בעברי כאשר גרתי בישראל לא חשבתי שהמדינה נחשבת לאלימה במיוחד אך בשנים האחרונות שיניתי את דעתי. כיום להערכתי האלימות בישראל מורגשת בהרבה מגזרים וכמעט בכל פינה. חדשות לבקרים אנו קוראים על אלימות מצד אזרחים נגד אזרחים אחרים ועקומת האלימות הולכת וגדלה. נראה שהישראלים פורקים כל עול, מצפצפים אחד על השני ומנסים לפתור את בעיותיהם באמצעות אלימות, שחלקה קשה ביותר. האם המצב יכול להשתפר בעתיד ועקומת האלימות תשנה כיוון ותקטן? לא ברור. אך ברור שהאלימות המקומית במדינה היא התנהגות מדבקת וזו תמונה שבאמת לא הולמת ומחמיאה למדינה שנלחמת על קיומה. חלק יטענו שלאור המצב הבטחוני המסובך בו נמצאת ישראל גדלה האלימות בין האזרחים. אני לא יודע אם זו הסיבה העיקרית לאלימות המשתוללת בישראל. בכל מקרה לדעתי אין שום הצדקה לנקוט באלימות בין האזרחים
הנה מספר דוגמאות לאלימות במגזרים השונים: גננות ועוזרותיהן מכות ופוגעות פיזית בילדים בגנים, שכנים רבים על מקומות חנייה והולכים מכות, בעלים מכים את נשותיהם ואף פוגעים בהן מינית, משתתפים בחתונות הולכים מכות באולמות האירועים, אורחים בבתי מלון רבים והולכים מכות בחדרי האוכל, חיילים בצבא רבים והולכים מכות בחדרי האוכל הצבאיים, יריבים פוליטיים הולכים מכות בהתכנסויות פוליטיות, וכמובן גורמים פליליים יורים על יריביהם ולא מעט מוצאים את מותם בדרך זו. התנהלות פלילית זו מאפיינת את המגזר היהודי ואת המגזר הערבי כאחד. כמובן יש גם אלימות במגרשים הכדורגל שזה לא דבר חדש, וכן בין תומכי ממשלת נתניהו למתנגדים לה. אחד מארגוני הפשע שהשתלטו על קבוצת הכדורגל של בית”ר ירושלים – לה פמיליה – הוא תומך נלהב בממשלת נתניהו ולכן הוא אחראי גם באלימות קשה בתחום הפוליטי. צריך להוסיף גם את האלימות מצד דתיים וחרדים שלא בוחלים בשום דרך לקדם את מדיניותם הקיצונית. חרדים פוגעים בגורמים המזוהים עם הרעיון שהגיע הזמן שגם הם יתגייסו לצבא. ואילו מתנחלים פוגעים קשות בפלסטינים בשטחים הכבושים, וכן בערבים ישראלים בשטחי ישראל
ישראל שהייתה בעברה מדינה סובלנית, מתקדמת וליברלית הופכת להיות יותר ויותר שמרנית, ימנית, דתית ואלימה. בעבר היה הבדל גדול ותהומי בין תושבי שראל לתושבי השכנות במדינות ערב. לצערי בשנים האחרונות הפער הולך וקטן והתנהלות הישראלים והאלימות שמורגשת בכל פינה, מזכירה יותר ויותר את השכנות שמעבר לגבול
גיבוי לדברי בנוגע לאלימות הקשה בישראל מצאתי שימוש בבינה מלאכותית של גוגל. שם נאמר כי: “אלימות בישראל בשנה שעברה אופיינה בעלייה חדה ומדאיגה במגוון מדדים, החל מפשיעה חמורה בחברה הערבית ועד לזינוק במספר מקרי הרצח של נשים”. לגבי אלימות נגד נשים מוזכר כי “שנה שעברה הוגדרה כאחת השנים המסוכנות ביותר לנשים בישראל”. ולפחות ארבעים וארבע נשים נרצחו אשתקד. ואילו “הפשיעה במגזר הערבי ממשיכה להחמיר” ואשתקד נרצחו כמאתיים וארבעים ערבים ישראלים. ובכלל: “כחמישה עשר אחוז מתושבי ישראל חוו אשתקד סוג של פגיעה (הטרדה מינית, פשעי רשת או אלימות)”
לפי הבינה המלאכותית של גוגל שלושת הגורמים העיקריים לעלייה באלימות הם: 1) המלחמה בעזה לאור השבעה באוקטובר שהיו לה השלכות פסיכולוגיות קשות שהביאו לעלייה באלימות במשפחה והחמירה את המתח החברתי. 2) עליה בתפוצת הנשק החם במיוחד במגזר הערבי ובמשפחה. 3) חוסר אכיפה ותקציבים תוך דגש על מחסור בתוכניות אסטרטגיות בין משרדי הממשלה, ומשאבים לרשויות המקומיות לטיפול בשורש האלימות. בתקופת ממשלת נתניהו נרשם זינוק חד במספר הנרצחים בישראל. מדובר בגידול של כשמונים וחמישה אחוזים
הנפת דגלים פלסטינים היא חלק מהלחץ להכיר במדינה פלסטינית. בעקבות המלחמה הארוכה מדי והרג חפים מפשע שלא לצורך ישראל הפכה לאחת המדינות השנואות בעולם. ולפיכך, ישראלים ויהודים בעולם משלמים את המחיר הכבד ומסתכנים בחייהם. מה שאני עושה בוונקובר לא מסכן את הישראלים בארץ אך מדוע מה שממשלת ישראל עשתה צריך לסכן אותי
נשיא ארה”ב דונלד טראמפ הגיע להבנות עם חמאס שהביאו להפסקת אש – ולא להסכם שלום כפי שהוא טוען. אותו הסכם הושג כבר לפני שנה אך ג’ו ביידן היה חלש מדי לאלץ את נתניהו לקבלו. לעומתו, טראמפ לא השאיר לנתניהו שום אופציה. אגב, אנשי טראמפ נפגשו עם נציגים של החמאס ותארו לעצמכם מה היה קורה עם נשיא דמוקרטי היה מאפשר זאת?
ראש הממשלה בנימין נתניהו המשיך במלחמה הארוכה והמיותרת הזו בעזה במשך שנתיים רק כדי שיוכל לשרוד פוליטית. לאור זאת, חיילים רבים נהרגו שלא לצורך וגם חטופים נהרגו ואו השתחררו מאוחר מדי. בצד הפלסטיני נהרגו רבים מדי שלא לצורך. זה ימשיך להזיק גם לישראל בעתיד כיוון שהיא נמצאת עם רצועת עזה בשכנות
עוד מספר מילים על טראמפ הנוכל. הוא נפגש לאחרונה עם שני דיקטטורים: ראשי המדינות של סוריה וערב הסעודית. הוא ביטל את הסנקציות על סוריה ומאפשר מכירת אף-35 לסעודיה שזה מאוד מסכן את ישראל. טראמפ בטיפשותו גם מעריץ את המנהיגים האלה, כי כהרגלו הוא מעריץ דיקטטורים. בואו נבחן את הצביעות של המצביעים הרפובליקנים והבוחרים היהודים של טראמפ: אם קמלה האריס הייתה נבחרת לנשיאה ומעיזה להיפגש עם מנהיגי סוריה וסעודיה, ומאשרת למכור לסעודיה את האף-35, הייתה כמה צעקה גדולה מקרב הרפובליקנים שהיו טוענים שזה לא מתאים לערכי ארה”ב ומסכן מאוד את ישראל. אך כרגיל לטראמפ מותר לעשות מה שהוא רוצה כאשר אין לו מושג על משמעות מעשיו וגם ממש לא אכפת לו מכך
טראמפ גם ביודעין או שלא ביודעין עוזר לקדם את נושא המדינה הפלסטינית. והיכן הרפובליקנים והיהודים שבחרו בו
ארה”ב וקנדה היו המדינות הקרובות ביותר שנים על שנים עד שהגיע טראמפ המטורף והפך אותן כמעט לאוייבות. הוא גם מעז לטעון שקנדה היא המדינה ה-51 של ארה”ב. במעשיו טראמפ בסך הכל מחליש את המערב ועוזר לרוסיה וסין. מנהיגי שתי מדינות אלה ודיקטטורים אחרים בעולם בוודאי מחייכים שהם רואים מה טראמפ עושה. כיצד הוא הורס את הדמוקרטיה בארה”ב מדי יום. האמריקאים עוד ישלמו מחיר כבד על בחירתם בטראמפ
בוחרי הימין בישראל שרואים בנתניהו נביא חדש שמחו מאוד על בחירותו של טראמפ לנשיאות ארה”ב בפעם השניה, כאשר הריס הפסידה. אני לא בטוח היום שכול תומכי טראמפ בישראל שמחים על מה שהוא עושה, כאשר הוא אונס את נתניהו פעם אחר פעם לקבל את עמדותיו. זה כולל את מכתב ההתנצלות לקטאר, הסכם הפסקת האש עם החאמס ואי לוחמה בלבנון
טראמפ גם לא מתבייש להתערב בפוליטיקה ומערכות המשפט של מדינות אחרות ובמקרה של ישראל, הוא טוען שיש להעניק חנינה לנתניהו על ידי נשיא המדינה יצחק הרצוג. נתניהו מצידו פועל בכל דרך לבטל את המשפטים נגדו, טראמפ הוא עזרה מצויינת. לא מפתיע ששני מנהיגים נוכלים אלה, דואגים אחד לשני ומעריצים אחד את השני. נתניהו מצידו טוען שטראמפ הוא הנשיא האמריקאי התומך הגדול ביותר של ישראל, ושמגיע לו פרס נובל לשלום. צפויות עוד התפתחויות נוספות לאור היחסים בין השניים
Linor Attias, deputy director of international emergency operations for United Hatzalah, inspired Raquel Esrock’s bat mitzvah project: Maple Syrup and Mitzvahs. (photo by Robin Esrock)
In a critical medical emergency, life and death depend on the help one receives and how quickly it arrives. By the time an ambulance shows up, it can be too late to stabilize the victim of a heart attack, apply a life-saving torniquet or deliver CPR. However, United Hatzalah, a rapid medical response service in Israel, can get trained medics on site within 90 seconds of an emergency call.
Linor Attias, the deputy director of international emergency operations for United Hatzalah, addressed a small fundraiser at a living room in West Vancouver on Dec. 2. She wore the orange vest of a first responder, shared stories of everyday heroes, tearing up over the tragedy of Oct. 7. As the emcee for the event, I knew there was much to discuss, but I started with a simple fact. Founded in Jerusalem in 2006, United Hatzalah has responded to more than seven million medical emergencies and saved the lives of tens of thousands of people.
Supporting both patients and Magen David Adom, UH has become an integral part of the Israeli cultural fabric. A lifesaving group of more than 8,000 unpaid volunteers, including Jews, Arabs, Druze and Christians, treat everyone and anyone in need, without charging a penny.
After a six-month training period and on-call internship, volunteers use an app that geo-locates their proximity to a medical emergency. When someone calls one of Israel’s three emergency numbers for help (instead of one number, 911, for all emergencies, Israel has different numbers for medical, fire or police) United Hatzalah’s system immediately locates the nearest five volunteers. It pings their app, and they can be on site in three minutes with a fully stocked medic bag. The paramedic volunteer stabilizes thepatient, performs life-saving first-aid if needed, and remains until an ambulance arrives.
United Hatzalah’s volunteer paramedics can be on site within 90 seconds of an emergency call. (photo from UH)
“It’s not just about the person who is not well or injured,” explained Attias. “Everyone surrounding them feels calm and safe knowing someone is handling the situation. When the ambulance arrives, they take over.”
If a volunteer happens to be at work that day, they could be back at their desk within 20 minutes.
Volunteers sign up from all backgrounds: rich, poor, religious, secular, shopkeepers, teachers, accountants, surfers, mechanics, students, and retired grandparents, too. If they’re unavailable, they simply toggle a switch in the app and the algorithm automatically moves to the next volunteer.
UH volunteers are registered, well-trained and passionate to help. Like Attias, many found their way to UH after being impacted personally by a medical emergency. In her case, it was hearing how an ambulance showed up too late to save her uncle, the victim of a bombing attack. For an Arab volunteer, it was the Jewish UH volunteer who saved his father during a heart attack. Two books have been published filled with incredible stories of universal compassion and head-scratching rescues.
At UH’s headquarters in Jerusalem, there are Haredi staff and volunteers working alongside Muslim and secular colleagues. Attias also has directed UH volunteer groups to disasters abroad, rushing to underserved areas after earthquakes in Morocco and Türkiye.
“They hate Israelis in Türkiye,” she told those gathered. “Then they see the Israeli flag on the vest of the rescue worker saving their life, and it’s ‘thank you Israel, thank you!’ We saved 19 people from the rubble.” She still keeps in touch with the family of a 7-year-old girl she saved in Türkiye; the father sent messages of support on Oct. 8.
Attias suffers post-traumatic stress disorder from what she witnessed during the Hamas attack in 2023. She was on the ground, a first responder, her own life at risk; other UH volunteers were murdered and kidnapped. She was part of a UH team that set up critical triage camps to treat the wounded. When a UH volunteer livestreamed the number of bodies, Attias could not believe it was real. Today, UH operates a psycho-trauma unit to help volunteers and the public deal with what they experienced that day.
Attias spoke about how United Hatzalah is preparing for the next Oct. 7. United Hatzalah plans to be better prepared to save more lives. They are running simulated training exercises for volunteers, complete with smoke machines and make-up artists, hoping to acclimatize responders to the chaos that would exist. In the aftermath of Oct. 7, UH has seen a boost in volunteers. People are signing up to give something back, to show their appreciation and to feel less powerless, said Attias.
The ubiquitous orange vests of UH volunteers are seen throughout Israel, often riding a distinctive Ambucycle or Ambuscooter, skirting traffic or entering public markets. This is a crowdsourced, localized and turbocharged emergency medical response system that is being studied and adopted by other parts of the world, including India and Brazil, and the state of Idaho. Jeff Klein, who sits on the board of United Hatzalah Canada, shared that Vancouver City Council was also exploring the model before UH Canada shifted its efforts to support Israel in the wake of Oct. 7. Countries and communities have different cultural attitudes when it comes to volunteering and liability, but a model that works in Israel can work anywhere, with adaptations.
United Hatzalah is funded entirely by donors and receives no money from the Israeli government.
“We don’t call them donors, we call them partners,” explained Attias. Funds go directly towards life-saving medical equipment, she said, and partners receive updates about how that equipment – be it an Ambucycle, oxygen kit or medic bag – has been used. It’s all transparent, and UH is widely regarded as one of the key charities making a meaningful difference in modern Israel.
Attias showed us a picture of all-female volunteer group gathered in a circle after a recent training exercise. There are women wearing hijabs next to Orthodox Jews wearing wigs. Secular, religious, people of all shades, all smiling, all participating in a noble cause greater than oneself. Attias believes this is Isaiah’s prophecy of Israel acting as “a light for the nations” in action, spreading universal compassion, community and life-saving technology where and when it is needed most.
It’s impossible not to be inspired. A doctor in the room, non-Jewish, donated a rapid response ebike. Even my daughter, Raquel, gearing up for her bat mitzvah, committed to a crowdsourced fundraiser for three life-saving oxygen kits – to contribute towards her UH Maple Syrup and Mitzvahs project, which is raising funds for both the oxygen kits and two child-resuscitation kits, visit tinyurl.com/55ur7fm7.
To become a United Hatzalah partner and learn more, visit UH’s website, israelrescue.org.
Robin Esrock is the bestselling author of The Great Canadian Bucket List, and a travel columnist for Canadian Geographic.
בראשית השנה החדשה ימלאו עשרים ואחת שנים להגעתי לונקובר ואין ספק שהזמן רץ כל כך מהר. לו יכולתי להחזיר את שעון הזמן אחורה הייתי עוזב את ישראל שנים קודם לכן. כבר בראשית שנות השמונים (לאחר השחרור מהשירות הצבאי) היה לי חלום שלא הרפה ממני והוא לעבור לגור בחו”ל. לאורך המשך שנות חיי הצטרפו סיבות נוספות (לחלום) מדוע רציתי לעזוב את ישראל ולבסוף עשיתי זאת רק בראשית שנת אלפיים וחמש.השנים הראשונות היו קשות במיוחד על רקע העבודה שנאלצתי להתמודד עם המציאות הלא פשוטה שבונקובר לא אוכל לעבוד עוד בתחום המדיה, כפי שעשיתי שנים בישראל. אמנם כתבתי כפרילאנס במשך שנים מכאן לישראל עבור ידיעות אחרונות ווינט, אך אין מקום להשוואה לעבודה הקבועה בארץ. במקביל התחלתי להבין שהמנטליות הקנדית שונה לחלוטין מזו שבישראל וזה לוקח זמן די רב להתאים את עצמך לכך
מכל מקום אחרי שעבדתי במשך כשבע שנים כמחפש מידע עבור חברה פיננסית מקומית, לאור הרקע העיתונאי שלי, הצטרפתי לחברת פרוגרסה שבה אני עובד עד היום – במשך אחת עשרה וחצי שנים. מדובר בחברה פיננסית שמספקת הלוואות ללקוחות שלא יכולים לקבל הלוואה מהבנק (בשל קרדיט גרוע). בשנתיים הראשונות שימשתי מנהל קשרי לקוחות ומזה קרוב לתשע וחצי שנים אני הוא מבקר החברה. זו עבודה אחראית ומאתגרת ואני אוהב לעשותה. אני לא חושב בשלב זה כלל על נושא הפרישה למרות שבקנדה הגיל הרשמי לצאת לפנסיה הוא 65. מבחינתי הכל פתוח לגבי השאלה עד מתי אמשיך לעבוד בחברה
בהיבט האישי יש לי זוגיות קרובה במשך למעלה משמונה שנים וזה מעניק יציבות לחיי שנינו. בת הזוג שלי הגיעה מסין והפכה את ונקובר כמוני, לבית הקבוע שלה. למרות הרקע השונה יש לנו עניין משותף בלא מעט תחומים בהם אמנות, מוסיקה ועיצוב. שנינו מאוד אוהבים את אירופה והקלאסיות שבה. מאוד נהנינו לבקר בשנים האחרונות בציריך, ברצלונה, מדריד, לונדון, דבלין ואמסטרדם – שהיא עדיין העיר האהובה עלי. אנו מתכננים בשנים הקרובות להמשיך ולטייל בערים המרכזיות של אירופה
אני אוהב לחלק את בני האדם לשתי קבוצות מרכזיות: עכברי עיר ועכבר שדה. אנו עכברי עיר שאוהבים את מה שהערים יכולות להציע, ובעיקר בתחום התרבות. בנוסף הנוף העירוני מושך אותנו בעיקר כשמדובר במבנים עם היסטוריה ארוכה
בשעות הפנאי ביוזמתי אנו לוקחים חלק באירועי מוזיקה המתרחשים בונקובר בהם: קונצרטים של התזמורת הסימפונית המקומית ואופרות של בית האופרה המקומי. בנוסף אנו הולכים בקביעות למועדון הג’אז המקומי שמארח אמנים מארה”ב ומקומיים כאחד. בתחום מוסיקת הפופ הלכנו למספר הופעות באצטדיון הגדול (שנמצא סמוך לביתנו) ובהן של: פול מקרטני, אלטון ג’ון, פיטר גבריאל, להקת קולדפליי וטיילור סוויפט.
יש לי כאן גם מספר חברים ורובם לא ישראלים וזה טוב כי חיפשתי להשתלב בחברה המקומית ולא להישאר זר לנצח . גיוון החברים שלא שייכים לקבוצה אחת ואף לא מכירים אחד את השני, הופכים את המפגשים עימם למעניינים ופוריים. מי שמכיר אותי יודע שאני לא אוהב מפגשים חברתיים בקבוצות גדולות, אלה מפגשים של אחד עם אחד או זוג עם זוג נוסף
ונקובר נחשבת לאחת הערים היפות בעולם עם טבע מדהים גם ממש בעיר עצמה. לא צריך להרחיק לכת כדי להגיע לפינות טבע שקטות, כיוון שהעיר מוקפת במים ובתוכה נמצאים מספר פרקים בהם סטנלי פארק שהוא גדול מהסנטרל פארק של ניו יורק. בהחלט עיר שמומלץ לבקר בה
The Gaza Strip is currently divided between the Israeli-held zone (green) and Hamas territory (red). (Screenshot from Channel 14)
More than 25 months after Hamas’s Oct. 7, 2023, massacre and the consequent multi-front Middle East war, and more than one year after Israel and Hezbollah reached a ceasefire agreement on Nov. 27, 2024, Israel faces a complex geopolitical and security situation.
In the north, the Israel Defence Forces (IDF) is engaged in continuous covert and overt operations to prevent Hezbollah from rearming and regrouping. The Shi’ite terrorist militia has been dealt multiple blows, first by the Mossad’s twin attack Sept. 17-18, 2024, nicknamed Operation Grim Beeper, in which thousands of hand-held pagers and hundreds of walkie-talkies used by Hezbollah operatives exploded across Lebanon and Syria. On Sept. 27, the terror group’s secretary-general, Hassan Nasrallah, was assassinated in his Beirut bunker. On Nov. 23, the IDF eliminated Haytham Ali Tabataba’i in a missile strike on the Lebanese capital – Hezbollah’s chief of staff had been designated by the US Department of State as a Specially Designated Global Terrorist in 2016. Washington was offering a $5 million US bounty for information on him.
Though diminished, Hezbollah is not a spent force, according to Michael Rubin, a senior fellow at the Washington-based American Enterprise Institute who specializes in Iran, Turkey and the broader Middle East. Writing in the National Security Journal, Rubin notes that, notwithstanding the targeting of its senior leadership, Hezbollah’s financing – diaspora-linked laundering from Europe, Africa and South America and new backing from Turkey – remains resilient. He cautions that, unless Lebanon’s President Joseph Aoun cuts off the money supply and disarms Hezbollah by the year’s end, the country will slide into a renewed insurgency. Trained by Iran’s Islamic Revolutionary Guard Corps in guerrilla tactics and bomb-making, Hezbollah will resume its terror campaign attacking Lebanese armed forces’ vehicles with IEDs (improvised explosive devices), said Rubin.
Israel has made a huge investment to literally alter the landscape of its 120-kilometre-long northern frontier into a formidable physical barrier, and to blow up cross-border tunnels. Similarly, during the Israeli occupation of southern Lebanon from 1985 to 2000, several strategic mountain peaks were bulldozed to no longer loom over the Upper Galilee. However, the fiasco of Oct. 7 has shown that static positions provide limited deterrence against lightning strikes by well-trained guerillas.
In the Gaza Strip, Hamas – an Arabic acronym for Harakat al-Muqawama al-Islamia (the Islamic Resistance Movement) – also refuses to disarm. There, too, the situation remains unclear, complicated by Israel’s assassination of the terrorist group’s leaders: Yahya Sinwar, his brother Mohammed, Mohammed Deif, Marwan Issa and Ismail Haniyeh.
On Oct. 22, the terrorist-linked group Samidoun hosted a panel discussion in Athens with a newly released top Hamas operative.
In October, Israel released nearly 2,000 Palestinian prisoners and detainees as part of the first phase of a US-brokered ceasefire and hostage deal with Hamas. In exchange, Hamas released 20 living Israeli hostages. On Oct. 22, the terrorist-linked group Samidoun hosted a panel discussion in Athens with the newly released top Hamas operative Abdel Nasser Issa. Known as a student of Hamas’s notorious chief bombmaker Yayha Ayyash (1966-1996), aka “the Engineer,” Issa was serving two life sentences for his involvement in two suicide bombings in 1995 that killed 20 Israeli civilians and wounded more than 100.
On Nov. 24, Palestinian Islamic Jihad turned over a coffin with the remains of Dror Or. Staff Sgt. Ran Gvili and Sudthisak Rinthalak are the last two people murdered on Oct. 7 not yet returned. Rinthalak, an agricultural worker at Kibbutz Be’eri near the border of the Gaza Strip in southern Israel, was among the more than 40 Thais killed and 31 kidnapped in Hamas’s attack.
Also in November, a flight of 153 Gazans landed in Johannesburg, after departing from Ramon Airport near Eilat. Shimi Zuaretz, a spokesperson for Coordination of Government Activities in the Territories (COGAT) – the Israeli body that runs civil affairs in the West Bank – confirmed that the Palestinians transited through Israel “after COGAT received approval from a third country to receive them.” That third country was South Africa.
Some 200,000 Gazans are currently living in limbo in Cairo, unable to either find a destination in which to settle or to return to their homes. Together with the estimated tens of thousands of combatants and civilians killed in the Gaza war, these numbers indicate the ongoing depopulation of the destroyed coastal enclave.
Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu’s coalition faces a mounting campaign to reestablish Jewish settlements in the Gaza Strip. The poster above reads, “It’s time to settle in Gaza! Let’s start now! Hanukkah 5786!”
With an election on the horizon in the first half of 2026, Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu’s coalition faces a mounting campaign to reestablish Jewish settlements in the Gaza Strip. Daniella Weiss, head of Nachala Movement Israel, whose stated aim is to settle further into Judea and Samaria, wants to begin Jewish settlement in Gaza within “months.” According to Weiss, more than 600 families – more than 2,500 people – had already registered for an initiative to settle in new beach towns.
Many Israelis fault Prime Minister Ariel Sharon’s unilateral withdrawal of 9,000 settlers from Gush Katif in 2005 as the catalyst that allowed Hamas to seize power from the Palestinian Authority two years later. In turn, that violent coup laid the way for the catastrophic Oct. 7, 2023, attack on cities and kibbutzim bordering Gaza.
The Gaza Strip’s 365 square kilometres are today uneasily divided into Hamas- and Israeli-controlled sectors. Israel will not allow Türkiye or Qatar to send troops to monitor the ceasefire, nor are any other countries keen to send boots on the ground. US President Donald Trump envisions a $500-million military base near Qiryat Gat, called the US Civil-Military Coordination Centre, to assist in Gaza’s future governance and patrol of the territory.
The Israeli Defence Forces have killed Muhammad Abu Shaar, the Hamas terrorist who broke into Adi Vital-Kaploun’s residence on Oct. 7, 2023, and murdered her in front of her young children. He recorded himself with Adi’s babies in the same room she was killed as a Hamas propaganda video. (internet image)
Clan and Bedouin tribal groups in Gaza are engaged in a violent internecine struggle with Hamas. And the London-based Asharq Al-Awsat newspaper reported on Nov. 15 that IDF commandos on motorcycles are targeting Palestinians who participated in the abduction and holding of Israelis during the Oct. 7 attack. Among the Mujahideen Brigades terrorists gunned down in Khan Yunis was Mohammed Abu Mustafa, who kidnapped Shiri Bibas and her children Kfir and Ariel from Kibbutz Nirim on Oct. 7. Also recently eliminated was Muhammad Abu Shaar, who broke into Adi Vital-Kaploun’s residence at Kibbutz Holit and murdered the Canadian-Israeli woman in front of her 4-year-old son Negev and 4-month-old toddler Eshel. Shaar then recorded himself holding her children in the same safe room where Vital-Kaploun was murdered.
Troops of the elite Nahal Brigade captured six Hamas gunmen who surrendered after a 24-hour search that followed the IDF’s collapsing of the tunnel in Rafah where the terrorists were hiding, forcing them to emerge from a shaft, the military reported. The men were taken to Israel to be questioned by the Shin Bet Klali (General Security Service). A photo released by the IDF showed four of the operatives in the army’s custody, hands tied behind their backs, next to an armoured vehicle.
“At the end of a 24-hour pursuit, all 17 terrorists who attempted to flee the underground terror infrastructure in eastern Rafah were either eliminated or apprehended,” the IDF announced. At least 30 Hamas terrorists were killed trying to flee from tunnels in Rafah last month.
Last month’s winter rain flooded Gaza’s tent encampments. (photo form IDDEF)
Environmental issues are also impacting the complex situation. Last month’s winter rain flooded Gaza’s tent encampments. In Iran, a severe drought has depleted the reservoirs that provide its capital city, Tehran, with drinking water.
Symbolizing the Ayatollah regime’s crumbling control, on Nov. 12, protesters garbed in military uniforms of the Shah’s regime unfurled the banned pre-1979 lion and sun Pahlavi national flag in a Tehran metro station. Commentators have posited that the next revolution may come soon, if the taps run dry.
Gil Zoharis a journalist and tour guide based in Jerusalem.
Randy Wolfe, left, with Aharon Botzer, co-founder of Livnot U’Lehibanot. (photo from Livnot U’Lehibanot)
Reuven (Randy) Wolfe of Winnipeg recently returned to Tzfat, Israel, to reconnect with the founders of Livnot U’Lehibanot and with the place where his Jewish journey began.
Wolfe first arrived in Tzfat in 1981, as a young participant in Livnot’s third-ever program. Now, 44 years later, he and his wife, Beverly Werbuk, walked once again through the same stone alleyways, into the same historic buildings and back into the same spirit that once transformed Wolfe’s life.
“I remember everything,” he shared. “The formula still works: no show, no pretending, just truth, action, open hearts and good people.”
Since that formative experience, Wolfe has built a full life in Canada – family, community and career – yet the spark that was lit in Tzfat has never faded.
“Coming back to Livnot,” he said, “felt like coming home.”
For more than four decades, Livnot U’Lehibanot, founded by Aharon and Miriam Botzer, has guided thousands of young Jews from around the world to connect with their roots through hands-on volunteering, learning and community, including the rebuilding of homes along Israel’s borders.
“The walls may have changed,” Reuven smiled, “but the spirit – that same spirit – is still alive. It continues to build the Jewish people, in Israel and throughout the diaspora.”
A postcard featuring the work “In Prayer – In War” by Polish-American artist and cartoonist Mitchell Loeb (1889-1968). (internet photo)
Of all the Jewish holidays, Hanukkah is the one most intimately connected to Israel and the Zionist dream. It mirrors the struggle to reestablish the Jewish state, and is perhaps more political in nature than religious.
Hanukkah represents Jewish military power and Jewish independence, which, in the case of the Hasmoneans, lasted 80 to 100 years. The Hasmoneans and their fellow second-century BCE Judeans were able to establish a state despite having had to face a strong and well-equipped empire. The odds were heavily stacked against them, yet they prevailed. This is why some people say that the Hanukkah story parallels the struggles and achievements of Israel’s first Jewish residents and founding pioneers, surrounded as they were by hostile neighbours.
It is hard to claim that the miracle in which a tiny bit of oil lasted, not for one day, but for eight days, is a critical part of an Israeli Hanukkah. However, oil is a crucial part of the holiday. Sufganiyot (filled donuts), fried in oil, go on sale at least a month before the first candle is lit. (I saw them on sale in a Tel Aviv bakery on Nov. 10!) Nowadays, Jerusalem coffee houses and bakeries even have their sufganiyot rated by the media.
Potato pancakes (levivot, in Hebrew; latkes, in Yiddish) take second place to sufganiyot. Perhaps because levivot are generally products of one’s private kitchen, rather than a bakery, or perhaps because, as an historically Ashkenazi Eastern European food, it appeals to only half the Jewish population in Israel. The other half is Sephardi, meaning people whose long-ago origins were in Iberia, while, in the United States, no more than 10% of the Jewish population is either Sephardi or Mizrachi (Jews who came from Muslim-ruled lands). I couldn’t find any recent figures for Canada’s Jewish population by these measures.
As for levivot, they are no longer made just with potatoes. There might be additions or substitutions like sweet potatoes or zucchini, featuring spices such as cumin and paprika.
As many know, Israel’s climate is well suited to growing olives, and olive trees have grown here for centuries. The trees like the semi-arid climate, with our long, hot, sunny summers and mild, cool winters, as well as Israel’s rocky terrain. Generally, Israeli-grown olives are ready for picking starting just before Hanukkah. There are olive-picking festivals and such events highlight another difference between diasporic and Israeliobservances of Hanukkah.
Those living in pre-state Palestine knew what Hitler was doing in Europe. According to historian Benny Morris,the Jewish population in Palestine was reading several newspapers at the time, like Ha’aretz, Davar and Do’ar ha-Yom.
The pre-1948 cultural products reflect not only what Palestinian Zionists knew about the fate of European Jewry, but also an ideological effort at creating a new national character. This “new” Jew would not be a victim. He would be a kind of new Maccabee. According to historian Reuven Firestone, the new Zionist Jew would be strong, confident and effective, and the very act of developing the land of Israel would, in turn, develop the Jewish psyche and person.
So, Hanukkah songs written in either the pre-state or early statehood days focus on the success of Zionist fighters more than they do the accomplishments of the Maccabees. In 1936, Menashe Ravina composed the song “Mi Yimalel.” Its lyrics are: “Who can retell the mighty deeds of Israel, who can count them? / In every generation a hero will arise, a redeemer for the people. / Listen! / In those days in this time / The Maccabee saves and redeems / And in our day the whole people of Israel / Will join together and arise and be redeemed.”
In the 1940s, Sara Levi Tanay wrote the words and Emanuel Amiran wrote the music for “Ba’anu Choshech Legaresh.” The idea is that, by banding together, the state can survive: “In our hands are light and fire. / Each person is a small light, / And all of us a great light. / Go away darkness, away, obscurity! / Make way for the light.”
Starting in the 1940s, the Young Maccabees organization began a torch race on Hanukkah. This race was unique to Israel’s celebration of the holiday. It began in the Modi’in area, where it is believed the Maccabees are buried, and was held in all kinds of weather. In December 1954, for example, when the runners reached Jerusalem, it was pouring rain. Israeli youth organizations like the Scouts hold marches and hikes on Hanukkah.
Ironically, the original torch races, called lampadedromia or lampas, took place in ancient Greece, as part of religious festivals honouring the gods of fire. I say ironically, as the Maccabees fought for their independence from the Syrian Greeks of the Seleucid Empire, which was a Greek successor state to Alexander the Great’s empire. The Seleucid empire, under Antiochus, ruled over Judea. It desecrated the Temple in Jerusalem and sought to forcefully impose Hellenistic culture and religion on the Jewish population.
Today, in both Israel and in the diaspora, chocolate coins, usually wrapped in gold or silver foil – the 1920s brainstorm product of Loft Chocolate Company – are given to children during Hanukkah. Probably not too many people are aware of this, but, according to Rabbi Deborah Prinz, this edible gelt (money, in Yiddish) recalls the booty, including coins, that the Maccabees distributed to Jewish widows, soldiers and orphans, possibly at the first celebration of the rededication of the Jerusalem Temple. Also, in ancient Israel, striking, minting and distributing coins expressed Hanukkah’s message of political autonomy. The Maccabees’ descendants, the Hasmoneans, ruled Judea, as mentioned above, and issued their own coins.
Finally, a column in the Great Mosque of Gaza once bore inscriptions in Hebrew and depicted a seven-branched menorah (like the one used in the Temple), a shofar and an etrog, indicating a Jewish community in the area during the Roman/Byzantine and talmudic eras. These inscriptions apparently disappeared after the First Intifada in 1987. The Hanukkah menorah, or hanukkiyah, by contrast, has nine branches, commemorating the eight days the oil burned in the rededicated Temple, plus a shamash (helper) candle to do the lighting of the symbolic candles.
Deborah Rubin Fieldsis an Israel-based features writer. She is also the author of Take a Peek Inside: A Child’s Guide to Radiology Exams, published in English, Hebrew and Arabic.
French is one of the main languages one hears on the streets of multicultural Jerusalem today, along with Hebrew, Arabic, English and Russian. More than 2,170 French Jews moved to Israel in 2024. The number in 2025 is projected to exceed 3,000. The wave of aliyah – driven by antisemitism and violence targeting Jews – has resulted in the establishment of scores of new patisseries, boulangeries and charcuteries – all kosher. Seen here is Foodies on Yoel Moshe Salomon Street. Nearby is Napoleon, one in a cluster of gourmet restaurants in Kikar Hamusica (Place de la Musique), established by former Parisian Laurent Levy, who is building Le Grand Hôtel.
Avi Benlolo of the Abraham Global Peace Initiative was in Vancouver Nov. 5 to screen the AGPI’s new film, Heart of Courage, about Jewish resilience in the wake of the Oct. 7, 2023, terror attacks. (photo by Pat Johnson)
Against a “tsunami” of anti-Israel and antisemitic content online and in the broader society, Jews and pro-Israel voices need to do a better job getting their message out, according to Avi Benlolo.
Benlolo is founding chair and chief executive officer of the Abraham Global Peace Initiative (AGPI), whose mandate is to study and research international human rights, fundamental freedoms, democracy, global peace and civil society in Canada, Israel and around the world. He was previously founding president and CEO of Friends of Simon Wiesenthal Centre and writes weekly in the
National Post. He was in Vancouver screening AGPI’s new 40-minute film, Heart of Courage and spoke with Rabbi Jonathan Infeld at Congregation Beth Israel Nov. 5. He was introduced by Diane Friedman, the congregation’s adult program director.
The film features a soldier playing John Lennon’s “Imagine” on a piano in Tel Aviv’s Hostages Square.
“His music becomes his voice, a testament to the resilience of his spirit and the strength of his people,” the narrator intones. “His teary eyes remain wide open, reflecting the weight of his generation’s struggle. He plays for a world he longs to see, a world of peace. In that moment, his dreams reach beyond the darkness, yet his resolve remains unshaken. This soldier is part of a chain, a line of defenders stretching back through history, each bound by an unyielding commitment to Israel’s survival.”
Produced prior to the ceasefire, the film includes Benlolo interviewing people at the weekly rallies that drew hundreds of thousands of people in Tel Aviv, many of them family members of hostages. Some have risen to prominence as voices for those held in Gaza and their relatives.
Benlolo visits an art installation that serves as a memorial monument adjacent to the Ministry of Foreign Affairs’ building in Jerusalem. The work, titled “Memory Pomegranate 7.10.2023,” is a sculpture of a pomegranate with multi-coloured glass and ceramics, visual shards and fragments that metaphorically reference broken lives, trauma and loss, but together form a hopeful whole, emphasizing life, resilience and collective memory. The artwork integrates electronic tags that allow a smartphone or other device to access digital content to learn more about the events of 10/7 and the people and communities affected.
Sharing stories of non-Jews who saved lives on 10/7, the film declares, “In Israel, heroism knows no bounds of religion, ethnicity or background. On Oct. 7, amid the chaos, countless stories emerged of Muslims, Druze, Christians and Bedouins risking everything to protect their fellow citizens.”
After the screening, Benlolo and Infeld spoke of the hurdles to getting the message out.
Benlolo, who has worked extensively in multicultural and interfaith sectors, plans to screen Heart of Courage for diverse audiences, as his organization has done with previous films.
The biggest challenge, Benlolo said, may be reaching younger audiences, for whom anti-Israel activism has become “cool.”
“We have to go to them and get to them through the technology that exists today,” he said. “Social media in particular.”
This presents its own challenges, he noted, as there is a “tsunami” of anti-Israel and antisemitic content.
The silver lining of this era, according to Benlolo, is a new generation of engaged Jewish young people.
“What we all saw as a result of Oct. 7 was Jewish youth for the first time ever walking proudly with Magen Davids around their necks, fighting back, distancing themselves from people who have rejected them and reject the state of Israel,” he said.
While the film paints a picture of a unified Israeli society, Benlolo acknowledged divisions, rifts that will likely be exacerbated in next year’s national elections.
One of the most visible points of discord is the debate over Haredi conscription. Benlolo is unequivocal on this topic. Asked by Infeld what he would say to the Haredi community, Benlolo said, “What’s wrong with you? I mean, honestly.… To not participate in defending the country and to insist that others do it for you, I think, is wrong.”
Benlolo also pulled no punches on issues closer to home. He said Canada’s government is “pretty much siding with Hamas” and other leaders, such as Toronto’s mayor, are “emboldening the other side.” This inspires violent people to act out, he said, citing a vicious attack on Jewish students near Toronto Metropolitan University earlier that day.
“What gives them permission to do that?” Benlolo asked. “It’s the environment that feeds it. It’s the political leadership that allows it. That is the central problem.”
Responding to a question from Infeld on the future of Jewish life in Canada, Benlolo noted that Jewish schools and other institutions in parts of Europe are protected by armed guards and he warned that North American Jews may find themselves “in a much more defensive posture.”
“I can’t promise you that there’s going to be a good future here in Canada,” he said. “But, in Israel, at least, we have an ability to wear the uniform and protect ourselves, and that’s an important distinction. It doesn’t mean Israel is 100% safe, as we all know, it doesn’t mean that’s an easy life, but at least it’s a place where we can stand up for ourselves.”
He has plenty of hopefulness for Israel.
“I think that the next chapter for Israel is an optimistic one,” he said, suggesting that more countries will normalize relations with Israel and join the Abraham Accords. He suggests also that Israel’s economy will skyrocket, in part because of all the technology developed as a result of the war. He also predicts continued increasing levels of aliyah.
הישראלים יודעים הכל, מבינים בכל והם הכי טובים בכל דבר ועניין. ולמרות זאת שורת המחדלים הקשים של השבעה באוקטובר הוכיחה שבמציאות זה רחוק מהאמת
המודיעין לא תיפקד, השב”כ לא תיפקד, לקח לצה”ל 6-8 שעות להגיב על קריאת האזרחים (“הורגים אותנו”), החומה הטובה והטכנולוגית ביותר בעולם נפלה בתוך פחות מחמש דקות. צה”ל אישר לערוך מסיבת טבע ליד הגבול – שזה טמטום משווע. משאירים בסיסי צה”ל ריקים כי מדובר בחגים – וזה טמטום משווע נוסף. ממשלת המחדלים והשחיתות העבירה גדודים של חיילים לשמור על המתנחלים במקום על אזרחי העוטף. והיכן התצפיתניות שצפצפו על המידע שלהן כי הן “רק” חיילות
ומעל הכל התפיסה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ורבים אחרים שעדיף “לשמן” את החמאס שישתוק במקום לקדם את הרשות הפלסטינית
ישראל של היום היא מדינה ימנית מתחרדת ומשיחית. ולאור האמור לעיל אינני חושב שהיא יודעת כיצד באמת להתמודד עם השכנים ולדאוג לאזרחים
בישראל שכחו כי מחר צריך לחיות עם השכנים האלה אחרי שהפציצו אותם יומם ולילה. ארה”ב עשתה זאת באפגניסטן, עיראק ווייטנאם – והיא מזמן לא נמצאת במקומות האלה שהם רחוקים מאוד מארה”ב. לעומת זאת, ישראל תאלץ להתמודד עם השכנים שלה כל העת. אני לא חושב שנתניהו שעומד בראש ממשלה כושלת, הוא זה שאפשר לסמוך עליו. הוא ובעיקר תומכיו הרבים לא הולכים לשום מקום. הם רק הורסים את דמוקרטיה יום יום (ממש כמו בארה”ב של הדיקטטור דונלד טראמפ)
הסכם הפסקת האש הנוכחי נכפה על ישראל על ידי המושחת השני טראמפ שרוצה פרס נובל (כי אובמה קיבל אותו) ובעיקר כי יש לו, למשפחתו ולחבריו עסקים ענפים בקטאר ובאזור כולו. את המלחמה המיותרת בעזה אפשר היה לעצור לפי חודשים ארוכים. את אותו הסכם הפסקת האש אפשר היה להשיג אז, להציל יותר חטופים, והרבה פחות חיילים היו נהרגים. אז גם השנאה לישראל בכל העולם הייתה פחותה
טראמפ ונתניהו קוראים להסדר – הסכם שלום. באמת? האם ישראל והפלסטינים יחליפו שגרירים? עתה יותר מתמיד העולם הערבי לא יקבל את העבודה שישראל מסרבת לתת לפלסטינים מדינה והיא ממשיכה לעבות את ההתנחלויות
ולסיום עוד נקודה: מדינה שיודעת מול מי היא מתמודדת לא היתה מאפשרת לרבים רבים (החרדים) להשתמט מהצבא. ולא הייתה נותנת למחנה המשיחי לשלוט בסדר היום הציבורי
ובנימה האישית: הפעם היחידה שפחדתי ב-20 השנים האחרונות (בהן אני גר בקנדה) הייתה דווקא בביקור בישראל ליומיים אשתקד. אירעה הפסקת חשמל ארוכה וחששתי שהאיראנים מתקיפים. חבר שלי עובר מרמת השרון לתל אביב כי נמאס לו לגור ליד הצבא ולהוות מטרה להתקפות בעתיד. הוא גם ציין בפניי שבישראל הסתירו את ממדי הנזק העצום של הטילים האיראנים
הפעם הקודמת שפחדתי בחיי הייתה בעת מלחמת המפרץ בעיראק הראשונה (1991) עת 40 טילים נפלו על אזור תל אביב שאז גרתי בה. לי זה הספיק לכל החיים
אינני יודע מה יהיה בעתיד ואני מודע לסכנה של האיסלאם הקיצוני. אני באופן אישי אתאיסט ומתנגד באופן עקרוני לדתות שמביאות רק נזק ושנאה. האם הותקף כאן ע”י מוסלמים? אולי? בשלב זה מרבית המוסלמים הגרים במחוז שלי (בריטיש קולומביה שמכילה כ-4.5 מיליון תושבים) ומספרם מגיע לפחות מ-200 אלף – הם איראנים – ואין בהם שום סכנה לנו
אני לא צופה עתיד טוב לעולם אשר נהיה קיצוני דתי, ימני וכוחני והדיקטטורים הולכים ומשתלטים על כל הדמוקרטיות שנשארו
