United States – Jewish Independent

Jewish women in West

When Jeanne Abrams told a friend she was planning to do her doctorate dissertation on an aspect of Colorado Jewish history, her friend replied, “What a wonderful idea! You’ll hardly have any work to do.” She proved wrong.

“While I was researching my dissertation and finishing up my PhD, I visited the Beck Archives of Rocky Mountain Jewish History at the University of Denver,” Abrams told the Independent. “The director, when she retired, asked me to interview for the job. The rest is history. As director of the Beck Archives, one of my tasks was to become an expert on Western American Jews, and that’s how the book came about,” she said, referring to Jewish Women Pioneering the Frontier Trail: A History in the American West (New York University Press, 2006).

“I’ve always had an interest in American Jewish women, and found there were some differences that I wanted to point out, and that Jewish women played a very important part in settling and developing Jewish communities in the American West,” she said.

Abrams herself was born to Holocaust survivor parents in Stockholm, Sweden. Sheltered there after the war by the Swedish Red Cross, her family moved to the United States when Abrams was less than a year old.

Through her research, she has learned that, in the United States, while Jewish men were very involved in city and organization building, it was often left to the women to develop religious continuity and community.

She said Jewish women “were in the forefront of founding synagogues, keeping Jewish tradition alive in the home, and they also branched out in many areas – particularly strong in philanthropy and charitable enterprises. At the same time, because of a combination of factors, including the more open environment in the West and that kind of spirit of adventure, Jewish women also really ventured into professions, into higher education.

“I think this environment in the West made this area of the country different for Jews in general. I certainly don’t want to suggest that there was no antisemitism in the West but … [Jews] were more prominently accepted into general society, so American Western Jews, men and women … were often leaders in both the general community and the Jewish community simultaneously.”

Throughout Denver’s history, there have been many endeavours that have involved people of different faiths. As an example, Abrams cited the Denver Charity Organization Society, which was organized in 1887 by a Jewish woman, a rabbi, a Catholic priest and a Protestant minister. The society evolved into what is now known as the United Way.

“Jewish women were also in the forefront of political life here in many ways, and I don’t think that most people realize that women voted in the West long before they did on the East Coast…. We’re coming up to the 100th anniversary of the amendment that allowed women to vote in the U.S.,” said Abrams. “In 1893, women were already voting in Denver. It was the largest city in the U.S. in which women could vote. I think people often think of women’s suffrage with the East Coast, New York, and minimize the amount of influence that early suffragettes had in California, here in Colorado, and in many other cities.”

In 1899, the National Jewish Hospital was founded as a place for people with tuberculosis. It drew patients and staff from all over the country, and was funded by people all over the country. According to Abrams, this was likely one of the first national Jewish organizations to hire a Jewish woman in the role of executive director, in 1911.

While Abrams’ research has primarily focused on Denver’s Jewish population, she also has come across parallels in Canada.

“We know Jews have a very long tradition of philanthropy and social justice. I found that across the border as well,” said Abrams. “But, in terms of the hospitals, when I studied them, I’d say, in Denver, the two Jewish sanatoriums actually had more interaction by women than I saw in Montreal.”

With her book, Abrams wanted to impart a sense of appreciation for women in the American West – of them having been leaders.

“They’ve often been overlooked, because historians tend to be very East Coast-centric,” she said. “I think that people generally seem to be surprised that there are Jews living out in the West. If they thought of anyone, they had the stereotype of cowboys living there.”

While more people associate Denver with the gold rush, Abrams noted that more people actually came to Colorado in search of health than wealth, specifically referring to the tuberculosis treatments available.

These days, Abrams has mainly been studying early American history. Her most recent book was, she said, “on America’s first three ladies. It’s called First Ladies of the Republic: Martha Washington, Abigail Adams, Dolley Madison and the Creation of an Iconic American Role. I’ve moved back and forth, but I’ve enjoyed the different topics I’ve covered.”

Rebeca Kuropatwa is a Winnipeg freelance writer.

Intolerance is growing

A recent study indicates that Americans are increasingly tolerant of the idea that businesses should be able to refuse service to customers based on the customer’s identity.

Of those polled, 19% said that a business should be able to refuse to serve Jews, an increase from 12% the last time the question was asked five years earlier. Twenty-two percent believe that Muslims could be legally denied services, 24% said atheists should be able to be turned away and slightly fewer than one in three believe that gay, lesbian or transgender people could be denied service. Fifteen percent of respondents said that a business should have the right to refuse to serve African-Americans, an increase from 10% in 2014. Most notable is that these numbers have increased over the past five years. For example, the number of people who said gays or lesbians could be denied service almost doubled, to 30% from 16%. (The question did not include Muslims five years ago.)

The issue has come to a head on a couple of occasions, such as when bakeries have refused to provide cakes for same-sex weddings. But it is the increase in the feelings of exclusion that have grown over the past half-decade that indicate we are not in a period of unfettered progress in our acceptance of diversity.

Some economists would suggest that the market should decide the matter – a business that turns away customers may have more trouble surviving, or it may benefit from an increase in like-minded clients, but that is of concern only to its owner. Others would say, if a baker doesn’t want to bake your wedding cake because they are prejudiced against your sexual orientation, why on earth would you want to patronize them? Of course, the principle of equality goes beyond economics. Court decisions in Canada and the United States have indicated that the law will not tolerate the refusal of service to identifiable groups by a business or service that otherwise is available to the general public.

There are nuances to the discussion, though.

This year, the White Rock Pride Society claimed discrimination after the Star of the Sea Catholic church refused to rent a venue to the LGBTQ organization. Here is where things get a little more complicated. A Catholic individual – or a Muslim, or a Jew or anyone – operating a business aimed at the general public does not have the right to discriminate based on a customer’s identity. But a church – or a synagogue or a mosque – is not on par with a business that is open to the public. One has to wonder about the motivation of a gay organization approaching a Catholic church to rent space, which seems like a bit of a set-up for a discrimination complaint. But the larger issue here is that religious organizations should certainly have the right to determine who can use its facilities. Imagine, for example, an overtly antisemitic organization asking to rent space in a Jewish community centre. There is a substantial difference, of course, between one’s beliefs (being anti-Zionist or even antisemitic is a choice) as opposed to an immutable characteristic of one’s personality, such as sexual orientation.

The issue is at once simple and complex. Businesses are not individuals with human rights. They are entities created under laws and they must adhere to the laws and norms of the jurisdiction in which they operate. We might be thankful to know that, if a particular pizza maker or café owner holds antisemitic views, we can choose not to patronize them. This is an entirely different scenario than the flip side of that coin, in which a business refuses to serve Jews.

There has been a lot of commentary in recent years that the American president and others in high-profile positions have given permission to people to air their prejudices openly. A study like this is welcome because it puts quantifiable numbers to the perception of growing intolerance. This is a wake-up call to those who would ignore the warning signs of our current era of discontent. The evidence has arrived. Now, what are we going to do about it?

Naming inhumanity

Concentration camps are in the news this week. The term, which was first used in the context of Jews in the Holocaust, is being invoked by opponents of the U.S. government’s detention of migrants from Latin America. Appallingly, those detained include hundreds of children who have been separated from their parents. These current child detainees are among the at least few thousand children who have been separated from their families over the last two years.

The use of “concentration camps” and phrases like “Never again” has been criticized by some high-profile Jewish activists and others as diminishing the meaning and seriousness of the Holocaust. Some see the use of these terms as a cheapening of the Jewish experience or a form of Jew-baiting. In contrast, it is not heartening that Republicans who sanctimoniously condemn the use of these terms have a crass political motivation for defending the sanctity of Jewish historical memory.

There is no question that the words are used for their shock value. And, at a time when short attention spans intersect with what is genuinely a grotesque affront to humanity, there is little wrong with shocking a complacent population.

Reports from the facilities tell of sickening conditions.

A group of lawyers who toured one of the facilities and spent days interviewing child-inmates said that the most basic standards demanded under international law around the treatment of children in custody are being ignored. Children are not supposed to be held for longer than 72 hours, but many have been incarcerated for weeks. They are crammed into windowless warehouses, unwashed for days, in mucous-stained clothing, without the most rudimentary necessities like soap or toothbrushes, sleeping on cold concrete floors, suffering lice-infestations and untreated influenza outbreaks. Guards bring diaperless 2- and 3-year-old children to the facility and ask older children to care for the younger ones. Teenagers serve as unofficial guards in exchange for extra food. Parents are being held separately in unknown locations and some experts have said it is likely some families will never be reunited.

The situation for adults is not to be ignored either. At one facility, about 900 migrants are incarcerated at a facility intended for 125. Cells intended for 35 people are jammed with more than 150.

In an unfathomable breach of what public relations folks call “optics,” there are plans to accommodate the ever-growing number of child detainees by repurposing Fort Sill, Okla., a site where Japanese-Americans were interned during the Second World War.

To be charitable, the argument over language reflects a struggle to find words for what is happening. The situation for these children (and adults) is intolerable in any country, least of all, perhaps, in the land that once welcomed the tired, the poor, the huddled masses yearning to be free.

Still, concerns over the desecration of the memory of the Holocaust are legitimate. We have witnessed too many instances where minor affronts are equated with Nazism and other massively inappropriate comparisons. But the Holocaust did not begin with crematoria. It began with dehumanization and othering and, as the will of the world to tolerate increasingly hostile acts against Jews was tested and found to be elastic, the perpetrators progressed into successive stages leading to genocide.

There is no way to predict the future and there is little point in making unnecessarily combustible assertions about impending genocide. But, when human beings are treated as they are in this circumstance and the trajectory is toward more of the same, people must militate against this inhumanity.

A consensus has developed among Holocaust educators and human rights activists that the term “Never again” does not apply solely to attempts to reprise anti-Jewish ideas and actions, but that the lesson of the Shoah is that we must be vigilant when any people are targeted.

It is unfortunate that the people who seem most inclined to use Holocaust-associated language in the context of current events are also people whose record on issues of concern to Jewish people are highly problematic, drawing reasonable suspicions to their motives. Terminology is important. But, the more we learn about what is happening to children and others in American detention facilities, the more hair-splitting over nomenclature seems to compound the inhumanity we are witnessing.

We are correct to be defensive about any perceived disrespect to the memory of the Holocaust and its victims. However, we might ask ourselves, when judging the appropriateness of such usage: If not now, when?

Israel honours Trump with a settlement

(photos by Kobi Gideon / IGPO via Ashernet)

photo - A special cabinet meeting was convened in the Golan Heights on June 16 to name a new settlement there in honour of U.S. President Donald Trump — A special cabinet meeting was convened in the Golan Heights on June 16 to name a new settlement there in honour of U.S. President Donald Trump.

A special cabinet meeting was convened in the Golan Heights on June 16 to name a new settlement there in honour of U.S. President Donald Trump. Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu, together with U.S. Ambassador David Friedman, attended the special meeting, unveiling a sign reading Ramat Trump (Trump Heights) in Hebrew and English. The decision to name the settlement after the U.S. president was as a sign of appreciation for the Trump administration’s support of Israel. While Ramat Trump does not presently exist, the planned location is next to an isolated outpost with no more than 10 residents. It appears on paper that the plan is to build some 110 new homes. The Golan Heights is of strategic importance to Israel – before 1967, when Syria had control of the area, the Kinneret (Sea of Galilee), which is located below the heights, was constantly being fired upon from Syrian positions, making life unbearable for the residents of that part of the Galilee.

Trump’s empty gesture

When U.S. President Donald Trump tweeted last week that Israeli control over the Golan Heights should be recognized as legitimate sovereignty, it was like sending a box of cherry cordials to his friend Binyamin Netanyahu. In other words, the gesture was sweet, cheap and filled with empty calories.

Israel handing the Golan back to Syria is not on anyone’s agenda. A strategic position at the confluence of Syria, Lebanon, Jordan and Israel, the area was taken by Israel from Syria in the 1967 war and remains, ostensibly, a disputed territory, like the West Bank. But it’s different. For one thing, Israel effectively absorbed the Golan into Israel proper in 1981, though for critics that makes no difference. More importantly, the Golan has strategic significance in ways that differ from the strategic significance of the West Bank. Notably, most of the Syrian population that had lived there fled during the war and both the Jewish and non-Jewish populations of the Golan have remained comparatively small since. So, while still a matter of international dispute, the Golan does not evoke the same issues as the population-dense West Bank in terms of a large non-citizen population living under military rule.

More to the point, who, in their right mind, would think that handing any land, anywhere, over to Syria at this point in history would be a reasonable idea? That country has been catastrophically ripped apart by civil war. If anyone sincerely thinks that Syria deserves the Golan back, they couldn’t possibly think this would be an appropriate time to make such a move.

But up pops the U.S. president to kick a sleeping dog, declaring American recognition of the Golan as part of Israel. It was a typical Trump triumph: it cost him nothing, it rewarded his pal Netanyahu as the Israeli leader arrived in Washington and it set Trump’s enemies into a raging fury, which seems to be one of the few coherent identifiable objectives of most of the president’s actions.

As the BBC reported: “Syria said Mr. Trump’s decision was ‘a blatant attack on its sovereignty.’” If the tragedy of Syria were not so sorrowful, this response would be laughable. “We interrupt this civil war, which has cost hundreds of thousands of lives and displaced 12 million people to haughtily contest the recognition of what has been, for all intents, the status quo for half a century.” Suffice to say, the Golan is the least of Syria’s worries right now.

Yet the gambit was just another trinket Trump has offered to Netanyahu as the latter enters the final days of a tight reelection campaign. The U.S. president makes no pretense about his support for Netanyahu’s continued leadership of Israel. As we discussed in this space two weeks ago, the politicizing of the American-Israeli relationship has potential benefits only for cynical American politicos. Israel (and Jewish Americans) will not win when Jewish people’s identity and connections to the Jewish state are exploited for partisan ends.

But neither is this a case where Jewish people are standing by, uninvolved and without agency. The Israeli government – the prime minister in particular – has encouraged this sort of partisanship overtly at least since he snubbed then-president Barack Obama by accepting a Republican invitation to address Congress. More egregiously, Jewish Americans, including some leading individuals and agencies, have exacerbated the political divisions. Some have created the “Jexodus” movement, inviting the roughly 75% of Jewish Americans who usually vote Democratic to move over to the Republicans. Such a campaign probably has more legs on social media than it does in the real world, but more worrying examples abound.

It is true that AIPAC, the American Israel Public Affairs Committee, was among those groups to speak out against Netanyahu’s courtship of a far-right Israeli extremist party recently. But, that aside, its conference earlier this week in many ways cast aside the group’s traditional bipartisanship. Vice-president Mike Pence and other elected officials delivered overtly partisan speeches. Many leading Democrats, including several who are vying for their party’s 2020 presidential nomination, stayed away from the gathering. A better response would have been to attend and speak frankly about the genuine divisions that exist among Israelis, Diaspora Jews, Americans and the various constituencies, including disaffected young Jews and upstart alternatives to the perceived rightward drift of AIPAC, such as J Street. By ceding the platform, Democrats fed a narrative that reinforces the unhelpful partisan divide.

Regardless of who wins next month’s Israeli election or next year’s American election, Jews and Zionists in the United States, Canada, Israel and everywhere will need to either heal this divide or play into the charade that one side of the political spectrum is friend and the other foe. We need to reject partisanship and return to a time when standing with Israel is a logical extension of Western democratic, pluralist values. The alternative is to accept a new world where standing with Israel, and potentially with Jews, is weaponized by one set of partisans to hammer another.

?תחנת חלל חדש

התחנה תאפשר לאסטרונאוטים לאסוף סלעים מהירח, כמו הדוגמיות שהובאו בתכנית “אפולו”, ולמיין ולנתח אותן בתחנה, לפני החזרתן לכדור הארץ – נאס”א

תחנת החלל הבינלאומית המקיפה את כדור הארץ מאז 1998 ומאוישת דרך קבע מאז שנת 2000, מתקרבת לימי קיצה. שתי השותפות העיקריות בתחנה, סוכנות החלל האמריקנית נאס”א וסוכנות החלל הרוסית רוסקוסמוס, מתכננות להפסיק לתקצב את המבנה היקר ביותר בהיסטוריה – שבנייתו נמשכת כל הזמן עד ל-2024.

מה תוכנן להמשך הדרך בחלל? נאס”א מעוניינת לבנות את תחנת החלל הבינלאומית הבאה סמוך ירח. התחנה תשמש את המדינות החברות בה כפלטפורמה למשימות מאוישות לירח, וכן גם עבור המשימה המאוישת הראשונה המתוכננת למאדים. לאחרונה החליטה ממשלת קנדה להצטרף רשמית למאמצים, עם התחייבות של ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, להשקיע מיליארד וחצי דולר בבניית זרוע רובוטית חכמה, שתשמש לתיקונים ולתחזוקת התחנה, בדומה לזרוע שיוצרה על ידי קנדה וממשמשת כיום את תחנת החלל הבינלאומית.

קנדה מבטיחה עוד לבנות זרוע רובוטית קטנה ורגישה יותר, בדומה לרובוט הפועל בתחנת החלל הבינלאומית הנוכחית. הזרוע הרובוטית החכמה המיועדת לתחנת החלל החדשה, שלא כמו זו של התחנה הקיימת, תהיה אוטונומית לחלוטין. למה כוונה בעצם? לפי התכניות תחנת החלל שתמוקם לייד הירח, תהיה מבצעית בכל מצב וגם כשלא יהיו אסטרונאוטים על סיפונה.

כחלק מההתחייבות בת העשרים וארבע השנים, קנדה מתכוונת להקצות משאבים גם לעידוד עסקים קנדיים קטנים ובינוניים לפיתוח טכנולוגיות למשימות מאוישות לירח. זאת בדומה למכרזים שפרסמה לאחרונה נאס”א לפיתוח מערכת נחיתה מאוישת לירח.

בשנת 2017 חתם נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, על צו נשיאותי המורה לנאס”א לחזור ולנחות על הירח. לכן ייתכן שכבר בשנים הקרובות נראה אסטרונאוטים אמריקניים על הירח, עוד לפני השלמת התחנה הסמוכה לו. קנדה היא המדינה הראשונה שמצטרפת לארה”ב בהתחייבות כספית לבניית תחנת החלל החדשה.

לפי התכנית החלק הראשון של התחנה שיכלול את מערכות ההנעה והחשמל, ישוגר בשנת 2022. מעבורת החלל המאוישת הראשונה שתהיה אמריקנית, תצטרף אליו כבר בשנת 2024. התחנה תקיף את הירח במסלול אליפטי מאוד סביב נקודת לגראנז’ 2, נקודה יציבה יחסית בין מסות הארץ והירח (כשהוא נע במשך שישה ימים במרחק של בין 70,000 ק”מ ל-1,500 ק”מ מפני השטח של הירח). משימות מאוישות ובלתי-מאוישות יעגנו בדרכן לירח, למאדים וליעדים רחוקים יותר, כאשר בשנות ה-30 של המאה ה-21 צפויה המשימה המאוישת הראשונה למאדים להשתגר מהתחנה. לתחנת החלל סמוך לירח יכולים להיות יתרונות גדולים ומשמעותיים על פני שיגורים ישירים מהארץ לירח או מהארץ למאדים. כך למשל התחנה תאפשר לאסטרונאוטים לאסוף סלעים מהירח, כמו הדוגמיות שהובאו בתכנית “אפולו”, ולמיין ולנתח אותן בתחנה, לפני החזרתן לכדור הארץ. בנוסף כפי שיודע כל מי שצפה בסרט האימה המדע הבדיוני “לייף”, את הדוגמיות הראשונות ממאדים רצוי לנתח בתחנת חלל לפני שמנחיתים אותן על כדור הארץ. זאת בשל החשש לזיהום ביולוגי כאן.

אבל אולי היתרון הגדול ביותר של התכנית, לדעת התומכים הרבים שלה, נעוץ באפשרות לבנות מחדש ובביטחה יחסית את יכולות האסטרונאוטים וסוכנויות החלל בחלל העמוק. יש לזכור שמאז סיום תוכנית מעבורת החלל בשנת 2011, הנוכחות האנושית בחלל הוגבלה לשיגורים של חלליות רוסיות מסוג “סויוז” לתחנת החלל הבינלאומית, שמקיפה את כדור הארץ במסלול לווייני נמוך מאוד של כ-400 ק”מ מפני הים. התחנה תאפשר לבדוק את הכלים החדשים, כמו מעבורת החלל “אוריו” בחלל העמוק, ומבלי לסכן את אנשי הצוות במשימה ישירה לירח. בוודאי גם לא לסכנם במשימה בת שנה ויותר למאדים.

Self-inflicted troubles

There are few political leaders who can rest easy these days. Movements are sweeping the world, upending existing assumptions and bringing or threatening major change.

In Venezuela, the leadership is still contested between the far-left incumbent President Nicolás Maduro and the Western-backed opposition leader Juan Guaidó, who claims the presidency. In Brazil, a new rightist regime is making nice with U.S. President Donald Trump and Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu. Far-right parties continue to make gains in European elections, including last weekend’s vote in Estonia, while a movement in Spain is exhuming the fascist past of the Franco era.

In Canada, we appear to be in the midst of the most dramatic political scandal in recent memory. Former justice minister and attorney general Jody Wilson-Raybould’s testimony last week to the Commons’ Justice Committee blew the lid off what she called inappropriate, excessive political interference and veiled threats from the prime minister and other top government officials, who allegedly attempted to influence her decision around a criminal case involving the Quebec corporation SNC-Lavalin. Wilson-Raybould’s testimony painted a picture of a leadership that couldn’t differentiate between the partisan interests of the Liberal party and the judicious operations of the affairs of the government of Canada. The prime minister’s recently resigned former chief of staff, Gerald Butts, was to address the same committee this week, presumably to voice the narrative of the Prime Minister’s Office. But, before he had time to utter his first word, another cabinet minister, Treasury Board president Jane Philpott, abruptly quit cabinet Monday.

“I must abide by my core values, my ethical responsibilities and constitutional obligations,” Philpott declared in a written statement. “There can be a cost to acting on one’s principles, but there is a bigger cost to abandoning them.” Yikes! What does she know that we don’t know? And when do we find out?

The parallels and differences were stark on the same day last week between American and Canadian politics. While Wilson-Raybould was having her say, Trump’s former personal lawyer, Michael Cohen, was unloading a decade’s worth of pent-up hostility at his former boss in front of members of the U.S. Congress. While Wilson-Raybould was handled with figurative kid gloves by fellow Liberals on the committee (whose job, in some ways, was to defend the prime minister and his government on the issue), the reaction from Republicans toward their former ally was anything but cordial. Trump-allied congresspeople went at Cohen hammer and tong, accusing him of being a serial liar, the irony of the scene seemingly lost in their moral indignation.

While both Trudeau and Trump had a very bad week, impeaching Trump seems like a nearly impossible dream given the loyalty of most Republicans to defend his every action. But Trudeau, whose party is now facing almost certainly more challenging conditions in October’s election, may have an internal revolt on his hands if he does not somehow square the circle of the SNC-Lavalin catastrophe and its associated circus side-shows and, not secondarily, reassure his caucus that they’re not all going to get the boot because their leader interfered with a fundamental tenet governing the proper proceedings of justice and rule of law. This is probably far from over.

In Britain, Prime Minister Theresa May flounders about trying to find some resolution to the impending exit from the European Union, which is scheduled to happen in three weeks. The terms of that breakup – and whether it will take place as planned, be delayed or somehow permanently put on hold – remain entirely uncertain. The governing Conservatives and the opposition Labour party have all acted like amateurs through this process, stumbling from one failure to another. Last week, Labour announced they would support a second referendum on the issue, which could provide an escape hatch. If only the deadline for Brexit were not now being counted in hours.

In Israel, King Bibi faces the most serious threat to his leadership in years. Netanyahu was notified last week that he will almost certainly face indictment for bribery, fraud and breach of trust based on allegations that he has provided benefits to allies and friends in return for gifts like pink champagne and cigars, as well as allegedly bartering favours for positive media coverage. With an election now a month away, and facing a new opposition coalition headed by Benny Gantz, the former chief of general staff of the Israel Defence Forces, Netanyahu is not only fighting against the imminent criminal charges. He now faces, in Gantz, someone who neutralizes Bibi’s perpetual advantage over his political rivals – his reputation as a leader who is tough on security. While Netanyahu has tried to paint the apparently centrist Gantz as a “leftist,” most Israeli voters seem mainly concerned with the cost of living, inflation and other pocketbook issues. While the jockeying for coalitions after the vote is often as significant as the election results themselves, sober commentators are speculating that the Netanyahu era may not last much longer.

While political turmoil can have many sources, much of it in democracies comes straight from the highest levels of leadership – from the malfeasance or misfeasance of top elected officials themselves. Whatever the future has in store for Trudeau, Trump, May and Netanyahu, in each case, much of the damage they individually face is self-inflicted.

פרשת וואווי

מאנג וואנז’ו

סין יוצאת בחריפות נגד ארה”ב וקנדה לאור החלטת משרד המשפטים הקנדי, לפתוח בהליכי הסגרתה של סמנכ”ל הכספים וסגן יו”ר מועצת המנהלים של ענקית התקשורת הסינית וואווי, מאנג וואנז’ו, לארה”ב. הסינים טוענים כי ארה”ב פועלת נגד וואנז’ו וואווי משיקולים פוליטיים כיוון שהנשיא, דונלד טראמפ, ציין במספר הזדמנויות כי אם יראה שיש התקדמות במשא ומתן בין ארה”ב לסין להשגת הסכם סחר חדש, הוא יפעל לשחרורה של וואנז’ו. במקביל יביא לביטול האשמות נגדה ונגד החברה. בנוסף הסינים כועסים על ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, שלדבריהם יש לו כנראה סטנדרטים כפולים. זאת כיוון שלטענתם בסוגיית וואנז’ו הוא טוען כי אין מקום להתערבות הדרג הפוליטי, ורק לבית המשפט יש סמכות לפעול בנושא. בעוד שבפרשת העמדה לדין של “מנהליה המושחתים” של ענקית הקנדית אס.אן.סי לאוולין, הוא ניסה להתערב משיקולים פוליטיים, ולמנוע את המשך הליך המשפטי נגד החברה. לפיכך כפי שפורסם לאחרונה ראש האופוזיציה, אנדרו שייר, דורש מיידית את פיטורי טרודו. כצפוי רבים מתנגדים לדעתו בנושא.

בסוף חודש ינואר ארה”ב הגישה בקשה רשמית לקנדה להסגרתה של וואנז’ו. ובית המשפט העליון של מחוז בריטיש קולומביה יקיים במאי דיון ראשון בנושא, אחד מתוך רבים שצפויים עוד לפנינו. כידוע הליך ההסגרה בין שתי המדינות יכול להימשך שנים רבות. וואנז’ו שוקלת לנצל את הזמן הרחב שיעמוד לרשותה כאן בוונקובר, ואף ללמוד באוניברסיטה של בריטיש קולומביה במסלול לתואר שני.

וואנז’ו נעצרה בשדה התעופה הבינלאומי של ונקובר בסוף חודש דצמבר. זאת בזמן שעצרה לחניית ביניים בטיסה שבין קונג קונג למקסיקו. שלטונות האכיפה של ארה”ב שקיבלו מידע על דבר הנחיתה של וואנז’ו בוונקובר, ביקשו ממשטרת הגבולות הקנדית לעצרה לאלתר. לאחר כשבועיים במעצר היא שוחררה בתנאים מגבילים על ידי בית המשפט העליון של המחוז. כתב האישום הפלילי של משרד המשפטים האמריקני כנגד וואווי, וואנז’ו ובכירים נוספים בחברה כולל עשרים ושלוש עבירות. ובהן: הונאת בנקים להסוות קשרים עם מסחריים עם איראן תוך כדי הפרת האמברגו עליה, גניבת סודות מסחריים וטכנולוגיות, זיופים, הלבנת הון, ניסיונות לשיבוש חקירה והשמדת ראיות.

בינתיים וואנז’ו היזדרזה להגיש תביעה נגד את קנדה על המעצר שלה לבקשת ארה”ב. וואנז’ו (בתו של מייסד וואווי) הגישה לפני מספר ימים תביעה אזרחית בבית המשפט העליון של מחוז קולומביה הבריטית נגד ממשלת קנדה, רשות

משטרת הגבולות הקנדית והמשטרה הפדרלית (האר.סי.אם.פי) – בשל טענתה “להפרות חמורות” של זכויות האזרח שלה. היא תובעת פיצויים כיוון “שהמעצר שלה שאינו חוקי הוא שרירותי, והחוקרים שלה לא עידכנו אותה בכוונה על הסיבה האמיתית של מעצרה, על זכותה לשמור על השתיקה ועל זכותה לקבל ייעוץ משפטי בהקדם”. עוד נכתב בתביעה של סמנכ”ל הכספים של וואווי, כי במקום לעצור אותה באופן מיידי, היא נחקרה שעות על ידי רשות הגבולות, תחת מסווה של בדיקת מכס שגרתית בשדה התעופה. וואנז’ו מציינת עוד כי שוטרי משטרת הגבולות החרימו את המחשב האישי שלה ואת הטלפון הסלולרי שלה, השיגו את הססיסמאות שלהם ובניגוד לחוק בדקו את התכנים שלהם.

יצויין כי וואווי הגישה בשבוע שעבר תביעה נגד השלטונות האמריקניים, בעקבות האיסור של הממשל על פקידיו ועל חברות אמריקניות להשתמש במכשירי החברה. התביעה תטען כי הממשל הפדרלי חרג מסמכותו ועליו לחשוף לבית המשפט, מדוע בישנתיים האחרונות הוא אסר על הפקידים והחברות האמריקניות להשתמש בציוד של וואווי.

מאוטווה לניו יורק: קלי קראפט

בתמונה: יו”ר מפלגת השמרנים, אנדרו שייר, ביחד עם שגרירת ארה”ב לקנדה לשעבר, קלי נייט קראפט, באוטווה: ינואר 9, 2018. (Andre Forget)

השגרירה של ארצות הברית בקנדה, קלי קראפט, מונתה לפני מספר ימים לשגרירה של המדינה באומות המאוחדות. כך החליט נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ. קראפט תחליף את השגרירה היוצאת של ארה”ב באו”ם, ניקי היילי, שהחליטה לפרוש בפתאומיות (בסוף דצמבר) לאחר כשנתיים בתפקיד.

טראמפ אמר על המינוי של קראפט לשגרירה החדשה באו”ם: “אני שמח להודיע כי קלי קראפט, שגרירתנו הנוכחית בקנדה, תמונה לשגרירת ארה”ב באו”ם. קלי עשתה עבודה יוצאת מן הכלל בייצוג ארצנו בקנדה ואין לי ספק כי היא תמשיך לייצג את האומה שלנו ברמה הגבוהה ביותר באו”ם”. שר החוץ האמריקני, מייק פומפאו והיועץ לביטחון לאומי ג’ון בולטון, תמכו במינוי החדש של קראפט לאו”ם. מנהיג הרוב של המפלגה הרפובליקנית בסנאט, מיטש מקונל, בירך אף הוא על המינוי של קראפט ואמר: “מדובר במינוי ראוי ביותר למשרה היוקרתית. יש לקרפט ניסיון עשיר בשירות המדינה ואני בטוח היא תמשיך להצטיין גם בתור השגרירה האמריקנית באו”ם”.

להערכת מקורבים לקראפט היא הייתה מעוניינת דווקא להמשיך ולעבוד באוטווה ולא לעבור לתפקיד השגרירה של האו”ם בניו יורק. המקורבים מציינים כי עתה על קראפט לעבוד ביחד עם היועצים הבכירים של טראמפ בולטון וג’ארד קושניר (המחותן של הנשיא) וזה לא דבר שהיא שמחה לעשות. אך נרמז לה שאם טראמפ מבקש שהיא תיקח על עצמה את התפקיד החדש באו”ם עליה לענות לבקשתו.

קרפאט (בת החמישים ושבע) נעימת ההליכות זכתה להוקרה מיוחדת בקנדה לאור התפקיד אותה מילאה בהצלחה גדולה, במשך שישה עשר חודש. ראש הממשלה, ג’סטין טרודו ושרת החוץ, כריסטיה פרילנד, בוודאי מצטערים על עזיבתה של קראפט שנחשבה לידידה קרובה, בעיקר כשמדובר בעידן טראמפ הכל כך עויין. קראפט עזרה בכל כוחה לקנדה במהלך המו”מ הקשה להשגת הסכם הסחר החדש של מדינות צפון אמריקה. לקראפט יש גם קשרים מצויינים בממשל האמריקני והיא עזרה לא פעם לפתור מיידית בעיות שונות בין שתי המדינות השכנות. יש לזכור שקרארפט היא ילידת קנטקי (כמו מקונל) ולמדינה זו קשרי מסחר ענפים עם קנדה. לכן השגרירה הזכירה לא פעם עד כמה חשוב לה באופן אישי כי יחתם הסכם סחר חדש בין ארה”ב לקנדה.

קראפט הגרושה פעמיים נשואה למיליארדר ג’ו קראפט, המחזיק בחברת לכריית פחם אליינס ריסורס פרטנרס. בני הזוג ידועים בתמיכתם רבת השנים במפלגה הרפובליקנית והם אף תורמים לה כספים רבים. במקביל הם תורמים כספים לפעילות צדקה. לפני כניסתה לתחום הפוליטי קראפט הייתה אשת עסקים והחזיקה בחברת שיווק וייעוץ עסקי למנהיגים ועסקים.

השגרירה בין היתר חברה עם אשתו של מקונל וכאמור יש לה קשרים ענפים עם רבים מבכירי המפלגה הרפובליקנית והממשל של טראמפ. יצויין כי בתקופת כהונתו של הנשיא, ג’ורג’ בוש הבן, נמנתה קראפט על חברי משלחת ארה”ב לאו”ם.

כשנשאלה קראפט מה דעתה על הנשיא טראמפ היא אמרה: “מיומנויות התקשורת שלו צריכות קצת להשתפר”. בזמן העבודה על הסכם הסחר החדש בין ארה”ב, קנדה ומקסיקו אמרה השגרירה: “אני לא חושבת שהוא טוב בלהביע איך אנו הולכים להשיג את התוצאות המבוקשות. זה יועיל לכולנו אם יניח לנו לעשות את עבודתנו”.

בנוגע להתחממות כדור הארץ והשינוים באקלים – נושא החשוב למוסדות האו”ם ורוב מוחלט של מדינות העולם, למעט טראמפ, אמרה קרפאט: “אני מאמינה שיש לשני הצדדים חיזוקים מדעיים מדויקים. שני הצדדים מסתמכים על מחקרים ואני מעריכה ומכבדת אותם”.

מחריף המשבר

סמנכ”ל הכספים וסגן יו”ר מועצת המנהלים של ענקית התקשורת הסינית וואווי, מאנג וואנז’ו (2014).

ארה”ב הגישה סוף סוף את הבקשה הרשמית לקנדה להסגיר לידה את סמנכ”ל הכספים וסגן יו”ר מועצת המנהלים של ענקית התקשורת הסינית וואווי, מאנג וואנז’ו. זאת, לאור אישומים פליליים חמורים כנגדה וכנגד החברה. וואנז’ו נעצרה בשדה התעופה הבינלאומי של ונקובר בסוף חודש דצמבר, כאשר ביקשה להחליף מטוס בטיסה מהונג קונג למקסיקו דרך ונקובר. האמריקנים הם אלו שביקשו מהשלטונות הקנדיים לעצור אותה. בית המשפט העליון של מחוז בריטיש קולומביה הסכים לשחרר א וואנז’ו בתנאים מגבילים עד לדיון בבקשת ההסגרה, הליך שיכול להימשך שנים. הדיון הראשון בבית המשפט יתקיים בראשית חודש מרץ.

משרד המשפטים האמריקני פרסם בסוף חודש ינואר את כתב אישום הפלילי כנגד חברת וואווי, הסמנכ”ל וואנז’ו ומספר דיקרטורים בכירים נוספים, הכולל לא פחות מעשרים ושלוש עבירות. בהן: הונאת ארבעה בנקים (בהם אי’ץ.אי.בי.סי) להסוות קשרים עם מסחריים עם איראן תוך כדי הפרת האמברגו על איראן, גניבת סודות מסחריים וטכנולוגיות מחברת טי. מובייל האמריקנית, זיופים, הלבנת הון, ניסיונות לשיבוש חקירה והשמדת ראיות. במשרד המשפטים מציינים כי הפעילויות הבלתי חוקיות של וואווי ומנהליה נמשכו למעלה מעשור.

וואנז’ו (בת הארבעים ושש) היא בתו של מייסד וואווי הביליונר רן זנפיי. וואווי נחשבת ליהלום הגדול שבכתר הסיני. החברה, מנהליה ובעליה זוכים ליחס מיוחד במדינה. סין רואה בחומרה רבה את הפרשה דבר שגרם לקרע גדול ביחסים שבינה לבין ארה”ב וקנדה. בעקבות כך סין עצרה שני אזרחים קנדים כביכול מסיבות ביטחוניות, והטילה עונש מות על קנדי נוסף החשוד בהברחת סמים. קנדה לכן נמצאת במצב מאוד לא נוח כשהיא כלואה במאבק בין שתי המעצמות הגדולות והחזקות בעולם: ארה”ב מצד אחד וסין מהצד השני.

בקרב קהילת הסינים בקנדה הדעות חלוקות לגבי המקרה של וואנז’ו, וואווי והיחסים המתוחים בין סין לקנדה. סינים רבים מעדיפים בכלל להתרחק מנושאים פוליטיים. “התרבות הסינית היא מאוד טובה בללמד אותך להיות צייתן, לשמור חוק, לא לעשות גלים ולא לעורר רעש”, אומרים סינים שגרים בקנדה. לדבריהם הם חוששים שהמשבר ביחסי סין וקנדה יכול להשפיע לרעה אף על הסינים שגרים כאן בקנדה. יכולה להיווצר מתיחות ופער בין הסינים מסין לאלה שגרים כאן, במיוחד לאור העובדה שצנוזרה מופעלת בסין ומידע מוטעה מפורסם שם. בנוסף יש חשש שהממשלה הסינית יכולה לגרום נזק לסינים קנדים שעדיין עושים עסקים בסין, או שיש להם עדיין משפחה שם. לאור כך סינים רבים שגרים מקנדה מעדיפים שלא להתבטא כלל בנושא זה, ואף נמנעים מלהגיב בפלטפורמות החברתיות השונות.

להלן לקט תגובות של גולשים מקומיים בתגובה לפרסום פרשת מעצרה של וואנז’ו והאישומים החמורים נגדה ונגד חברת וואווי. מייק מציין עד כמה וואנז’ו חיה בתנאים מצויינים למרות שבית המשפט קבע תנאים מגבילים לשחרור שלה על תנאי. הוא מציין את הבית המפואר בו היא גרה, היא חופשיה לאכול בחוץ, לפגוש חברים ולעשות קניות. אדם אומר כי בוודאי יש סינים קנדים שחוששים שהם יחטפו על ידי סין בגלל דעותיהם. אדי אומר כי סינים מקומיים חוששים לבני משפחותיהם בסין אם הם אנטי וואווי. יש גם סינים כאן שחוששים מגזענות אם הם תומכים בסין. קייל טוען כי סינים קנדים שהתערו בחברה המקומית ברובם הם נגד מדיניות סין וואווי. כמובן שיש לקית בחשבון אם יש להם משפחה בסין.