World Cup

נבחרת קנדה בכדורגל הגיעה לגביע העולמי

קשה להאמין אבל זו עובדה מוגמרת: נבחרת קנדה בכדורגל הצליחה להעפיל למשחקי הגביע העולמי הלא הוא המונדיאל. זאת, לא מעט בזכותו של מאמן הנבחרת הבריטי, ג’ון הרמן. יש לזכור שקנדה לא השתתפה בשום מונדיאל מאז אלף תשע מאות שמונים ושש – עת נערכו המשחקים במקסיקו.

משחקי המונדיאל אלפיים עשרים ושתיים יערכו השנה בקטר. זאת, לקראת סוף השנה: החל מהעשרים ואחד בנובמבר ועד השמונה עשר בדצמבר. מדובר בטורניר הראשון מעולם שנערך במדינה ערבית, והשני בעולם שנערך ביבשת אסיה. יש לזכור שזו גם הפעם הראשונה שהמדינה המארחת – קטר – לא השתתפה מעולם בשום אליפות עולם בכדורגל. גם הפעם ישתתפו בטורניר שלושים ושתיים נבחרות. ולעומת זאת בשמחקי גביע העולם הבא שיערך בשלוש מדינות יחדיו – ארצות הברית, מקסיקו וקנדה – מספר המשתתפות יגדל לראשונה לארבעים ושמונה נבחרות. בגלל החום הכבד השורר בקטר משחקי המונדיאל יערכו לראשונה לקראת סוף השנה (כאמור בחודשים נובמבר-דצמבר), ולאו בחודשי באמצע השנה (בחודשים מאי-יוני-יולי). מאותה סיבה אורכו של הטורניר קוצר הפעם לעשרים ושמונה יום בלבד. המשחקים יערכו בשמונה אצטדיונים ששפוצו באופן רציני בחמש ערים שונות בקטר. היום לא מעט שמועות שבחירתה של קטר לארח את גביע העולם בכדורגל, לוותה במעשים לא כשרים וקנוניות. ואחרת: קטר לא היתה זוכה בכבוד הגדול הזה שליות מארחת של המונדיאל.

עשרים ותשע מדינות הבטיחו כבר את השתתפותן באליפות העולם בקטר, ומעמדן של שלוש הנבחרות האחרונות יקבע רק במהלך חודש יוני. להלן רשימת הנבחרות של המדינות המדינות שישתתפו במונדיאל הקרוב: דרג מספר אחד: המארחת קטר, בלגיה, צרפת, ארגנטינה, אנגליה, ספרד ופורטוגל. דרג מספר שתיים: דנמרק, הולנד, ארצות הברית, מקסיקו, גרמניה, שווייץ, קרואטיה ואורוגוואי. דרג מספר שלוש: איראן, יפן, סרביה, דרום קוריאה, קנדה, סנגל, פולין ומרוקו. ואילו דרג מספר ארבע: סעודיה, אקוודור, גאנה, טוניסיה וקמרון. שלוש נבחרות ממדינות אלה יצטרפו לדרג מספר ארבע כאמור במהלך המשחקים שיערכו ביוני הקרוב. המשחקים הראשונים יערכו בין נבחרות אוסטרליה ואיחוד האמירויות, כאשר המנצחת מבין שתיהן תאלץ להתמודד מול נבחרת פרו. המשחקים השניים יערכו בין נבחרות ניו זילנד וקוסטה ריקה. המשחקים השלישיים יערכו בין נבחרות אוקראינה וסקוטלנד, כאשר המנצחת מבין שתיהן תאצץ להתמודד מול נבחרת וויילס.

הסנסציה הגדולה ביותר במשחקים המוקדמים שקבעו את זהות הנבחרות שיגיעו למונדיאל של קטר, קרתה כאשר איטליה הגדולה הפסידה למקדוניה הקטנה (ממש כמו דוד מול גוליית). אלופת אירופה האיטלקית זו הפעם השנייה ברציפות תיעדר מאליפות העולם בכדורגל. פשוט מביש.

יש שטוענים שטורניר הגביע העולמי במקסיקו היה טוב ביותר אי פעם. זו גם הייתה הפעם היחידה שנבחרת ישראל השתתפה במונדיאל. כשהקנדים הגיעו למקסיקו הם שיחקו מאוד הגנתי ומפוחד ולא כבשו אפילו שער אחד. מאז עברו עשורים של דכדוך בתחתית הכדורגל העולמי, גם של קנדה וגם של ישראל. נראה כאילו נגזר על שתי נבחרות אלה להיעדר מטורניר הגביע העולמי בכדורגל לתמיד, אך בקנדה כנראה חשבו אחרת. ועובדה היא שהקנדים ישתתפו במונדיאל הקרוב. ולעומת זאת שחקני נבחרת ישראל ימשיכו להמציא תירוצים על כשלונותיהם הרבים מאוד, לאורך כל אותן עשרות שנים. אגב נבחרת ישראל מודרגת כיום על ידי פיפ”א במקום השבעים ושש בעולם, ובמרחק רב מנבחרת קדנה של היום.

באותן שנים קנדה לא רק שלא ניצחה מעולם את ארה”ב ומקסיקו, אלא בקושי השיגה נקודות גם מול קוסטה ריקה, פנמה, ג’מייקה והונדורס. הנבחרת הקנדית הגיעה לשפל בשנת אלפיים ושתיים עשרה עת הפסידה להונדורס בנשחק שקבע מי יקבל כרטיס למונדיאל שמונה: אחת.

מאז ראשי התאחדות הכדורגל הקנדית שינוי לחלוטין את מצבה של הנבחרת הלאומית לגברים. הושקעו משאבים כספיים רבים, טופחו משמעותית אצטדיונים ומתקני אימון ברחבי קנדה הגדולה והגיעו צוותי אימון מחוץ למדינה. בנוסף קנדה אירחה טורנירים בינלאומיים ואף הוקמה הליגה המקצוענית כאן לפני כשנתיים. הליגה המקומית לכדורגל לא קשורה לליגות האמריקאיות. סקאוטרים מגיעים לביקורים תכופים ולאט לאט ההשקעה החלה להשתלם. קנדה של היום היא שונה לגמרי מזו שהשתתפה במשחקי גביע העולם במקסיקו (באלף תשע מאות שמונים ושש). מדובר בנבחרת שהגיעה למונדיאל בזכות ולא בחסד. היא סיימה לפני ארה”ב ומקסיקו ובעוד ארבע שנים כאמור תארח ביחד איתן את המונדיאל הבא – של שנת אלפים עשרים ושש.

נבחרת הנשים הקנדית בכדורגל הזכתה במדליית זהב בטוקיו, ואילו רק עתה סוף סוף גם נבחרת הגברים הלאומית המקומית מצליחה לזכות בהישגים של ממש.

למאמן הרדמן (בן הארבעים ושש) יש הצלחה לא מבוטלת בעברו. הוא יליד קובנטרי שבאנגליה, מעולם לא היה כדורגלן מקצוען, אלה היה שחקן ששיחק קצת בליגות החצי מקצועניות. הוא קיבל תפקיד זוטר של אנליסט, שהפך למשרת עוזר מאמן בסנדרלנד, אבל ההתקדמות הגדולה שלו התחילה דווקא כשעבר לניו זילנד הרחוקה. שם הוא התחיל לעבוד בהתאחדות הכדורגל המקומית, עד שהגיע למשרת מאמן נבחרת הנשים. דווקא בתפקיד זה הרדמן בלט. תחתיו ניו זילנד הצנועה הגיעה לשלושה טורנירים גדולים (שתי מונדיאלים ואולימפיאדה), כשהיא הופכת לאחת מנבחרות הנשים הטובות בעולם. לאור הצלחתו ראשי ההתאחדות לכדורגל הקנדית, הביאו אותו לכאן. תחילה מינו אותו (בשנת אלפיים ואחד עשרה) לתפקיד מאמן נבחרת הנשים הקנדית. נבחרת הנשים המקומית מעולם לא הגיעה להישגים מיוחדים עד הגעתו של הרדמן. אך עימו הנבחרת הלאומית לנשים בכדורגל, זכתה בשתי מדליות ארד (אחת בלונדון והשנייה בריו דה ז’ניירו).

נבחרת הגברים של קנדה דשדשה וחיפשה את עצמה באותה תקופה ארוכה. הכישרונות הצעירים החלו לדפוק על הדלתות. ואילו ההצלחה של הרדמן שכנעה את קברניטי ההתאחדות לתת הזדמנות למישהו מתוך המערכת, שיודע איך להצליח בכדורגל נבחרות. מאמני נשים לא ממש מקבלים הזדמנויות בקבוצות גברים ולכן הסיפור של הרדמן הוא כל כך יוצא דופן.

כמי שהתחיל בעצם מלמטה (ללא קריירת משחק מקצוענית ברמה גבוהה), הרדמן קיבל בינואר אלפיים ושמונה עשרה את משרת מאמן נבחרת הגברים בכדורגל. הוא הביא לנבחרת הגברים הקנדית את האמונה, הנחישות, העבודה הקשה והגיבוש החשוב. כשהגיע, נבחרת הגברים של קנדה דורגה על ידי פיפ”א במקום התעשים ושמונה בעולם. ואילו כיום הנבחרת ממוקמת במקום השלושים ושלושה בעולם – שיא של כל הזמנים מבחינתה.

הרדמן אומר: “כשהגעתי הצבנו לעצמנו מטרות ברורות. רצינו להיות חלוצים. להפוך את קנדה למדינת כדורגל. ידענו שהעפלה לגביע העולמי היא נדבך חשוב בדרך”. הוא הסביר לשחקנים שלא יוכלו להצליח בלי לעבוד ביחד. בלי שלכל אחד מהשחקנים יהיה הגב של החבר שלו. לדבריו השחקנים הבינו את המסר, והכוונה היא בעיקר לאלה שמהווים את השלד המנהיגותי בנבחרת. משם זה התחיל לחלחל. הרדמן אומר על הצלחת הנבחרת שלו: “אני פשוט לא מאמין. יש לנו שחקנים שזכו בליגת האלופות. יש לנו שחקנים בכל אירופה ועכשיו יש לנו גם שחקנים שהולכים לחוות את הגביע עולמי. אנחנו מדינת כדורגל. זה כל מה שרצינו. אנחנו מגיעים ואנחנו רק בתחילת הדרך”.

The power of social media to terrorize

Others have observed that our generation is the first to carry a device in our pockets capable of accessing the entire depth and breadth of human knowledge, but mostly we use it to watch videos of kittens. This is not always the case, of course. Some of us use it to enrich our character, others less so.

During last week’s World Cup game between the United States and Germany, sports fans invoked Nazi imagery on Twitter 30,209 times. From referring to the players or referees as Nazis to otherwise throwing the term around, the word was tweeted an average of 3.4 times per second throughout the game. At one point, according to a blog that follows these statistics, references to Nazis came 20 times a second.

People say and do things on social media that they would never do without the anonymity it provides. It is not surprising that people looking for an obvious source of ridicule or debasement would focus on the darkest chapter in a country’s history, and one that is well known. Tweeting vicious names is not the worst that soccer fans have done. However, the phenomenal explosion of the use of “Nazi” during a sporting event is troubling in a few ways. From our perspective, accusations of Nazism should be limited to people who behave like Nazis – and that is a very, very small proportion of people in the world today, thankfully. To use this word with flippant nonchalance diminishes its meaning and the history that surrounds it. A worse thought is that people are using it without knowing its meaning and history.

More to the point, there is a certain amount of hypocrisy involved in non-Germans throwing this word at Germans. As a society, Germany has done a great deal to confront the meaning of its Nazi era, to an extent far greater than other countries that collaborated with the Third Reich, for example. The German government has over the decades been exemplary in trying to learn from that history and make a better society, as well as making restitution financially and, as much as such a thing is conceivable, morally to the Jewish people.

More bizarre is the apparent social media wizardry of the murderers that are killing Iraqis in the quest for a Sunni Muslim caliphate. The New York Times reported on Sunday that ISIS, the Islamic State in Iraq and Syria, “has hijacked World Cup hashtags, flooding unsuspecting soccer fans with its propaganda screeds. It has used Facebook as a death threat generator; the text sharing app JustPaste to upload book-length tirades; the app SoundCloud for jihadi music; and YouTube and Twitter for videos to terrify its enemies.” A particularly grisly example was a video of a policeman being beheaded accompanied by the message “This is our ball. It’s made of skin #WorldCup.”

The Times reported that, weeks before ISIS overran the city of Mosul, it had issued on Facebook death threats to every Iraqi journalist who worked there. Understandably, most of the journalists singled out for death fled the city, which the newspaper suggests may have accounted for why the successful launch of ISIS’s brutal campaign took time to filter out to wide global attention.

While most people on Twitter and Facebook are posting pictures of summer barbecues, kids and pets, ISIS is broadcasting a steady stream of decapitations and other executions of Iraqi soldiers, police and disobedient civilians. These extremists hope to impose a Stone Age social order in the Middle East and, presumably, beyond, but they have no qualms about using the most modern technologies to advance their cause.

Site owners like Google and YouTube are trying to confront their responsibilities, but it is technically difficult – as soon as one post/tweet/video is removed, for example, the content pops up elsewhere. As well, there is debate about the merits of blocking all access to the propaganda, and not just from free-speech advocates, but from intelligence agencies, who would prefer the content be left online because it aids them in tracking the extremists.

This is the power of social media. Death threats that have a tangible impact on war zones and which also carry the potential for intelligence gathering. It’s not just for cat videos anymore.

Battle for the bronze is where the real excitement lies

As the Winter Olympics returned to the headlines these past few weeks and we were filled with memories of four years ago in Vancouver, I decided this time around to root for the bronze medal winners.

I cheered for the bronze because, in my opinion, the most exiting Olympic competition is not the race for the gold, but the battle for the bronze. While it is exciting to see who will win (I did root for gold medal winners, too), I was particularly drawn to cheer for the ones who didn’t lose.

In 1995, a study was carried out by social psychologists Victoria Medvec, Scott Madey and Thomas Gilovich on the psychology of Olympic medal winners. The study showed that athletes who won the bronze medal were significantly happier with their results than those athletes who won the silver. Those who placed second were more frustrated because they had missed the gold medal, while the bronze medalists were simply happy to have received any honors at all (instead of a fourth-place finish). This is even more pronounced in knockout competitions, such as soccer’s World Cup, or the NCAA Final Four competition, where the bronze medals are achieved by winning a playoff; silver medals are awarded after a defeat in the final.

The truth is that the competitions would seem incomplete without a third-place finisher. Imagine if they only gave out a gold medal. It would be all about one person, too egocentric and too exclusive. For that matter, two is really not much better. The silver medalist is merely the guy who didn’t win. Without a bronze, he or she can’t even say, “Well, at least I didn’t come in third.” Number three, on the other hand, has a sense of fullness, of completion. Like the old saying, “three’s a crowd,” everyone is represented. Or, better put like the TV show, “three’s company.”

We know this in our own colloquialisms, as well. Three is the predominant way we categorize the world around us. What do we call the alphabet? The ABCs. What do you tell your kids when they are trying something and can’t get it right? Third time’s the charm (unless it takes more than that, of course). What does the starter say for a race? On your mark, get set, go! You tell a joke, it has to be: a priest, a minister and a rabbi – leave one out and you risk offending by not being inclusive in your offending humor. Nobody stands up at a wedding and shouts two cheers for the bride and groom. At Starbucks, it’s tall, grande and vente. Even made-up terms have a hierarchy. And, in those cases where the expanse of society has necessitated a fourth category – as in small, medium, large and extra large – it has the clear connotation of existing outside the norm, beyond the scope of what is necessary. It just doesn’t fit – pun intended.

Our rabbis knew this, as well. In the Mishnah, Rabbi Shimon the Righteous proclaims, “Al shlosha d’varim ha’olam omed: al haTorah, v’al haAvodah, v’al gemilut chasadim”: “The world stands on three legs: Torah, prayer and deeds of loving kindness.” Leave out any one of these and the world collapses in disarray. The Vahavtah of the Shema gives the same message: love God with all your heart, soul and might – miss one of these and you have not loved God completely. More positively: do all three of these and you can feel a closeness to God that would otherwise escape you.

Three is a very Jewish number. Three patriarchs: Abraham, Isaac and Jacob. It was three days into the journey from Egypt when the Israelites encountered God in the desert. Traditional Jews pray morning, noon and night. Hebrew verbs have three-letter roots, which serve as the foundation for the whole lexicon of Jewish expression. The list goes on.

One of the most powerful instances of three in Jewish tradition is the custom of placing three shovels of earth on a grave at a funeral. I am frequently asked, “Rabbi, why three shovels of earth?” We place three shovels of earth for the same reasons mentioned above. Three is complete; it shows intention and a fullness of action. One could be inadvertent, two is somehow just not enough, but three means that you have fulfilled the mitzvah.

One of my favorite teachings from Jewish tradition is about the mezuzah and why it rests on an angle on the doorpost. Rashi said it should lie flat, while his grandson, Rabbeinu Tam, said it should be vertical. In a rare moment of compromise between these two schools of thought, a student of them both, Rabbi Jacob ben Asher, ordained a third way, a compromise position. It rests on an angle because, among the many given reasons, the key to a peaceful home, to shalom bayit, is compromise, finding a third way.

Bronze medalists give meaning to the achievements of the others, they place everything in perspective. They are not to be forgotten as last of the best, or even remembered as first of the worst. Rather, they are the essential pillar of the competition, the bridge between just making it and not making it at all.

We live most of the moments of our lives on that bridge – balanced precariously between success and failure. Celebrate the bronze medals in the many moments of your life: they are hard fought and hard won.

Rabbi Dan Moskovitz is the senior rabbi of Temple Sholom. Follow him on Twitter, @rabbidanmosk.