Canada – Jewish Independent

קנדה רוצה מהגרים נוספים

קנדה רוצה מיליון מהגרים נוספים בשלוש השנים הקרובות

קנדה מונה למעלה משלושים ושמונה תושבים החיים בשטח ענקי המשתרע על פני כעשרה מיליון קמ”ר. מדובר בשטח אף גדול מזה של ארצות הברית (רק רוסיה מחזיקה בשטח הגדול מזה של קנדה). קנדה מבקשת להכניס לשטחה מיליון מהגרים עד סוף שנת אלפים עשרים ואחד.

“במידה רבה, הודות לאזרחים חדשים שקיבלנו בברכה במהלך ההיסטוריה שלנו, קנדה התפתחה לכדי מדינה חזקה ותוססת שכולנו נהנים ממנה”, אומר שר ההגירה, הפליטים והאזרחות, אחמד חוסיין. זאת במסגרת דין וחשבון שנתי על ההגירה לקנדה, שהוגש בראשית השנה לפרלמנט. במדד הפיתוח האנושי (האיץ’. די.איי) קנדה מדורגת במקום השניים עשר והמכובד בעולם, מתוך מאה שמונים ותשעה מדינות.

הדו”ח השנתי בנושאי הגירה מבליט שלא במקרה את הצלחת המהגרים המגיעים לקנדה. כיום כעשרים אחוז מתושבי קנדה נחשבים למהגרים (נולדו בארץ אחרת המחוצה לה). זאת לעומת פחות מארבעה עשר אחוז של מהגרים בארה”ב השכנה. בשני העשורים האחרונים הגיעו לקנדה כשישה מיליון מהגרים. לדברי שר ההגירה, הפליטים והאזרחות הקנדי, המדינה אינה מפלה מהגרים על בסיס גזע, לאום, מוצא אתני, דת או כל מגדר אחר. הוא מציין כי קנדה כיום היא המדינה המובילה בעולם בניהול מהלך ההגירה המורכב. השר חוסיין אומר כי קנדה בהצלחה מרובה בוחרת את המהגרים שתורמים לה ביותר, לעומת אלה שלא יתרמו לה.

מערך ההגירה הקנדי מבוסס על שיטת ניקוד (הנקראת סי.אר.אס) לפי מספר קריטוריונים. בהם: גיל, השכלה, שפה, ניסיון בעבודה וקשרים בקנדה (בתחומי משפחה, עבודה או לימודים). בשל הביקוש הגדול להגר לקנדה הדירוג המינימלי של שיטת הניקוד עלה בראשית השנה מרמה של ארבע מאות ארבעים ותשעה לרמה של ארבע מאות ושבעים. בכל מקרה הניקוד המקסימלי למגישי הבקשה להגר מגיע לאלף ומאתיים.

מנסיוני האישי בהגירה מישראל לקנדה

עזבתי את תל אביב ועברתי לוונקובר לפני כארבע עשרה שנים. תמיד חלמתי לגור בחו”ל. במהלך השנים הבנתי שיהיה קל יותר להגר לקנדה. מה גם שחבר טוב שלי מישראל עבר לוונקובר כארבע שנים לפני.

בדקתי באתר רשות ההגירה הקנדי באם יש לי מספיק נקודות להתחיל בהליך ההגירה. בעזרת ההשכלה הגבוהה שרכשתי בישראל, ניסיוני הממושך בעבודה בעיתונות ושליטה בשפה האנגלית – התברר לי שאני עומד במכסת הנקודות הרצויה להגירה.

הגשתי את מסמכי ההגירה לקונסוליה הקנדית בתל אביב והמתנתי לבאות. לא שיערתי בנפשי כי אאלץ להמתין זמן רב עד קבלת האישור להגר. מתברר שבאותם ימים החליטה מחלקת ההגירה הקנדית להקשיח את תנאי ההגירה. לכן שונתה שיטת הניקוד והתווספו תנאים חדשים. אך כאן נוצרה בעייה קשה באשמת מחלקת ההגירה הקנדית: היא החליטה להטיל את התנאים החדשים גם על אלה שכבר פתחו בהליכי ההגירה. זה כלל כמובן גם אותי. בפועל מדובר בהחלטה שמנוגדת לחוק כיוון שאי אפשר להחיל תנאים חדשים על מי שכבר פועל לפי תנאים קודמים. אמר לי בזמנו עורך דין קנדי שאני יכול לתבוע את ממשלת קנדה בנושא. אני וויתרתי אך נדמה לי שיש אחרים שאכן תבעו את הממשלה.

מכל מקום בעקבות שינוי שיטת הניקוד נוצר בלגאן גדול במערכת ההגירה. אפילו בקונסוליה הקנדית בתל אביב לא ידעו מה להגיד בנושא. לבסוף לאור התנאים החדשים נאלצתי לעבור מבחן באנגלית, ברמה של מי שמתעד ללמוד באחת ממוסדות הלימוד בחו”ל. הליך ההגירה התעקב ונמשך בסופו של דבר כשלוש שנים, עד ליום המיוחל שבו קיבלתי את האישור להגר לכאן.

A word chosen with care

Words matter. In a period when traditional media compete with social media, where everyone on the planet can pretty much find a place to say whatever they want, the weight of words can seem lost in the deluge of opinions, aspersions and insults. So, it is encouraging, in some ways, to see a pitched battle over the use of a single word. It assures us that many people still understand the power that language can have.

After the Truth and Reconciliation Commission’s 2015 final report, the federal government set up the National Inquiry into Murdered and Missing Indigenous Women and Girls. The MMIWG report, released last week, concluded that there are “serious reasons to believe that Canada’s past and current policies, omissions and actions towards first Nations peoples, Inuit and Métis amount to genocide….”

The use of the term genocide has sparked a debate. Top federal officials at first avoided using the word. At the ceremony marking the release of the report, Prime Minister Justin Trudeau was interrupted by an audience member who yelled, “Genocide! Say it!” Trudeau opted against it on that day, but he would use the term later in the week. Justice Minister David Lametti deflected discussion, saying he would leave the determination around the use of the term genocide “to academics and experts.”

The 1948 Genocide Convention defines it as “intent to destroy, in whole or in part, a national, ethnical, racial or religious group.” Raphael Lemkin, the Polish Jew who coined the term, described genocide as an effort to destroy the foundations of a national group with the objective of annihilation. While genocide certainly includes state-led mass murder, the term can also incorporate a range of less aggressively lethal acts, such as Canada’s residential schools system, the core goal of which was to eradicate indigenous cultures and languages among native peoples in the country.

The report identifies “colonial structures,” including the Indian Act, the Sixties Scoop, residential schools and offences against human rights, as antecedents to current rates of traumatic violence, suicide and deaths among indigenous populations.

The MMIWG report makes a series of recommendations, including, for example, that police services investigate officers for discrimination and mistreatment against indigenous peoples and failures to investigate crimes, government funding to improve recruitment of indigenous peoples into policing, a national task force to review and potentially reinvestigate every unresolved case and a standardizing of protocols around treatment of the thousands of missing and murdered women.

The chief commissioner, Marion Buller, chose the term genocide determinedly and used it throughout the report.

“This report is about deliberate race, identity and gender-based genocide,” she wrote in the opening paragraph of the final report.

However, the report also acknowledged that there are “outstanding disagreements” over the definition of the term. Alongside the final report came a 43-page legal analysis of the term genocide and how it applies to the Canadian situation.

The lead author of the legal assessment, Fanny Lafontaine, a specialist on international criminal justice and human rights at Université Laval, said, “I think it has to be understood as a very distinct type of genocide from the Holocaust…. Genocide is composed of lethal and nonlethal acts. All of that together leads to the physical destruction of indigenous people, but also as a social unit. It’s the genocide taken as numerous acts spanning decades, basically, that is the root cause of the violence against [indigenous] women,” she told the National Post.

RCMP statistics indicate that 16% of female homicides in Canada between 1980 and 2012 were perpetrated against indigenous women, who make up just 4% of the population. This is triple the rate of nonindigenous women and double those of indigenous men. Testimony from individuals and families that were incorporated into the final report tell a harrowing story of violence and dehumanization.

Some might say that the debate over the term genocide detracts from the urgent, less theoretical components of the report and its recommendations. Maybe. But the considered choice by those who best understand the social impacts of systemic discrimination against indigenous Canadians, especially indigenous women, to use the term genocide should give us pause. Among Jewish observers, there may be an understandable sensitivity to anything that seems to shift the weight of the word, which was created specifically to articulate the Jewish experience in the Shoah. Yet, we should also take this opportunity to learn and understand why and how a community in our midst would articulate their own experiences as amounting to genocide.

Knee-jerk responses are not helpful on this front (or any, probably) and, while the arguments over the meaning and intent of the term reassure us that people still appreciate the power of words, we might also caution not to get stalled over this debate. What non-indigenous Canadians should do at this point – especially if we have an issue with the use of the term genocide – is to dive deeply into the tragic legacies of colonialism that have led to this moment and try to understand why this term was carefully chosen. Perhaps, we can each start with a commitment to read the report.

ללכת עם ישראל

קהילת היהודים בטורונטו מפגינה עמדת כוח של תמיכה בישראל

למעלה משלושים אלף איש צעדו בדאון טאון טורונטו לאחרונה בפרוייקט השנתי: “ללכת עם ישראל”. זאת הפגנת עמדת כוח לתמיכה במדינת ישראל. מדובר באחד מאירועי התמיכה בישראל מהבולטים ביותר עולם, כמובן אחרי קהילת היהודים של ניו יורק.

לפי הערכה למעלה מארבע מאות אלף יהודים חיים כיום בקנדה. מדובר בעצם באחת מקהילות היהודים הגדולות בעולם מחוץ לישראל. במקום השני ארה”ב, אחרי כן עדיין צרפת ואולי גם רוסיה ולאחר מכן במקום המכובד קנדה.

קהילת היהודים בקנדה נחשבת לתומכת בישראל לפי מחקרים של אוניברסיטאות טורונטו ויורק, ואפילו אולי יותר מיהדות ארה”ב? לא בטוח שהנתונים נכונים, אך בוודאי בכל קהילה של יהודים בעולם רוצים לחשוב ולקוות שהם התומכים הגדולים ביותר של ישראל.

הקהילה היהודית בקנדה היא קהילה חזקה ומבוססת ובעלת השפעה בקנדה, בתחומים הפוליטיים, הכלכליים ועוד. זאת בעיקר ערים הגדולות של קנדה בהם מרוכזים מרבית היהודים: טורונטו ומונטריאול. בערים מרכזיות אחרות בקנדה מספר היהודים נחשב לקטן ויש להם פחות משמעות. מדובר בערים כמו: ונקובר, אוטווה, קלגרי, אדמונטון וויניפג.

שגריר ישראל בקנדה, נמרוד ברקן, מסר לעיתון ידיעות אחרונות כי אם גורמים בישראל ימשיכו לדחוק את היהודים הקונסרבטיבים והרפורמים, ישראל תשלם מחיר על כך בקנדה. ליהודי קנדה הפלורליזם היהודי מאוד חשוב יש לזכור.

לפי נתוני שגרירות ישראל בקנדה: כארבעים אחוז מהיהודים במדינה הם אורתודוכסים, כארבעים אחוז מהיהודים הם קונסרבטיבים וכעשרים אחוז מיהודים הם רפורמים. למעלה ממחצית היהודים בקנדה (כחמישים וחמישה אחוז) שולחים את ילדיהם למערכת החינוך היהודית. על סדר יומה של הקהילה היהודית בקנדה, בדומה לקהילות יהודיות אחרות בעולם: אנטישמיות הגואה, ביטחון, הדור המזדקן, הגברת המעורבות של דור העתיד, הקמת הנהגה חדשה והקשר עם ישראל.

בממשלה הפדרלית הקנדית של המפלגה הליברלית בראשות ג’סטין טרודו, מכהנים כיום שני שרים יהודים: השר לגיוון סחר חוץ, ג’ים קאר והשרה למוסדות הדמוקרטים, קרינה גולד. בבית הפרלמט הקנדי יש שישה חברי פרלמנט יהודים (בהם יו”ר ועדת החוץ ויו”ר האגודה הפרלמנטרית קנדה-ישראל, מייקל לוויט). בבית המשפט העליון שמכיל תשעה שופטים מכהנים שני שופטים יהודים.

ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, נחשב לידיד הקהילה אם כי הוא רחוק מאוד מראש הממשלה הקודם, סטיבן הרפר, שנחשב בשעתו למנהיג התומך ביותר בישראל מקרב כל מנהיגי העולם. הרפר בנסיעתו לישראל העמיס על מטוס הממשלה משלחת גדולה של כמאתיים איש ומרביתם יהודים. טרודו השתתף לאחרונה באירוע ההצדעה לישראל שנערך בטורונטו, במלאת שבעים שנה לקשרי קנדה וישראל. באירוע טרודו נאם ויצא בחריפות נגד האנטישמיות וכן גינה את תופעת הבי.די.אס הגואה בקנדה בשנים האחרונות. במהלך ביקורו בקנדה של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, נפגש עמו טרודו לא פחות מארבע פעמים. לפי הערכות טרודו מחפש את הקול היהודי לקראת הבחירות הפדרליות שיערכו בעשרים ואחד באוקטובר.

לפי הערכת שגרירות ישראל בקנדה מספר הישראלים בקנדה עומד כיום על יותר משבעים אלף. מטבע הדברים מרביתם חיים בטורונטו. בנוסף אליהם בשנים האחרונות הגיעו לקנדה קרוב לכארבעים אלף יהודים מארצות חבר העמים. מרביתם כנראה גרו קודם לכן בישראל.

הקונסוליה הישראלית בטורונטו אגב נחשבת לאחת מהעמוסות בעולם וזאת לאור הגידול המתמיד במספר הישראלים המהגרים לקנדה, בין אם בגלל עבודה או רצון לשפר את איכות החיים.

יצויין כי המגבית היהודית של טורונטו מגייסת מדי שנה כשישים מיליון דולר, ומהם כעשרים מיליון מועברים לסיוע בפרוייקטים שונים בישראל, בעיקר בפריפרייה.

אושר הסכם הסחר החדש

אושר הסכם הסחר החדש בין קנדה לישראל בתקווה להכפיל את היקף הסחר.

בזמן שנשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, מאיים על מדינות בעולם ונלחם בהן כדי להשיג הסכמי סחר חדשים, קנדה וישראל אישרו את הסכם הסחר החדש ביניהן.

ביום שני בשבוע שעבר (העשרים ושבעה במאי) ניכנס לתוקפו החוק בקנדה ליסום הסכם הסחר החופשי החדש בין קנדה לישראל, שכולל מספר תיקונים משמעותיים, הרחבות והתאמות.

הסכם לאזור הסחר החופשי המקורי בין קנדה לישראל נחתם לפני יותר מעשרים שנה (באלף תשע מאות תשעים ושבע). הוא כלל בעיקר מוצרים תעשייתיים. ואילו ההסכם החדש שמפשט את כללי המקור, כולל תחומים רבים נוספים. בהם: חקלאות, מזון, סחר, סביבה, סחר ועבודה, סחר ומגדר, סחר אלקטרוני, טיפול בחברות קטנות ובינוניות וכן מניעת מגבלות בתחומי הגנת החי והצומח.

היקף הסחר בין קנדה ושיראל עמד בשנה שעברה על קרוב לשני מיליארד דולר. קנדה וישראל מצפות להכפיל את היקף הסחר ביניהן בתוך כחמש שנים, לאור ההסכם החדש שכאמור נכנס כבר לתוקפו.

שר המסחר הקנדי בממשלה הלברלית, ג’יימס גורדון קאר, אמר לאור השגת ההסכם בין קנדה לישראל: “אנחנו מתרשמים מכך שמדינה כמו ישראל עם שמונה וחצי מיליון תושבים היא מובילה כלכלית בעולם. הרקע שלנו מאוד דומה וחשוב לנו לפתח את היחסים הטובים עם ישראל”.

הסכם הסחר המשודרג פותח למעשה את הסחר החופשי בין קנדה לישראל לרמה של מאה אחוז, לעומת רמה של תשעים אחוז שאיפיינה את ההסכם הישן. קנדה מהווה שותפת סחר משמעותית של ישראל, כאשר בשנת אלפיים ושבע עשרה, היקף הסחר בין שתי המדינות עמד על יותר ממיליארד ושבע מאות מיליון דולר, עם מאזן סחר חיובי לטובת ישראל, בהיקף של כשלוש מאות ושישים מיליון דולר. בשנה זו היצוא הישראלי לקנדה עמד על כששת מאות חמישים ותשעה מיליון דולר. מדובר בעלייה של אחד עשר אחוז לעומת שנה קודם לכן. באותה עת היבוא הקנדי לישראל עמד על מאתיים תשעים ותשעה מיליון דולר. כבר במחצית השנה אשתקד נרשמו נתונים טובים בין שתי המדינות. הייצוא מישראל לקנדה עמד על כארבע מאות תשעים ושניים מיליון דולר. מדובר בעלייה של כשישים ואחד אחוז לעומת התקופה המקבילה שנה קודם לכן. ואילו הייבוא מקנדה לישראל עמד על כמאה ושישים מיליון דולר. ענפי יצוא הסחורות העיקריים מישראל לקנדה הם: מכונות (מהוות כעשרים ושלושה אחוז), כימיקלים (מהוווים כעשרים ושלושה אחוז) וציוד רפואי ואופטי (מהוווים כעשרה אחוזים). לעומת זאת ענפי יבוא העיקריים מקנדה לישראל הם: מכונות (מהווות כעשרים וחמישה אחוז), תחבורה (מהווה כעשרים ושלושה אחוז) וכימיקלים (מהווים כשלושה עשר אחוז).

במרכז לענייני ישראל והיהודים בקנדה ברכו על ההסכם החתום ואמרו: “קנדה וישראל ידידות ובעלות ברית מאז הקמתה של מדינת ישראל. האישרור של הסכם הסחר החופשי הקנדי-ישראל המודרני הוא עוד ציון דרך מרגש, ביחסים המיוחדים בין שתי הדמוקרטיות הליברליות. הסכם זה הוא תוצאה של עבודה שהחלה הממשלה הקודמת וממשיכתה – הממשלה הנוכחית. זו הוכחה שיחסי הידידות בין קנדה לישראל מתעלים מעל לקווים הפוליטיים. חידוש והרחבת הסכם הסחר החופשי פותח דלתות להזדמנויות חדשות בתחומי החדשנות, המדע והטכנולוגיה עבור הקנדים והישראלים כאחד. עם יחסי מסחר דו-צדדי בין קנדה לישראל שעברו את גבול המיליארד ושבע מאות מיליון דולר לפני כשנתיים, ההסכם החדש יפעל משמעותית לטובת שתי המדינות ויגדיל את כושר התחרותיות שלהן בשוק העולמי, ייצור מקומות עבודה חדשים וישפר את איכות החיים של הקנדים והישראלים”.

בהגירה לקנדה

(facebook.com/ProICC)

ישראלים המבקשים לברר פרטים על הליך קבלת תושבות קנדית, נתקלו בנציגי חברת פרו איי.סי.סי שניסו להונות אותם. כך נטען בכתבה במדור הכלכלי של עיתון הארץ – דה מארקר. עוד נטען בכתבה כי נציגי החברה טוענים שהם עוזרים בבקשות לתושבות מטעם שגרירות קנדה, ומוכנים לעזור לישראלים אם ישלמו חמש מאות ושמונים דולר, ויעבירו להם את פרטי כרטיס האשראי שלהם. משגרירות קנדה בתל אביב נמסר בתגובה כי לחברת פרו איי.סי. סי אין קשר למשרד ההגירה, פליטים ואזרחות, וממשלת קנדה רואה בחומרה כל ניסיון להונות בתחום האזרחות או ההגירה. אם מישהו מציג עצמו כנציג השגרירות או משרד ההגירה ומציע מעמד הגירה או אזרחות בטלפון זו הונאה. מחברת פרו איי.סי.סי לא נמסרה תגובה לעיתון הישראלי.

בשבועות האחרונים מופיעה מודעה בפייסבוק מטעם פרו איי.סי.סי ובה ההצעה לבדוק זכאות לאזרחות קנדית. ישראלים שנכנסים ללינק מקבלים לאחר זמן קצר שיחה טלפונית, המוצגת באפליקציות לזיהוי שיחה כשיחה משגרירות קנדה, ובה אדם המציג עצמו כעובד שם ומסביר את המשמעות של הגשת בקשה לתושבות. עיתונאית דה מארקר השאירה את פרטיה באתר החברה ונציגה התקשר אליה. הוא הציג עצמו בשם וויליאם סאנלי עובד פרו איי.סי.סי, מבלי לציין שהחברה אינה שייכת לשגרירות קנדה. סאנלי פירט את ההיתרונות בהגירה לקנדה, מערכת הבריאות המתקדמת, לימודים בחינם, עזרה בפתיחת עסק ועוד.

לשאלת הכתבת מדוע נוקטת השגרירות הקנדית בגישה פרו-אקטיבית ומגייסת אנשים ממדינות אחרות לעבור אליה, טען סאנלי, כי קנדה מבקשת להגדיל את האוכלוסייה במדינה ומקבלת בכל חודש שבעה עשר אלף תושבים חדשים, העונים על דרישות מסוימות. בהן: גיל, רמת השכלה, ניסיון תעסוקתי ואנגלית ברמה גבוהה. לאחר שהכתבת ענתה על מספר שאלות סאנלי הודיע לה כי היא עומדת בדרישות, ועליה למלא טופס שישלח אליה דרך האימייל, ולשלם מייד חמש מאות ושמונים דולר. סאנלי הפעיל לחץ על הכתבת והודיע לה כי התחיל כבר בהליך הרישום שלה, ואם היא תעצור אותו, היא תאלץ להמתין כשנה, עד שתוכל להגיש בקשה חדשה. לדברי סאנלי אם הכתבת לא תפעל מייד להגשת הבקשה להגירה היא תסומן על ידי השגרירות, ולכן תאלץ להמתין שנה תמימה להגשת בקשה חדשה.

בשגרירות קנדה בתל אביב מסרו כי הם פתחו בבדיקה בנושא פעילות חברת פרו איי. סי.סי. בשגרירות ביקשו לציין כי אלה המבקשים להגר למדינה נוטים לעתים קרובות להסתמך על יועצי הגירה, שיעזרו להם לטפל בנושא. עם זאת הם עלולים ליפול לידי נוכלים. ממשלת קנדה החליטה להשקיע השנה מיליוני דולרים, כדי להגן על האזרחים והמועמדים להגירה, כדי שלא יפלו במלכודות של הנוכלים. עוד נמסר כי משרד ההגירה לא מעניק יחס מיוחד למי שפועל להגר באמצעות יועץ, וזה לא מבטיח להם דבר. כל הטפסים הנחוצים להגירה נמצאים באתר משרד ההגירה ואפשר להוריד אותם ללא תשלום. גם רשימת יועצי ההגירה החוקיים נמצאים באתר. אגב חברת פרו איי.סי.סי לא נמצאת ברשימת היועצים המוסמכים לטפל בהגירה לקנדה.

בדקתי את האתר של פרו איי.סי.סי ומצאתי שמשרדי החברה ממקומים ברחוב הייסטינג 1021 בוונקובר. פרו איי.סי.סי מציגה עצמה כחברה מובילה עם רקורד מוכח בתחום ההגירה, והבאת מהגרים לקנדה מכל העולם. מהגרים שהם אנשי מקצוע מיומנים, אנשי עסקים, סטודנטים וחברי משפחה. בחברה מציינים עוד כי הם ליוו כבר אלפים שהגרו לקנדה. בדף החברה בפייסבוק מפורסם כי יש לה כששת אלפים וחמש מאות “לייקס”.

Harbingers of future?

In 2015, the federal New Democratic Party nixed Paul Manly’s hopes to run for Parliament, barring his candidacy because his anti-Israel politics were deemed too extreme. Manly joined the Green party and, this month, won a federal by-election in Nanaimo-Ladysmith. As only the second Green federally elected, Manly now makes up 50% of the federal Green party caucus.

By-elections are notoriously poor predictors of voter intentions in general elections. Manly’s win could go down as a footnote in history – or it could be a harbinger of tectonic change in Canadian politics. Little should be extrapolated from a single by-election outcome, but neither should we ignore the fact that the by-election win by Deborah Grey of the Reform Party, in 1989, represented the beginning of a new epoch in Canadian politics. The Reform party in the West and the Bloc Québecois in Québec gobbled up the Progressive Conservative party – and the New Democrats’ share of the vote.

Just days before the Nanaimo by-election, the Green party also made inroads in the Prince Edward Island provincial election, forming the official opposition. Just as a by-election is not a good measure of federal voters’ intentions, neither is a modest success in the micro-province of P.E.I. What both these outcomes do suggest is that a larger number of Canadians than ever before are considering casting a ballot for the Greens.

The outcome in Nanaimo-Ladysmith should send chills down the spines of Liberal and NDP organizers. Both parties saw their vote share collapse while the Greens leapfrogged and the Conservatives held their own.

Conventional wisdom says that the Green party should take more votes away from the NDP than from any other party. However, many 2015 Liberal voters are over their Trudeaumania and millions of Canadians are looking for a place to park their votes. The party would get a significant boost if Jody Wilson-Raybould and Jane Philpott, two women who embody the country’s disappointment in Prime Minister Justin Trudeau and his sunny ways, opt to run under the Green banner, as has been rumoured.

Jagmeet Singh, who managed to win his own by-election last year, can hardly find any silver lining in recent results. With the Liberals, who arguably ran to the left of the NDP last time, hemorrhaging support, the NDP should be sitting pretty. They are not.

Six months out from the general election, Conservative leader Andrew Scheer is the only party leader who should be pleased with the current landscape.

What this all means is not completely clear. Under Thomas Mulcair’s leadership, the NDP was dragged back to a more moderate middle after a period when it had seemed to go a bit off the rails, notably on the issue of Israel and Palestine. How the party addresses that and other contentious issues in the coming years will be determined significantly by the makeup of their caucus after the October elections. It was after their last terrible drubbing, in 1993, that the NDP fell under the sway of anti-Israel extremists. With just nine seats in parliament, and Svend Robinson as the most vocal and visible MP, the party became a hotbed of anti-Zionist activism. (Robinson is seeking a comeback in the riding of Burnaby North-Seymour.)

Under Mulcair’s leadership, a number of former New Democrats, like Manly, shifted over to the Green party. Elizabeth May, the party leader, and, until this month its only MP, doesn’t seem certain of where she stands on the issue. When her party’s convention passed a wildly unbalanced attack on Israel, she threatened to resign unless it was rescinded or watered down. Since then, she herself has made some contentious comments about Israel.

In the NDP and in the Green party, there are a small number of courageous Jewish and non-Jewish Zionists trying to lead their parties to a common-sense position on Middle East matters. Too often, these individuals are ridiculed in our own community when they should be commended for promoting a balanced, reasonable approach to the issue regardless of political persuasion.

Nevertheless, given the emerging landscape, if the Greens and New Democrats do not form some kind of electoral alliance – and if the Liberals do not pull themselves out of their largely self-inflicted pit of unpopularity – Canada is likely to be in for a long run of Conservative government. In that case, the nuance of Israel-Palestine policy on the left will be a moot point.

Many reasons for optimism

Given two recent murderous attacks on American synagogues, combined with terrorist missiles from Gaza landing throughout southern and central Israel, it is easy and understandable to be pessimistic. But a new study on Jews in Canada is jam-packed with reasons for optimism.

The report 2018 Survey of Jews in Canada was released recently. Produced by the Environics Institute for Survey Research, the University of Toronto and York University, the study was funded by Federation CJA and other Jewish communal organizations. To those who have followed these subjects closely, the data are not completely surprising but, brought together in a single document, it is quite a compendium of encouragement.

Inspired by a groundbreaking 2013 Pew Research Centre study on American Jewry, the report assesses a wide range of factors, including the importance of Jewishness in the lives of respondents, how they define that identity, membership in synagogues and Jewish organizations, financial support for Jewish causes, candlelighting and other religious observances, intermarriage, experiences with discrimination, connections to Israel, dedication to repairing the world, migration patterns and even federal political party support.

Perhaps because of its inspiration in the American example, the study routinely compares Canadian findings with the situation to the south. This is fair, given the useful contrasts it provides – and it is especially illuminating to see that many of the differences between the Jewish communities in the two countries paint a very positive picture of the Canadian situation.

Only half of American Jews have made a financial donation to a Jewish organization or cause, compared with 80% of Canadian Jews.

Canadian Jewish kids are twice as likely to attend a Jewish day school or yeshivah and a greater proportion of Canadian Jews have attended Sunday school, Hebrew school or an overnight Jewish summer camp. The number of Canadian Jews who are bar or bat mitzvah is higher than that of Americans – 60% versus 50%. Intermarriage rates in the United States are about 50%, compared with 23% in Canada.

Canadian Jews have a much stronger connection to Israel than American Jews, with twice the likelihood of having visited the country. Nevertheless, Canadians and Americans “are similarly divided in their opinions about the political situation in Israel,” according to the report.

Rudimentary Hebrew is common among the vast majority of Canadian Jews, with 75% saying they know the aleph-bet and 40% claiming to be able to have a conversation in the language. Among the groups with the greatest proficiency in Hebrew are those under 30 years of age. These numbers are significantly higher than those of our American cousins.

Among Jewish Canadians, 64% say that being Jewish is very important in their lives, compared with 46% of Americans, while only 8% of Canadian Jews say being Jewish is not very, or not at all, important, compared with 20% of American Jews.

An astonishing 80% of Canadian Jews (or, at least, respondents to the survey) indicate an educational attainment of a bachelor’s degree or higher, compared with 29% of the general population. Similar findings two decades ago led to a major investment by Jewish communal bodies in youth-serving agencies like Hillel, which was seen as the last, best hope for reaching unaffiliated young Jews. As these numbers suggest, while many other aspects of Jewish identity may be discarded or de-emphasized, the commitment to education is among the most effectively transmitted values from generation to generation.

Among Canadian Jews, 47% belong to a Jewish communal organization other than a synagogue, compared with 18% for Jewish Americans. (In Winnipeg, this number is 57%, which helps explain why that comparatively small Jewish community is so impressively active.)

The report does not provide definitive explanations for the differences, though different factors are suggested to play a role in various scenarios. If we were to posit an overarching theory about the differences between American and Canadian Jews, it would go back to the 20th century’s very different experiences. The Canadian Jewish community was massively influenced by postwar immigration, including survivors of the Holocaust. These newcomers remade the Canadian Jewish community, to some extent, in their own image. The American Jewish community, in comparison, was already strong and had well-developed infrastructures before the

influx of survivors and other immigrants after 1945. As the report indicates, Canada also has a different approach to multiple identities, with multiculturalism being officially celebrated, whereas the American trend is to downplay difference and assume a unified Americanism.

Of course, there is no prize for being “better” Jews than our fellows from another country – even if it does satisfy our innate Canadian need to differentiate ourselves from Americans. Nonetheless, in a world with so many challenges, where is the harm in celebrating good news?

Jewish people worldwide are in a time of challenge and change. Many European Jews are questioning their futures there, and communities in Latin America, Africa and Asia are experiencing a range of external and internal challenges, including changing relationships with Israel and with the rest of the Diaspora. Some of the factors that account for the positive news in the recent report are distinctively Canadian and cannot be replicated. But the study deserves a closer look by all Diaspora Jewish communities to see if there are successes that could be replicated elsewhere. We sometimes like to flatter ourselves by declaring “the world needs more Canada.” So might the Jewish Diaspora.

קנדה נאבקת בענקיות התקשורת

השרה קרינה גולד. (Twitter)

ממשלת קנדה מתכוננת במלוא המרץ לבחירות הכלליות שייערכו בחודש אוקטובר הקרוב. הממשלה מעוניינת למנוע מעורבות חיצונית כפי שקרתה במערכת הבחירות האחרונות בארה”ב. הממשלה בוחנת את האפשרויות שונות בהן: חקיקה חדשה שתחזק את הפיקוח על הרשתות החברתיות המובילות.

הממשלה הקנדית צופה שקרוב לוודאי יהיה ניסיון של התערבות חיצונית בבחירות הפדרליות שייערכו באוקטובר. ולכן היא שוקלת להגביר את הרגולציה כדי לפקח משמעותית על חברות הרשתות החברתיות. זאת כדי להבטיח חסימה עד כמה שאפשר של התערבות גורמים זרים שמחוץ למדינה, בהליך הצבעה. כך מסרה לאחרונה השרה אחראית על טוהר הבחירות של קנדה, קרינה גולד.

השרה גולד אמרה את הדברים לאחר פרסום דוח מיוחד של סוכנויות ביטחון הקנדיות השונות על פעילות של מדינות אחרות, ברשתות אינטרנט, כדי להתערב בהליך הבחירות במדינה. “להערכתנו יש סיכוי גבוה שהמצביע הקנדי ייתקל במעורבות של גורמים זרים שונים ברשתות האינטרנט, בהקשר של הבחירות הפדרליות באוקטובר השנה”, כך נכתב בדוח של סוכנויות הביטחון. “עם זאת המעורבות בבחירות כאן צפויה להיות בהיקף קטן יותר, לעומת המעורבות הרוסית בבחירות לנשיאות בארצות הברית לפני כשנתיים וחצי”. אגב הדוח לא ציין מי הן המדינות שעשויות לנסות ולהתערב בבחירות של קנדה.

השרה גולד ציינה במסיבת עיתונאים שקיימה באוטווה הבירה: “הבחירות בקנדה הן מטרה לאלו שמעוניינים לערער את יסודות הדמוקרטיה שלנו”. גולד יצאה בדברי ביקורת ישירים נגד ענקי התקשורת השולטים במדיה החברתית: גוגל, טוויטר ופייסבוק. וזאת על כך שהם לא מספקים מידע לממשלת קנדה, כפי שהם סיפקו לממשלות אירופה השונות בחודשים הארונים, על מאמציהם לעצור התערבות זרה בבחירות. “אין לנו שום התקדמות עם גוגל, טוויטר ופייסבוק בנושא זה. החברות מסרבות לעדכן באופן סדיר את הרגולטורים בקנדה, על הפעילות שלהן למניעת התערבות זרה בבחירות הקרובות. שיהיה ברור: החברות צריכות לקחת את הנושא ביותר רצינות”, הוסיפה עוד השרה גולד.

ראש מחלקת המדיניות הציבורית של פייסבוק בקנדה, קווין צ’אם, אמר לאמצעי תקשורת המקומית את הדברים הבאים: “פייסבוק מתכננת להציג חוקים חדשים עבור פרסומות פוליטיות בתשלום”. הוא הדגיש כי פייסבוק עושה כל מאמץ לחסום התערבות זרה בבחירות הקרובות בקנדה. ראש מחלקת המדיניות הממשלתית של גוגל בקנדה, קולין מקיי, אמר את הדברים הבאים: “נציגי גוגל מיוזמתם נפגשו כבר מספר פעמים עם מספר רשויות ממשלתיות כדי לדון בשקיפות, אבטחת מידע וכן אבטחת סייבר”.

השרה גולד מסרה עוד כי ממשלת קנדה בוחנת כיום את שלל החוקים שלה כדי לראות כיצד ניתן להשתמש בהם, כדי לנקוט בכל האמצעים נגד חברות הרשתות החברתיות, כדי למנוע התערבות זרה בבחירות כאן. הממשלה שוקלת אף להתקין חקיקה חדשה בנושא. בנוסף קנדה בוחנת את הצעדים שנוקטות מדינות אחרות בעולם כלפי הרשתות החברתיות. למשל בריטניה שהכריזה על הקמת גוף רגולטורי טשר מפקח על הרשתות החברתיות. ואילו אוסטרליה עומת זאת שינתה את החוקים במדינה כך שבין היתר, מנהלים של רשתות חברתיות עשויים להישלח לכלא, אם הם לא יסירו תוכן אלים מהרשתות החברתיות עליהם הם אחראים.

לסיכום הנושא אמרה השרה הקנדית גולד: “הרשתות החברתיות הצליחו עד כה להימנע מלשאת באחריות לגבי מה שמתרחש בפלטפורמות שלהם. זאת כידוע כבר זמן רב מדי. הממשלה הליברלית הקנדית החליטה כעת לשנות את הגישה כלפי חברות הרשתות החברתיות. בעבר חזרנו אחריהן ומשכנו אותן לכאן כדי לפתוח מרכזי הנדסה ומסחר, ובייחוד בתחום הבינה המלאכותית”.

קנדה תמשיך לתמוך בפתרון שתי המדינות

מעלה אדומים, ישראל (David Mosberg)

“עמדתה של קנדה נותרה ללא שינוי ואנו נמשיך לתמוך בפתרון של שתי המדינות במזרח התיכון”. כך אמר בפרלמנט, ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו. דבריו נאמרו על רקע תוצאות הבחירות בישראל, שעל פי הן שוב נבחר לרשות הממשלה, בנימין נתניהו. ראש ממשלת ישראל החדש-ישן הודיע ערב הבחירות, כדי לרכוש לעצמו עוד קולות מהימין, כי ממשלתו החדשה תכריז של סיפוח שטחים באזורי יהודה ושומרון. נתניהו אמר: “אנו דנים בהחלת הריבונות על מעלה אדומים וגם בדברים אחרים. לאחר ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל ברמת הגולן, קיימים גם דיונים על סיפוח אזורים ביהודה ושומרון. אני הולך להכיל ריבונות אבל אני לא מבדיל בין גושי ההתיישבות לנקודות היישוב הבודדות. כל נקודת ישוב כזאת היא ישראלית ויש לנו אחריות כממשלת ישראל. כל אחד מבין שהקדנציה הבאה שלנו תהיה גורלית לשני הכיוונים – האם נוכל להבטיח את הביטחון שלנו ועל השטח החיוני של יהודה ושומרון שהוא פי עשרים גדול מעזה”.

לאור תוצאות הבחירות בישראל שאל חבר הפרלמנט הקנדי מטעם המפלגה הדמוקרטית החדשה, גיא קארון, את ראש הממשלה טרודו: “בינימין נתניהו ימשיך בתפקידו כראש הממשלה. בהבטחה של הרגע האחרון הוא הודיע כי יספח התנחלויות בגדה המערבית. אם ממשלת ישראל תעמוד בהבטחתה זו, עשויות להיות לכך משמעויות חמורות על היציבות באזור. עמדתה של קנדה עד היום היתה ברורה שאין ההתנחלויות חוקיות. ומועצת הביטחון של האומות המאוחדות מסכימה עם כך. האם ראש הממשלה יאשר כי קנדה תתייחס לסיפוחם של שטחים אלה כבלתי חוקיים ותפעל בהתאם בנושא?”

טרודו אמר בתגובה לשאלתו של קראון: “עמדתנו נותרה ללא שינוי. אנו תומכים בפתרון שתי המדינות ישראל לצד פלסטין במזרח התיכון. הפתרון הזה אמור להיות מושג באמצעות משא ומתן בין שני הצדדים. פעולות חד צדדיות כגון התנחלויות, אינן לגטימיות ואינן מסייעות בפתרון המצב במזרח התיכון”.

פרופסור קורן שהסתבך בקנדה קיבל תפקיד בכיר בקופת מכבי

פרופסורר גידי קורן, שניהל מעבדה לגילוי שימוש בסמים ובאלכוהול בבית החולים “סיק קידס” בטורונטו והסתבך, מונה לתפקיד מדען בכיר במכון המחקר של קופת החולים “מכבי”. יש שלא מבינים מדוע.

פרופסור קורן נחשב למומחה בעל שם עולמי בפרמקולוגיה, אך הוא הסתבך בפרשייה שהסעירה את קנדה, והובילה לבחינה מחודשת של כמה ממחקריו. וכן לוויתור על רישיון הרפואה שלו במחוז אונטריו. קורן החליט להסביר ראשונה את גרסתו למקרים החמורים ששמו נקשר בהם.

הפרופסור הפך לאחד החוקרים הבולטים בתחום בדיקת שיער לגילוי שימוש בסמים או באלכוהול. הוא הקים את מעבדת “מאת’ריסק” בבית החולים, שהייתה היחידה שהשתמשה בטכניקה הזו. שׁירותי הרווחה הקנדיים נעזרו בבדיקות שלה במשך כמעט שלושה עשורים. שנים עברו עד שוועדות חקירה קבעו כי ערכות הבדיקה שבהן השתמשו במעבדה היו לא תקינות. באותה עת בתי המשפט הסתמכו על הבדיקות שאמורות היו לספק מידע ראשוני – כקביעה חד-משמעית, על מנת להפריד ילדים ממשפחותיהם.

קורן טוען להגנתו: “הבדיקות שעשינו במעבדה לא גרמו לאף ילד לעזוב את ביתו. התפקיד שלי היה לבדוק שהילדים האלה נמצאים באזור בטוח. זאת הייתה מטרת העבודה. יש טעויות בכל מערכת והטיעון שילדים הורחקו מבתיהם זו עלילת דם. בישראל התחילו אותה קבוצה מאוד שמאלנית של רופאים לזכויות אזרח. ובעקבות כך הגשתי קובלנה פלילית. בית המשפט שעסק בסוגיה מצא בין השאר שבשום מקרה לא קרה שילד ניזוק מבדיקה זו או אחרת”.

נשיאה של ישראל ביקור בקנדה

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, קיים לאחרונה ביקור רשמי בקנדה, שכלל פגישת עבודה עם ראש הממשלה, ג‘סטין טרודו. (Mark Neiman GPO)

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, קיים לאחרונה ביקור רשמי בקנדה, שכלל פגישת עבודה עם ראש הממשלה, ג’סטין טרודו. טרודו אמר לריבלין בפגישה ביניהם: “אנו מציינים שבעים שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. יש לנו הרבה על מה לדבר כמו חידוש הסכם הסחר שלנו, ולדבר על פלורליזם ועל סובלנות ומאבק נגד שנאה וחוסר סובלנות. אני יודע שאתה מחזיק בדעות חזקות בנושא הזה. תענוג גדול לשבת איתך בזמן שבו ישראל וקנדה חברות נהדרות”. ריבלין הישיב לטרודו: “תענוג להיות איתך ולהכיר חבר כל כך טוב. אנחנו חולקים ערכים ואידיאלים. יהודים באו לקנדה כבר לפני מאה וחמישים שנה. אני גאה מאד להיות כאן ולהחליף ידע ורעיונות איתך. אנחנו חווים ימים קשים במרחב, ואתם עושים המון עבורנו במטרה לשמור על המרחב העדין ועל הקיום שלנו. אתם עושים זאת בסוריה, בלבנון ובסיני”. הנשיא הודה לטרודו על תמיכתה של קנדה בישראל בזירה הבינלאומית ועל התמיכה נגד הפעילות האנטישמית של תנועת הבי.די.אס. ריבלין מקווה שקנדה תביע עמדה נגד מהלכים חד-צדדיים של הפלסטינים נגד ישראל. וכנגד היחס המפלה כלפי המדינה במוסדות הבינלאומיים.

השניים דנו בסוגיה האיראנית והנשיא ציין לטובה את החלטת הפרלמנט הקנדי על הקפאת היחסים עם איראן, ואת ההכרזה כי משמרות המהפכה האיראניים הם ארגון טרור. בנושא זה אמר ריבלין: “איראן מובילה את התבססות הציר השיעי בעיראק, סוריה, לבנון ותימן. ובפעולותיה היא מחריפה את המתח הסוני-שיעי, העלול להביא להסלמה אזורית ולאיים על העולם כולו”. הנשיא הדגיש כי: “אסור לעולם לאפשר התבססות איראנית. בלימת ההתבססות האיראנית תושג רק באמצעות לחץ בינלאומי מתואם ופעולות צבאיות נקודתיות בכל עת שנדרשת”.

לפני הפגישה עם טרודו, נפגש הנשיא עם המושלת הכללית של קנדה, ז’ולי פאייט. השניים קיימו פגישת עבודה מדינית. הנשיא העניק למושלת (שהייתה בעבר אסטרונאוטית והיו לה שתי משימות בחלל), דגם מוקטן של החללית “בראשית”. החללית הישראלית הראשונה עתידה הייתה לנחות על הירח וכידוע התרסקה וגרמה לעוגמת נפש גדולה בישראל. פאייט אמרה דברים מרגשים לזכרו של האסטרונאוט הישראלי, אילן רמון ז”ל, שעימו הייתה ביחסי ידידות. ריבלין מצידו הזכיר את מותה של אשתו, רונה רמון, ופאייט אמרה שהדבר מאוד העציב אותה.

טרודו וראש עיריית טורונטו, ג’ון טורי, השתתפו באירוע מיוחד: שבעים שנה לידידות בין קנדה וישראל. האירוע נערך בטורונטו בהשתתפות כאלפיים איש. הוא אורגן על ידי מגבית היהודית קנדה והבונדס, בשיתוף פעולה עם ארגון הגג של הפדרציות היהודיות בקנדה.

טרודו נשא באירוע נאום פרו-ישראלי יהודי יוצא דופן, גינה את האנטישמיות ואמר כי בניגוד אליה, הערכים היהודיים של נתינה וקהילה הם ערכים קנדיים. טרודו: “האנטישמיות בעולם מרימה ראש. התקפות אנטישמיות מתרחשות נגד ילדים שהלכו עם כיפות בקנדה, ההתקפה נגד בית הכנסת בפיטסבורג, ההתקפות בפריז, בירושלים ובכל העולם. אנטישמיות נמצאת במגמת בעלייה והיא מפיצה שנאה”. טרודו הוסיף עוד כי האנטישמיות החדשה כוללת גם את הדמוניזציה של ישראל. לדבריו אין מקום לתנועת האפרטהייד נגד ישראל בקנדה. ראש ממשלת קנדה הדגיש: “אני יכול להבטיח לכם שקנדה תמיד תגנה כל שנאה נגד כל קהילה, ותזכיר את המסר שוב ושוב כי אנטישמיות היא התקפה על קנדה. ישראל היא לא רק בת ברית, אלא שותפה אמינה שאפשר לסמוך עליה והיא יכולה לסמוך עלינו”.

טרודו אפוא מנסה להתקרב לישראל ואל היהודים בקנדה לקראת הבחירות הכלליות שיערכו כאן בחודש אוקטובר.