Canada – Jewish Independent

Segal aims for Ottawa

Zach Segal will represent the Conservative party in the Oct. 21 federal election in the riding of Vancouver Granville. (photo from Zach Segal)

While Conservatives across Canada will spend the weeks leading up to the federal election reminding voters of Jody Wilson-Raybould’s excoriating of her former leader, Prime Minister Justin Trudeau, one Tory candidate will likely be downplaying the Vancouver MP’s star turn before a parliamentary committee.

In July, Zach Segal won the nomination to represent the Conservative party in the Oct. 21 federal election in the riding of Vancouver Granville. The incumbent, Wilson-Raybould, was elected there in 2015 and immediately was appointed minister of justice and the attorney general of Canada. In January of this year, she was shuffled to minister of veterans affairs and, less than a month later, resigned from cabinet.

Wilson-Raybould was thrown out of the Liberal caucus after testifying before the House of Commons justice committee about pressure she said she experienced from the prime minister’s office over an ongoing investigation into Quebec-based SNC-Lavalin, the largest construction company by revenue in Canada. The resulting scandal sent the governing Liberals tumbling in opinion polls, and they are now generally neck-and-neck with the Conservatives in most surveys. Wilson-Raybould is seeking reelection as an independent.

Segal said that a vote for the incumbent is a protest vote, but that a vote for him offers the chance to change the government.

“If you are upset with Justin Trudeau and you want to kick the Liberals out of Ottawa, the only way to do that is to vote for Andrew Scheer and, if you live in Vancouver Granville, to vote for Zach Segal,” he told the Independent.

The riding cuts a swath through the city, from the Fraser River almost to False Creek and roughly from West Boulevard to Cambie, also encompassing the area north of 41st Avenue west of Main Street and west of Ontario Street to 2nd Avenue. Almost all of the city’s Jewish communal organizations are located in the riding and many of the city’s Jewish residents live there.

Segal graduated from the University of British Columbia in 2011, with a major in political science and a minor in history. He went to Ottawa on an internship arranged through the Centre for Israel and Jewish Affairs.

“At the time, I was conservative-leaning, but I wasn’t partisan,” he said. “I was certainly conservative but I wasn’t affiliated like other young folks are at university.”

After the internship, Segal continued working with Manitoba Conservative MP James Bezan, who was parliamentary secretary to the minister of defence. He later became spokesperson for then-transport minister Lisa Raitt.

When the Conservatives lost the 2015 election, Segal opted to return to Vancouver. He got a job with the Canada Mortgage and Housing Corporation, which has a mandate to help Canadians access affordable housing options.

“I was very interested in housing but still interested in the government and policy world,” Segal said. “I wanted to learn more about housing so I thought a job at the Canada Mortgage and Housing Corporation would be a good opportunity because it was a Crown corporation – it wasn’t part of the federal public service, it was separate – so I thought that would be a good opportunity to get into the housing world and learn more.”

On leave since he announced his candidacy for the nomination in the spring, Segal is part of the CMHC marketing team, publicizing programs and opportunities for nonprofits, the private sector, developers and others, such as low-interest loans.

Faced with a splintered group of candidates in what will probably be one of the most closely watched races in the country, Segal is confident he can win.

“I really think I can actually win and I think that’s the most important thing,” he said, adding that the agenda in the city has largely been dominated by the left.

“I want to show that maybe we have some conservative solutions to some of these big problems that Vancouver is facing,” he said. “My big issues are all packaged into one. I think they all go together. I think everyone’s very interested in housing, in transportation, affordability and the economy. If we can solve transportation infrastructure, maybe it could help reduce pressure on housing because we could build further out and, if we could grow our economy and have better opportunities, people here could make more money and that would solve some of the issues around affordability. Certainly housing, I think we need to look at different ways of solving this, rather than the current proposals. Vancouver’s average wages are some of the lowest in Canada but we have some of the highest average home prices in Canada. I think that’s where one of the problems lies. We need to start looking at how we can grow our whole economy, and Vancouver subsequently, with better jobs and higher wages.”

He said his four years in Ottawa equip him to be an effective MP.

“A lot of people have this idea that, if you’re on the backbench, you can’t do anything, but the MP I worked for was so diligent and committed to issues that he was able to bring them to the floor of the House of Commons,” said Segal. “He was constantly tabling motions, private member’s bills, he was constantly getting his foot in the door of the prime minister’s office and he made sure that, even though he was a backbencher, he got all these prominent issues to the forefront of public policy. That was very inspiring. It’s a good message that you can accomplish things as a member of Parliament.”

As a Jewish candidate, Segal has been hearing from voters that they respected former prime minister Stephen Harper’s approach to Israel.

“Jews and non-Jews alike tell me that they deeply respected how Stephen Harper and the Conservative government stood up for Israel on the world stage,” he said. “They just liked seeing a politician stand on principle and not be bullied and stand up – quite frankly – stand up to the world, stand up to the UN. People really liked seeing that and I think they like leaders who show their true colours, and want to see that back in Ottawa.”

Segal, who attended Richmond Jewish Day School and graduated from Steveston High, went to Israel on a Birthright trip in 2008.

“You always know Israel is small but, until you’re there and you travel the country in a short period of time, you don’t realize how small it is,” he said. “When people talk about Israel’s security concerns, it’s not just a platitude. It’s a tiny country. When you visit Israel, you take tours of the Golan Heights. You can see Hezbollah outposts. Now, if you are there, you can see maybe even ISIS outposts in Syria. It’s this remarkable, tiny country, this outpost of vibrancy and Western democracy that somehow is bordering some of the most extreme elements of the world right there on its border and you really appreciate its security concerns being there.”

Back on local doorsteps, Segal said voters are asking whether they can trust their leaders.

“They see Justin Trudeau taking care of his friends. He had this big gift to Loblaws for retrofitting some fridges and they’re taking care of Irving and SNC, but, if you’re a small business owner, you’re left to fend for yourself,” said Segal.

In addition to Segal and Wilson-Raybould, Vancouver Granville voters will consider the Liberal candidate, tech entrepreneur and investor Teleeb Noormohamed, the NDP’s Yvonne Hanson, a climate activist, and Green candidate Louise Boutin, a realtor. The fledgling People’s Party of Canada has nominated Naomi Chocyk, who, at one point, was employed as a constituency assistant in Wilson-Raybould’s office. More candidates could enter the race before the close of the writ period.

שינויים ניכרים באזורים הארטקטיים

(Mario Hoppmann/NASA)

חוקרים בכירים ארה”ב: הקרח באזורים הארקטיים של קנדה החל להפשיר שבעים שנה לפני התחזיות

משלחת מאוניברסיטת אלסקה (בפיירבנקס) מצאה שינויים ניכרים בתוואי הקרקע הקפואה באזורים הארטקטיים של קנדה, במהלך שלוש עשרה שנים: בין אלפים ושלוש לאלפיים ושש עשרה. לפי הממצאים בנוסף לנסיגת שכבת הקרח נוצרו גם גבעות נמוכות, שחסמו את הרוח ואפשרו לצמחייה להכות שורש

שכבת האדמה הקפואה באזורים הארקטיים בקנדה החלה להפשיר שבעים שנה שנה לפני הזמן הצפוי. על כך מצביעים הממצאים של משלחת חוקרים בכירה שהגיע לאזור. לדבריהם התופעה מעידה על כך שכדור הארץ מתחמם בקצב הרבה יותר מהיר מכפי שצפו בתחזיות השונות. חברי המשלחת מאוניברסיטת אלסקה שבארצות הברית, אמרו כי הופתעו מאוד מהמהירות שבה גרמו עונות הקיץ החמות במיוחד לערעור השכבות העליונות של גושי הקרח התת־קרקעיים.

זה היה מדהים אמר לסוכנות החדשות הבינלאומית רויטרס, ולדימיר רומנובסקי, גיאו־פיזיקאי חבר במשלחת של האוניברסיטה. זה סימן לכך שהאקלים כיום חם הרבה יותר מאשר היה אי פעם – במהלך חמשת אלפים השנים האחרונות. החוקרים פרסמו את ממצאיהם המעניינים והיוצאי דופן בכתב העת המדעי גיאופיזיקל רייסרץ’ לטרס.

לפני מספר שבועות פורסמו הממצאים האלה ברבים- לקראת פסגת משבר האקלים שהתקיימה בבון שבגרמניה. האירוע הבינלאומי אורגן על ידי האו”ם וגורמים נוספים. זאת במטרה להגביר את המאמצים המשותפים למצוא פתרונות בנושא הכל כך מסובך. כידוע כל מדינות המערב תומכות ברעיון כי כדור הארץ מתחמם לפי ממצאים של המדענים השונים. ורק נשיא ארה”ב הנוכחי, דונלד טראמפ, מתכחש לממצאים אלה.

המאמר התבסס על ניתוח נתונים שהחוקרים אספו בביקורם האחרון באזור לפני כשלוש שנים. ובמקביל הוא מתבסס גם על סקירות אקלימיות מאז שנת אלפיים ושלוש ועוד היום. הצוות השתמש במטוס ששודרג במיוחד כדי לבקר בנקודות מרוחקות ביותר, בהן תחנת מכ”ם מתקופת המלחמה הקרה, שנמצאת במרחק של יותר משלוש מאות ק”מ מכל יישוב אנושי. כצפוי החוקרים לקחו על עצמם סיכונים גבוהים בביקור באזורים מרוחקים אלה. לדברי החוקרים ממש בנחיתה לקרקע נגלה לעיניהם נוף שונה לחלוטין על פני הקרקע הארקטית, שאותה ראו בביקורים קודמים לפני כעשור שנים.

הנוף הפך לים גלי של גבעות, שקעים צרים ובריכות. הצמחייה שבעבר היתה מעטה החלה לצמוח בכמות גדולה בחסות המקלט שסיפק הנוף מהרוחות הבלתי פוסקות. החוקרים הרגישו מצד אחד סיפוק מקצועי על כל מה מצאו, ומצד שני הרגישו תחושה שהאסון ממשמש ובא. הם ציינו כי המראה הזכיר להם אדמה חרוכה אחרי הפצצה.

זו תופעה המזכירה לי מכרה הפחם, אמרה אחת החוקרות הבכירות במשלחת. סביר למדי שתופעה זו משפיעה על אזורים נרחבים יותר ממה שאנו מעריכים. ואת זאת החוקרים יבדקו בהמשך. החוקרים חוששים ליציבות שכבת האדמה הקפואה בשל הסכנה שהפשרה מהירה תשחרר כמות נרחבת של גזים, שיביאו להאצה משמעותית של ההתחממות הגלובלית

לפי הערכות של האו”ם גם אם המחויבויות הקיימות בהסכם פריז משנת אלפיים וחמש עשרה, להפחתת פליטות גזי החממה, ייושמו במלואן העולם עדיין רחוק מאוד ממניעת הסכנה – שתהליכים דומים של היזון חוזר יביאו להאצת ההתחממות של כדור הארץ.

נוכח אזהרות המדענים כי טמפרטורות גבוהות יותר יגרמו להרס רב בחצי הכדור הדרומי, ויהוו איום על יכולת הקיום של העולם המתועש בחצי הכדור הצפוני, ארגוני סביבה נתלים במאמר שפרסמו החוקרים כהמחשת הצורך בהפחתת פליטות גזי החממה. הפשרת האדמה הקפואה היא אחת מהנקודות המצביעות על משבר האקלים, אמרה ג’ניפר מורגן מארגון גרינפיס אינטרנשיונל.

החיזבאללה פועל בקנדה

(LinkedIn) עלי קוראני

ארגון הטרור השיעי החיזבאללה שקשור באיראן אסף מידע ביטחוני רגיש על שדה התעופה הבינלאומי “פירסון” שבטורונטו. כך מסרה רשות הביטחון בתחבורה האווירית של קנדה לפני מספר ימים. מתברר שסוכן רדום של החיזבאללה שגר בארצות הברית, עלי קוראני, ביקר לפחות שבע פעמים “בפירסון” – שדה התעופה הגדול שך בקנדה (מדי שנה עוברים בו לא פחות מכחמישים מיליון נוסעים).

קוראני שהוא אזרח אמריקני ונשוי לאזרחית לבנונית-קנדית, אסף מידע מודיעיני נרחב על אמצעי הבטחה בשדה התעופה הבינלאומי. המידע שהועבר למפעילו של קוראני בלבנון כלל בין היתר את הנושאים הבאים: מיקום מצלמות האבטחה, מיקום גלאי המתכות, מהם נוהלי הביטחון בשדה, מה לובשים אנשי האבטחה במשמרות שלהם ומי מהם נושא עימו נשק.

קוראני התגייס לחיזבאללה לאחר שהבית של משפחתו נהרס במלחמת לבנון השנייה, שהתקיימה בין ישראל לחיזבאללה (בקייץ של אלפיים ושש). על קוראני הוטל עליו להעביר נשק מקנדה לארה”ב ולבצע שם פעולות טרור. זאת תוך התמקדות בעיקר באנשי עסקים יהודים שגרים בניו יורק, נספחי צה”ל שעובדים בעיר ואף הקונסוליה הישראלית בניו יורק. הטרוריסט שנמצא במעצר בארה”ב מזה כשנתיים הורשע כבר בדין. הוא צפוי לקבל מאסר עולם וגזר דינו יתפרסם במהלך ספטמבר הקרוב. עורכי דינו של הנאשם הזדרזו והודיעו כבר כי יערערו על עונשו הכבד.

קוראני סיפר לחוקריו באף. בי.איי כי קבוצת הפעולה החיצונית של החיזבאללה (המכונה יחידת תשעה מאות ועשר) פעילה בקנדה, אף יותר מאשר ארה”ב. הוא מסר לחוקרים שמות של חמישה עשר איש מרשימת ההתקשרות הפרטית שלו, שחלקם הגדול גר דווקא בקנדה.

קנדה מתברר עוד משמשת מרכז חשוב להלבנת כספים של החיזבאללה שמקורם ממכירת סמים. הלבנת הכספים מתרחשת במספר ערים ובעיקר בוונקובר. ערים נוספות ברשימה הלא מכובדת הזו: טורונטו, מונטריאול, קלגרי והליפקס. הסמים מועברים לקנדה דרך מספר דינות באמריקה הלטינית ובעיקרן קולומביה ומקסיקו. זאת על ידי הפעילים של ארגון הטרור הלבנוני. הכספים ממכירת הסמים מולבנים ומשמשים למימון פעולות הטרור של הארגון, במקומות שונים בעולם.

הפעילות של איראן וארגוני הטרור המסונפים לה התרחבה בשנים האחרונות למדינות אמריקה הליטינית, בשל הסנקציות האמריקניות הקשות שהוטלו עליה. נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, הטיל רק לאחרונה עוד סנקציות כלכליות על איראן. טראמפ מאמין שבדרך הלחץ הוא ישיג משהו אך בדרך כלל התוצאות הפוכות. במדינות אירופה ומומחים בתחום הביטחוני בארה”ב, קנדה וישראל, מאמינים בניגוד לטראמפ כי הסכם הגרעין עם איראן, היה טוב לכל הצדדים. אל טראמפ הצטרף עד כה רק מנהיג אחד שתמך בביטול ההסכם עם איראן והוא: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

בשנים האחרונות החלה המשטרה הפדרלית הקנדית (האר.סי.אם.פי) לחקור לעומק את נושא הלבנת הכספים מצד החיזבאללה. פעילים של ארגון הטרור הלבנוני מלבינים כספים בהיקפים גדולים מאוד, בעזרת מספר ארגוני פשע וקרטלי סמים מקומיים ובינלאומיים.

לפי החקירות המסובכות של האמריקנים בשיתוף בין היתר של הרשויות בקולומביה, עולה כי החיזבאללה פועל במשותף עם ארגוני פשע בינלאומיים ברחבי העולם. בין היתר במדינות כמו סין וההונג קונג, בשיתוף עם שכירי חרב, סוחרי סמים וקרטלי סמים גדולים (בהם קרטל מדיין של פאבלו אסקובר שחוסל לפני כעשרים ושש שנים). מהאזנות לשיחות טלפון רבות של פעילי החיזבאללה מתברר, שהארגון מפעיל את קשריו לפעילויותיו הפליליות השונות, ברחבי העולם. ובעיקר במדינות הבאות: ארה”ב, קנדה, אוסטרליה, פנמה, ירדן, דובאי וכמובן גם לבנון.

The search for a friend

Finding Fukue follows Jessica Stuart’s journey to Japan to find her childhood friend.

To what lengths would you go to find a childhood friend whose letters stopped coming decades ago? When online searches proved fruitless, Vancouver-born, Toronto-based musician Jessica Stuart headed back to Japan, and her journey is recorded in the CBC Short Docs film Finding Fukue, which was produced with Real Stories. Since posted to YouTube last November, the charming and moving documentary has been viewed more than 3.6 million times to date.

“When I was 9 years old, my parents got English teaching jobs and moved us all to Japan for a year,” shares Stuart as the film starts. Among the images we see are clips of home movies from that year, 1988. “I was a blond kid, and that made me of interest to all the Japanese people because they had never really seen a blond-hair person before,” she says. “They would point at me or my sister, touch my hair, talk at me; I didn’t understand anything yet. The day after we arrived, I went to school for the first time and then that was crazy. I didn’t feel that anyone was interested in getting to know me, except for one person, and her name was Fukue, and we became best of friends.”

The Stuarts – Wendy, Ron and daughters Fiona and Jessica – settled in Saku, then a small rural village with no foreigners. Now, however, Stuart has to start looking for her friend Fukue in a city of 100,000 people. She visits the elementary school they attended and gets a yearbook, where she gets Fukue’s father’s name and an address from the year 2000, but this leads her to a new development, where she and her translator (for the more complex encounters) meet some women who remember her family but can’t help with finding Fukue.

At Saku City Hall, a press contingent meets Stuart and she gets the word out on television and in print. Finally, a clerk at City Hall manages to find a phone number for Fukue’s sister, who connects the two friends. The reunions – first by phone and then in person – are quite emotional. The two fall into a familiar comfort and get reacquainted. They have kept in touch since.

The approximately 21-minute film can be found at youtu.be/ZVlZMOB-Sq0.

קנדה רוצה מהגרים נוספים

קנדה רוצה מיליון מהגרים נוספים בשלוש השנים הקרובות

קנדה מונה למעלה משלושים ושמונה תושבים החיים בשטח ענקי המשתרע על פני כעשרה מיליון קמ”ר. מדובר בשטח אף גדול מזה של ארצות הברית (רק רוסיה מחזיקה בשטח הגדול מזה של קנדה). קנדה מבקשת להכניס לשטחה מיליון מהגרים עד סוף שנת אלפים עשרים ואחד.

“במידה רבה, הודות לאזרחים חדשים שקיבלנו בברכה במהלך ההיסטוריה שלנו, קנדה התפתחה לכדי מדינה חזקה ותוססת שכולנו נהנים ממנה”, אומר שר ההגירה, הפליטים והאזרחות, אחמד חוסיין. זאת במסגרת דין וחשבון שנתי על ההגירה לקנדה, שהוגש בראשית השנה לפרלמנט. במדד הפיתוח האנושי (האיץ’. די.איי) קנדה מדורגת במקום השניים עשר והמכובד בעולם, מתוך מאה שמונים ותשעה מדינות.

הדו”ח השנתי בנושאי הגירה מבליט שלא במקרה את הצלחת המהגרים המגיעים לקנדה. כיום כעשרים אחוז מתושבי קנדה נחשבים למהגרים (נולדו בארץ אחרת המחוצה לה). זאת לעומת פחות מארבעה עשר אחוז של מהגרים בארה”ב השכנה. בשני העשורים האחרונים הגיעו לקנדה כשישה מיליון מהגרים. לדברי שר ההגירה, הפליטים והאזרחות הקנדי, המדינה אינה מפלה מהגרים על בסיס גזע, לאום, מוצא אתני, דת או כל מגדר אחר. הוא מציין כי קנדה כיום היא המדינה המובילה בעולם בניהול מהלך ההגירה המורכב. השר חוסיין אומר כי קנדה בהצלחה מרובה בוחרת את המהגרים שתורמים לה ביותר, לעומת אלה שלא יתרמו לה.

מערך ההגירה הקנדי מבוסס על שיטת ניקוד (הנקראת סי.אר.אס) לפי מספר קריטוריונים. בהם: גיל, השכלה, שפה, ניסיון בעבודה וקשרים בקנדה (בתחומי משפחה, עבודה או לימודים). בשל הביקוש הגדול להגר לקנדה הדירוג המינימלי של שיטת הניקוד עלה בראשית השנה מרמה של ארבע מאות ארבעים ותשעה לרמה של ארבע מאות ושבעים. בכל מקרה הניקוד המקסימלי למגישי הבקשה להגר מגיע לאלף ומאתיים.

מנסיוני האישי בהגירה מישראל לקנדה

עזבתי את תל אביב ועברתי לוונקובר לפני כארבע עשרה שנים. תמיד חלמתי לגור בחו”ל. במהלך השנים הבנתי שיהיה קל יותר להגר לקנדה. מה גם שחבר טוב שלי מישראל עבר לוונקובר כארבע שנים לפני.

בדקתי באתר רשות ההגירה הקנדי באם יש לי מספיק נקודות להתחיל בהליך ההגירה. בעזרת ההשכלה הגבוהה שרכשתי בישראל, ניסיוני הממושך בעבודה בעיתונות ושליטה בשפה האנגלית – התברר לי שאני עומד במכסת הנקודות הרצויה להגירה.

הגשתי את מסמכי ההגירה לקונסוליה הקנדית בתל אביב והמתנתי לבאות. לא שיערתי בנפשי כי אאלץ להמתין זמן רב עד קבלת האישור להגר. מתברר שבאותם ימים החליטה מחלקת ההגירה הקנדית להקשיח את תנאי ההגירה. לכן שונתה שיטת הניקוד והתווספו תנאים חדשים. אך כאן נוצרה בעייה קשה באשמת מחלקת ההגירה הקנדית: היא החליטה להטיל את התנאים החדשים גם על אלה שכבר פתחו בהליכי ההגירה. זה כלל כמובן גם אותי. בפועל מדובר בהחלטה שמנוגדת לחוק כיוון שאי אפשר להחיל תנאים חדשים על מי שכבר פועל לפי תנאים קודמים. אמר לי בזמנו עורך דין קנדי שאני יכול לתבוע את ממשלת קנדה בנושא. אני וויתרתי אך נדמה לי שיש אחרים שאכן תבעו את הממשלה.

מכל מקום בעקבות שינוי שיטת הניקוד נוצר בלגאן גדול במערכת ההגירה. אפילו בקונסוליה הקנדית בתל אביב לא ידעו מה להגיד בנושא. לבסוף לאור התנאים החדשים נאלצתי לעבור מבחן באנגלית, ברמה של מי שמתעד ללמוד באחת ממוסדות הלימוד בחו”ל. הליך ההגירה התעקב ונמשך בסופו של דבר כשלוש שנים, עד ליום המיוחל שבו קיבלתי את האישור להגר לכאן.

A word chosen with care

Words matter. In a period when traditional media compete with social media, where everyone on the planet can pretty much find a place to say whatever they want, the weight of words can seem lost in the deluge of opinions, aspersions and insults. So, it is encouraging, in some ways, to see a pitched battle over the use of a single word. It assures us that many people still understand the power that language can have.

After the Truth and Reconciliation Commission’s 2015 final report, the federal government set up the National Inquiry into Murdered and Missing Indigenous Women and Girls. The MMIWG report, released last week, concluded that there are “serious reasons to believe that Canada’s past and current policies, omissions and actions towards first Nations peoples, Inuit and Métis amount to genocide….”

The use of the term genocide has sparked a debate. Top federal officials at first avoided using the word. At the ceremony marking the release of the report, Prime Minister Justin Trudeau was interrupted by an audience member who yelled, “Genocide! Say it!” Trudeau opted against it on that day, but he would use the term later in the week. Justice Minister David Lametti deflected discussion, saying he would leave the determination around the use of the term genocide “to academics and experts.”

The 1948 Genocide Convention defines it as “intent to destroy, in whole or in part, a national, ethnical, racial or religious group.” Raphael Lemkin, the Polish Jew who coined the term, described genocide as an effort to destroy the foundations of a national group with the objective of annihilation. While genocide certainly includes state-led mass murder, the term can also incorporate a range of less aggressively lethal acts, such as Canada’s residential schools system, the core goal of which was to eradicate indigenous cultures and languages among native peoples in the country.

The report identifies “colonial structures,” including the Indian Act, the Sixties Scoop, residential schools and offences against human rights, as antecedents to current rates of traumatic violence, suicide and deaths among indigenous populations.

The MMIWG report makes a series of recommendations, including, for example, that police services investigate officers for discrimination and mistreatment against indigenous peoples and failures to investigate crimes, government funding to improve recruitment of indigenous peoples into policing, a national task force to review and potentially reinvestigate every unresolved case and a standardizing of protocols around treatment of the thousands of missing and murdered women.

The chief commissioner, Marion Buller, chose the term genocide determinedly and used it throughout the report.

“This report is about deliberate race, identity and gender-based genocide,” she wrote in the opening paragraph of the final report.

However, the report also acknowledged that there are “outstanding disagreements” over the definition of the term. Alongside the final report came a 43-page legal analysis of the term genocide and how it applies to the Canadian situation.

The lead author of the legal assessment, Fanny Lafontaine, a specialist on international criminal justice and human rights at Université Laval, said, “I think it has to be understood as a very distinct type of genocide from the Holocaust…. Genocide is composed of lethal and nonlethal acts. All of that together leads to the physical destruction of indigenous people, but also as a social unit. It’s the genocide taken as numerous acts spanning decades, basically, that is the root cause of the violence against [indigenous] women,” she told the National Post.

RCMP statistics indicate that 16% of female homicides in Canada between 1980 and 2012 were perpetrated against indigenous women, who make up just 4% of the population. This is triple the rate of nonindigenous women and double those of indigenous men. Testimony from individuals and families that were incorporated into the final report tell a harrowing story of violence and dehumanization.

Some might say that the debate over the term genocide detracts from the urgent, less theoretical components of the report and its recommendations. Maybe. But the considered choice by those who best understand the social impacts of systemic discrimination against indigenous Canadians, especially indigenous women, to use the term genocide should give us pause. Among Jewish observers, there may be an understandable sensitivity to anything that seems to shift the weight of the word, which was created specifically to articulate the Jewish experience in the Shoah. Yet, we should also take this opportunity to learn and understand why and how a community in our midst would articulate their own experiences as amounting to genocide.

Knee-jerk responses are not helpful on this front (or any, probably) and, while the arguments over the meaning and intent of the term reassure us that people still appreciate the power of words, we might also caution not to get stalled over this debate. What non-indigenous Canadians should do at this point – especially if we have an issue with the use of the term genocide – is to dive deeply into the tragic legacies of colonialism that have led to this moment and try to understand why this term was carefully chosen. Perhaps, we can each start with a commitment to read the report.

ללכת עם ישראל

קהילת היהודים בטורונטו מפגינה עמדת כוח של תמיכה בישראל

למעלה משלושים אלף איש צעדו בדאון טאון טורונטו לאחרונה בפרוייקט השנתי: “ללכת עם ישראל”. זאת הפגנת עמדת כוח לתמיכה במדינת ישראל. מדובר באחד מאירועי התמיכה בישראל מהבולטים ביותר עולם, כמובן אחרי קהילת היהודים של ניו יורק.

לפי הערכה למעלה מארבע מאות אלף יהודים חיים כיום בקנדה. מדובר בעצם באחת מקהילות היהודים הגדולות בעולם מחוץ לישראל. במקום השני ארה”ב, אחרי כן עדיין צרפת ואולי גם רוסיה ולאחר מכן במקום המכובד קנדה.

קהילת היהודים בקנדה נחשבת לתומכת בישראל לפי מחקרים של אוניברסיטאות טורונטו ויורק, ואפילו אולי יותר מיהדות ארה”ב? לא בטוח שהנתונים נכונים, אך בוודאי בכל קהילה של יהודים בעולם רוצים לחשוב ולקוות שהם התומכים הגדולים ביותר של ישראל.

הקהילה היהודית בקנדה היא קהילה חזקה ומבוססת ובעלת השפעה בקנדה, בתחומים הפוליטיים, הכלכליים ועוד. זאת בעיקר ערים הגדולות של קנדה בהם מרוכזים מרבית היהודים: טורונטו ומונטריאול. בערים מרכזיות אחרות בקנדה מספר היהודים נחשב לקטן ויש להם פחות משמעות. מדובר בערים כמו: ונקובר, אוטווה, קלגרי, אדמונטון וויניפג.

שגריר ישראל בקנדה, נמרוד ברקן, מסר לעיתון ידיעות אחרונות כי אם גורמים בישראל ימשיכו לדחוק את היהודים הקונסרבטיבים והרפורמים, ישראל תשלם מחיר על כך בקנדה. ליהודי קנדה הפלורליזם היהודי מאוד חשוב יש לזכור.

לפי נתוני שגרירות ישראל בקנדה: כארבעים אחוז מהיהודים במדינה הם אורתודוכסים, כארבעים אחוז מהיהודים הם קונסרבטיבים וכעשרים אחוז מיהודים הם רפורמים. למעלה ממחצית היהודים בקנדה (כחמישים וחמישה אחוז) שולחים את ילדיהם למערכת החינוך היהודית. על סדר יומה של הקהילה היהודית בקנדה, בדומה לקהילות יהודיות אחרות בעולם: אנטישמיות הגואה, ביטחון, הדור המזדקן, הגברת המעורבות של דור העתיד, הקמת הנהגה חדשה והקשר עם ישראל.

בממשלה הפדרלית הקנדית של המפלגה הליברלית בראשות ג’סטין טרודו, מכהנים כיום שני שרים יהודים: השר לגיוון סחר חוץ, ג’ים קאר והשרה למוסדות הדמוקרטים, קרינה גולד. בבית הפרלמט הקנדי יש שישה חברי פרלמנט יהודים (בהם יו”ר ועדת החוץ ויו”ר האגודה הפרלמנטרית קנדה-ישראל, מייקל לוויט). בבית המשפט העליון שמכיל תשעה שופטים מכהנים שני שופטים יהודים.

ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, נחשב לידיד הקהילה אם כי הוא רחוק מאוד מראש הממשלה הקודם, סטיבן הרפר, שנחשב בשעתו למנהיג התומך ביותר בישראל מקרב כל מנהיגי העולם. הרפר בנסיעתו לישראל העמיס על מטוס הממשלה משלחת גדולה של כמאתיים איש ומרביתם יהודים. טרודו השתתף לאחרונה באירוע ההצדעה לישראל שנערך בטורונטו, במלאת שבעים שנה לקשרי קנדה וישראל. באירוע טרודו נאם ויצא בחריפות נגד האנטישמיות וכן גינה את תופעת הבי.די.אס הגואה בקנדה בשנים האחרונות. במהלך ביקורו בקנדה של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, נפגש עמו טרודו לא פחות מארבע פעמים. לפי הערכות טרודו מחפש את הקול היהודי לקראת הבחירות הפדרליות שיערכו בעשרים ואחד באוקטובר.

לפי הערכת שגרירות ישראל בקנדה מספר הישראלים בקנדה עומד כיום על יותר משבעים אלף. מטבע הדברים מרביתם חיים בטורונטו. בנוסף אליהם בשנים האחרונות הגיעו לקנדה קרוב לכארבעים אלף יהודים מארצות חבר העמים. מרביתם כנראה גרו קודם לכן בישראל.

הקונסוליה הישראלית בטורונטו אגב נחשבת לאחת מהעמוסות בעולם וזאת לאור הגידול המתמיד במספר הישראלים המהגרים לקנדה, בין אם בגלל עבודה או רצון לשפר את איכות החיים.

יצויין כי המגבית היהודית של טורונטו מגייסת מדי שנה כשישים מיליון דולר, ומהם כעשרים מיליון מועברים לסיוע בפרוייקטים שונים בישראל, בעיקר בפריפרייה.

אושר הסכם הסחר החדש

אושר הסכם הסחר החדש בין קנדה לישראל בתקווה להכפיל את היקף הסחר.

בזמן שנשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, מאיים על מדינות בעולם ונלחם בהן כדי להשיג הסכמי סחר חדשים, קנדה וישראל אישרו את הסכם הסחר החדש ביניהן.

ביום שני בשבוע שעבר (העשרים ושבעה במאי) ניכנס לתוקפו החוק בקנדה ליסום הסכם הסחר החופשי החדש בין קנדה לישראל, שכולל מספר תיקונים משמעותיים, הרחבות והתאמות.

הסכם לאזור הסחר החופשי המקורי בין קנדה לישראל נחתם לפני יותר מעשרים שנה (באלף תשע מאות תשעים ושבע). הוא כלל בעיקר מוצרים תעשייתיים. ואילו ההסכם החדש שמפשט את כללי המקור, כולל תחומים רבים נוספים. בהם: חקלאות, מזון, סחר, סביבה, סחר ועבודה, סחר ומגדר, סחר אלקטרוני, טיפול בחברות קטנות ובינוניות וכן מניעת מגבלות בתחומי הגנת החי והצומח.

היקף הסחר בין קנדה ושיראל עמד בשנה שעברה על קרוב לשני מיליארד דולר. קנדה וישראל מצפות להכפיל את היקף הסחר ביניהן בתוך כחמש שנים, לאור ההסכם החדש שכאמור נכנס כבר לתוקפו.

שר המסחר הקנדי בממשלה הלברלית, ג’יימס גורדון קאר, אמר לאור השגת ההסכם בין קנדה לישראל: “אנחנו מתרשמים מכך שמדינה כמו ישראל עם שמונה וחצי מיליון תושבים היא מובילה כלכלית בעולם. הרקע שלנו מאוד דומה וחשוב לנו לפתח את היחסים הטובים עם ישראל”.

הסכם הסחר המשודרג פותח למעשה את הסחר החופשי בין קנדה לישראל לרמה של מאה אחוז, לעומת רמה של תשעים אחוז שאיפיינה את ההסכם הישן. קנדה מהווה שותפת סחר משמעותית של ישראל, כאשר בשנת אלפיים ושבע עשרה, היקף הסחר בין שתי המדינות עמד על יותר ממיליארד ושבע מאות מיליון דולר, עם מאזן סחר חיובי לטובת ישראל, בהיקף של כשלוש מאות ושישים מיליון דולר. בשנה זו היצוא הישראלי לקנדה עמד על כששת מאות חמישים ותשעה מיליון דולר. מדובר בעלייה של אחד עשר אחוז לעומת שנה קודם לכן. באותה עת היבוא הקנדי לישראל עמד על מאתיים תשעים ותשעה מיליון דולר. כבר במחצית השנה אשתקד נרשמו נתונים טובים בין שתי המדינות. הייצוא מישראל לקנדה עמד על כארבע מאות תשעים ושניים מיליון דולר. מדובר בעלייה של כשישים ואחד אחוז לעומת התקופה המקבילה שנה קודם לכן. ואילו הייבוא מקנדה לישראל עמד על כמאה ושישים מיליון דולר. ענפי יצוא הסחורות העיקריים מישראל לקנדה הם: מכונות (מהוות כעשרים ושלושה אחוז), כימיקלים (מהוווים כעשרים ושלושה אחוז) וציוד רפואי ואופטי (מהוווים כעשרה אחוזים). לעומת זאת ענפי יבוא העיקריים מקנדה לישראל הם: מכונות (מהווות כעשרים וחמישה אחוז), תחבורה (מהווה כעשרים ושלושה אחוז) וכימיקלים (מהווים כשלושה עשר אחוז).

במרכז לענייני ישראל והיהודים בקנדה ברכו על ההסכם החתום ואמרו: “קנדה וישראל ידידות ובעלות ברית מאז הקמתה של מדינת ישראל. האישרור של הסכם הסחר החופשי הקנדי-ישראל המודרני הוא עוד ציון דרך מרגש, ביחסים המיוחדים בין שתי הדמוקרטיות הליברליות. הסכם זה הוא תוצאה של עבודה שהחלה הממשלה הקודמת וממשיכתה – הממשלה הנוכחית. זו הוכחה שיחסי הידידות בין קנדה לישראל מתעלים מעל לקווים הפוליטיים. חידוש והרחבת הסכם הסחר החופשי פותח דלתות להזדמנויות חדשות בתחומי החדשנות, המדע והטכנולוגיה עבור הקנדים והישראלים כאחד. עם יחסי מסחר דו-צדדי בין קנדה לישראל שעברו את גבול המיליארד ושבע מאות מיליון דולר לפני כשנתיים, ההסכם החדש יפעל משמעותית לטובת שתי המדינות ויגדיל את כושר התחרותיות שלהן בשוק העולמי, ייצור מקומות עבודה חדשים וישפר את איכות החיים של הקנדים והישראלים”.

בהגירה לקנדה

(facebook.com/ProICC)

ישראלים המבקשים לברר פרטים על הליך קבלת תושבות קנדית, נתקלו בנציגי חברת פרו איי.סי.סי שניסו להונות אותם. כך נטען בכתבה במדור הכלכלי של עיתון הארץ – דה מארקר. עוד נטען בכתבה כי נציגי החברה טוענים שהם עוזרים בבקשות לתושבות מטעם שגרירות קנדה, ומוכנים לעזור לישראלים אם ישלמו חמש מאות ושמונים דולר, ויעבירו להם את פרטי כרטיס האשראי שלהם. משגרירות קנדה בתל אביב נמסר בתגובה כי לחברת פרו איי.סי. סי אין קשר למשרד ההגירה, פליטים ואזרחות, וממשלת קנדה רואה בחומרה כל ניסיון להונות בתחום האזרחות או ההגירה. אם מישהו מציג עצמו כנציג השגרירות או משרד ההגירה ומציע מעמד הגירה או אזרחות בטלפון זו הונאה. מחברת פרו איי.סי.סי לא נמסרה תגובה לעיתון הישראלי.

בשבועות האחרונים מופיעה מודעה בפייסבוק מטעם פרו איי.סי.סי ובה ההצעה לבדוק זכאות לאזרחות קנדית. ישראלים שנכנסים ללינק מקבלים לאחר זמן קצר שיחה טלפונית, המוצגת באפליקציות לזיהוי שיחה כשיחה משגרירות קנדה, ובה אדם המציג עצמו כעובד שם ומסביר את המשמעות של הגשת בקשה לתושבות. עיתונאית דה מארקר השאירה את פרטיה באתר החברה ונציגה התקשר אליה. הוא הציג עצמו בשם וויליאם סאנלי עובד פרו איי.סי.סי, מבלי לציין שהחברה אינה שייכת לשגרירות קנדה. סאנלי פירט את ההיתרונות בהגירה לקנדה, מערכת הבריאות המתקדמת, לימודים בחינם, עזרה בפתיחת עסק ועוד.

לשאלת הכתבת מדוע נוקטת השגרירות הקנדית בגישה פרו-אקטיבית ומגייסת אנשים ממדינות אחרות לעבור אליה, טען סאנלי, כי קנדה מבקשת להגדיל את האוכלוסייה במדינה ומקבלת בכל חודש שבעה עשר אלף תושבים חדשים, העונים על דרישות מסוימות. בהן: גיל, רמת השכלה, ניסיון תעסוקתי ואנגלית ברמה גבוהה. לאחר שהכתבת ענתה על מספר שאלות סאנלי הודיע לה כי היא עומדת בדרישות, ועליה למלא טופס שישלח אליה דרך האימייל, ולשלם מייד חמש מאות ושמונים דולר. סאנלי הפעיל לחץ על הכתבת והודיע לה כי התחיל כבר בהליך הרישום שלה, ואם היא תעצור אותו, היא תאלץ להמתין כשנה, עד שתוכל להגיש בקשה חדשה. לדברי סאנלי אם הכתבת לא תפעל מייד להגשת הבקשה להגירה היא תסומן על ידי השגרירות, ולכן תאלץ להמתין שנה תמימה להגשת בקשה חדשה.

בשגרירות קנדה בתל אביב מסרו כי הם פתחו בבדיקה בנושא פעילות חברת פרו איי. סי.סי. בשגרירות ביקשו לציין כי אלה המבקשים להגר למדינה נוטים לעתים קרובות להסתמך על יועצי הגירה, שיעזרו להם לטפל בנושא. עם זאת הם עלולים ליפול לידי נוכלים. ממשלת קנדה החליטה להשקיע השנה מיליוני דולרים, כדי להגן על האזרחים והמועמדים להגירה, כדי שלא יפלו במלכודות של הנוכלים. עוד נמסר כי משרד ההגירה לא מעניק יחס מיוחד למי שפועל להגר באמצעות יועץ, וזה לא מבטיח להם דבר. כל הטפסים הנחוצים להגירה נמצאים באתר משרד ההגירה ואפשר להוריד אותם ללא תשלום. גם רשימת יועצי ההגירה החוקיים נמצאים באתר. אגב חברת פרו איי.סי.סי לא נמצאת ברשימת היועצים המוסמכים לטפל בהגירה לקנדה.

בדקתי את האתר של פרו איי.סי.סי ומצאתי שמשרדי החברה ממקומים ברחוב הייסטינג 1021 בוונקובר. פרו איי.סי.סי מציגה עצמה כחברה מובילה עם רקורד מוכח בתחום ההגירה, והבאת מהגרים לקנדה מכל העולם. מהגרים שהם אנשי מקצוע מיומנים, אנשי עסקים, סטודנטים וחברי משפחה. בחברה מציינים עוד כי הם ליוו כבר אלפים שהגרו לקנדה. בדף החברה בפייסבוק מפורסם כי יש לה כששת אלפים וחמש מאות “לייקס”.

Harbingers of future?

In 2015, the federal New Democratic Party nixed Paul Manly’s hopes to run for Parliament, barring his candidacy because his anti-Israel politics were deemed too extreme. Manly joined the Green party and, this month, won a federal by-election in Nanaimo-Ladysmith. As only the second Green federally elected, Manly now makes up 50% of the federal Green party caucus.

By-elections are notoriously poor predictors of voter intentions in general elections. Manly’s win could go down as a footnote in history – or it could be a harbinger of tectonic change in Canadian politics. Little should be extrapolated from a single by-election outcome, but neither should we ignore the fact that the by-election win by Deborah Grey of the Reform Party, in 1989, represented the beginning of a new epoch in Canadian politics. The Reform party in the West and the Bloc Québecois in Québec gobbled up the Progressive Conservative party – and the New Democrats’ share of the vote.

Just days before the Nanaimo by-election, the Green party also made inroads in the Prince Edward Island provincial election, forming the official opposition. Just as a by-election is not a good measure of federal voters’ intentions, neither is a modest success in the micro-province of P.E.I. What both these outcomes do suggest is that a larger number of Canadians than ever before are considering casting a ballot for the Greens.

The outcome in Nanaimo-Ladysmith should send chills down the spines of Liberal and NDP organizers. Both parties saw their vote share collapse while the Greens leapfrogged and the Conservatives held their own.

Conventional wisdom says that the Green party should take more votes away from the NDP than from any other party. However, many 2015 Liberal voters are over their Trudeaumania and millions of Canadians are looking for a place to park their votes. The party would get a significant boost if Jody Wilson-Raybould and Jane Philpott, two women who embody the country’s disappointment in Prime Minister Justin Trudeau and his sunny ways, opt to run under the Green banner, as has been rumoured.

Jagmeet Singh, who managed to win his own by-election last year, can hardly find any silver lining in recent results. With the Liberals, who arguably ran to the left of the NDP last time, hemorrhaging support, the NDP should be sitting pretty. They are not.

Six months out from the general election, Conservative leader Andrew Scheer is the only party leader who should be pleased with the current landscape.

What this all means is not completely clear. Under Thomas Mulcair’s leadership, the NDP was dragged back to a more moderate middle after a period when it had seemed to go a bit off the rails, notably on the issue of Israel and Palestine. How the party addresses that and other contentious issues in the coming years will be determined significantly by the makeup of their caucus after the October elections. It was after their last terrible drubbing, in 1993, that the NDP fell under the sway of anti-Israel extremists. With just nine seats in parliament, and Svend Robinson as the most vocal and visible MP, the party became a hotbed of anti-Zionist activism. (Robinson is seeking a comeback in the riding of Burnaby North-Seymour.)

Under Mulcair’s leadership, a number of former New Democrats, like Manly, shifted over to the Green party. Elizabeth May, the party leader, and, until this month its only MP, doesn’t seem certain of where she stands on the issue. When her party’s convention passed a wildly unbalanced attack on Israel, she threatened to resign unless it was rescinded or watered down. Since then, she herself has made some contentious comments about Israel.

In the NDP and in the Green party, there are a small number of courageous Jewish and non-Jewish Zionists trying to lead their parties to a common-sense position on Middle East matters. Too often, these individuals are ridiculed in our own community when they should be commended for promoting a balanced, reasonable approach to the issue regardless of political persuasion.

Nevertheless, given the emerging landscape, if the Greens and New Democrats do not form some kind of electoral alliance – and if the Liberals do not pull themselves out of their largely self-inflicted pit of unpopularity – Canada is likely to be in for a long run of Conservative government. In that case, the nuance of Israel-Palestine policy on the left will be a moot point.