 22 pre-fab houses and religious fervour, the colonists’ mission was doomed. Arriving in Jaffa, they learned that Adams had not yet purchased the land on which they planned to settle. Instead, they pitched their tents on the beach near a cemetery where the victims of a recent cholera epidemic were buried. Within six months, 22 of the 157 settlers, including nine children, were dead.
Disease was not the settlers’ only problem. After finally buying the property for their neighbourhood, the first outside of Jaffa’s Ottoman ramparts – Tel Aviv would only be founded 43 years later, in 1909 – the pioneers quickly learned that farming in the arid Middle East was nothing like agriculture in rainy New England.
Facing starvation and soaring mortality, Adams sought solace in alcohol. Within two years after their arrival, all but two dozen or so members of the American Colony had returned to the New World. Their buildings were sold to newly arrived German evangelical Christians. Known as Templars, the Germans developed seven colonies across Palestine until being arrested by the British in 1939 as Nazi sympathizers. They were deportedto Australia or sent back to the Third Reich in prisoner exchanges.
Among the Americans who remained was Rolla Floyd (1832-1911), a pioneer of Israel’s tourism business. In 1869, he opened the stagecoach service from Jaffa to Jerusalem on the newly paved road. The journey from the coast to the mountains took 14 hours: today’s high-speed train covers the same distance in 29 minutes, with a stop at Ben-Gurion Airport.
The Maine settlers were not forgotten, thanks to Reed Holmes: in 1942, the historian met an elderly woman who had been 13 when the Nellie Chapin dropped anchor. After four decades of research, Holmes published The ForeRunners. Around the same time, he organized a tour of Israel. Among the participants was Jean Carter, a licensed contractor from Massachusetts. Touring the former American Colony, she was aghast to learn that the decrepit, historic wooden houses were about to be torn down.
Raised in a Protestant church, Carter had a master’s degree in Jewish studies and was fluent in Hebrew. She persuaded the Israeli government to declare the former colony a heritage site, received a promise that any structure that could be preserved would be spared demolition, and got the Tel Aviv municipality to erect a plaque on the beach where the Maine colonists had landed.
Holmes and Carter fell in love and eventually married. In 2002, they purchased Wentworth House – one of the remaining American Colony buildings. With the help of specialists in 19th-century building preservation techniques from Maine, the couple spent two years restoring the ruin and removing later additions. Today restored as the Maine Friendship House, it houses a museum about Jaffa’s American Colony.
The Holmes, who live in Peace Valley, Me., were honoured in 2004 by the Maine Preservation Society – the first time the group recognized a project outside of New England.
Unrelated to Jaffa’s American Colony is a Jerusalem settlement of the same name. The eponymous luxury hotel where foreign journalists like to belly up to the bar was founded in 1881 as a commune – Israel’s first kibbutz – by members of a Protestant utopian society led by Horatio Spafford of Chicago (1828-1888), who penned the Evangelical hymn “It Is Well With My Soul.”
Spafford and his wife Anna (1842-1923), together with a group of 14 adults and five children, expected Jesus’s second coming imminently. While waiting, the members of the pietistic settlement of Yankees and Scandinavians served the Holy City’s many destitute by opening soup kitchens, hospitals, orphanages and other charitable ventures.
Horatio Gates Spafford and Anna Spafford, circa 1873. In 1881, a Protestant utopian society led by Horatio Spafford founded the American Colony in Jerusalem. (photos from Manuscript Division, Library of Congress)
Much of that charity was funded by the American Colony Photo Department, which became the community’s primary income. Many of those early images fall into the category of Orientalism, for which the West had a seemingly insatiable appetite. But part of that artistic achievement was due to fortuitous timing – the colony’s photographers began operating at a time when tourism to the Holy Land, especially from America and Europe, was beginning en masse.
Moreover, “with the advent of halftone printing in the 1880s, images were now becoming more accessible to the public via printed matter – books, magazines and newspapers – where they were now reproduced alongside text,” notes Tom Powers in his 2009 work Jerusalem’s American Colony and Its Photographic Legacy. (Before that, photographs could only be pasted into books by hand, as individual prints.)
A third factor was getting off to a good start, thanks to plain luck. The first sizeable project of the American Colony documentarians was the1898 state visit of Imperial Germany’s Kaiser Wilhelm II and Empress Augusta Victoria to the Holy Land.
Interested in seeing the American Colony Photo Department’s 22,000 historic photographs archived at the Library of Congress in Washington, DC? Visit loc.gov/pictures/collection/matpc/colony.html.
