Gaza

Facing a complex situation

The Gaza Strip is currently divided between the Israeli-held zone (green) and Hamas territory (red). (Screenshot from Channel 14)

More than 25 months after Hamas’s Oct. 7, 2023, massacre and the consequent multi-front Middle East war, and more than one year after Israel and Hezbollah reached a ceasefire agreement on Nov. 27, 2024, Israel faces a complex geopolitical and security situation.

In the north, the Israel Defence Forces (IDF) is engaged in continuous covert and overt operations to prevent Hezbollah from rearming and regrouping. The Shi’ite terrorist militia has been dealt multiple blows, first by the Mossad’s twin attack Sept. 17-18, 2024, nicknamed Operation Grim Beeper, in which thousands of hand-held pagers and hundreds of walkie-talkies used by Hezbollah operatives exploded across Lebanon and Syria. On Sept. 27, the terror group’s secretary-general, Hassan Nasrallah, was assassinated in his Beirut bunker. On Nov. 23, the IDF eliminated Haytham Ali Tabataba’i in a missile strike on the Lebanese capital – Hezbollah’s chief of staff had been designated by the US Department of State as a Specially Designated Global Terrorist in 2016. Washington was offering a $5 million US bounty for information on him.

Though diminished, Hezbollah is not a spent force, according to Michael Rubin, a senior fellow at the Washington-based American Enterprise Institute who specializes in Iran, Turkey and the broader Middle East. Writing in the National Security Journal, Rubin notes that, notwithstanding the targeting of its senior leadership, Hezbollah’s financing – diaspora-linked laundering from Europe, Africa and South America and new backing from Turkey – remains resilient. He cautions that, unless Lebanon’s President Joseph Aoun cuts off the money supply and disarms Hezbollah by the year’s end, the country will slide into a renewed insurgency. Trained by Iran’s Islamic Revolutionary Guard Corps in guerrilla tactics and bomb-making, Hezbollah will resume its terror campaign attacking Lebanese armed forces’ vehicles with IEDs (improvised explosive devices), said Rubin.

Israel has made a huge investment to literally alter the landscape of its 120-kilometre-long northern frontier into a formidable physical barrier, and to blow up cross-border tunnels. Similarly, during the Israeli occupation of southern Lebanon from 1985 to 2000, several strategic mountain peaks were bulldozed to no longer loom over the Upper Galilee. However, the fiasco of Oct. 7 has shown that static positions provide limited deterrence against lightning strikes by well-trained guerillas.

In the Gaza Strip, Hamas – an Arabic acronym for Harakat al-Muqawama al-Islamia (the Islamic Resistance Movement) – also refuses to disarm. There, too, the situation remains unclear, complicated by Israel’s assassination of the terrorist group’s leaders: Yahya Sinwar, his brother Mohammed, Mohammed Deif, Marwan Issa and Ismail Haniyeh.

image - On Oct. 22, the terrorist-linked group Samidoun hosted a panel discussion in Athens with a newly released top Hamas operative — On Oct. 22, the terrorist-linked group Samidoun hosted a panel discussion in Athens with a newly released top Hamas operative.

In October, Israel released nearly 2,000 Palestinian prisoners and detainees as part of the first phase of a US-brokered ceasefire and hostage deal with Hamas. In exchange, Hamas released 20 living Israeli hostages. On Oct. 22, the terrorist-linked group Samidoun hosted a panel discussion in Athens with the newly released top Hamas operative Abdel Nasser Issa. Known as a student of Hamas’s notorious chief bombmaker Yayha Ayyash (1966-1996), aka “the Engineer,” Issa was serving two life sentences for his involvement in two suicide bombings in 1995 that killed 20 Israeli civilians and wounded more than 100.

On Nov. 24, Palestinian Islamic Jihad turned over a coffin with the remains of Dror Or. Staff Sgt. Ran Gvili and Sudthisak Rinthalak are the last two people murdered on Oct. 7 not yet returned. Rinthalak, an agricultural worker at Kibbutz Be’eri near the border of the Gaza Strip in southern Israel, was among the more than 40 Thais killed and 31 kidnapped in Hamas’s attack.

Also in November, a flight of 153 Gazans landed in Johannesburg, after departing from Ramon Airport near Eilat. Shimi Zuaretz, a spokesperson for Coordination of Government Activities in the Territories (COGAT) – the Israeli body that runs civil affairs in the West Bank – confirmed that the Palestinians transited through Israel “after COGAT received approval from a third country to receive them.” That third country was South Africa.

Some 200,000 Gazans are currently living in limbo in Cairo, unable to either find a destination in which to settle or to return to their homes. Together with the estimated tens of thousands of combatants and civilians killed in the Gaza war, these numbers indicate the ongoing depopulation of the destroyed coastal enclave.

image - Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu’s coalition faces a mounting campaign to reestablish Jewish settlements in the Gaza Strip. The poster above reads, “It’s time to settle in Gaza! Let’s start now! Hanukkah 5786!” — Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu’s coalition faces a mounting campaign to reestablish Jewish settlements in the Gaza Strip. The poster above reads, “It’s time to settle in Gaza! Let’s start now! Hanukkah 5786!”

With an election on the horizon in the first half of 2026, Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu’s coalition faces a mounting campaign to reestablish Jewish settlements in the Gaza Strip. Daniella Weiss, head of Nachala Movement Israel, whose stated aim is to settle further into Judea and Samaria, wants to begin Jewish settlement in Gaza within “months.” According to Weiss, more than 600 families – more than 2,500 people – had already registered for an initiative to settle in new beach towns.

Many Israelis fault Prime Minister Ariel Sharon’s unilateral withdrawal of 9,000 settlers from Gush Katif in 2005 as the catalyst that allowed Hamas to seize power from the Palestinian Authority two years later. In turn, that violent coup laid the way for the catastrophic Oct. 7, 2023, attack on cities and kibbutzim bordering Gaza.

The Gaza Strip’s 365 square kilometres are today uneasily divided into Hamas- and Israeli-controlled sectors. Israel will not allow Türkiye or Qatar to send troops to monitor the ceasefire, nor are any other countries keen to send boots on the ground. US President Donald Trump envisions a $500-million military base near Qiryat Gat, called the US Civil-Military Coordination Centre, to assist in Gaza’s future governance and patrol of the territory.

photo - The Israeli Defence Forces have killed Muhammad Abu Shaar, the Hamas terrorist who broke into Adi Vital-Kaploun’s residence on Oct. 7, 2023, and murdered her in front of her young children. He recorded himself with Adi’s babies in the same room she was killed as a Hamas propaganda video — The Israeli Defence Forces have killed Muhammad Abu Shaar, the Hamas terrorist who broke into Adi Vital-Kaploun’s residence on Oct. 7, 2023, and murdered her in front of her young children. He recorded himself with Adi’s babies in the same room she was killed as a Hamas propaganda video. *(internet image)*

Clan and Bedouin tribal groups in Gaza are engaged in a violent internecine struggle with Hamas. And the London-based Asharq Al-Awsat newspaper reported on Nov. 15 that IDF commandos on motorcycles are targeting Palestinians who participated in the abduction and holding of Israelis during the Oct. 7 attack. Among the Mujahideen Brigades terrorists gunned down in Khan Yunis was Mohammed Abu Mustafa, who kidnapped Shiri Bibas and her children Kfir and Ariel from Kibbutz Nirim on Oct. 7. Also recently eliminated was Muhammad Abu Shaar, who broke into Adi Vital-Kaploun’s residence at Kibbutz Holit and murdered the Canadian-Israeli woman in front of her 4-year-old son Negev and 4-month-old toddler Eshel. Shaar then recorded himself holding her children in the same safe room where Vital-Kaploun was murdered.

Troops of the elite Nahal Brigade captured six Hamas gunmen who surrendered after a 24-hour search that followed the IDF’s collapsing of the tunnel in Rafah where the terrorists were hiding, forcing them to emerge from a shaft, the military reported. The men were taken to Israel to be questioned by the Shin Bet Klali (General Security Service). A photo released by the IDF showed four of the operatives in the army’s custody, hands tied behind their backs, next to an armoured vehicle.

“At the end of a 24-hour pursuit, all 17 terrorists who attempted to flee the underground terror infrastructure in eastern Rafah were either eliminated or apprehended,” the IDF announced. At least 30 Hamas terrorists were killed trying to flee from tunnels in Rafah last month.

photo - Last month’s winter rain flooded Gaza’s tent encampments — Last month’s winter rain flooded Gaza’s tent encampments. (photo form IDDEF)

Environmental issues are also impacting the complex situation. Last month’s winter rain flooded Gaza’s tent encampments. In Iran, a severe drought has depleted the reservoirs that provide its capital city, Tehran, with drinking water.

Symbolizing the Ayatollah regime’s crumbling control, on Nov. 12, protesters garbed in military uniforms of the Shah’s regime unfurled the banned pre-1979 lion and sun Pahlavi national flag in a Tehran metro station. Commentators have posited that the next revolution may come soon, if the taps run dry.

Gil Zohar is a journalist and tour guide based in Jerusalem.

A better future possible

This feels like a turning point. Few people who observe international affairs, especially in the Middle East, would doubt that the conclusion of the two-year-long war means a significant change in the dynamics of the region.

It is an understatement to say that wars cause upheaval. The result of any war is always catastrophic death and destruction. But wars also, by definition, upend status quos.

The First World War decisively ended the age of empires. The Second World War ushered in, among much else, a new world order including the concept of universal human rights.

Every war, among its other consequences, is like throwing a deck of cards in the air. What emerges in the aftermath is to some extent beyond the control of any of the belligerents, including the victors (such as there are ever true victors in war).

In Israeli history, it has sometimes seemed as though a war ends and things return to the status quo ante. Israeli-Arab wars have ended before with little or no decisive change in the broader context of conflict. New wars, sadly, have always erupted. Perhaps the end of the Gaza war will usher in a time of changed dynamics or maybe the region will revert to its perpetual bottom line of Zionists-versus-anti-Zionists and little will change. The eight-decade battle over Israel’s right to exist is unlikely to be conclusively settled, whether or not the current ceasefire holds.

This feels different, though, in many ways.

The global engagement with this particular conflict – the diplomatic condemnations, the isolation of Israel, the worldwide street protests, the systematic boycotts of Israelis and Jews, the raging antisemitism that paralleled it – set this war apart from others of the past. One thing almost all Jews are probably watching closely is whether the easing of military tensions in the Middle East leads to an easing of antisemitic tensions worldwide. Many of us hold our breath awaiting that verdict.

The US administration plays a distinct wild card. It helped broker the ceasefire, but also has floated some provocative ideas of how to rebuild Gaza.

The talk about rebuilding Gaza, to which some European powers have committed and to which Arab states have given at least lip-service, is a physical necessity. As formidable as that reconstruction process will be, a moral and political rebuilding will be far more daunting. “De-Hamas-ification,” to update a term from a previous war, is a stated objective of Israel and its supporters. But, as some commentators have noted, Hamas may be as much a symptom of an extremist intolerance in elements of Palestinian society as a cause. This is likely particularly true without broad and sustained supports for Palestinian voices and aspirations that are anti-authoritarian or desiring of coexistence or peace with Israel. Militaries can be defeated perhaps more easily than some of the tenacious ideas that they represent.

Additionally, it will be fascinating to see whether the world, having made Gaza the almost singular focus of international affairs for the past two years, will now take any responsibility for ensuring the safety and prosperity of the Palestinian people, or whether we will collectively abandon them again until the next catastrophe reawakens our sense of humanitarianism.

Despite the Madison Avenue mantra, “new” does not always mean “improved.” Sometimes, things can change for the worse. But this does seem like a moment of opportunity.

On the one hand, it has become clear that “From the river to the sea …” is not a practical strategy. On the other, for those who seek peace, we have understood that we are not powerless witnesses to history. Each of us, in our way, has influence. Many erstwhile apolitical people have been motivated to action, to engage in dialogue across social and political boundaries, and to be part of the efforts to bring about a better life for all sides.

Now that the immediate war is over, we should hope coming together is possible among those of differing perspectives to advance a future of mutual benefit. What we do now, as individuals, as countries, as Jews, as humans, and in whatever context we act and whatever forms our actions take, can have a powerful impact on what happens next.

Antisemitism a problem

The overwhelming joy of seeing the remaining hostages reunited with their loved ones, and Israelis and Jews heaving a sigh of relief after two excruciating years, is tempered with the sadness of all that was lost on and since Oct. 7, 2023. The entirely reasonable fear, also, is that this eight-decade conflict is not over. With the days-old ceasefire already fraying, it is not clear that even the immediate conflict is decisively ended.

For Jews in the diaspora, the past two years have seen two related but distinct conflicts. The war in the Middle East, with the fate of the hostages as well as the loss of Palestinian and Israeli lives, has been a constant source of pain. The paroxysm of antisemitism worldwide has been a parallel phenomenon.

We are careful to note that the phenomenon of antisemitism is parallel to the war in Gaza, not caused by it. The blame for antisemitism must always be placed where it belongs – on antisemites. To justify it as being a consequence of international affairs is to excuse the perpetrators and avoid the problem. Even so, it is naïve to ignore the parallel – for decades, every time violence flares between Israelis and Palestinians, trouble increases for Jews worldwide.

Assuming that the war is over, we will see whether the antisemitism we have witnessed and experienced – the violence against Jews, the attacks on Jewish institutions, the loss of jobs, the end of friendships, the graffiti, vandalism, and tsunami of online and verbal hatred and conspiratorial speculation (and even unintended offence) – abate. Even if it does subside, the underlying issue remains. Antisemitism in Canada is a Canadian problem. To accept that it ebbs and flows with international news is not an acceptable approach for people who claim to oppose racism and advance inclusion.

Two interesting approaches – and doubtlessly scores more that have received less publicity – take aim at the issue. They come from organizations with significantly different views and propose significantly different responses. This diversity is understandable, in part because antisemitism manifests in diverse ways and so requires diverse responses. This also points to a larger problem: antisemitism is so diffuse and varied, and so historically enduring, that we can disagree on its very nature, its manifestations and causes, let alone how to confront and overcome it. If anyone had the magic solution, we wouldn’t be having this discussion three millennia on.

The latest intervention is a report by the Nexus Project, a US-based nonprofit focused on combating antisemitism while protecting democratic norms like free speech and civil rights. The Shofar Report: A Call to Defend Democracy and Confront Antisemitism contends the best way to combat antisemitism is to strengthen the values of American society (and other Western societies). It argues that Jewish safety and security and American (or, we might extrapolate, Western democratic) institutions are inseparable. Put succinctly, their approach rests on the conventional wisdom that the very societies where antisemitism flourishes are endangered in existential ways. As such, antisemitism is a kind of canary in the coal mine of societal erosion.

The report has several calls to action, including expanding education around the Holocaust, media literacy and diverse Jewish contributions to society; strengthening civil rights enforcement; countering disinformation and conspiracy theories; preserving academic freedom; building cross-community coalitions; and so forth. It critiques antisemitism on the left and right of the political spectrum. While these are not fresh ideas, they are compiled and contextualized here within the apparent erosion of American democracy. If these approaches have not seemed to work, a response might be that we have not been doing them forcefully enough or with enough resolve. With a rapidly changing landscape, might focused attention and some new tactics yield better results?

The Heritage Foundation has a rather more assertive approach. The foundation is perhaps best known in this era as the authors of Project 2025, which serves as a policy map for the current American administration.

Project Esther: A National Strategy to Combat Antisemitism, which was released a year ago, rests on the assumption that antisemitism in the United States (and, again, to extrapolate, in the West) is not an incidental, populist phenomenon, but a deliberately fomented strategy of a coordinated “Hamas Support Network.” The strategy of this report is to put pressure across academic, social, legal, financial and religious spheres to identify and isolate forces they see as perpetrators, supporters or fence-sitters. Their aim is to dismantle the “pro-Palestinian” movement as it is currently constituted, including associated liberal and progressive organizations. To that end, they focus exclusively on left-wing antisemitism. They recommend a combative strategy based on existing and new counter-terrorism and hate-crime laws, investigations and litigation.

We may agree with aspects of one approach more than the other, or take nuggets from each and a thousand other tactics. The solution to antisemitism’s rise, if there is one, will probably come from some synthesis of strategies: building bridges, fighting for democracy, and holding individuals and institutions accountable for their failures and fomentation. The most important thing is to be engaged in the struggle and not to assume that, if an overseas conflict is resolved, the domestic problem will be solved. That would be a form of denial and, while we can disagree over the potential resolutions, we must be unanimous in recognizing the painful realities of the problem.

מדוע האנטישמיות הולכת וגואה בעולם

אנו עדים לעליה משמעותית באנטישמיות ברחבי העולם אחרי השבעה באוקטובר. על כך אין מחלוקת

אך נשאלת השאלה מה הביא לעלייה הכל כך משמעותית באנטישמיות כולל פגיעה פיזית ביהודים וישראלים בעולם? למרבה הצער בישראל מעדיפים שלא להתעסק בסיבות אלה רק בתוצאות שכידוע הן קשות מאוד ולא מוצדקות בשום מקרה

קודם כל: הגל האנטישמי הנוכחי לא החל מהשבעה באוקטובר אלא לאחריו. זאת, לאחר שבעולם החלו לראות את התמונות הקשות מרצועת עזה. גם הפעולות המזויעות של החמאס ושותפיו בשבעה באוקטובר שכללו רצח, אונס ועוד מעשים בלתי אנושיים – לא יכולים לשמש כתירוץ לפגיעה והריגת אלפי ילדים, נשים ואחרים שגרו ברצועת עזה. אי אפשר לטעון שכל תושבי הרצועה הם אנשי חמאס ושאר הארגונים, למרות שקל לעשות זאת. המראות הקשים האלה מהרצועה הם שהדליקו את מדורת השנאה הנוכחית כנגד הישראלים והיהודים בעולם. בישראל לא רוצים להבין זאת וממשיכים להתעלם מהמציאות הקשה של תושבי רצועת עזה, שחלקם הגדול אף מורעבים. לא פלא שישראל הפכה כיום לאחת המדינות השנואות בעולם. כצפוי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא אחד האנשים השנואים ביותר בישראל וכן ברחבי העולם כולו

הדיבורים של שרי הממשלה בדבר החלת הריבונות הישראלית על השטחים הכבושים, תוך כדי עיבוי ההתנחליות שהן דבר ביומו, וכן הגליית כל תושבי הרצועה בהתאם למשנתו הגרועה של נשיא ארה”ב המטורף, דונלד טראמפ, רק מגבירה את השנאה כלפי הישראלים והיהודים בעולם. החלת הריבונות והגליית הפלסטינים מהרצועה עשויות גם להרחיק מדינות ערביות מהסכמי השלום עם ישראל

ולאור זאת ולמרות הכל, ממשלת נתניהו מאלצת את צה”ל להמשיך ולהילחם בעזה כאשר מחיר הדמים הוא גבוה ביותר. כשש מאות חיילים נהרגו מאז כניסת צה”ל לעזה לאחר השבעה באוקטובר

מרבית החטופים שחזרו לישראל שוחררו באמצעות משא ומתן וצה”ל הצליח לשחרר בעצמו מספר בודד של חטופים. ומהצד השני נהרגו אלפי אזרחים מקומיים ברצועת עזה כתוצאה מפעילות צה”ל

לאור זאת אני שואל בקול גדול: כמה עוד חפים מפשע משני הצדדים צריכים להיהרג בעזה כדי שממשלת הדמים של נתניהו תואיל להוציא את הצבא משם? האם המספרים הגבוהים האלה שהשאירו אלפי משפחות יתומות מתאבלות על אובדן יקיריהם – לא מספיקים לכם? האם אתם רוצים וצריכים בעוד נהרות של דם באזור

בישראל בדרך כלל לא חושבים על רק על היום ולא על מחר ובוודאי ובוודאי שזה לא מטריד את ממשלת נתניהו: לא העליה הקשה באנטישמיות ברחבי העולם, לא העמקת הפילוג בתוך ישראל ולא המשך אבדן חיים משני הצדדים. בישראל בעידן של נתניהו שכחו כנראה שהאירועים הקשים האלה ברצועת עזה ישליכו גם על עתידה של ישראל ושכנותיה

יש לזכור שרבים בקרב הטרוריסטים הפלסטינים שאחראים על פעולות טרור רצחניות בישראל לאורך השנים, שייכים למשפחות שאיבדו את יקיריהן בפעולות שונות של צה”ל. ולכן לא מן הנמנע שתמונה זו תחזור על עצמה בעתיד הנראה לעין, וחלק מהטרוריסטים העתידים לפגוע בישראלים ימנו על משפחות פלסטיניות שאיבדו את יקיריהן ברצועת עזה. אני חושש שהתוצאה של הנזק העצום בעזה תעלה לישראל במחיר כבד בעתיד. וכמו שציינתי היינו כבר בסרט הזה בעבר

ארה”ב השאירה נזק רב במקומות בהן צבאה פעל בהם אפגניסטן, עיראק ווייטנאם. אך מדינות אלו רחוקות מאוד מארה”ב, לעומת רצועת עזה הסמוכה לישראל. מוטב היה אם ממשלת נתניהו הייתה חושבת גם על המחר, ועל כך שישראל מוקפת בשכנות שצריך להמשיך לחיות עימן גם בעתיד

Problematic work in exhibit

“Delible (poppy, watermelon, wheat, walnut, blackberry)” is on display at the Art Gallery of Greater Victoria until Oct. 26, as part of the Architectures of Protection exhibition. (photo by Toni Hafkenscheid, courtesy Susan Hobbs Gallery)

Beth Stuart’s “Delible (poppy, watermelon, wheat, walnut, blackberry)” is part of the Architectures of Protection exhibition, which opened at the Art Gallery of Greater Victoria (AGGV) on May 24 and ends Oct. 26.

In each of the five “Delible” pieces, a black ledge has replicas of food items on top of it and a length of black mesh suspended below. Stuart used plaster, iron oxide pigment, dyed silk, steel and Sumi ink to create the works. The replicas are casts of halved walnuts, pizza crusts, poppy hulls, blackberries and watermelon seeds. According to the artist, each original mold was made from the source itself, except for the watermelon seeds, which were cast from clay originals.

On a wall leading to the five pieces, there is a several-square-foot textual display featuring more than 1,600 words, written entirely in capital letters, with the thoughts seeming to randomly jump from one topic to another; there are no paragraphs, but the words cover five columns. The text, an integral element of the overall artwork, was hand-stenciled by Stuart and relates to the physical pieces.

photo - Beth Stuart’s “Delible (poppy, watermelon, wheat, walnut, blackberry)” installation comprises a wall of text and five structures — Beth Stuart’s “Delible (poppy, watermelon, wheat, walnut, blackberry)” installation comprises a wall of text and five structures. *(photo by Mike Andrew McLean, courtesy Art Gallery of Greater Victoria)*

The text begins with mention of the Himalayan blackberry, an invasive species in British Columbia, and then moves to Luther Burbank, an American botanist, horticulturist and eugenicist, before discussing the Armenian Genocide (1915-16) and Canada’s residential schools.

In the middle portion of the textual display, Stuart describes what she sees as the plight of Gazans and the attitudes of certain Israelis.

“AS I WRITE, THERE HAS BEEN NO AID OF ANY KIND FOR ALMOST TWO MONTHS AND EVERY WATER DESALINATION PLANT HAS BEEN BOMBED,” Stuart writes. “IN EARLY 2024 THERE WAS A CLIP CIRCULATING FROM ISRAELI CHANNEL 14, OF A PUNDIT SAYING EVERY PALESTINIAN OVER THE AGE OF FOUR YEARS IS A POTENTIAL TERRORIST AND A NECESSARY TARGET OF WAR. SINCE THEN TWO KNESSET MEMBERS HAVE DECLARED PUBLICLY THAT EVEN INFANTS ARE TERRORISTS. THE DELIBLES BAGS ARE APPROXIMATELY THE SIZE OF A BAG OF FLOUR OF THE TYPE THAT SOMETIMES ARRIVES IN GAZA, AND ALSO COULD CONTAIN THE BODY OF A FOUR-YEAR-OLD CHILD.”

Stuart then talks about tree-planting, which she apparently did in university, then writes: “THIS IS THE FOURTH VERSION OF THIS TEXT I HAVE WRITTEN OVER THE PAST 20 MONTHS. THIS WEEK THERE ARE MASSIVE WILDFIRES NEAR OCCUPIED JERUSALEM. THEY ARE BURNING IN AYALON CANADA PARK, A SEVEN SQUARE KILOMETER PARK LOCATED IN OCCUPIED PALESTINE. THERE HAD BEEN THREE PALESTINIAN VILLAGES ON THIS LAND IN 1948. AND APPROXIMATELY 10,000 PALESTINIANS WERE KILLED OR EXPELLED FROM THE AREA AND THE VILLAGES RAZED.”

She talks more about “THE ORGANIZATION THAT FUNDED THE PARK” without naming it and then raises the issue of the Canadian government’s involvement with Israel and, specifically, its military.

“BETWEEN OCTOBER 7TH 2023 AND THE FIRST WRITING OF THIS TEXT, MY GOVERNMENT HAD SENT 30 MILLION DOLLARS WORTH OF MILITARY SUPPORT TO ISRAEL,” she writes. “ON SEPTEMBER 10TH 2024 THE CANADIAN GOVERNMENT CLAIMED THAT THEY WERE NO LONGER SENDING ANY ARMS TO ISRAEL. IN FACT, WHILE CONTRACTS FOR ARMS SALES ARE NOT BEING OFFERED, ONLY 12% OF EXISTING CONTRACTS HAVE BEEN CANCELLED, AND MANY PARTS, RAW MATERIALS AND MUNITIONS ARE BEING SOLD TO THE U.S. AND THEN SENT TO ISRAEL. CANADA ALSO BUYS ARMS AND SURVEILLANCE TECHNOLOGY FROM ISRAEL.”

The text moves into Stuart’s comments on residential schools before she concludes with the sentence: “FOR THE SECOND SPRING SINCE OCTOBER 7, 2023 THE BLACKBERRY HEDGES ARE BLOOMING.”

To at least one member of the Victoria Jewish community, Stuart’s work is an example of “artfully coded antisemitism – all the more reprehensible for its coyness.”

“In itself, ‘Delibles’ are very beautiful, evocative works,” Maurice Yacowar, a professor emeritus (English and film studies) of the University of Calgary, wrote in a letter to the art gallery that was also sent to the Independent.

“What renders the work problematic is the full-wall text – in spectral grey – that accompanies the sculptures,” Yacowar said.

He said,“As a whole, the work contrasts the self-renewal of nature’s produce with humans’ murderousness. Unfortunately, the art is undermined by the artist’s ignorance and prejudice in its Palestinian references.”

He said Stuart misrepresents Israel and its media by choosing to reference a news outlet “that even in Israel is considered extremist.” And, he argues,“She omits the Oct. 7 context. A Hamas spokesman flatly stated, ‘There are no civilians in Israel’ – ie., only targets in war.”

Stuart’s exhibit does not include the word “Hamas.”

In a statement to the Independent, the AGGV said:

“The gallery is aware that some members of the community disagree with the subject matter of a current work of art on display. We are always interested to hear how the public, and our members, respond to our exhibitions. We also embrace learning, new ideas and critical perspectives.

“At the AGGV, we respect the artists and curators who work with us to create exceptional exhibitions. As an arts institution, our role is to amplify artists’ voices and create space for conversation and learning. We encourage an exchange of ideas that results in meaningful dialogue and understanding through art.”

The Architectures of Protection exhibition, in the synopsis posted by the AGGV, is supposed to reflect “on ideas and modes of protection and refuge – with regards to oneself, to community, knowledge, culture, identity and land. What are these spaces and practices? What is protection for some and not for others?

Together, in the wake of the COVID-19 pandemic and in the current global social and political climate, the artworks in Architectures of Protection direct critical attention towards systems and structures that shape and impact everyday and sacred environments and encounters, alongside individual and collective relationships with the land.”

The exhibit also features the artwork of Dana Claxton, Jessica Karuhanga, Emilio Rojas and France Trépanier.

Sam Margolis has written for the Globe and Mail, the National Post, UPI and MSNBC.

Support for a hostage deal

(image from Israel Democracy Institute)

The August 2025 Israeli Voice Index, conducted by the Viterbi Centre for Public Opinion and Policy Research at the Israel Democracy Institute (IDI), asked whether Israel should agree to a deal that would include the release of all Israeli hostages, the cessation of hostilities and the complete withdrawal of the Israel Defence Forces from Gaza. Sixty-two percent of Jewish Israelis and 81% of Arab Israelis support such a deal.

Looking at political orientation among Jews, a large majority on the left (92%) and centre (77%) support such a deal, while the right is more divided, with slightly more in favour (47%) than opposed (44%). A breakdown by vote in the 2022 elections reveals a majority of supporters for this deal among voters for all opposition parties and all coalition parties, except for Religious Zionism voters.

Military operations in Gaza

A plurality of Jewish Israelis (49%) support the decision to expand military operations in Gaza while the overwhelming majority of Arab Israelis (81.5%) oppose the decision.

“There is a substantial share of Israelis who support a hostage deal that involves a full withdrawal from Gaza while also saying they support the expansion of fighting in Gaza,” said IDI’s Prof. Tamar Hermann. “This is due to the context-specific nature of each question – many Israelis prioritize bringing the hostages home even at a great cost, but if a deal cannot be struck, they support the expansion of operations in Gaza.”

Jewish settlement in Gaza

Similar to IDI’s polling from November 2024, last month, 53% of Jewish Israelis and 86.5% of Arab Israelis oppose Jewish settlement in the Gaza Strip. Most on the left (93%) and centre (77%) oppose settlement while most on the right (61%) support it. Rates of support increase in tandem with levels of religiosity, with the highest rate of support among Haredim (75%) and lowest among secular Israelis (21%).

The release of hostages

More than half of the Israeli public (53%) think that their leadership is not making every effort to secure the release of the hostages (Jews, 51.5%; Arabs, 63%). A breakdown by political orientation (Jews) shows that, on the right, as in the past, 63% think that the leadership is indeed doing everything it can. By contrast, this view is held by 28.5% in the centre and 6% on the left.

Control of Gaza after war

Similar to past measurements, a plurality of Jewish Israelis (44%) believe a multinational force should control Gaza after the war, as does 22% of Arab Israelis. Twenty-three percent of Arab Israelis believe the Palestinian Authority should control Gaza.

The burden of fighting

A plurality of Jewish (34%) and Arab (37%) Israelis assess that Israeli society can only bear the burden of fighting for another few months. A decreasing share of Jews think Israelis can bear the burden for as long as it takes, down from 39.5% in March 2024 to 28% today.

National mood

In this latest survey, IDI found no major changes in the levels of optimism about the future, excepting a slight improvement (2% in the total sample) in the share of optimists about the future of the economy. There was a small decline in optimism about the future of security (3%), though this is within the margin of error and thus should not be taken as evidence of a new trend. As in previous surveys, in three of the four indicators (security, democracy and economy), the share of optimists is larger among Jews than among Arabs. Overall, in all four indicators and among both Jews and Arabs, less than half the public are optimistic.

The Abraham Accords

Five years after signing the Abraham Accords, 46% of Jewish Israelis say the accords met their expectations, down from 64% in 2021, one year after signing them. Among Arab Israelis, 41% say the accords met their expectations, similar to 43% in 2021, and a substantial share of Arabs (28%) say they don’t know.

Survey methodology

The survey was conducted via the internet and by telephone (to include groups that are under-represented on the internet) Aug. 24-28, 2025, with 600 men and women interviewed in Hebrew and 150 in Arabic, constituting a nationally representative sample of the adult population in Israel aged 18 and over. The maximum sampling error was ±3.58% at a confidence level of 95%. Field work was carried out by Shiluv I2R. More of the report and the full data file can be found at en.idi.org.il/articles/61601.

– Courtesy Israel Democracy Institute

ישראל ממשיכה לדעוך ונתניהו ממשיך לחגוג

כאשר גרתי בישראל צפיתי שהמדינה תלך למקומות לא נכונים והיא תעמוד מול סכנות הולכות וגוברות מכל הכיוונים. אחד מחברי הטובים טען אז שאני רואה שחורות, מגזים בפסימיות שלי ונבואותי הרעות לא יתגשמו. לאורך השנים האחרונות החבר שינה את דעתו לגבי נבואותי מקצה לקצה. ועכשיו הוא טוען שהמציאות הקשה בה ישראל נמצאת, היא הרבה יותר קשה ממה שחזיתי ולכן נבואותי היו אופטימיות מידי

אני יכול להבין את אלה שרוצים להיות אופטימיים, לראות את האור, לשמוח ולעסוק בדברים חיוביים. אך אסור לשכוח שמי שמתעלם מהמציאות הקשה ביותר בה ישראל נמצאת כיום, מאפשר לראש הממשלה המושחת, בנימין נתניהו, להמשיך בדרכו הגרועה תוך חיסול הדמוקרטיה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שמנהיגים רעים הולכים ותופסים תאוצה כאשר אין כח גדול שעומד מולם ועוצר אותם. אזרחים שמעדיפים לעסוק בחיי היום יום ולהתעלם ממה שקורה בישראל, יתעוררו יום אחד ויראו שהדמוקרטיה נמוגה לחלוטין, שזכויותיהם נעלמו ואין להם יותר זכות בחירה. ישראל בשליטת נתניהו צועדת לכיוון המסוכן הזה במלוא העוצמה. כי כידוע נתניהו חושב רק על נתניהו ולא אכפת לו מאחרים, בהם המשפחות השכולות, משפחות החטופים, תושבי ישובי הספר ואחרים

כל עוד לא יתאגדו כל כוחות האופוזיציה בניסיון רציני להפיל את ממשלת נתניהו המסוכנת, כל עוד לא יצאו לרחובות מיליוני אזרחים להפגין נגדה ונגד המדיניות שלה, הרכבת שצועדת אל התהום האסוני הזה לא תיעצר. על תושבי ישראל לנקוט בכל הצעדים האפשריים לעצור את נתניהו וממשלתו הרעה ולמנות תחתם ממשלה שפוייה שתדאג לישראל ולא לעצמה. המלחמה בעזה מיותרת, עולה במחיר רב של חיילים שנופלים, החטופים לא משוחררים וגם פלסטינים רבים נהרגים ללא סיבה מוצדקת. לאור זאת, ישראל הפכה כיום להיות אחת המדינות המנודות והשנואות בעולם. ולא פלא שהאנטישימיות מרימה ראש, וישראלים ויהודים נפגעים כל הזמן פיזית מאלה ששונאים אותם. האנטישמיות צפויה להחמיר כל עוד צה”ל ממשיך לפעול בעזה ולפגוע ולהרוג אזרחים מקומיים שם

את הישראלים המתנגדים לנתניהו אפשר לחלק לשלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה כוללת את אלה שיעשו כל מאמץ להילחם בו, להביא לפיטוריו ובעצם פיטורי כל הממשלה הנוראית הזו. הקבוצה השנייה כוללת את אלה שמבינים שישראל תמשיך להידרדר לתהומות עמוקים עוד יותר. ועל כן מבחינתם הפתרון היחידי האפשרי הוא לעזוב את המדינה. הקבוצה השלישית כוללת את החלשים והתבוסתנים המציינים כי אין מה לעשות אלה לקבל את גזרות נתניהו כמו שהן, ולקוות לטוב

בתור אחד שנולד וגדל בישראל עצוב לי לראות את תהליך הנסיגה הגדולה של המדינה וההידרדרות הבלתי נתפסת הזו. יש שטוענים שכל הרע החל מהשבעה באוקטובר, אך אני חושב שזה התחיל הרבה שנים קודם לכן. בחודשים האחרונים, חברו הטוב של נתניהו במשך שנים, הסופר איל מגד, התנתק ממנו והחל לבקר אותו בחריפות. מגד הוא דוגמא טובה לחברים ומעריצים מושבעים של נתניהו ומשפחתו, שיום אחד התעוררו והבינו שהוא אסון למדינה. אני כבר אמרתי זאת בסוף שנות השמונים. נתניהו תמיד היה נתניהו: נוכל, שקרן פתולוגי, אינטרסנט ומגלומן. טועה מגד ה מציין כי הוא הבחין בתכונותיו השליליות של נתניהו רק אחרי השבעה באוקטובר. מגד היה עד אז פשוט עיוור שהעריץ את נתניהו

אם לא יקומו הישראלים ברובם ויהפכו לאקטיביים כדי להעיף את שלטונו של נתניהו, ישראל תלך לאבדון. אם לא תקום ממשלה חדשה ושפויה בקרוב זה יהיה אסון. הנזק שנתניהו גורם כל יום הוא כבד מנשוא.

ישראלים שנמאס להם מנתניהו כותבים בפייסבוק

ישראלים רבים כועסים על ממשלת נתניהו והעומד בראשה כותבים את מחאתם בפייסבוק

כבר חודשים אנחנו שומעים, מחטופים ששוחררו וממידע שמגיע ממשפחות, שדווקא פעולות צה”ל בעזה הן שמסכנות את חייהם של מי שנותרו בשבי. חלקם לא שרדו. בדיוק בגלל זה. המציאות הזו ברורה לכולנו כבר יותר מידי זמן. ובכל זאת, ממשלת ישראל ממשיכה באותה מדיניות: להילחם כאילו יש עוד מה לנצח. דובר צה”ל בעצמו מדבר על חמאס שהוכרע. אף אחד מהשרים לא יודע להסביר מה עוד נותר להשיג, אבל אף אחד מהם גם לא מוכן להניח את הנשק. אז מה כן. עוד מאותו הדבר. עוד חיילים. עוד קורבנות. עוד חטופים שלא חוזרים

אנחנו החיילים אלו שיצאו להילחם, לא מוכנים לשתוק עוד. אסור להמשיך ככה. הגיע הזמן לחדש את החוזה בין האזרחים לבין הממשלה: חוזה שבו החיים שלנו באים קודם. שבו למנהיגים יש אחריות, שבו הציבור לא שוכח ולא מסתחרר מכל ספין שהממשלה זורקת. אנחנו, בניגוד אליהם, משלמים את מחיר המלחמה הזו כל יום. יחד עם החטופים, יחד עם החפים מפשע, יחד עם משפחות שכולות שלא קיבלו שום תשובה או מזור. נקודת הרתיחה כבר כאן

העסקה היא הדרך היחידה להשיב את החטופים מבלי להקריב את מי שנשאר בחיים ומבלי לאבד את החללים בין ההריסות. זו החובה המרכזית של מדינת ישראל, זו המטרה היחידה ממטרות המלחמה שעוד בכלל נוכל להשיג בעזה לפני שגם זה יהיה מאוחר מידי

מחבלים יהודים, משיחיסטים שמאמינים בביאת המשיח, שרוב המדינה דוחה אותם על הסף, פוגעים בחיילי צהל ובאזרחי המדינה. חרדים שלא מוכנים להשתתף בהגנה על המדינה ומתעלמים מצורכי בטחון וכלכלה והקיום של מדינת ישראל, חונקים מדינה שלמה בשביל לקיים חיים פרזיטיים על חשבון ציבור הרחב, בדמו. אדלשטיין מסתמן שנכנע לנתניהו רק כדי לקבל עוד כמה חודשים בשלטון. ממשלה שמנצלת את המלחמות כדי להרגיל אותנו לדריסת זכויות יסוד שלנו. נתניהו בוחר בחרדים בזמן שאתם במילואים

ומסתבר שאפילו הבן החמוד של נתניהו אבנר, נגוע בהתנהלות ערכית מזעזעת. מחליף שם וקונה דירה בבריטניה במזומן, יאיר נתניהו שכבר עזב מזמן את הארץ וחי במיאמי, בלתי נתפס המשפחה הזאת. מזכירה לכם מה אמרה שרה נתניהו: אנחנו נעזוב את הארץ ושתשרף המדינה. ולקינוח, נתניהו ממנה שר שיכון חדש אייכלר שכינה חילונים כבהמות אדם וחיות בן גביר פונה לסמוטריץ לסכל עסקת חטופים. אין תחתית לממשלת האסון

הניסיון ליצור קשר בין שחרור החטופים לבין שחרור נתניהו ממשפטו, היא בלתי מוסרית ובלתי חוקית. רק אדם חסר עכבות ומוסר כמו ביבי יכול להפעיל אדם חסר עכבות, מוסר ושכל כמו טראמפ כדי ליצור את המשוואה הזו וגם לאיים. מיותר להזכיר מה היה אומר, או צועק, נתניהו אם היה מדובר בראש ממשלה אחר. או לחלופין, אם נשיא אמריקאי היה מתערב כדי להפסיק את ההפיכה המשטרית, למשל. אבל נתניהו מוכן למכור את הריבונות שלנו תמורת הכיסא שלו והשילטון. אולי כשלב הבא יעודד את טראמפ לקרוא לביטול הבחירות במדינת החסות ישראל. וכשמדובר בנשיא אינפנטיל חסר הבנה, מציאות הזאת קרובה מתמיד

בהתחלה הם באו לקחת את הקומוניסטים, ולא השמעתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט. אחר כך הם באו לקחת את היהודים, ולא השמעתי את קולי כי לא הייתי יהודי. אחר כך הם באו לקחת את הסוציאליסטים ואת אנשי איגוד המקצוע, ולא השמעתי את קולי כי לא הייתי אחד מהם. בסוף הם באו לקחת אותי ולא נותר אף אחד שישמיע את קולו למעני

לאן נתניהו לוקח את ישראל

:איש צבא בכיר לשעבר שמשתייך למחנה השמאל בישראל אומר על בנימין נתניהו

זה כמעט שנתיים לא השיגה ישראל הכרעה במלחמתה נגד ארגון טרור המצויד ב”טנדרים וכפכפים”, כדברי ראש הממשלה, למרות שכבר הרגה כשני אחוז מתושבי הרצועה. אבל אל דאגה, האיש הזה החליט לפצות אותנו על הכישלון בחזית הקטנה בפתיחת חזית נוספת, ראויה ללביאים שכמותנו, בפותחו במלחמה נגד מדינה ששטחה גדול משטחנו פי 66 ואוכלוסייתה מונה פי עשר מאוכלוסיית ישראל, כולל ערבים וחרדים שלא נושאים בנטל הבטחוני, וממעטים לשאת (שלא באשמתם) בנטל הכלכלי והטכנולוגי

ישראל שיכולה הייתה לסיים את המלחמה בעזה כבר לפני שנה, לשחרר את כל חטופיה ולהיכנס, תחת חסות אמריקאית, להסכמי נורמליזציה, בריתות צבאיות וכינון יחסים דיפלומטיים עם המדינות הסוניות המתונות, לו רק הסכימה לקדם את פתרון שתי המדינות, החליטה להעדיף את החזון המשיחי, את העליונות היהודית, את הגזענות, את האפרטהייד ואת מלאכת השמד והגירוש של תושבי הרצועה

ישראל שהפכה עבור הפלסטינים את רפיח וג’יבאליה למה שסטלינגרד מסמלת לרוסים, ומרד גטו ורשה ליהודים, מעניקה עכשיו לאיראנים על מגש של כסף את מה שהעניקו היפנים לאמריקאים בפרל הארבור: מוטיבציה מטורפת להשיב מלחמה שערה המוזנת על ידי עלבון צורב. התלכדות פנימית, ונחישות סבלנית וארוכת טווח לפגוע בנו אנושות

התבונה המדינית המינימלית מחייבת לנטרל איומים אפשריים ולחזק בריתות אזוריות בבואך להבעיר חזית חדשה גדולה ומאיימת. אבל אנחנו, סרבנים אולטימטיביים שכמותנו לכל פשרה, לכל הסדר, העדפנו להעצים את ההתלקחות האזורית, כי זו הייתה הדרך היחידה לשמר את לכידותה של הממשלה, להשכיח את מחדל העוטף ואת החטופים, וללכד שוב את עדר הכבשים הפבלובי על ידי השמעת רעם תופי המלחמה. עובדה, כולם מריירים

המלחמה שפתחנו נגד איראן בשורת חיסולים המזכירה מלחמת כנופיות יותר מאשר מלחמה בין אומות לא תשיג הכרעה. היא אולי הצליחה להנחית מכה ראשונית מכאיבה, אבל מהר מאוד היא תהפוך למלחמת התשה והקזת דם שעלולה להימשך שבועות, חודשים ואפילו שנים, וזאת בשעה שאורך הנשימה שלנו, בכל מובן אפשרי קצר יותר מזה של האיראנים

כדאי להיזכר במלחמת איראן עיראק שנמשכה 8 שנים גבתה קרוב למיליון הרוגים, חיילים ואזרחים, איראניים, מעל למיליון נכים, שני מיליון עקורים ואומה שמשננת עד היום בהתלהבות את הסיסמה ‘ג’נג, ג’נג תא פירוזי’ (מלחמה, מלחמה עד הניצחון)

המוטיבציה להשיג נשק גרעיני ולהגיע למאזן אימה מול ישראל שכבר מזוינת בנשק כזה רק תתחזק, והנזקים שאנחנו נסב לפרויקט הגרעיני יתוקנו תוך חודשים או שנים מועטות

אני רוצה להאמין בכל לבי שמישהו סביב שולחן מקבלי ההחלטות לקח בחשבון את התסריט ההגיוני הזה ואולי מישהו הרגיע אותו שמיתקפה מוצלחת תערער את המשטר ותביא להפלתו. אולי. אין לדעת. כרגע מסתמן שהסולידריות של אזרחי איראן עם המשטר דווקא גדלה תחת רושם המהלומה הראשונה

אז יצאנו למלחמה להשיג מטרה מוגבלת מבלי לקחת בחשבון שאולי היא תתרחב לעימות מתיש וארוך. לא צריך אלפי טילים ביום כדי להכניס את מדינת ישראל לטרפת, לסגור את נמלי התעופה והים שלה ולגרום לה נזקים כלכליים, נפשיים ולאומיים חמורים

מספיק כמה עשרות שיגיעו למטרות מדי שבוע כדי לסגור את המרחב האווירי, לשבש את שגרת החיים, לחבל אנושות בכלכלה המקרטעת ובמוסדות החינוך, להפוך את המציאות כאן לבלתי אפשרית, לפחות לאלו שלא מצוידים במקלטים אטומיים

אז יצאנו למלחמה להסיר סכנה עתידית שנויה במחלוקת וקיבלנו סכנה מיידית שלא ברור עד כמה אנחנו מוכנים להשלכותיה

An almost great movie

Coexistence, My Ass! follows Israeli activist and comedian Noam Shuster Eliassi as she develops her show of the same name. (photo from DOXA)

Coexistence, My Ass!, directed and produced by Amber Fares, is almost a great documentary. But it fails to ask at least two key questions that would have made for a more in-depth portrayal of an interesting and complex human being.

Coexistence, My Ass!, whose May 4 screening at the DOXA Documentary Film Festival already has sold out, is about comedian Noam Shuster Eliassi, who was born in Wahat Al-Salam / Neve Shalom / Oasis of Peace, a village in which Jewish and Palestinian Israelis have chosen to live together. It has been considered a model of coexistence and Shuster Eliassi grew up amid the idealism it represented, and speaks Arabic fluently. She and her best friend (to this day), Ranin, a Palestinian Israeli living in Oasis of Peace, were among the kids trotted out as the generation who would bring peace.

Shuster Eliassi’s mother is Jewish Iranian and her father is Jewish Romanian. The couple met in high school (in what country is not revealed), so basically grew up together. They decided to live in Oasis of Peace and became, says Shuster Eliassi in her act, what most Israelis love to hate most: woke, progressive leftists. “They believe in the radical idea that Israelis and Palestinians deserve the same equal human rights! Crazy. So radical.”

It seems important to know why Shuster Eliassi’s parents left their respective countries to live in Israel, but especially her mother. With Iran as the main funder of Hamas’s – and other terrorists’ – murderous activities, and the fact that tens of thousands of Jews had to flee after the 1979 revolution, it seems that Shuster Eliassi’s mother’s experience is crucial to understanding Shuster Eliassi. But this question, if ever asked, doesn’t make it into the film.

Shuster Eliassi is an intelligent and accomplished person. By age 15, she had graduated, so to speak, from being one of the kids giving flowers to visiting celebrities (who would often mistake her, because of her dark skin, for being Palestinian – and with such good Hebrew!) to speaking around the world about coexistence and the possibilities for peace. At 21, she got a full scholarship at Brandeis University for being a peace activist. She even met the Dalai Lama, who, she quips, didn’t think she was Palestinian – “He just thought I was Indian.”

At 25, Shuster Eliassi landed a “peace worker’s dream job” – a position at the United Nations. We don’t learn much about what her job entailed, but there are clips of her speaking about the West Bank and Gaza as being the biggest prisons in the world, and how “the occupation” affects Palestinians and Israelis. Career-wise, she was on a wave of success, she says in her show, when she saw Ukrainian President Volodymyr Zelenskyy’s TV program, made before he was elected, about a comedian who becomes president. Zelenskyy, of course, then did become president, so Shuster Eliassi observes that, if she wanted to take her political career seriously, she needed to start writing jokes.

photo - Comedian Noam Shuster Eliassi in performance — Comedian Noam Shuster Eliassi in performance. *(photo from DOXA)*

This takes us to where the film begins, with her at Harvard in 2019, where she’s been asked to deliver a peace-building project. She tells them that Coexistence, My Ass! will be that project, and she’s accepted.

In the documentary, we see the development of Coexistence, My Ass! and how Shuster Eliassi’s views change as the political situation in Israel deteriorates and the violence increases. Her parents are often her sounding board, as are friends and fellow comedians. We witness the results of a hate crime – the school in Oasis of Peace was set on fire in September 2020. We see moments of happiness, most unexpectedly, perhaps, when Shuster Eliassi returns to Israel from the United States with COVID and must be quarantined in a hotel, where sick Jews and Palestinians are being isolated from the general population.

“And everyone is radically getting along. This is a 5-star oasis of peace. If they continue getting along, my comedy career is over. Just kidding, you’ve read the news, I have material for years. Netanyahu has my back,” says Shuster Eliassi in her act. “Somebody give him a beeper,” she adds sheepishly, referring to Israel’s taking out of Hezbollah with exploding pagers in September 2024.

Months before Oct. 7, 2023, Shuster Eliassi was disillusioned and would get into yelling matches with Jewish Israelis protesting the Netanyahu government and dangers to democracy because their protests didn’t also explicitly call for equal rights for Palestinians. Whereas pre-COVID, she says, “My biggest responsibility is to speak to my people…. The Jewish audience is where we have to work,” the purpose of Shuster Eliassi’s comedy ceases at some point to be a way to encourage peace and becomes a form of resistance.

After Oct. 7, when some of Shuster Eliassi’s family and friends abandon their belief in coexistence because they feel peace with Palestinians isn’t possible, Shuster Eliassi goes the other way, giving up on coexistence because she feels – though doesn’t state explicitly – that peace with Jewish Israelis is not possible.

Moria, a comedy writer, advises Shuster Eliassi that people need to hear what Shuster Eliassi has to say, but it can’t just be “genocide, genocide!” The role of a comedian, says Moria, is “to bring people together. To unify. We can’t stop the killing, but we can unify people. To get people to see the world through your eyes.”

“No, that’s not what I’m doing,” responds Shuster Eliassi, who explains that her goal isn’t to unify, it’s “to voice resistance to this insane show of force that has swept everyone up blindly.”

Shuster Eliassi’s friend Ranin reluctantly retains hope for coexistence because, otherwise, she tells Shuster Eliassi, there is no place for Palestinians and Arabs within Israel. For Shuster Eliassi, though, by the end of the film, there seems to be no place for Jews in Israel. She only sees fault with Israel, and somehow thinks that Hamas wouldn’t want to kill all Jews if Israel had dealt with “the occupation.”

If memory serves, Hamas is only mentioned once in the documentary, in a clip from Shuster Eliassi’s show, where it is part of a joke, perhaps one told before 2023, it’s not clear. Why Hamas plays little or no role in Shuster Eliassi’s view of the evolving situation is the second of those two key questions that would have made Coexistence, My Ass! a better film.

While Shuster Eliassi laments that Israelis – even the coexistence crowd – are not able to meet Palestinians where they’re at, she is unable to meet her fellow Jewish Israelis where they are at. While she is comfortable performing at a Palestinian festival where she’s greeted by a man wearing a “Palestine vs the world” T-shirt that, on the back, has a Palestinian flag over all Israel, she isn’t comfortable with Israelis who would fill out that same map with no Palestinian territories. While she is correct that peace is only possible between equals, she only sees one oppressor – Israel. Not Hamas. Not any other international party, like Iran. Just Israel.

Many of the people at the sold-out screening of Coexistence, My Ass! will think it’s the most amazing film ever because, despite attempting to be fair – and it seems like Fares honestly did try to present multiple sides – it ultimately heralds their anti-Zionist beliefs and justifies them. Others will be disappointed that Coexistence, My Ass! ends up being just another anti-Israel film, which will, no doubt, win more awards than it has already, despite its critical flaws.