politics

The balancing of rights

Canada prides itself on being a country where free expression is a core value. We have always differed from our American cousins, though, in recognizing a balance between an “anything goes” right to speech and the contending right of individuals and groups to live free from fear and incitement.

Canadian law draws definite lines. Speech that incites violence against an identifiable group, that promotes hatred or that crosses into criminal harassment is not protected. Those limits are not theoretical – they exist precisely because history has shown what can happen when words move from expression into incitement.

Even as governments take steps towards legislation that would create “bubble zones” and strengthen hate crime laws, many Canadians Jews are concerned that limitations already set out in law, intended to protect minority communities, are not being enforced. Rhetoric like “Globalize the intifada,” which is heard as an overt call for violence against Jews by most Jews and other people who can hear clearly, is going uncontested by police and courts, for example.

The Criminal Code is clear: advocating or promoting violence against identifiable groups crosses a line. The question is no longer whether such limits exist. The question is whether they are being enforced. And, increasingly, the answer appears to be no.

What we are seeing is not simply robust debate. It is a climate in which harassment and intimidation are proliferating, often without legal consequence.

There are, of course, consequences. Jewish institutions require heightened security after so many incidents that it is hard to keep up with the grim news. Students and faculty experience actively hostile campus environments. Public demonstrations brazenly cross the line between protest, provocation and hate.

There is no provable causal chain between rhetoric and violence. Democracies are right to err on the side of speech. But, when the same language, the same slogans and the same patterns of escalation appear alongside an unprecedented rise in hate incidents and targeted attacks, the correlation becomes increasingly difficult to dismiss – and demands attention.

Canada is not alone in confronting this tension. The British authorities have begun to draw firmer lines – distinguishing between lawful protest and language and conduct that threatens public safety or targets vulnerable communities.

The approach is not without controversy. It raises legitimate concerns about overreach and the risk of suppressing dissent. But it also reflects a recognition that inaction carries its own dangers.

Canada is facing a similar showdown.

The goal must not be to silence political views, however unpopular. Or to criminalize protest or suppress debate about complex international issues. Those must remain protected. The goal must be far narrower – to enforce the laws that already exist and to ensure that calls for violence, harassment and intimidation are treated as such, regardless of political context. To make clear that free expression does not extend to threatening the safety and dignity of others.

This is a position that seems simple enough, even unquestioned, when it comes to hateful language and physical intimidation against other vulnerable populations. The situation is serious and it demands the willingness to confront uncomfortable truths.

Canada should not abandon its commitment to free expression. But we must recognize, as we always have, that free expression has limits – and that those limits exist for a reason. In this instance, the reason is the evident correlation between rampant anti-Israel, antizionist and antisemitic rhetoric and the violence against Jews and Jewish institutions we are experiencing.

The government of the United Kingdom is now experimenting in enforcing limitations on hate expression. It is a courageous step. It could also be a turning point – in either direction.

The inevitable pushback around “silencing” (itself often founded on antisemitic tropes of Jewish power) and the more legitimate concerns about free speech make this a fraught policy area. However, if the UK, which shares much of our political culture, can find a middle ground, we would be wise to pay attention.

If, on the other hand, more violent protests, adverse court decisions or – more damagingly – if the government suffers internal splits or popular disapproval over its approach to anti-Jewish harassment, it could set a precedent in which politicians in places like Canada learn that it is best not to provoke the harassers. If that happens, it will signal an open season for anti-Jewish agitation and an extraordinary abandonment of free speech’s twin core value of being able to live free from fear and incitement.

What is needed right now is political courage. Some of that exists, but it needs to exist in a sufficient number of decision-makers and in the places of power where it is most needed and can have the most effect. For better or worse, we will know if this is the case soon enough.

Downhill after Trump?

Left to right: Jewish Federation of Greater Vancouver chief executive officer Ezra Shanken, Temple Sholom Senior Rabbi Dan Moskovitz and commentator and author Yossi Klein Halevi. (photo by Pat Johnson)

The special relationship between the United States and Israel is at its greatest peak, according to American-Israeli thinker and commentator Yossi Klein Halevi. The bad news is, he predicts, it’s all downhill from here.

In conversation with Temple Sholom’s Rabbi Dan Moskovitz, Klein Halevi warned that, whoever succeeds US President Donald Trump, it is almost inevitable that the next American leader will be less supportive of Israel.

“After Trump, the deluge,” said Klein Halevi. “There really is this sense of this moment as bittersweet. We have never been in a closer alignment with the United States than now.… This is really the culminating moment of the special relationship, that it doesn’t get any better than that.”

Were Vice-President J.D. Vance, a Republican, to become president, Klein Halevi warned, the US-Israeli relationship would almost certainly deteriorate.

“If it is just about any Democrat, it’s not going to be good,” he said. “In some cases, it would be extremely negative. So, there’s a sense that this is sort of the final play.”

Change is inevitable in Israeli politics, as well, he argued. Klein Halevi emphatically believes Netanyahu will not be reelected. The only question, he said, is whether someone else can cobble together a workable majority.

Klein Halevi is scholar-in-residence at Temple Sholom and the event April 23 was presented in cooperation with the Jewish Federation of Greater Vancouver.

Klein Halevi is a senior fellow at the Shalom Hartman Institute, and one of Israel’s most influential and widely read public intellectuals, exploring Israeli identity, Jewish peoplehood, faith and the moral complexities of power. His books, including Letters to My Palestinian Neighbour and Like Dreamers, have shaped critical conversations across the Jewish world, according to Karen Kollins, the institute’s director of Canada, who introduced him.

Kollins described her organization as a leading Jewish think tank and educational centre working in Israel and across North America to “help the Jewish people engage thoughtfully and courageously with the most complex moral, religious and political challenges of our time.”

Klein Halevi co-hosts, with the institute’s president, Donniel Hartman, the think tank’s award-winning weekly podcast For Heaven’s Sake, which focuses on the moral aspects of issues affecting Israel, world Jewry and Zionism.

The stresses of living in Israel, always intense, have been unprecedentedly exacerbated in recent years, said Klein Halevi in his conversation with Moskovitz.

“This has been Israel’s longest war,” he said, noting that reservists have been called up for very long tours, upending families, businesses and society at large. “I think that we’re going to start seeing the cracks in the next generation.”

Even as new olim (immigrants) are arriving from France and elsewhere, he said, more and more Israelis are questioning whether they and their children have a future in the country.

“At what point do Israelis start to say, I – we – can’t do this anymore?” Klein Halevi asked.

Disenchantment is further aggravated by widespread dissatisfaction with the government.

“We’ve never had a government in wartime that more than half the country doesn’t trust,” he said. “When you combine that with the endless pressure, there’s this sense that I think many young Israelis have of, What’s the future here right now?”

In contrast, the post-Oct. 7 societal unity, while fraying over time, remains a uniquely enveloping Israeli phenomenon.

Moskovitz asked if the war with Iran has been successful.

“I think the question is, What were the realistic expectations going into this war?” Klein Halevi replied.

He accused Prime Minister Binyamin Netanyahu of prioritizing his own political interests ahead of those of the country, as well as raising expectations of not only eliminating Iran’s nuclear threat but deposing the Islamic regime.

“So, he was plugging this idea of total victory,” said Klein Halevi. “There’s not going to be a total victory.”

Setting back Iran’s nuclear ambitions has been successful, but regime change in Iran will come only from internal forces, he said.

From that perspective, he believes that, in the near to medium term, the Iranian regime is finished.

“When you lose the legitimacy of your people or, to put it more strongly, when you massacre tens of thousands of your own citizens, there’s no recovery from that,” he said. “You’ve decisively lost your legitimacy.”

Klein Halevi said that Israel, for decades, has fallen into Iran’s trap, engaging with Iran’s proxies – Hamas, Hezbollah, the Houthis – instead of confronting the source of the conflict, which is Iran.

“This war will be resolved not in Lebanon, and not in Gaza,” he said. “It will be resolved in Tehran.”

Responding to critics of Israel, Klein Halevi said he has high standards for Israeli morality, but all things have context.

“[Israel] was never an exemplar of democracy in an absolute sense,” he said, “but it was very much an exemplar of a democracy in conditions of extremity. No democracy anywhere has experienced the kind of sustained opposition – war, terrorism, siege, diplomatic boycott – that Israel has known since literally the day of its birth. The fact that we have managed to sustain an imperfect democracy is extraordinary.… And then when you bring in wave after wave of traumatized refugees who themselves come from countries with no democratic [traditions] – 90% of Israelis do not come from the West; they come from the Middle East or Eastern Europe, and yet we have managed to sustain a credible democracy. That, to me, is really the glory of Israeli democracy.

“If you strip away the context, which is what the critics of Israel do … they just leave the fact that, well, Arab Israelis don’t have full rights – and that’s true. And, for me, that’s a scandal,” he said. “But it’s also a scandal that I understand, because I can’t think of another more complicated minority/majority dynamic than having as your main minority people who are culturally and even to some extent politically aligned with the enemy you’re fighting.”

Moskovitz asked how Israeli media covers antisemitism in the diaspora and whether Israelis are conscious of the extent of the crisis.

“It is reported the way the Israeli media would cover an Israeli crisis,” said Klein Halevi. “It’s very much seen as a major Israeli story. That’s good news and bad news. It’s good news that the Israeli public really cares about the diaspora more so than in the past.”

Conversely, he said, the traditional Zionist mindset toward the diaspora tends to assume that, if Jews around the world are not making aliyah en masse, the situation they are facing worldwide can’t be that bad.

Since Oct. 7, Klein Halevi said, there has been an upsurge of spirituality and Jewish observance, as well as a resurgence of creativity in music and art. He also noted a shift within some components of the ultra-Orthodox, with “a whole new ideological stream called Israeli Haredi,” that is, ultra-Orthodox who want to be more integrated into society while maintaining the differences that matter most to them.

Amy Frankel, Temple Sholom president, welcomed the packed sanctuary and said that the program and others like it would not be possible without the generosity of the late Jack Lutsky, whose wife, Susan Mendelson, and brother, Peter Lutsky, recently established Temple Sholom’s scholar-in-residence endowment fund as a perpetual benefit to the congregation and the broader community.

Ezra Shanken, chief executive officer of the Jewish Federation of Greater Vancouver, thanked Klein Halevi.

UBC needs a wake-up call

I am graduating and, somehow, my school, the University of British Columbia, feels more isolating than ever. This campus prides itself on the ideas of critical thinking and open dialogue. But, right now, it feels like neither is being practised. Instead, I see a culture where misinformation about Israel and the Jewish people spreads easily, where hateful slogans replace dialogue and where Jewish students are intimidated and harassed for expressing their Zionism and connection to Israel as an integral part of their Jewish identity. More than that, it feels like expressing these views comes with a social cost – one that many students quietly calculate before deciding whether it is even worth speaking at all.

I’m a Jewish student at UBC. And I’m done pretending this is normal.

Universities are supposed to be spaces where ideas are tested, challenged and debated openly. My four years at UBC have shown me that certain perspectives are treated as inherently unacceptable before the conversation even begins. If freedom means anything, it must include viewpoints that fall outside dominant campus narratives, including Zionist perspectives.

The role of campus groups and student politics cannot be ignored. UBC Staff for Palestine and the way BDS (boycott, divestment and sanction from Israel) is promoted within spaces like the Alma Mater Society elections are not just frustrating. They reflect a campus environment where hateful and discriminatory movements and campaigns are tolerated and normalized.

While BDS is framed as a progressive, justice-oriented movement, it seeks to end Israel’s existence and strip away Jewish rights to self-determination. If BDS were to achieve its political goals, Israeli Jews would either be killed, ethnically cleansed or forced to live as an oppressed minority. According to an official BDS handbook, campus divestment is merely a “stepping-stone” to larger-scale boycotts and other measures aimed at ending Israel’s existence. This hateful and destructive movement is experienced by most Jewish students as contributing to an environment that marginalizes and endangers the campus community.

At its core, this is where the disconnect becomes impossible to ignore. A movement presented as advancing human rights dismisses the legitimacy of a Jewish homeland altogether. When that position becomes the norm on campus without any serious scrutiny, it is not political activism but the legitimization of hate and exclusion.

It is also worth asking why this issue dominates student political spaces in the first place. In a world full of ongoing conflicts and humanitarian crises, Israel is consistently singled out in student government discourse with false and misleading accusations. It does not feel like a coincidence or a legitimate concern for human rights, but rather a pattern of disproportionate focus that shapes how we are perceived and treated on this campus.

These narratives often leave no room for nuance. There is no space to acknowledge complexity, no willingness to engage with perspectives that don’t fit a predetermined frame, and no recognition that calling for the dismantling of a Jewish homeland has real implications for Jewish students on this campus. BDS, for instance, actively tries to shut down Israeli-Palestinian cooperation and dialogue.

You cannot claim to advocate for justice while erasing the legitimacy of other people’s existence. And yet, that contradiction is increasingly accepted here at UBC.

Students like me are excluded from conversations that directly affect them. Discussions about our own homeland often unfold without any Zionist Jewish perspective present. And, many of us are hesitant to speak up, not because we lack arguments, but because we know how quickly disagreement is shut down or mischaracterized.

And there is one final point that cannot be ignored.

The rhetoric and imagery that have surfaced within anti-Israel activism on this campus go far beyond political critique and cross into something far more disturbing. Slogans, symbols and messaging that frame violence as “resistance” or elevate martyrdom are not abstract ideas. For Jewish students, they are not theoretical – they are deeply personal, and they create a real and growing sense of fear for our safety on campus.

When violence is normalized or even implicitly justified, it sends a message about whose lives are seen as expendable. That is not activism. That is not justice. And it has no place at a university that claims to value safety, inclusion and critical thought. UBC cannot continue to ignore this.

What kind of campus we are willing to accept? One where certain students feel unsafe, unheard and pushed to the margins, or one where difficult conversations happen without crossing the line into dehumanization? Right now, we are closer to the former.

A university should not act as an ideological gatekeeper. Its role is not to decide which perspectives are acceptable, but to ensure that all students can participate in good faith without fear of exclusion or intimidation.

UBC, it’s time to wake up.

Avigail Feldman is a fourth-year student at the University of British Columbia, completing a bachelor’s in political science, and set to begin a master of management. She is also a StandWithUs Canada Emerson Fellow.

Is it the end of an era?

The landslide defeat of Viktor Orbán and his Fidesz party in the recent Hungarian parliamentary elections could herald a seismic shift in European and global politics. Or not.

There were many issues at play in the election, obviously, including pocketbook economics and other domestic matters. Overseas observers have focused on Orbán’s “illiberal democracy” – his hacking away at free media and other institutions that tend to be measures of democratic health. It bears noting, to his credit, that as undemocratic as Orbán may have been in office, when he was defeated, he accepted the peaceful transition of power without apparent reservation.

The Hungarian election outcome is notable because of the era it could bring to a close. Orbán’s election in 2010 is viewed in retrospect as a major milestone in the advance of far-right politics in Europe.

Orbán did not invent European far-right politics, clearly. His election, though, was a major breakthrough and served as a model and inspiration for other movements, including those outside Europe, like figures in Latin America, as well as Donald Trump, who went so far as to send his vice-president to Hungary in an unashamed bid to shore up support for the Hungarian leader in the final hours of the campaign.

Something else Orbán may not have invented, but which he and his government exemplified and honed, was an ambiguous, somewhat cunning approach to Jews and the Jewish state.

Jews, put mildly, have a history with European far-right politics. Even sensible non-Jews are conscious of this third rail. Neutralizing the echoes of that history – or at least casting its veracity in doubt – is essential to legitimizing contemporary far-right politics.

Being pro-Israel has been a calculated and expedient position for figures like Orbán. In the sense that support for Israel fits into a xenophobic European narrative that sees Israel as a bulwark of Western civilization, there is something more transactional going on. Far-right pro-Israel politicians are often militantly anti-Muslim, supporting Israel less because they endorse Jewish self-determination than because of the adage that the enemy of my enemy is my friend. Contemporary Israel is a model for them of defiant nationalism facing down (not coincidentally, Muslim) threats, which justifies some of their own domestic policies.

Support for Israel can also serve as a reputational shield. Supporting Israel in their foreign policy can deflect allegations of antisemitism – even in cases where leaders and grassroots supporters have deeply problematic records of antisemitic rhetoric. In many countries, Jews serve as a wedge in centre and left politics, pitting more vulnerable communities against one another as those in power deflect attention from charges of corruption or the results of bad policies and other inequalities that plague societies.

Pro-Israel politicians who deny charges of antisemitism often engage in anti-Jewish dog whistles like conspiracy theories about “globalists,” “elites,” “the Epstein class” or George Soros, in which linguistic stand-ins for “Jews” allow just enough plausible deniability. Orbán perfected this strategy, using the Hungarian-born Jewish billionaire Soros as a scapegoat, with overtly antisemitic undertones.

In France, Marine Le Pen’s National Rally presents itself as pro-Israel and protective of French Jews. But many Jews and analysts question whether this is a tactical strategy to “mainstream” the party, which was founded on explicitly antisemitic premises by Le Pen’s father, Jean-Marie Le Pen.

The far-right Alternative for Germany (AfD) party routinely attacks the Holocaust memorialization culture in Germany and tolerates antisemitic rhetoric in its ranks, while its pro-Israel foreign policy puts a twist in its ideological pedigree. But the AfD’s commitment to Israel looks to many observers like a qualified alliance based on Jews fitting the party’s anti-Muslim civilizational story.

Austria’s far-right Freedom Party, founded by former Nazis, has attempted to soften the hard edges of their anti-Muslim immigration policy with what some have termed a “charm offensive” toward Jews, especially relating to support for Israel.

The opacity of parties with problematic, antisemitic individuals taking actively pro-Israel stands has blurred conventional lines in politics and apparently created some confusion in the Jewish community. At a time when voices defending Israel are so rare, some Jews welcome anyone who expresses anything that can be construed as something like empathy.

Above all, foreign policy is a place where alliances are commonly as tactical as they are principled. Notably, the government of Israel plays this game, too. Last year, far-right European figures were invited to a conference on combating antisemitism. (Many mainstream Jewish leaders stayed away.)

Whether Orbán’s downfall is a Hungary-specific phenomenon or whether it might portend a waning of the European extreme right and those forces around the world will be known only over time. Either way, what will it mean for Jews and the Jewish state? That, too, remains an open question – one that Jewish communities need to keep trying to better understand and be more strategically positioned to respond to.

The only sure thing is that Jews and Israel will remain tools in the hands of self-interested politicians, one way or another.

המלחמות של נתניהו וטראמפ

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ פתחו במלחמה נגד איראן, הנחשבת למסוכנת ביותר. לשני המנהיגים הללו לא הייתה תוכנית מסודרת לגבי המלחמה באיראן, והם כנראה לא חשבו מספיק על התוצאות ההרסניות שלה. הן מבחינת כמות הנפגעים הגדולה, הנזק לרכוש והנזק לכלכלה העולמית. ולא פחות הגרימה ללחץ נפשי גדול מאוד לאזרחי ישראל שצריכים כל העת לחפש מקלטים ומקומות להגן על עצמם, מפני הטילים מאיראן ושל החיזבאללה מלבנון – שהגיעו בכמויות עצומות. הקלישאה אומרת כי ידוע איך מלחמה מתחילה אך לא ידוע כיצד היא תסתיים. זה נכון מאוד לגבי המלחמה הנוכחית

המלחמה עם איראן משרתת בין היתר את הקברניטים שפתחו בה נתניהו טראמפ. נתניהו מחפש לבסס את עצמו כמנהיג ביטחוני ממעלה ראשונה שהרחיק את הסיכון האיראני, תוך שהוא מנצל את העליה בפופולריות שלו בישראל, לקראת הבחירות שאמורות להיערך בתוך מספר חודשים. יש שחושבים שהוא מסוגל להמשיך במלחמה עד הבחירות, או ליצור מלחמה אחרת, כדי לדחות אותן. ואילו טראמפ מבקש להשכיח מהציבור האמריקני את פרשת תיקי אפשטיין שכוללת מידע חדש גם עליו. במקביל הוא מבקש להציג את עצמו בתור הנשיא האמריקאי היחידי שביטל את הסכנה האיראנית. ובכך בעצם הוא בוגד בבוחריו הרבים שקיוו שהוא יעסוק בפתרון בעייות הפנים של ארה”ב והכלכלה בראשה, ולא בפתיחת מלחמות חדשות שעולות מיליארדי דולרים

בתקופת הנשיא ברק אובמה נחתם הסכם הגרעין בין מדינות המערב לאיראן שמנע ממנה להתקדם בפרויקט. הסכם זה כלל פיקוח הדוק על מה שאיראן עשתה בנושא הגרעין, אך טראמפ בקדנציה הראשונה שלו, שמע בעצת נתניהו וביטל את ההסכם. מרבית גורמי הביטחון בישראל טענו שזו הייתה טעות קשה לבטל את הסכם הגרעין עם איראן, אך זה לא הטריד ממש את שני מנהיגים אלה, שלאור כך, מנהלים עכשיו מלחמה קשה מול איראן. הפופולריות של נתניהו וטראמפ בעולם ממשיכה לרדת פלאים. נתניהו עדיין נחשב פופולרי יחסית בישראל, בקרב למעלה משלושים אחוז מהאוכלוסיה, אך מצבו של טראמפ בסקרים בארה”ב הולך ומחמיר. טראמפ שחושש שהמפלגה הרפובליקנית תאבד את הרוב שלה בסנאט ובקונגרס, ינסה בכל דרך לפגוע בתקינות בחירות האמצע של ארה”ב, שגם הן אמורות להיערך עד סוף השנה

כך או כך לאזרחים בארץ פשוט נמאס מהמלחמה הנוכחית כאשר כל העת עפים על המדינה עשרות טילים מאיראן ומלבנון. לא זכורה תקופה כזו בישראל מעולם. כבר כשנתיים וחצי שמתנהלת מלחמה בישראל, שהחלה לאחר הטבח של השבעה באוקטובר. מתי יהיה כבר הסוף לכך ונוכל לחזור למסגרת חיים נורמלית שואלים רבים בארץ. התקופה הקשה והבלתי נתפסת הזו גרמה לישראלים לא מעטים לעזוב את המדינה. גם האנטישמיות הגואה בעולם לא מרתיעה אותם

לפי נתוני מדינת ישראל לפני כשנתיים למעלה משמונים אלף ישראלים עזבו לחו”ל, ואילו אשתקד כשבעים אלף ישראלים עזבו לחו”ל. במקביל יש פיחות משמעותי במספר הישראלים החוזרים לגור במדינה. כצפוי הסיבות העיקריות לגידול המשמעותי בירידה הן המצב הבטחוני ולאחר מכן חוסר היציבות הפוליטית ובעיקר המהפכה המשפטית. גם לחוסר יציבות בכלכלה הישראלית יש משקל בהחלטה של הישראלים לעזוב. יצויין שחלק מהעוזבים הם עולים חדשים שהגיעו לישראל בשנים האחרונות ועזבו לאחר זמן קצר. במונחים כספיים מדובר בנזק של כמיליארד שקל בשנה לישראל

לא ברור מתי ישראל תחזור לתקופה שלפני המלחמה האחרונה והשקט יחזור על כנו. יתכן ומנהיגים חדשים בישראל ובארה”ב יעזרו בקידום היציבות באזור

מארק קרני לא ממתין לטראמפ

ראש ממשלת קנדה מארק קרני, הבין מהר מאוד עם מי יש לו עסק והכוונה לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. קרני קלט מהר שטראמפ הוא נוכל סדרתי ומנהיג שאי אפשר לסמוך עליו. עד עידן טראמפ ארה”ב וקנדה נחשבו לבעלות הברית הקרובות ביותר בעולם במשך עשרות שנים. הגבול המשותף ביניהן שהוא הגבול היבשתי הארוך ביותר בעולם, רק הוסיף לקרבה בין שתי המדינות שנחשבו לאחיות

קנדה נחשבה לשותפה טבעית של ארה”ב בכל נושא ונושא, מהכלכלי ועד הצבאי ומה שביניהם. אך מעת הגעתו של טראמפ הנוכל לבית הלבן הכל השתנה. פתאום קנדה מצאה עצמה במשבר עמוק עם ארה”ב והבינה שהעולם השתנה. קרני ביטא זאת בראיונות לתקשורת כשכאמר שאנו נמצאים כיום במציאות שונה לעומת העבר

טראמפ כהרגלו התחיל לאיים על קנדה לשדבריו עושקת את ארה”ב, למרות שביוזמתו נחתם הסכם מסחרי חדש עם קנדה ומקסיקו בקדנציה הראשונה שלו. אז מה עם טראמפ לא עומד בהסכמים ובמילותיו? הרי הוא גם ביטל את ההסכם הגרעין בין ארה”ב לאיראן שכלל גם את שאר המעצמות ומדינות אירופה. מרבית מומחי הביטחון בישראל ובארה”ב טענו שמדובר היה בהסכם טוב, אך טראמפ שמע בעצת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, וביטל את ההסכם. את התוצאות של המעשה החמור הזה אנו רואים עתה במזרח התיכון שנמצא במלחמה אזורית הרסנית

טראמפ לא רק שאיים על קנדה במכסים גבוהים (שבינתיים הוכרזו כלא חוקיים על ידי בית המשפט העליון של ארה”ב), אלה גם החליט שקנדה היא המדינה החמישים ואחת של ארה”ב. וכדי להמשיך ולעלוב בקנדה הוא כינה את קרני מושל קנדה, במקום ראש ממשלת קנדה

כאמור קרני קלט עם מי יש לו עסק. ואחד שמבין בכלכלה בניגוד לטראמפ הנוכל, לאחר ששימש נגיד הבנק המרכזי של קנדה ושל בריטניה, הוא חיפש אלטרנטיבות כלכליות לארה”ב. קרני הבין שקנדה לא תוכל לסמוך עוד על שכנתה מדרום – לפחות בעידן טראמפ – והוא חיפש אטרנטיבות. בשלב ראשון נחתם הסכם סחר חדש עם סין שכולל מכירת רכבים חשמליים לקנדה. ההתקרבות בין קנדה לסין היא באחריות טראמפ חסר האחריות. קרני לא עצר ובשבועות האחרונים חתם על הסכמי סחר עם עוד שלוש מדינות גדולות וחזקות: הודו, יפן ואוסטרליה

קרני גם מתקרב מאוד למדינות אירופה כולל האיחוד האירופי ובריטניה ולכל אלה יש מחנה משותף אחד. לנהל עסקים ביחד ולהימנע כל ככל האפשר לעבוד עם טראמפ, שכידוע אי אפשר ואסור לסמוך עליו

קרני גם מנסה לארגן מחדש את העיניינים בתוך קנדה בכל הרמות. מצד אחד הממשלה הפדרלית תחת הנהגתו מתקרבת יותר ויותר לממשלות של המחוזות השונים בקנדה. ומצד שני היא עוזרת למחוזות לשנות חוקים ותקנות שונות שיאפשרו להגביר את המסחר בתוך קנדה, ולהוריד חסמים שונים ומשונים

זה לא פשוט להפסיק להיות תלוי בארה”ב הגדולה והחזקה אך כשאין ברירה בעידן טראמפ הנוכל, חייבים להיות עצמאיים. תהליך כואב ונחוץ זה להערכתי יימשך לפחות כעשור ובסיכומו קנדה תהיה מדינה חזקה ועצמאית יותר, ותמשיך להסתכל לכיוון אירופה והמערב במקום לדרומה

גם לאזרחי קנדה יש מה להגיד על מדיניותו החולנית של טראמפ והם נוקטים מעשה: מספר התיירים הקנדיים שמבקר את ארה”ב הולך ופוחת משמעותית מאז שטראמפ נכנס לבית הלבן. מספר התיירים הקנדיים שמגיעים לארה”ב כבר פחת בארבעים אחוז לעומת אשתקד. השינוי המשמעותי הזה גורם לכלכת ארה”ב נזק משמעותי ביותר שנאמד בכמה מיליארדי דולרים

נתניהו לא מתבייש להאשים את ביידן באחריות להרג חיילים ברצועת עזה

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, לא בוחל בשום דרך להאשים אחרים במה שקרה ברצועת עזה. הוא לעולם לא יקח אחריות על מחדליו הרבים. הפעם נתניהו שובר שיאים חדשים כאשר הוא מאשים ישירות את נשיא ארה”ב הקודם ג’ו ביידן, באחריות להרג של חיילים בעזה. זאת, כיוון שביידן סירב להעביר לישראל את כל התחמושת שהיא הייתה זקוקה לו. מדובר בעוד שקר מבית נתניהו וחבל שהוא לא משלם מחיר על כך

נתניהו אמר במסיבת עיתונאים כי “בשלב מסוים לא הייתה לנו מספיק תחמושת וגיבורים נפלו. חלק מאובדן התחמושת היה כתוצאה מאמברגו. ואני גמרתי אומר שלא נגיע למצב הזה יותר”. נתניהו הדגיש כי “המצב הזה השתנה מבלי היכר עם כניסת הנשיא הנוכחי דונלד טראמפ”. נתניהו הטיל אפוא את האחריות למותם של חיילים על אמברגו הנשק על ביידן. הדברים הכעיסו ובצדק את בכירי הממשל הקודם, שלא האמינו למשמע אוזניהם והאשימו את נתניהו בכך ששיקר והתגלה ככפוי טובה. תומכיו הרבים של נתניהו בישראל ובארה”ב מאמינים לשקריו ולא לאמת. זאת, בדיוק כמו תומכי טראמפ בארה”ב וישראל. גם הם מאמינים לשקריו ולא לאמת. לא פלא הוא שטראמפ ונתניהו מסתדרים מצויין כי הרי מצא מין את מינו. מדובר שני נוכלים שבמדינות מתוקנות כבר מזמן היו יושבים בכלא

לגבי ממשל ביידן לאור השבעה באוקטובר: התמיכתה שלו ביידן בישראל הייתה איתנה כסלע, וזה נעשה במחיר פוליטי עצום בארה”ב. עמוס הוכשטיין הישראלי, לשעבר שליחו של ביידן, אמר: “הרשו לי להבהיר, לאחר תמיכה צבאית של יותר מ-20 מיליארד דולר, הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל, שתי נושאות מטוסים מיהרו לאזור, מנעו מלחמה אזורית נרחבת, הביסו את מתקפת הטילים והרחפנים האיראנית פעמיים, הגנו על ישראל ברגעים הפגיעים ביותר, לאחר שהצילו אינספור חיים של ישראלים – התגובה המקובלת היחידה לנשיא ביידן ולעם האמריקני – היא תודה”

עובדתית, ממשל ביידן עצר רק משלוח אחד של פצצות במשקל טון אחד. וכן האמריקנים עיכבו גם טרקטורים כבדים שהיו נחוצים להריסת מבנים ממולכדים. נתניהו טוען כי בגלל מחסור בהם נשלחו חיילים לטהר מבנים וחלקם נהרגו. מצד שני יש לא מעט מומחים צבאיים שטוענים כי צה”ל לא התארגן נכונה למלחמת הגרילה מול החמאס ושילם מחיר כבד שכלל חללים רבים

נתניהו שלא כמפתיע שכח גם את הסיוע החיוני שהגיע מצד ביידן, שהזהיר את איראן וחיזבאללה מניצול המצב וקרא להם בתחילת המלחמה אל תעשו

אם כן מדוע נתניהו בחר להתקיף את ביידן בעת הזו? יש לכך שתי תשובות. הראשונה לרצות את טראמפ שכרגיל מעריך מעריצים שתומכים בו כל הזמן. וכן ניסיון להסיט את תשומת הלב הציבורית מדברים בעייתיים במיוחד שנתניהו אמר בראיון לעיתון זר לפני מספר שבועות. נתניהו הסביר בריאיון כי ישראל בחרה של לבצע הפצצות שטיח נרחבות בעזה וכי ההחלטה הזו, שהייתה שלו באופן אישי, הובילה לאובדן חיי חיילים רבים יותר בקרבות קרקעיים. “איבדנו חיילים רבים בגלל זה”, אמר נתניהו במפורש. ואת זה חוגי הימין הקיצוני בישראל לא רצו לשמוע, שכביכול ישראל פעלה באיפוק יחסי מול ביקורת בינלאומית גוברת. משפט הזה נשמע כמו הודאה בכישלון: החלטותיו האישיות של נתניהו סיכנו חיי חיילים ישראלים

ביידן, שמיד אחרי השבעה באוקטובר שלח נושאות מטוסים, להרתיע את איראן והעניק תמיכה דחופה לישראל ברגעיה הקשים ביותר, הפך פתאום למטרה קלה. ההתקפה עבדה: בתוך יממה הכותרות בישראל עברו להתמקד בבגידתו במקום בראיון שהביך את נתניהו

ישראלים רבים ממשיכים לתמוך בטראמפ ועדיין אינם מבינים במי מדובר

נשיא ארה”ב דונלד טראמפ, מכהן בתפקידו כבר שנה מלאה וקשה לאמוד את מידת הנזק שהוא גורם כל יום. למרות זאת ישראלים רבים ממשיכים לתמוך בו ללא עוררין וכנראה שהם עדיין לא מבינים במי מדובר. תופעה זו מזכירה את התמיכה בראש הממשלה של ישראל בנימין נתניהו. כבר מזמן הוכח שהתמיכה במנהיגים פוליטיים מושחתים כמו טראמפ ונתניהו, נובעת ממניעים פסיכולוגיים ולא הגיוניים. זה מזכיר כמו אמונה בדת, או חברות בקאלט

טראמפ הוא נוכל סדרתי במשך למעלה מחמישים שנות חייו כאיש עסקים בניו יורק. וכן בבית הלבן. בקדנציה הראשונה שלו הוא נמצא משקר למעלה משלושים אלף פעם. במדינה מתוקנת נוכל מדופלם שכמוהו לא היה נבחר לקדנציה שנייה. לצערנו ארה”ב כיום היא כבר מדינה לא מתוקנת כפי שבמערב מרגישים זאת. בישראל לא רואים זאת באותו אופן וכאמור התמיכה בטראמפ היא גדולה

בדומה לנתניהו שהשתלט על ישראל והוא עושה בה כרצונו טראמפ השתלט על ארה”ב וגורם נזק לה נזק אדיר מדי יום. ההשלכות החמורות של מעשיו משפיעות לרעה על כל המערב ובעיקר על קנדה השכנה מצפון

טראמפ הוא נרקסיסט מטורף שחושב רק על עצמו וחבריו העשירים. רבים מבוחריו בטיפשותם חשבו שהוא ידאג לכלכלת ארה”ב ומצבם הכספי ישתפר. במציאות זה בדיוק הפוך: הכלכלה בארה”ב לא טובה, האבטלה גדלה והמחירים ממשיכים לעלות. טראמפ כמו טראמפ מאשים את נשיא ארה”ב לפניו ג’ו ביידן, במצב הכלכלה. לדעתי הוא צריך להאשים גם את הנשיאים הדמוקרטיים הקודמים ביל קלינטון וברק אובמה. טראמפ לעולם לא יקח אחריות על מעשיו החמורים ומחדליו. מבחינתו הוא גאון והוא עושה עבודה מעולה לטובת ארה”ב ותושביה. וזה ידוע שטראמפ מנותק מהמציאות והוא אינו מנסה אפילו להבינה

מומלץ לשמוע את האחיינית שלו מארי טראמפ (פסיכולוגית במקצועה) כיצד היא מנתחת את הדוד החולה שלה. טראמפ משחרר עבריינים מהכלא, והוא מינה לא מוכשרים בעליל לתפקידים הבכירים בממשל, כי אלה רק נאמנים לו. ממש בדיוק כמו נתניהו. טראמפ מתלהב בעולם רק ממנהיגים דיקטטורים כמו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא צפון קוריאה קים ג’ונג-און, יורש העצר של ערב הסעודית מוחמד בן סלמאן אאל סעוד, נשיא טורקיה רג’פ טאיפ ארדואן וכו’. מי שלא מבין זאת לא מבין מה זו דמוקרטיה או שלא אכפת לו מדמוקרטיה. אוי למדינות המאפשרות למנהיגים אסוניים כו טראמפ ונתניהו לשלוט. זו בושה וחרפה לתושבי מדינות אלה

הנזק שטראמפ ונתניהו גורמים למדינותיהם הוא כה גדול ועמוק כך שיקח שנים רבות לתקנו אם בכלל, לאחר שהם יעלמו מהמפה. שני מנהיגים אלה מושחתים ברמות גבוהות מאוד, ובתגובה חולנית דומה, הם מאשימים את חוקריהם וראשי אכיפת החוק בשחיתות. מעניין עד כמה ימשך “המשחק” הזה כאשר המושחתים טראמפ ונתניהו טוענים כל העת כי הם חפים מפשע ומתנגדיהם מחפשים להפילם

הגיע הזמן שהמפלגה הדמוקרטית תצא מההלם בה היא שרויה מאז ההפסד בבחירות לטראמפ, ותתחיל לתפקד ולעורר את מיליוני האמריקנים לצאת לרחובות ולהפגין נגד המנהיג המושחת ביותר בתולדות ארה”ב. לא יתכן שבארה”ב יקבלו את מעשיו החמורים של טראמפ “כנורמה” שאפשר לחיות עימה. במדינה מערבית זה לא הגיוני

במקביל הגיע הזמן שבישראל מפלגות האופוזיציה יתאחדו ביחד עם המפלגות הערביות כדי לנסות לנצח את נתניהו בבחירות שיערכו בעוד כתשעה חודשים. זה לא הגיוני שגם בישראל יקבלו את המנהיג הנוכל ביותר בתולדות המדינה כדבר שאפשר לחיות עמו

עשרים ואחת שנים בוונקובר

בחודש פברואר ימלאו עשרים ואחת שנים לחיי בוונקובר. במקביל, המרחק שלי מישראל רק הולך וגדל

הזמן אץ לו רץ לו והשנים בהן אני נמצא כאן בוונקובר עברו כל כך מהר. אני זוכר את ההתחלה הקשה כאשר לא הייתה לי עבודה במשך שבעת החודשים הראשונים. באותה עת התחלתי ללכת ברחבי העיר ולהכיר מקרוב את הבית החדש שלי. בוונקובר ויתרתי על נהיגה כיוון שאני גר באזור הדאון טאון ואפשר להסתדר טוב ללא רכב

בהתחלה עבדתי בעבודה מזדמנת אצל חבר ולאחר מכן עבדתי בחברת גביה גדולה בתפקיד מחפש מידע לאור הרקע שלי בעיתונות. אחרי כשבע שנים ויותר עברתי לחברה פיננסית המספקת הלוואות ללקוחות שלא יכולים לקבל הלוואות מהבנק. עד היום אני עובד באותה חברה – למעלה מאחת עשרה שנים וחצי, ומשמש מבקר החברה בדרגת מנהל

בתחילת חיי כאן בוודאי שהרגשתי זר בוונקובר אך לשמחתי מהר מאוד מצאתי את מקומי, בתחום המקצועי והחברתי ובכלל. השתלבתי לא רע בחיי העיר, הכרתי מקומיים ולא רק ישראלים ולא חיפשתי להתחבר אל חיי הקהילה היהודית כאן. אני לא דתי ואינני שומר מסורת ואינני אף מרגיש את הצורך להדגיש את יהדותי או היותי ישראלי לשעבר. כל אלה עזרו לי בהשתלבות בחיים המקומיים. מרבית שנותי בוונקובר לא הרגשתי זר והחיים בקנדה בכלל הרבה יותר מתאימים לי מאשר בישראל

למען האמת התחלתי להרגיש כשגרתי בארץ כיוון שראיתי שהמדינה צועדת לכיוונים שאינם מתאימים לי ולהשקפת חיי. זה מאוד עצוב להרגיש כך במדינה בה נולדת כאשר את מרבית חייך עשיתה בה. ישראל הייתה מקום נפלא הצעירותי והחל משנות השמונים המאוחרות התחלתי להרגיש בשינוי לרעה. בסוף אלף תשע מאות שמונים ושמונה עברתי לתל אביב ובשנים הראשונות הרגשתי טוב ומחובר יותר. אך לאחר מספר שנים הרגשתי שוב שאני הופך יותר ויותר לזר ולא מסוגל להתחבר לתפיסת העולם הישראלית הבסיסית, להתנהגות של הישראלי הממוצע, לתזוזה ימינה ואל הדת ועוד. הנסיעות הרבות שלי לחוץ לארץ ובעיקר לאירופה רק החריפו את הפער ביני לבין ישראל

למרות שהייתה לי עבודה מעולה בתחום המדיה הבנתי שעלי לעזוב ולחפש עתיד טוב יותר מחוץ לישראל. לצערי רק בראשית אלפיים וחמש עזבתי את ישראל למרות שכבר שנים רבות קודם לכן רציתי לעשות זאת. המעבר רק היטיב עם חיי והפכתי להיות יותר מאושר ושלו. כואב לי מאוד על מה שקורה בישראל והמציאות הרבה יותר גרועה ממה שחזיתי. הקשר היחידי שלי עם ישראל נובע מהעובדה שיש לי משפחה וחברים שם. חלקם מיואשים והחלק האחר מתעלם מהמציאות הקשה ומנהל את חייו כאילו הכל בסדר. אני מבין את כולם ומאחל למציאות טובה יותר בישראל, אם כי אינני חושב שזה מה שהולך לקרות

באופן אישי היום אני מודאג מאוד ממה שקורה מעבר לגבול מדרום לאור השליט המטורף שמנהל את ארצות הברית, דונלד טראמפ. הוא גורם נזק גדול למדינתו, לקנדה ולמערב כולו. טראמפ מעולם לא חשב על תוצאות מעשיו והתנהגותו החמורה, גם בעת היה איש עסקים וכמובן מאז נכנס לבית לבן. קנדה התרגלה להיות תלויה בארה”ב ולסמוך עליה, עת שתי המדינות האלה היו קרובות מאוד בכל. כיום המציאות שונה לחלוטין בעידן טראמפ, והקנדים מתחילים להבין שקנדה צריכה להיות עצמאית ולהעמיק את הקשרים עם אירופה. במקביל יש להזיז את החסמים בין הפרובינציות ולאפשר חופש מסחר מקסימלי ביניהן

Supporting the Iranian people

A huge demonstration filled the blocks around the Vancouver Art Gallery last weekend, part of a weekly presence of Persian and other Vancouverites calling for regime change and democracy for Iran. (photo by Richard K. Lowy)

As the street protests in Iran grow – and the death toll caused by the regime’s police and military crackdown increases – so do solidarity rallies worldwide.

A huge demonstration consumed the blocks around the Vancouver Art Gallery last weekend, part of a weekly presence of Persian and other Vancouverites calling for regime change and democracy for Iran.

The global movement against the Islamic regime has coalesced around Reza Pahlavi, son of the late shah who was deposed in the 1979 revolution. Posters of the crown prince fluttered among hundreds of pre-revolutionary Iranian flags amid chants of “javid shah,” long live the shah.

“I am Stephen and I am Jewish,” said one of the speakers at the rally a week earlier, on Jan. 10, who preferred not to use his surname.

“I have attended almost all the Iranian rallies in recent years for one reason and one reason only: to tell the Iranian people loudly and clearly you are not alone,” he said. ”Anyone who knows what the Iranian people have suffered over the past 47 years can empathize, especially now.”

He emphasized the ancient and contemporary relationship between Jewish and Persian peoples.

“When Israel was attacked on Oct. 7, 2023, the Iranian people came out in bad weather, in the rain and the cold and the snow, to march side by side with Jews all over the world. Why? Because they understand our pain, because it is their pain,” he said. “It is the collective pain of peoples who want what everyone wants: to live in peace and unmolested by those who want to control the world, who tell you what to think, what to wear, what to do, what to believe in.

photo - Several people at the rally carried an Israeli flag — Several people at the rally carried an Israeli flag. *(photo by Richard K. Lowy)*

“Persia was the first empire in the world, under Cyrus the Great, that brought people together and did not, did not oppress them,” he continued. “This is part of the Iranian historical identity. You can have all the Islamic revolutions you want. You will never erase this historical identity, with its great, great culture.”

He commended Iranian Canadians for their contributions to Canada and their devotion to democracy in their homeland.

“You here are Iranians who know what I talk about because you have been living in freedom in Canada and look how you’ve flourished. When people speak of Canadian Iranians, they do so with respect for a people that knows how to work hard and how to contribute to society, to give back, to become productive citizens of a free and open society,” he said. “Is that so much to ask for your brothers and sisters, mothers and fathers, sons and daughters in Iran? And it is a blessing that, when Iran is finally free, many of you will return to Iran to help rebuild.”

He called Pahlavi “a man who understands the world.”

“He knows the Iranian people inside Iran and outside Iran. Anyone who questions his commitment to his people can read about how he has worked tirelessly throughout his life to pursue a free Iran and return independence to Iranian people.”

Hundreds are dying in the name of freedom, Stephen said.

“The crackdown is brutal,” he said. “Many of us have seen the image of the older white-haired Iranian woman on the streets of Iran, bleeding from the mouth, her fist raised in defiance: ‘I am not afraid. I am not afraid. I have been dead for 47 years.’”

He commended US President Donald Trump and Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu for forcefully supporting the Iranian protests, and called for the leaders of Canada and other Western countries to express their support as forcefully.

David Zacks was one of several people at the rally carrying an Israeli flag. The response, he said, was “a hundred percent positive.” People were asking to take photos with him and thanking him for his presence.

“Iranians and Jews have been great friends for thousands of years,” said Zacks. “Everybody I talk to says, once the regime falls, they’ll be great friends again.”