Canada – Jewish Independent

בעידן הקורונה

ראש הממשלה, ג’סטין טרודו

הממשלה הקנדית מגבירה מאמצים כדי למנוע את התפשטות נגיף הקורונה שמשפיע קשות על החיים כאן. ראש הממשלה, ג’סטין טרודו קרא שוב לקנדים שנמצאים בחו”ל לחזור הביתה לפני שיהיה מאוחר מדי. זאת כיוון שקנדה סגרה את הגבולות שלה כמו מדינות אחרות. בעשרים ואחד בחודש נסגר הגבול בין קנדה לארצות הברית, לאחר תיאום ממושך עם הממשל האמריקני. הגבול נסגר בשלב זה לחודש ימים ומעתה רק סחורות יכלו לעבור בין שתי המדינות השכנות.

קרוב לשלושה מיליון קנדים חיים כיום מחוץ למדינה ולא ידוע כמה מהם מעוניינים לחזור הביתה. טרודו מזכיר להם שוב לחזור לקנדה כל עוד אפשר כאשר חלון האפשרויות הולך ונסגר. למי שמתקשה כספית לרכוש כרטיס טיסה – הממשלה מציעה הלוואות של עד חמשת אלפים דולר לעזור להם. הקריאה להחזיר את הקנדים נשמעת בקול רם לאור הגידול המשמעותי במספר החולים והמתים בעולם, מווירוס הקורונה. בקנדה מספר החולים כבר חצה את השניים עשר אלף.

טרודו אומר לקנדים: “אם אתם בחו”ל, הגיע הזמן שלכם לשוב הביתה. אם רק הגעתם, עליכם לבודד את עצמכם למשך שבועיים. ולבסוף כל הקנדים, עד כמה שניתן, צריכים להישאר בבית. ביחס לאזרחי קנדה שנמצאים כעת מחוץ למדינה אני יודע שהחדשות האלו יעוררו חששות”.

כחלק מהמגבלות שהטילה קנדה בכדי להיאבק בהתפשטות וירוס הקורונה, הוחלט שכל מי שמרגיש סימפטומים הקשורים לנגיף הקוביד-תשעה עשר, לא יוכל להיכנס לקנדה. בנוסף, חברות התעופה הונחו למנוע כניסה ועלייה למטוס של כל מטייל שנראה כי סובל מסימפטומים של הנגיף.

בד בבד, ראש הממשלה טרודו אמר כי הממשלה בקנדה תתמוך באזרחים קנדיים שנמצאים כעת בחו”ל באמצעות תכנית מיוחדת שתכסה את העלויות של החזרתם לקנדה, או שתשלם על הצרכים הבסיסיים של אזרחים קנדיים בזמן שהם ממתינים לשוב ארצה.

ראש הממשלה טרודו הדגיש כי הממשלה הפדרלית בוחנת צעדים נוספים למניעת ההתפשטות, ובין היתר שוקלת אמצעים קיצוניים יותר כמו החלת חובה אזרחית לבידוד עצמי. טרודו: “נקטנו במספר צעדים עוצמתיים ואנחנו לא מסירים אף אופציה מהשולחן. אנחנו בוחנים באופן יומי את הצעדים הבאים שאנחנו עלולים לקחת או שלא כדאי שניקח, והשיחות בנושאים אלה נמשכות”. טרודו עצמו היה בבידוד בביתו באוטווה הבירה לאחר שאשתו סופיה טרודו לקתה בקורונה, לאחר שביקרה בבית קנדה בלונדון בריטניה.

בין ארה”ב לבין קנדה יש את אחת ממערכות הסחר הבילטרליות הגדולות ביותר בעולם והכלכלות שלהן שזורות זו בזו. הגבלה קפדנית על תנועה בין הגבולות תיצור בעיות משמעותיות עבור תעשיית הרכב, כמו גם להובלת מזון ותרופות. לדברי נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, סגירת הגבול בין קנדה לארה”ב בהסכמה הדדית ובאופן זמני לתנועה לא חיונית, לא תשפיע על המסחר בין שתי המדינות. טרודו הוסיף: “הממשלות שלנו מכירות בחשיבות המכרעת לשמירה על קווי האספקה בין שתי המדינות, המבטיחים שמזון, דלק ותרופות מצילות חיים יגיעו לאנשים החיים משני צדי הגבול. קווי האספקה, כולל משאיות עם סחורות, לא יושפעו מהצעדים החדשים”.

טרודו שחשף חבילת סיוע למשק, לעסקים, גופים קטנים ולמרבית העובדים שהופכים למובטלים, בגובה של יותר משמונים ושניים מיליארד דולר. סכום הסיוע צפוי לגדול משמעותית ככל שהמשבר הבריאותי והפיננסי ימשכו. כבר ידוע על יותר מחצי מיליון תושבים שפנו לקבל דמי אבטלה, לאחר שאיבדו את מקום עבודתם. צפוי שגם מספר המובטלים יגדל משמעותית לאור משבר הקורונה, כאשר המדינה הולכת ונסגרת לכל פעילות.

United by challenges

After two inconclusive elections in Israel, incumbent Prime Minister Binyamin Netanyahu appears certain to form a government after elections Monday, ending an unprecedented period of political instability.

Whether Netanyahu himself, under indictment and slated for a trial this month on corruption charges, will remain prime minister for long, the right-wing is certainly poised to govern for the near future. Israel’s Supreme Court explicitly refused to offer an opinion on whether a convicted prime minister could continue in office, a question that may now go from theoretical to very real.

Jews in the Diaspora, including a great many here in British Columbia, follow politics in Israel casually or closely, as many of us do the machinations of American politics that are also roiling this week. Canadian politics and those in British Columbia, around issues of environmental policy, disruptive protests and a host of other topics, have people here at home fired up about politics even without elections on the near horizon.

While there are countless issues and contests vying for our attention, there is also an undercurrent of less immediate yet possibly more ominous peril facing our democracies. Threats of external influence from bad actors, like a repetition of the Russian interference in U.S. elections in 2016, are cause for serious concern. The rise of domestic extremism – in mainstream politics as well as in the form of underground and sometimes violent movements – also deserves close attention. So does apathy.

All of these influences and attitudes present dangers to our democracies – in Canada, in the United States, in Europe and Israel. Newer democracies in Central and Eastern Europe have demonstrated how fragile the tissue of open, accountable and responsive government can be. It is alarming to witness the path that Hungary, Russia, Turkey and Poland have been on recently. Our democracies – in the United States and Canada, even Israel – may be somewhat older, but these countries are still warnings of how things that we take for granted can be snatched away. Democracy is less an enormous oak with deep and broad roots than it is a delicate flower that requires nurturing and constant attention.

For this reason, when there are government policies or election outcomes with which we disagree, we should remind ourselves that democracy may be the ultimate win-some-lose-some proposition and recommit ourselves to respect for the institutions of our democracy, not just when they serve our interests but even – especially – when they deliver outcomes that we find disagreeable. At the same time, we should be identifying and calling out every instance when a political leader or movement threatens the institutions or norms of our democracy.

Amid all of these political dramas, very daunting situations that recognize no geographic or ideological boundaries are challenging each and every one of us. This week, again, coronavirus is spreading and causing panic. Meanwhile, the dangers posed by climate change escalate every day. The economic impacts of these global concerns are blaring across the business pages: pandemic fears are causing wild stock market fluctuations, while the measures necessary to alter the course of climate change demand fundamental economic shifts. All of these threaten to exacerbate existing inequalities locally, nationally and internationally, threatening our morality and the stability of our world.

In the face of existential issues like these, the differences in our ideologies in countries like Canada, Israel or the United States fade into shades of grey. This is perhaps optimistic: that the differences between us are minimal in comparison to the difficulties we face together. That should motivate us to look beyond or to bridge our differences and recognize both the humanity in those with whom we disagree and the challenges to humankind that we must overcome together or succumb to apart.

מחויבים לפיתרון של שתי מדינות

בראשית החודש התקיים דיון בפרלמנט הקנדי בנושאי התוכנית החדשה של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, תנועת הבי.די.אס וביטחון.

בנושא התוכנית של טראמפ שאל חבר הפלרמנט מטעם המפלגה הדמוקרטית החדשה, אלכנסדר בולריס: “הממשלה הליברלית הנוכחית מתרברבת על המונטין של קנדה על הבמה העולמית. עם זאת, הממשלה מסרבת לגנות את מדיניות המזרח התיכון החדשה של טראמפ, שתאפשר להעניק לגיטימציה לכיבוש הבלתי חוקי של שטחים פלסטינים, מחריפים המתחים בין הצדדים ומסתבכת האופציה להשגת פיתרון של שלום. במקום להוקיע את התוכנית, הליברלים רוצים ללמוד אותה. אין מה ללמוד. תוכנית זו לא תסייע לשני הצדדים לנהל משא ומתן לשלום בר-קיימא, או לשים קץ לעוולות שעומדות בפני הפלסטינים. מתי הממשלה תוקיע את המדיניות החדשה של טראמפ?”

ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, הישיב לשאלת בולוריס: “המדיניות של קנדה ביחס למזרח התיכון נקבעה מזה זמן רב והיא ברורה מאוד. אנו מחויבים לפיתרון של שתי מדינות, באמצעות משא ומתן שיתנהל ישירות על ידי שני הצדדים המעורבים. זה לוקח בחשבון שישראל צריכה להיות בטוחה ודמוקרטית ופלסטין צריכה להיות בטוחה ודמוקרטית. אנו פועלים למען מטרה זו בצורה סבירה עם שותפינו באזור ובכל העולם”.

בנושא תנועת הבי.די.אס שאל חבר הפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית, דיוויד סוויט: “תנועת החרם והסנקציות ממשיכה במערכה נגד ישראל בקמפוסים בערים השונות בקנדה. בחצר האחורית שלי, כשזה קרה לראשונה, כמה מתנועת הבי.די.אס קראו להטיל סנקציות נגד פרופסורים יהודים באוניברסיטת מקמאסטר בהמילטון. לאור העלייה המדאיגה של האנטישמיות בקנדה, בצפון אמריקה ובעולם, האם הממשלה הליברלית יכולה להבהיר אם היא רואה את תנועת הבי.די.אס כאנטישמית?”

שר החוץ, פרנסואה-פיליפ שמפיין, הישיב לשאלת סוויט: “אנו תמיד עומדים על הערכים הקנדיים והעקרונות הקנדיים ונמשיך לעשות זאת לא רק בקנדה אלא על הבמה הבינלאומית”.

בנושא בטיחות הציבור שאל חבר הפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית, גראנט גנוס: “לפני כשנה וחצי הצעתי בפרלמנט לקבוע כי כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים הם ישות ארגונית טרוריסטית. הצעת החוק אושרה בתמיכת נציגי הממשלה הליברלית. המטוס האזרחי האוקראיני הופל על ידי משמרות המהפכה באיראן בחודש שעבר, וקנדים רבים נהרגו. אני רוצה הסבר מדוע הממשלה בחרה שלא לרשום את החוק הנ”ל?”

השר לביטון פנים ולהיערכות לשעת חירום, ביל בלייר, הישיב לשאלת גנוס: “אנו ממשיכים במחויבות שלנו לשמור על הביטחון של הקנדים. אנו ממשיכים לעבוד ביחד עם מדינות אחרות להבטיח שאיראן תישא באחראיות על תמיכתה בטרור. אנו הטלנו סקנציות על איראן ועל כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים, וכן על בכירים בהנהגתם. קנדה כבר עשתה מספר פעולות נגד משמרות המהפכה האיראניים ובהן רישום הארגון כארגון טרור. בשנה שעברה הוספנו שלוש קבוצות שקשורות לשלטון האיראני לחוק הפלילי, שמגדיר אותן כגופי טרור. רישום גורמים לרשימה הוא תהליך מתמשך. גורמי הממשלה ממשיכים לבדוק ולהעריך את כל קבוצות ולעקוב אחר התפתחויות חדשות”.

גנוס שאל שוב: “מדוע בחרה הממשלה שלא לרשום את כוח קודס כישות טרור, שנה וחצי לאחר שאושר החוק”.

בלייר ענה: “רישום גורמים אלה הוא תהליך מתמשך. אנו סומכים על גורמי ממשלה שימשיכו להעריך את כל הקבוצות ולעקוב אחר התפתחויות חדשות. כוח קודס כבר נרשם על ידי קנדה כישות טרוריסטית. בשנה שעברה עשינו צעד נוסף והוספנו עוד שלוש קבוצות איראניות לרשימת ארגוני טרור תחת החוק הפלילי. אנו ממשיכים לעסוק בתהליך הזה ולעקוב אחר ההתפתחויות ככל שהן מתגלות”.

אזהרת מסע

באזהרה נאמר כי יש להימנע לחלוטין מלהגיע לרצועת עזה. (David Berkowitz)

הממשלה הקנדית פירסמה אזהרת מסע לישראל, עזה והשטחים – לאור הגברת המתיחות במזרח התיכון, והפעילות של האמריקנים מול האיראנים והפוך. אזהרת המסע שפורסמה בראשית החודש עדיין תקפה.

לגבי ביקור בישראל נאמר באזהרת המסע שיש לנקוט באמצעי זהירות מירביים. עוד נאמר כי מצב הביטחון בישראל עשוי להשתנות בצורה משמעותית ולכן יש לעקוב מקרוב אחר הנעשה.

באזהרה נאמר עוד כי יש להימנע לחלוטין מלהגיע לרצועת עזה, בזמן שהסיכון גבוה לפעילות טרור ופעילות צבאית עויינת באזור. לגבי השטחים נאמר שיש להימנע מלהגיע אליהם אם אין צורך בכך, לאור הסכנה הביטחונית הרבה. זאת למעט רמאללה, יריחו ובית להם שנחשבות לערים בטוחות יחסית. עוד נמסר כי אם אין צורך בכך יש להימנע מלהגיע לגבול של ישראל ורצועת עזה, לאור הסכנה של משלוח טילים מעזה לישראל.

באזהרת המסע נאמר שיש להימנע לחלוטין מהלגיע לרמת הגולן בגבול של ישראל וסוריה, בעיקר לאור הגברת הפעילות הצבאית של ישראל באזור. זאת למעט הכפרים הדרוזים באזור.

כן יש להימנע לחלוטין למהגיע לגבול של ישראל ומצרים, עד למרחק של חמישה קילומטר ממנו. זאת למעט העיר אילת.

עוד נאמר כי יש להימנע לחלוטין מלהגיע מלהגיע לגבול של ישראל ולבנון, עד למרחק של חצי קילומטר ממנו. זאת לאור פעילות צבאית באזור.

לא בדיוני: בית המשפט העליון בקנדה העניק אזרחות לבנים להורים מרגלים רוסים

בית המשפט העליון של קנדה החליט לפני מספר שבועות להעניק אזרחות קנדית לשני בנים של הורים שהיו מרגלים רוסים.

אלכנסדר וויבילוב (כיום: בן עשרים וחמש) נולד בקנדה למרגלים רוסים שחיו בסתר, בקנדה ובארה”ב. המשטרה הפדרלית האמרוקנית (האף.בי.איי) חשפה את שני ההורים שהשתייכו לרשת ריגול גדולה בשנת אלפיים ועשר. במסגרת חילופי מרגלים בין ארה”ב ורוסיה ההורים ושני ילדיהם חזרו בחזרה לרוסיה.

סיפור החיים של ההורים היווה בסיס לסדרת הטלוויזיה האמריקנית הבדיונית “האמריקנים”. לאחר שהוריו נעצרו החליטו במשרד הפנים הקנדי להפקיע את האזרחות של אלכסנדר וויבילוב, בטענה שהוא לא זכאי להיות קנדי. נשמעו אף טענות שהוא היה מודע לפעילות הריגול של הוריו למען רוסיה. עתה כאמור בית המשפט העליון הפך את ההחלטה ודחה את כל הטענות נגד הבן. גם אחיו הגדול של אלכנסדר ווילוב – טימופיי וויבילוב (כיום: בן עשרים ותשע) “יהנה” אף הוא מהחלטת בית המשפט ויקבל אזרחות קנדית קבועה. תשעת שופטי בית המשפט העליון ציינו בפסק הדין כי במשרד הפנים הבינו את חוק האזרחות הקנדי בצורה לא נכונה, ומנעו שלא בצדק את האזרחות הקנדית של אזרח קנדי.

זוג ההורים המרגלים הגיעו לטורונו בשנות השמונים וקראו לעצמם דולנד הית’פילד וטרייסי אן פולי. כאן נולדו שני בניהם טימוטי ואלכנסדר. לאחר מכן ההורים עברו לאירופה ובסופו של דבר הגיעו לקמבריג’ בארה”ב (בשנת אלף תשע מאות תשעים ותשע). כאמור ההורים נעצרו על ידי השלטונות האמריקניים לפני כתשע שנים לאחר שהתרברר שהם מרגלים רוסים. אלכסנדר וויבילוב אמר לתקשורת במספר הזדמנויות כי הוא לא ידע שהוריו היו מרגלים ונדהם לכן ממעצרם. לדבריו אם הוריו החליטו להיות מרגלים אולי הם לא היו צריכים להביא בכלל ילדים לעולם. וויבילוב שהגיע בחודש דצמבר לביקור בטורונטו לאחר (שפורסמה החלטת בית המשפט העליון להעניק לו בחזרה את האזרחות), לא יודע עדיין היכן יתגורר באופן קבוע מעתה ואילך. גם עתידו של אחיו טיפופיי וויבילוב לא ברור בשלב זה.

Extremes and elections

Drawing parallels between political events in disparate countries may be folly, but it’s the season for frivolity, so why not. As British Conservative Prime Minister Boris Johnson was piling up an historically massive majority government, Canada’s Conservative leader Andrew Scheer was giving in to an apparently inevitable whimpering end to his leadership.

For most British Jews and many other observers, Johnson’s victory elicited something between relief and elation. While the Labour party has been the traditional home for many or most of that kingdom’s Jewish voters for generations, it is estimated that just six percent of British Jews voted to elect Labour leader Jeremy Corbyn prime minister this year. Corbyn has alienated Jewish voters and aligned with the most extreme elements in British society; his party is demonstrably rife with antisemitic people and ideas, as evidenced in a years-long probe first by the party and now by the country’s human rights watchdog. Under Corbyn, it seemed, there were two things the party would not tolerate: racism and Jews.

Of course, the election was not a litmus test on Corbyn’s antisemitism. Few non-Jewish voters probably made their decision based on that concern. Rather, his position on the ballot question – Brexit – was confused and inarticulate. Still, it was with a sense of justice, if not schadenfreude, that many Jewish observers watched Corbyn’s career collapse last week. Even so, the horse they bet on isn’t without serious flaws: Johnson is well known for his racism, xenophobia and Islamophobia, and his hard-right agenda is antithetical in other ways to many Jewish voters who may have found themselves between a rock and a hard place.

Hours earlier, Canada’s Scheer dropped the bomb that he would resign as party leader. The wagons had been circling since his defeat in the federal election in October. His Achilles heel, it is widely accepted, was his ambiguity around socially conservative policy issues.

During the campaign, opponents suggested that Scheer had concealed plans to threaten marriage equality and reproductive rights. However, the law permitting gay marriage and the absence of a law around abortion are both consequences of Supreme Court decisions, not of Parliament acting of its own volition. Barring a revolutionary shift at the Supreme Court, the status quo constitutionally could not be undone. More practically, there is very little political will to alter the status quo on these and a host of other litmus test issues. Not only are Canadians at large mostly in agreement with the way things stand, the critical mass of voters who swing elections are overwhelmingly centrist.

On the face of it, Scheer’s argument – that he has specific personal views that he would not manifest into legislation or policy; indeed, Justin Trudeau effectively and successfully made the same case four years earlier – is a morally valid one. Scheer’s problems on this front were twofold. He expressed his position poorly, failing to articulate either his deeply held values or his endorsement of the people’s consensus in a way that resonated with voters, and he misread the depth of investment many or most Canadians now have on these topics. He bet that Canadians might be satisfied with and respect the idea that he believes particular things but would not legislate on the basis of these faith-based positions. While this left many of his core supporters unenthused, it also misread the enthusiasm of the very voters he was trying to capture. Scheer’s refusal to participate in Pride parades became symbolic. A proportion of Canadians – the proportion that could swing elections – no longer wants a leader who will merely not interfere with an individual’s right to marry or to control their reproductive system, they want leaders who will unambiguously champion these rights.

There was plenty else wrong with the Conservative party’s campaign but, as Scheer tried to remind rogue members of his own party in the weeks following the results, they kept the Trudeau Liberals to a minority and, indeed, created a genuine threat of defeating them at points in the campaign, something few Conservatives thought was a reasonable possibility when Scheer was first elected party leader two years ago. Alas for him, the party smells blood and seems to want someone who can go in for the kill when this minority Parliament dissolves.

Even with the Conservative party in transition, Canadians might have to head to the ballot box before Trudeau’s four years are up. For the British, this month’s election was their third in less than five years. Meanwhile, Israel is gearing up for its third election in a year and the United States, too, is tumbling towards a fraught election.

We are in the midst, it seems, of a continuing test as to how well democracy can negotiate political extremism. At least for now, in Canada, the socially conservative “private” views of Scheer are political losers, but election results in other democracies prove that complacency can’t be an option.

טיול במזרח קנדה

נובה סקוטיה (Ron Cogswell)

נובה סקוטיה היא מחוז מזרחי מבודד כמעט אי המחובר ליבשה ברצועה צרה שבו השתמר סגנון כפרי פשוט ותמים, כמו פעם. כך מפרסם יוסי רוזנבלום באתר של ווינט. מקור ההכנסה העיקרי נותר הדיג, ולפיכך ישנם אינספור כפרי דייגים אמיתיים ופעילים. בכל כפר ומפרץ מתנוסס מגדלור, וימי הסגריר הערפיליים מסייעים להבין את חשיבותם של המגדלורים האלה. במוזיאון המגדלור בדינגוול למדנו פרק מרתק על החיים בבדידות. המגדלור ניצב על אי המרוחק יום הפלגה מהאי השכן.

מפעיל המגדלור התגורר בו עם אשתו ושמונת ילדיו עשרים וחמש שנים בבדידות מוחלטת, שבועיים חופשה בשנה וניתוק של שישה חודשים ללא ספינות בגלל החורף העז. כל ארבע שעות, גם בלילה, היה עליו לצאת מהבית בקור מקפיא, למתוח את הקפיץ המכני ולוודא שהמגדלור לא כבה. בהרבה עיירות קטנות מצויים מוזיאונים על נושאים שונים וכדאי לבקר בה.

קהילות הקטנות, הבידוד והחורף העז תורמים לחיי קהילה ערים, והתושבים מאירי פנים וחפצי שיחה. לבית של מרי וג’ו, ליד פגיס קוב, נקלענו במקרה כי היה שם שלט של גלריה. הם אירחו אותנו בחום ובשמחה בביתם בן שני החדרים, וסיפרו שגודל הבית נובע מהצורך בחימום עז ובפינוי שלג.

ההפרדה המוחלטת בין דת ומדינה גורמת למוסדות הדת לקיים פעילות חברתית וקהילתית כדי לגייס כסף ולשרוד. כך הוזמנו לארוחת ערב כפרית המאורגנת על ידי הכנסייה האנגליקנית, ותמורת שבעים וחמישה שקלים נפרש בפנינו מזנון של אכול כפי יכולתך, עם שלל פירות ים שרק לפני שעות ספורות נשלו מהמים ולצידם סלטים וקינוחים.

המחירים בקנדה מפתיעים לטובה. בקצה הצפוני והנידח של נובה סקוטיה, במרכול כפרי המקבל את כל מצרכיו ממשאיות הנוסעות אלפי קילומטרים, מצאנו עגבניות אדומות, עסיסיות ועשירות בטעם שעלו כמחצית ממחירן בישראל.

אין במחוז בנובה סקוטיה מלונות חמישה כוכבים, אבל האירוח פשוט ומפנק. את לילותינו העברנו בפונדקים ובמלונות קטנים, לרוב על קו המים נהר, אגם או אוקיינוס, זכינו באירוח חם ושילמנו שליש ממה שהיינו משלמים על צימר בגליל.

טיול נופי וחווייתי כזה מצריך נהיגה מרובה. קשה לקלוט כמה הארץ גדולה, ואילו מרחקים יש לגמוע בדרך ממקום למקום. אבל הנהיגה קלה והכבישים מתוחזקים ומעולים. הדרך מלאה בשלטים המזהירים מפני מפגש עם איילים, אבל אנחנו פגשנו בדרך רק סנאים, דביבונים, כלבי ים ובעלי כנף מכל סוג ומין. את האייל הקורא החיה הלאומית של קנדה פגשנו רק על חולצות טי.

חופי מזרח קנדה משופעים בלווייתנים, ובשיט במעבורות המחברות בין האיים מקבלים תצפית נפלאה על משפחות של לווייתני בלוגה לבנים. בנוסף, בכל עיירה מציעים הפלגות לתצפית בלווייתנים, חלקן על סירות זודיאק שמהן ניתן לגעת ממש בחוטם הלווייתן, אבל גם בישיבה נינוחה על החוף במפרצים רבים אפשר לראותם מצוין.

איך אפשר לכתוב על קנדה מבלי להתייחס לסירופ המייפל? האדר, העץ הלאומי, מניב כמויות ענק של סירופ מייפל המזוקק במפעלים מוסדרים ובמבשלות ביתיות. הוא נמכר במגוון צבעים ודרגות איכות, כשהסירופים ממזקקות בוטיק בצבע חום כהה הם הטובים והיקרים ביותר. שווה לעצור, לטעום ולהצטייד לארץ. קשה למצוא סירופ באיכות כזו מחוץ לקנדה, והטעם באמת מיוחד. בנוסף, במחוזות הכפריים ולאורך הדרכים פזורות סדנאות רבות של אמנים מקומיים. ציירים, פסלים בעץ, יוצרים בזכוכית, קדרים, צורפים ועוד. בכל סדנה ניתן לקבל משקה חם, לרכוש מזכרות ייחודיות ששונות מהזבל התיירותי הנפוץ, וחשוב מכל להתחכך, לדבר ולהתרשם מהקנדים והחיים במחוזות כה רחוקים ושונים.

Troubles in leadership

A world leader decries investigations into his possible criminal corruption as an “attempted coup” based on “fabrications and a tainted and biased investigative process.”

No, not that world leader. This time it is Binyamin Netanyahu, Israel’s prime-minister-by-a-thread. Finally indicted on graft charges after months of anticipation, he became the first Israeli prime minister ever to face charges while in office. He insists the indictment will not impact his leadership, just as the country seems on an irreversible path to a third election in a year.

In a region with a scarcity of free and fair elections, Israel can’t seem to stop having them. From that perspective, things could be worse. Whether Netanyahu’s Likud party stands with him in his time of trouble remains to be seen. The possibility of his departure from the political scene, which he has dominated for nearly a generation, would provide the most significant shakeup of the field and possibly prevent a third inconclusive outcome.

On this side of the ocean, the U.S. House of Representatives continues investigating President Donald Trump. Few people, including Republicans, are making much of an effort to refute the basic facts. Evidence piles upon itself that the U.S. president indeed asked the president of Ukraine for a dirty political favour – a bribe – in exchange for military financial aid that had already been approved by the U.S. Congress. GOP responses to this evidence range from “So?” to the only slightly more nuanced argument that the president of the United States didn’t get what he wanted and the president of Ukraine did, so no harm done.

With Trump seemingly in thrall or somehow beholden to Vladimir Putin, and his party steadfast behind him, we are treated to the spectacle of a party that 60 years ago was trampling over individual liberties based on a largely false suspicion that “the Russians” were infiltrating the country’s government and threatening its entire way of life now responding to a disturbingly similar situation, this one far more provably real, with a shrug.

While Canada, thankfully, has no such level of political intrigue or corruption at the moment, a shocking diplomatic move last week has set the official voices of the Jewish community on edge.

The day before swearing in a new cabinet, the government of just-reelected Prime Minister Justin Trudeau opted to vote at the United Nations General Assembly to condemn all Israeli settlements in the West Bank, jumping on a dogpile led by North Korea, Egypt, Nicaragua and Zimbabwe, none of whom should be arbiters of justice or human rights. To be clear, the vote means almost nothing in practical terms. But symbolism does count. And the vote was a slap in the face by Canada to Israel and those in this country who recognize it as our closest ally in the region for historical, moral and pragmatic reasons.

Some speculate that the shift in tone reflects the new minority government currying favour with the New Democratic Party, which has included some notorious Israel-bashers. That is probably a less likely reason than the campaign by Trudeau to win Canada one of the rotating seats on the United Nations Security Council. Where former prime minister Stephen Harper’s refusal to “go along to get along” in the anti-Israel hatefest that occurs annually at the UN was seen as a key reason we lost out on a seat, Trudeau seems determined to hedge his bets.

A prestigious seat on the Security Council would presumably elevate Trudeau in the eyes of the world after he frittered away the “Canada is back” optimism of four years ago by failing to meet climate targets while bhangra dancing across the world stage.

Regardless of the motive, it is a reprehensible act that could have serious implications for the political orientation of Jewish Canadians in the next few years. Coming as it does while the ink is barely dry on the results of an election in which Liberals mostly made the right noises to Jewish and pro-Israel Canadians, it seems a particularly brutish little dagger to unsheathe now.

Xenophobia intolerable

Don Cherry and Ron Maclean on screen, in 2018. (photo by Ross Dunn/flickr.com)

For many Canadians, Don Cherry and his bombastic pronouncements about hockey, but, more importantly, about society and whatever pops into his head, have been like a tolerated, occasionally amusing uncle at the family table. An opinionated crank who seems like a throwback to an earlier, less refined time, Cherry has been coming into our living rooms for decades, part and parcel with our national pastime.

But there’s a limit.

Cherry was finally told to leave the family table Monday after a rant about “you people” – new Canadians, immigrants or, as people of his inclination might characterize them, “foreigners.”

“You people … you love our way of life, you love our milk and honey, at least you can pay a couple bucks for a poppy or something like that,” Cherry said on Hockey Night in Canada last Saturday, two days before Remembrance Day. His implication was that new Canadians do not wear poppies or perhaps do so in lesser numbers than Canada-born Canadians. The Canadian Broadcast Standards Council was inundated and paralyzed on the weekend by complaints from viewers. On Remembrance Day, Sportsnet, which broadcasts the program, pulled the plug.

Cherry was unrepentant: “I know what I said and I meant it. Everybody in Canada should wear a poppy to honour our fallen soldiers.”

But that wasn’t the context of what he said. His implication was clear: immigrants take the benefits of life in Canada but do not respect the sacrifices that built the country or those who made them. That’s a far different – and more xenophobic – thing than saying everyone should wear a poppy.

Already, of course, social media grumps and trolls are declaring this the latest case of “political correctness” run amok, akin to taking “all thy sons command” out of the national anthem and all the other modernizations that threaten the hegemony of the geezer class.

Times change. People adapt or they don’t. But there are consequences in either case.

“To keep my job, I cannot be turned into a tamed robot,” said Cherry.

So be it.

טרודו ניצח שוב את השמרנים בבחירות

כיוון שהמפלגה של ג’סטין טרודו זכתה במרבית המושבים ברפלמנט, הוא זה שיקבל ראשון את המנדט להרכיב שוב את הממשלה החדשה. (רוני רחמני)

האם הוא עשוי בטפלון? שאלו הפרשנים באולפני החדשות לאור ניצחונו של ג’סטין טרודו – ראש הממשלה היוצא מטעם המפלגה הלברלית, בבחירות הכלליות בקנדה, שנערכו ביום שני בשבוע שעבר. זאת לאור מספר פרשות בהן נקשר שמו בשנה האחרונה. בהן: טרודו הואשם בכך שניסה להסדיר תביעה נגד חברת תשתיות הגדולה ממחוז קוויבק אס.אן.סי לוולין. להגנתו אמר ראש הממשלה כי ניסה בסך הכל למנוע פיטורי אלפי עובדים של החברה באם היא תעקור לחו”ל. כן פורסמה תמונה בה נראה טרודו מחופש לשחור עת היה מורה בבית ספר. טרודו התנצל על כך מספר פעמים. לכן העלו מספר פרשנים את הסברה שהוא יובס בבחירות הארבעים ושלושה במספר. אך לא כך אצל טרודו. אמנם המפלגה הליברלית הפסידה את הרוב בפרלמנט בבחירות, והיא ירדה ממאה שבעים ושבעה מושבים למאה חמישים ושבעה, מתוך שלוש מאות שלושים ושמונה מושבים. אך כיוון שהמפלגה של טרודו זכתה במרבית המושבים ברפלמנט, הוא זה שיקבל ראשון את המנדט להרכיב שוב את הממשלה החדשה. מדובר הפעם בממשלת מיעוט כי דרושים מאה ושבעים מושבים לממשלה הנשענת על רוב. אם יצליח טרודו לצרף לממשלתו את המפלגה הדמוקרטית החדשה מהשמאל, שנפגעה קשות בבחירות וירדה משלושים ותשעה מושבים לעשרים וארבעה, הוא יבטיח לעצמו ממשלה יציבה הנשענת על רוב ברור בן מאה ושמונים ואחד מושבים.

מפלגת השמרנים בראשות אנדרו שיר, ניהלה קמפיין מלוכלך ואישי נגד טרודו בארבעים ימי מערכת הבחירות. שיר לא התבייש להמציא סיפורים על טרודו ולטעון דברים כנגדו שלא היו ולא נבראו. ומה לא יעשו השמרנים כדי לנצח. שיר אף הגדיל לעשות וטען באחת מעצרות הבחירות האחרונות כי אם הוא ינצח בבחירות, יפעל לקיים חקירה נגד טרודו בפרשת אס.אן. סי לוולין. ציבור מאזיניו הנאמן צעק לעבר שיר:”נעל אותו”, “נעל אותו”, “נעל אותו”. זאת בדיוק כפי שצעקו תומכי המועמד לנשיאות בארה”ב דונלד טראמפ, כאשר הציע לבצע חקירה נגד הילרי קלינטון בפרשת האימיילים שנעלמו. הדימיון לא מפתיע אפוא כאשר מדובר בשמרנים. המפלגה של שיר הגדילה אמנם את כוחה משמעותית בפרלמנט לעומת הבחירות הקודמות, מתשעים וחמישה מושבים למאה עשרים ואחד מושבים, אך נכשלה נמרצות בכוונתה להרכיב את הממשלה הבאה.

המנצחת הגדולה בבחירות האחרונות היא המפלגת הבדלנים ממחוז קוויבק שהגדילה את כוחה משמעותית לעומת הבחירות הקודמות. מעשרה מושבים לשלושים ושניים מושבים. המפלגה הבדלנית הודיעה כי הורידה מסדר היום שלה את הרצון להגשים את החלום ההיסטורי ולהיפרד מקנדה. כל שהמפלגה מבקשת עתה זה הוא לדאוג לאינטרסים של המקומיים בקוויבק. ובין היתר למנוע את בניית צינור נפט במחוז להעברת נפט ממחוז אלבטרה.

לאור תוצאות הבחירות להערכת מספר פרשנים: קנדה כיום מפוצלת הרבה יותר מבעבר. לדעת חלק מהם זה מה שקורה בהרבה מדינות במערב כיום, אך בקנדה הפיצול נחשב עדיין למתון יותר. במחוז קוויבק שולטת המפלגה הבדלנית, במרכז המדינה שולטת המפלגה הליברלית ובמערב קנדה (במחוזות סיסקצ’ואן ואלבטרה) מפלגת השמרנים. הפרשנים חושבים שטרודו יהיה חייב לגלות מנהיגות אמיתית כדי לאחד את כל הכוחות תחתיו. יש המאמינים שהוא המנהיג הנכון במקום הנכון והוא יצליח לעשות זאת. מכל מקום בנאום הניצחון שלו אמר טרודו כי הוא ראש הממשלה של כל קנדה, והוא יפעל לטובת כל האזרחים בין אם בחרו בו או לא. וטוב שכך.

Vibrant democracies

On Monday, Canada and Israel each embarked on a new adventure in governance. Here at home, Justin Trudeau’s Liberal party had a surprisingly robust showing in the federal election, winning the irrefutable right to form a minority government, or to form a coalition of some description.

The Liberals’ relatively strong showing – 157 seats to Andrew Scheer’s 121; just 13 short of a majority – opens the door for a government with Jagmeet Singh’s New Democrats holding a balance of power. Just a few days before the election, polls suggested a race so tight, and with the Bloc Quebecois and NDP taking so many seats, that any configuration to reach the magic 170 number would have required not two parties, but three. That complicated scenario was averted, leaving the Liberals free to face the House with either a formal agreement with the NDP or a tacit knowledge that the now-fourth party is in no financial position to return hastily to the election battlefield.

In Israel Monday, President Reuven Rivlin called on Blue and White leader Benny Gantz to attempt to form a government after incumbent Binyamin Netanyahu failed to do so after the second inconclusive election this year. Gantz has said he hopes to form a “liberal unity government,” but that is as challenging as Netanyahu’s failed effort to coalesce a majority. He may be hoping that, if Netanyahu is indicted in the coming days, Likud under a new leader might be a viable partner – or perhaps some MKs unfettered from Netanyahu’s long years of leadership will break away and form a faction to join Gantz. Another plan has Gantz propping up Netanyahu unless and until Netanyahu is charged, at which point Gantz would stand up as prime minister, which seems a strange compromise with a tarnished leader. As usual in Israeli politics, there are a vast number of moving parts.

Multiple moving parts is less typical of Canadian politics, where our tendency toward majority governments typically sequesters any moving parts in the all-powerful Prime Minister’s Office. Not so during a minority Parliament, when individual MPs on all sides are able to wield power in ways they can only dream of in a majority scenario.

In what must be a jagged pill for the once and future prime minister, Jody Wilson-Raybould, whose testimony about Trudeau’s treatment of her was the single most detrimental arrow in Trudeau’s reelection armour, was herself reelected as an independent in Vancouver Granville. A large number of Jewish British Columbians, now, are represented in Parliament by an individual who belongs to no party. This will be fascinating to watch in many respects, not least how she pursues politics from the opposition benches as the SNC-Lavalin affair continues to percolate.

Other sidebars in the result include the scuttled effort by a leading anti-Israel figure to re-enter Parliament. Svend Robinson, who, during 25 years in Parliament, was one of Canada’s most vociferous voices against Israel, threw his hat back in the ring but came up short in Burnaby North-Seymour – being narrowly defeated by the incumbent Liberal despite this being ground zero in the battle over the Liberals’ Trans Mountain pipeline expansion.

More notably, Maxime Bernier, leader of the nascent People’s Party, lost his own seat in Quebec. His party made effectively no impact anywhere, sending the hopeful sign that messages of populist xenophobia that seem to be resonating elsewhere in the world still fall largely on deaf ears, at least electorally, here.

Canada will almost certainly have an easier time forming a government than Israel will but, in both cases, the drama plays out against the backdrop of healthy, vibrant, disputatious democratic systems. No matter what the outcomes, we should be thankful for that.