police

טרודו מבקר את ישראל ומפגינים תומכי פלסטינים יוצאים נגדו

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, מתח ביקורת קשה על פעילות צה”ל ברצועת עזה וטען כי הרג נשים, ילדים ותינוקות חייב להיפסק. טרודו קרא לממשלת ישראל לנהוג באיפוק מרבי. העולם צופה, בטלוויזיה וברשתות החברתיות. אנחנו שומעים עדויות של רופאים, בני משפחה, ניצולים, ילדים שאיבדו את הוריהם, הוסיף עוד אמר טרודו במסיבת עיתונאים שקיים לפני מספר ימים במחוז קולומביה הבריטית

מאז מתקפת הטרור בשבעה בחודש אוקטובר קנדה הבהירה כי לישראל יש את הזכות להגן על עצמה מפני חמאס. במסיבת עיתונאים טרודו אף הפציר בארגון הטרור להפסיק להשתמש באזרחים חפים מפשע בעזה כמגן אנושי, כלשונו. ובמקביל על חמאס לשחרר את החטופים המוחזקים בשבי החמאס זה חודשיים ימים. עם זאת, ראש ממשלת קנדה כאמור לא חסך ביקורת על התקיפות הקשות נמשכות של ישראל ברצועת עזה

העולם עד להרג הזה של נשים, של ילדים, של תינוקות. זה חייב להיפסק לדברי טרודו. הוא קרא לאחרונה לא פעם להפסקה הומניטרית משמעותית. וזאת כדי לאפשר את שחרור החטופים ולספק סיוע הומניטרי לאזרחים ברצועת עזה, כך שניתן לתת מענה לצרכים אזרחיים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו מיהר לגנות את דבריו של טרודו, וצייץ ברשת החברתית טוויטר: לא ישראל תוקפת בכוונה אזרחים, אלא חמאס שערף ראשים, שרף וביצע טבח באזרחים, בזוועות הקשות ביותר שבוצעו נגד יהודים מאז השואה

לדברי נתניהו, בעוד ישראל עושה הכל כדי להרחיק אזרחים מאזורי התקיפות, חמאס עושה הכל כדי לשמור עליהם שם. ישראל מספקת לאזרחים בעזה מסדרונות הומניטריים ואזורים בטוחים, בעוד חמאס מונע מהם לעזוב באיומי אקדח. נתניהו סיכם את דבריו: החמאס, ולא ישראל, הוא שצריך להיות מואשם על ביצוע פשע מלחמה כפול והוא פגיעה באזרחים תוך הסתתרות מאחורי אזרחים. על כוחות הציוויליזציה לתמוך בישראל בהשמדת הברבריות של חמאס. טרודו ציין כי קרוב לארבע מאות אזרחים קנדיים ובני משפחותיהם פונו כבר מעזה

בדברי הביקורת שלו על ישראל מצטרף איפוא טרודו לנשיאה של צרפת, עמנואל מקרון, שאמר בראיון לרשת הטלוויזיה הבריטית הבי.בי.סי. כי על ישראל להפסיק להרוג נשים וילדים ברצועת עזה. ביקורתו של של מקרון עוררה סערה קשה וזכתה אף לגינויים פומביים רבים מחברי הממשלה בישראל בראשות נתניהו שהעיר, כי המדינה לא צריכה הטפות מוסר מאף אחד

חבר קבינט המלחמה של ממשלת ישראל השר בני גנץ שוחח עם טרודו לאור דבריו, עדכן אותו בהתפתחויות במלחמה והדגיש בפניו את המשך השימוש של חמאס בתושבי עזה כמגן אנושי. בשיחה ציין טרודו את תמיכתו ארוכת השנים בישראל, זכותה להגן על עצמה וכן את הצורך לפעול להשבת החטופים באופן מיידי. טרודו הוסיף כי המשך הסיוע ההומניטרי לתושבי הרצועה הוא בעל חשיבות לשמירה על אפשרות לעתיד טוב יותר לאזור כולו

בינתיים דווקא תומכי הפלסטינים יצאו נגד טרודו ומשטרת ונקובר נאלצה הגן עליו בפני המפגינים. טרודו הגיע למסעדה בוונקובר באחד הערבים האחרונים. קרוב לשלוש מאות מפגינים תומכי הפלסטינים ששמעו על כך הגיעו למקום וקיימו הפגנה מול המסעדה. משטרת ונקובר הגיעה למקום עם כמאה שוטרים. לדברי המשטרה שניים מהמוחים אף נעצרו, ואחד מהם חשוד שהיכה את אחד השוטרים שנזקק לטיפול רפואי. במשטרה מציינים עוד כי המפגינים התאספו ללא התראה מוקדמת ליד המסעדה, החזיקו דגלי פלסטין, וקראו שיש לבצע הפסקת אש מיידית ברצועת עזה. המפגינים צעקו לטרודו כי יש לו דם על הידיים

Calling out antisemitism

When news broke that a Jewish person had been shot near a Los Angeles synagogue on Wednesday a week ago, the police statement said there was “no evidence” that the shooter had been targeting Jewish people. When another Jewish person was shot the next day, near the same synagogue, police repeated that these appeared to be separate incidents and that there was again no evidence that Jews were being targeted. Both victims were injured but survived.

When a single suspect in both shootings was arrested Friday, it turned out he has a long history of bombarding Jewish acquaintances and others with violent antisemitic threats.

There is nothing to be gained by having police or anyone else speculate on motives during or in the immediate aftermath of a crime. But if police are going to venture in that direction anyway, why err on the side of randomness? Denying the possibility of antisemitic intent until evidence makes it impossible to do so is a too-common response. It has happened around the world.

In 2015, two days after terrorists murdered 12 people at the offices of the French magazine Charlie Hebdo, ISIS-affiliated extremists took hostages and murdered four people at a kosher supermarket in Paris. Then-U.S. president Barack Obama referred to the attack on an explicitly Jewish store as “a bunch of violent, vicious zealots who … randomly shoot a bunch of folks in a deli in Paris.” There was, of course, nothing random about the “deli” that was chosen.

It happened again during an antisemitic attack in Jersey City, N.J., in December 2019, when six people were murdered. Police initially said they believed the kosher market was randomly chosen and there was no evidence of terrorism. Within hours, they acknowledged that the perpetrators had “targeted the location they attacked.”

In 2022, there was an 11-hour hostage-taking at a synagogue in Colleyville, Tex., in which there were thankfully no casualties but the perpetrator. A police spokesperson said immediately after the incident that the hostage-taker’s demands were “specifically focused on issues not connected to the Jewish community” and, two days later, officials amended this to “a terrorism-related matter, in which the Jewish community was targeted.”

The reality was less oblique. The perpetrator chose that synagogue because it was closest to the federal penitentiary holding a terrorist he sought to free. He chose a synagogue because that would be the surest way to get his demands met since, as he told the hostages, the U.S. “only cares about Jewish lives” and because “Jews control the world.”

What is this instinct to deny that antisemitism is a cause of antisemitic violence until the evidence makes denial untenable?

In her book People Love Dead Jews, Dara Horn posits that efforts at Holocaust education in recent years may be having the opposite of the intended effect. Rather than making people sensitive to anti-Jewish ideas or crimes, it may set the bar too high. When a few people are murdered in Paris or shot in Los Angeles, after all, it’s not the Holocaust. If the only thing a person (or a society) knows about antisemitism is the Holocaust, then cases of hate crimes involving a couple of people are, well, nothing to get too concerned about.

There may be a denial not only of the magnitude, but of the very existence of the phenomenon itself. We are in a time of reckoning about race and racism. These issues are a central fact in our collective discourse. But antisemitism does not fit neatly into this narrative. When skin colour is the defining factor, white-passing Jews are excluded from the discourse and non-white Jews are made even more invisible than they too often already are. Moreover, the outcomes by which racism is measured are, to some extent, economic inequities. Proof of racism is seen in reduced economic outcomes: higher unemployment, lower household wealth, fewer opportunities. These are not, collectively, how antisemitism manifests. Ergo, in some eyes, this means antisemitism does not exist – or does not have the serious, quantifiable impacts other forms of racism have.

Antisemitic incidents, including violent crime, are at alarming levels, according to every survey and measure available. The least that law enforcement, media and ordinary people can do under the circumstances, when a Jewish individual or community is attacked, is avoid retrenching into a defensive position that defaults to the assumption that anything but antisemitism is at work.

Wherever did the time go?

A few of the clocks that were stolen from Jerusalem’s L.A. Mayer Museum for Islamic Art in 1983, and eventually found and returned. (photos by Daniella Golan)

Over the past few weeks, many countries, including Canada, switched from daylight savings time to standard time. So, it seems like the right time (no pun intended) to talk about the biggest clock and watch robbery in Israel’s history.

Back in 1983, more than 100 antique timepieces vanished from Jerusalem’s L.A. Mayer Museum for Islamic Art. I remember visiting the museum about a year after the robbery, only to find the empty stands and cases – as if the museum staff hoped the watches would magically reappear.

For years, the Israeli police didn’t know where to go with this case. In fact, they struggled for a quarter of a century to solve the mystery of the 102 (a number of media reports stated 106) missing clocks. All that was clear was that, one spring night in 1983, these timepieces disappeared from the museum.

These missing clocks were not like the ones a regular person hangs on their kitchen wall or sits on their nightstand. They were highbrow antiques. Some were inlaid with jewels. Many had been cast from gold. One was made by famed watchmaker Abraham-Louis Breguet for Queen Marie Antoinette, but she met up with the guillotine 34 years before Breguet finished the timepiece – actually, Breguet’s son finished what is called an “open-work” watch.

Altogether, the stolen clocks and watches were worth millions of dollars. Given the magnitude of the theft, a special task force within the police was set up. Reportedly, Interpol was contacted, and the company that had insured the collection hired private investigators.

For years, police theorized that only a group of robbers could have taken so many clocks in one night. It turned out, however, that one thief did the job.

The alleged thief was Naaman Diller, also known as Naaman Lidor. He took advantage of the museum’s incompetence at that time. For example, he discovered that the museum’s alarm system did not work. And, while the museum windows apparently had bars, they were more for show than anything else – Diller/Lidor was able to bend a few of them. He had no difficulty entering and exiting undetected with the stolen items and placing them in his truck outside.

Many of the clocks were physically small and relatively light (i.e., pocket-size timepieces). He took most of them out of Israel. Some were hidden in Holland, some in France and the rest went to the United States. Several ended up in the home he set up in the Los Angeles area.

Despite – or perhaps because of – the great monetary value of his haul and because of how renowned some of the pieces were, Dillor/Lidor found it was hard to sell them. He only managed to sell less than 10% of the stolen collection. The majority of these timepieces spent 25 years locked up, unseen.

Following the robbery, Dillor/Lidor lived on and off in Tel Aviv. In the early 2000s, he reportedly was hospitalized in Israel’s Tel HaShomer Hospital, suffering from skin cancer complications. When told that the cancer had spread to the bone, he refused radiation. In 2004, he died in his Tel Aviv apartment and was buried at Kibbutz Ein HaHoresh, his birthplace. In the end, he willed the clocks to his wife, Israeli ex-pat Nili Shamrat.

Within a few years of Dillor/Lidor’s death, an attorney representing the widow entered into a quiet, negotiated “buy-back” with the museum. According to the L.A. Mayer Museum for Islamic Art, in 2006, 39 of the original 102 stolen clocks were returned.

Two years down the road, the case further unraveled. The museum officially states that investigators located the remaining clocks in various bank safes. Some media reports said the clocks had been in France and in Holland. In any case, the clocks and watches have since made their way back to the museum. Unlike almost 40 years ago, they are now well-secured, with the clock exhibit housed in a sophisticated light-sensitive vault.

In the United States, the widow was charged with receiving stolen property. In 2010, however, she received a sentence of five years’ probation and 300 hours of community service. In her defence, her lawyer successfully maintained that she was a victim of circumstances – that is, her new husband (although they’d been together for many years, they’d been married for only a year when he died) had only told her about the clocks near the time of his death.

Deborah Rubin Fields is an Israel-based features writer. She is also the author of Take a Peek Inside: A Child’s Guide to Radiology Exams, published in English, Hebrew and Arabic.

הימורים לא חוקיים באונטריו

(Wikimedia)

סגירת בתי הקזינו באזור מחוז אונטריו הגבירה את משמעותית את מאמצי העבריינים באזור להגדיל את חלקם בהכנסות מהימורים לא חוקיים. משטרת יורק ניהלה זה חודשים חקירה מסועפת ומסובכת אחר המתחרש בווילה מפוארת באזור מרקהאם שמצפון לטורונטו. זאת לאחר שנתקבל מידע על קזינו מחתרתי שפעל במקלט של הבית המפואר, כאשר סכומי כסף גבוהים מאוד עוברים מיד ליד. התקבל גם מידע על כלי נשק שמוחזקים במקום, כמו גם אלכוהול רב וקרוב לוודאי שגם נערות ליווי הועסקו בשירות לאורחים המהמרים.

במשטרה העניקו עדיפות לחקירה של הקזינו הבלתי חוקי, כרגיל כמו בכל אירוע בנושא פשע מאורגן. חלק מחקירת המשטרה המתמשכת כלל שימוש באמצעים טכנולוגיים כולל מעקב באמצעות כלי טיס מהאוויר. זאת עד שהוחלט שהגיע הזמן לפשוט על הווילה המפוארת. במבצע השתתפו עשרות שוטרים ובלשים מיחידות שונות של המשטרה. שווי הווילה נאמד בכתשעה מיליון דולר והיא מתפרשת על פני כעשרים אלף סווקר פיט.

חוקרים ביחידות אכיפת הפשע המאורגנת של משטרת יורק בהם היחידה למודיעין והיחידה לטיפול בנשק, כנופיות ואכיפת סמים, פשטו על הבית המפואר לאחר שקיבלו צו חיפוש מבית המשפט, בו פעלו לכאורה כקזינו וספא בלתי חוקיים. המשטרה תפסה בפשיטה אחד עשר כלי נשק ולמעלה ממיליון דולר במזומן.

בחודש המאי השנה, יחידת המודיעין האזורית של יורק והיחידה לטיפול בנשק, כנופיות וסמים החלו בחקירה סביב קיום משחקים לא חוקיים, בעיקר בתקופת הקוויד. זאת לאחר שהמשטרה קיבלה מידע בדבר בתי קזינו תת-קרקעיים שפועלים באזור מרקהאם.

בראשית חודש יולי השנה החוקרים ערכו פשיטה לאחר שקיבלו צו חיפוש מבית המשפט על חנות שממוקמת בשדרת מידלנד במרקהאם. בחנות התנהלה פעילות של משחקי מזל לא חוקים. נתפסו שולחנות משחק, מכונות מזל וידיאו ויותר מעשרים אלף דולר דולר. חמישה אנשים ששהו במקום נעצרו.

בשבועות האחרונים יחידות שונות במשטרת יורק, בסיוע צוותים טקטיים ממשטרת מחוז אונטריו ושירות המשטרה האזורית דורהאם, קיימו מעקבים הדוקים על הבית המפואר (שנמצא ליד שדרות מקנזי). לאחר שהתקבל אישור מבית המשפט לצו חיפוש, פשטו השוטרים על הווילה ומצאו שבמקלט שלה פעל קזינו בלתי חוקי ברמה גבוהה. שלושים ושנים אנשים חשודים נעצרו במקום. לאחר חיפוש נרחב בווילה נתפסו אחד עשר כלי נשק עם תחמושת רבה, יחד עם יותר ממיליון דולר במזומן, מכונות משחק ושולחנות. וכן למעלה ממיליון וחצי בקבוקי אלכוהול. האחוזה נסגרה ונאטמה לחלוטין על ידי השוטרים.

חוקרי המשטרה הספיקו עוד לפשוט על בית מגורים באזור וודלנד שבעיר ווהאן לאחר שהתקבל אישור מבית המשפט לצו החיפוש. נמצאו עדויות לפעילות של משחקים לא חוקיים במקום, שלושה אנשים נעצרו ונתפסו למעלה משבעים אלף דולר.

במשטרה מציינים כי הפשיטות שביצעו הן משמעותיות, אך אלה הן רק תחילת המאמצים לפרוק קבוצות פשע מאורגנות, שמפעילות משחקים לא חוקיים באזור יורק. לדברי החוקרים הכסף שעובר בבתי קזינו מחתרתיים אלה מוביל לרווחים עצומים של עבריינים, שמממנים מיזמים אחרים כמו זנות וסחר בסמים. הימורים בלתי חוקיים אלה, גורמים גם לאלימות נשק, מעשי שוד מזויפים, חטיפות, סחיטה באיומים ועוד. המשטרה תמשיך להתמקד בפשע מאורגן באזור יורק ותשתמש בכל כלי העומד לרשותה, כולל חשבונאות משפטית, בכדי להבטיח כי פושעים אלו יישאו באחריות.

בכל החקירות השנה נעצרו עד כה ארבעים וחמישה איש כאשר שלושים ושלושה מהם, הואשמו ביותר משבעים עבירות פליליות.

We cannot walk away

George Floyd’s name may be the best known, but police in the United States (and Canada and elsewhere) have assaulted and killed too many racialized individuals to recount here. While we might hope that the current focus on these needless and unlawful deaths will bring a sea-change in police training and behaviours, the truth is we have seen uprisings of outrage multiple times this century resulting in apparently minimal structural correction. Will this time be different? We can hope so – and act in ways that advance positive outcomes – but one trend is absolutely not helping.

Amid the weeks of protests and riots, the ceaseless attention on this issue has brought to light some factors that are less than encouraging. A backlash to the protests and their sometimes-violent flare-ups unsurprisingly take racist overtones. The mantra “all lives matter,” for example, is a tone deaf and offensive rejoinder to the Black Lives Matter movement. Acts of antisemitism – the spray-painting of a Los Angeles synagogue and a litany of other acts and statements from members of or those supporting a disparate movement – may give perceived consent to some Jews to turn away from the campaign for human equality. But BLM is not an organization; it is a movement. It is made up of scores or hundreds of independent groups and millions of supporters. Some of those individuals are Jews, Black and non-Black. We should be grown-up enough (and sufficiently world-weary) to know that, among any such agglomeration of people, some will express antisemitic ideas. If we are so troubled by this that we throw the baby of racial equality out with the bathwater of fringe extremism, we would be wise to look inward. If we refuse to stand with BLM because of a proportion of bigots in its ranks, take a good hard look at the company we keep by standing with its opponents.

The upshot is that BLM and the larger fight for equality – indeed, the fight to simply keep police from killing African-American and individuals from other identifiable minority communities – is too important to step away from even if we ourselves are targeted by some in the ranks. This should not be about Jews – though, while this should be a given, the world does not work this way. One element that has the potential to strain this alliance is those who have tried to make the relationship between police brutality and racial injustice about Jews: Israelis, specifically.

A tactic has been to focus on training that a comparatively small number of American law enforcement officials have received in Israel. Some voices have made direct parallels between these law enforcement exchanges and police violence in the United States. Some even falsely claim that the knee-on-the-neck move that killed George Floyd is an Israeli invention.

Steven L. Pomerantz, a former assistant director of the FBI and now director of the Homeland Security Program at the Jewish Institute for National Security of America, is an architect of one of the earliest such exchanges, which emerged shortly after the 9/11 terror attacks.

“Despite suggestions to the contrary, there is no field training involved in either the conferences or trips, and no training on holds or arrest mechanics,” he wrote recently. “Participants learn how Israeli law enforcement deters, disrupts and responds to terrorist attacks. They explore the ideology of suicide bombers and other attackers, ways to de-escalate an ongoing incident, and the intelligence-gathering and -sharing process.… Trip participants have discussed efforts to build trust with minority communities, visited hospital trauma units and crime scenes, and spoken with terrorists serving life sentences for murder. One year, JINSA organized a specialized trip for American bomb squad commanders, which focused on topics such as post-blast forensics and the materials used in explosive devices.”

There is a probably no democratic country in the world more experienced in counterterrorism operations than Israel. In today’s world, it would be foolish not to learn from this tragically hard-earned understanding. Like Canada and the United States, Israeli police and military personnel operate with civilian oversight. As Pomerantz writes, it is deceptive to pin on Israel the actions of rogue bad cops in the United States. And, even Jewish Voice for Peace, in their campaign against these law enforcement exchanges, explicitly calls out those who would strip the American context of repressive policing and shift the blame to Israel, as that could be reasonably interpreted as antisemitism and, therefore, harm the movement for solidarity.

It may be that these law enforcement exchanges worldwide – not just those concerning Israel – contribute to the militarization of policing, a trend that is worrying, to say the least. As part of a larger network of exchanges of security forces across the world, it may be that they need to be reassessed. However, to misplace responsibility for police violence – and to choose that scapegoat of ages, Jews – undermines the credibility and the effectiveness of the anti-racist enterprise, and it is disadvantageous to the larger movement for equality.

Good people in the anti-racism movement have and must condemn the targeting of Israel and Jews. Likewise, Jewish people who care about human equality must not step away from this fight, but rather fight on two fronts: against racism and antisemitism. For a better future for ourselves and for other minorities and marginalized peoples, we cannot walk away.

גזענות ואפלייה גם בקנדה

בשבועות האחרונים מפגינים רבים יוצאים לרחובות בערים שונות ברחבי קנדה כדי למחות נגד הגעזנות והאפלייה בארה”ב, קנדה ובעולם כולו.
(רוני רחמני)

קנדה התמודדה בשבוע שעבר עם פרשה הקשורה להפעלת כוח מופרז על-ידי שוטרים נגד בני מיעוטים. ראש הממשלה הקנדי, ג’סטין טרודו, הביע זעזוע עמוק מסרטון וידאו שפורסם ברבים ובו נראים שוטרים עוצרים תוך שימוש באלימות, את הצ’יף של הקהילה האינדיאנית האנדבוריג’ינית במחוז אלבטרה.

בסרטון, שאורכו שתיים עשרה דקות, נראים השוטרים בין השאר מכים את האיש, אלן אדם, בראשו. טרודו ציין לאחר שצפה בסרט כי יש לו שאלות רציניות בנוגע למה שקרה. הוא הוסיף שהחקירה העצמאית חייבת להיות שקופה ולהיעשות כך שנקבל תשובות. בה בעת שכולם יודעים שזה לא מקרה בודד. לדברי טרודו יותר מדי קנדים שחורים וילידים אינם מרגישים בטוחים בסביבת שוטרים. זה בלתי מתקבל על הדעת והממשלה חייבת לשנות את המצב הזה.

המחלקה האחראית על חקירת שוטרים במשטרת אלברטה בודקת כעת את האירוע. המשטרה הגישה נגד אדם כתב אישום בגין התנגדות למעצר ותקיפת שוטר. לדברי עורך דינו של הצ’יף, העימות כולו החל בגלל שפג התוקף של לוחית רישוי של רכבו.

בשבועות האחרונים מפגינים רבים יוצאים לרחובות בערים שונות ברחבי קנדה כדי למחות נגד הגעזנות והאפלייה בארה”ב, קנדה ובעולם כולו.

קנדה מתנגדת לתוכנית הסיפוח של ממשלת ישראל

סוכנות הידיעות הפלסטינית הרשמית (וופא) דיווחה לאחרונה כי קנדה הבהירה לרשות הפלסטינית, כי מתנגדת לתוכנית הסיפוח הישראלית של השטחים הכבושים. זאת כיוון שהסיפוח עומד בסתירה לחוק הבינלאומי.

על פי הדיווח של סוכנות הידיעות הפלסטינית, עמדת קנדה נגד הסיפוח נמסרה בשיחה בין שר החוץ של קנדה, פיליפ שמפיין, לבין שר החוץ הפלסטיני, ריאד אל-מאליכי.

שר החוץ הקנדי ציין כי אם קנדה תיבחר לחברה זמנית במועצת הביטחון של האו”ם, היא לא תחריש אלא תשמיע את קולה כדי לשמור על השלום והיציבות במזרח התיכון. וכן תפעל מול ישראל והפלסטינים כדי להשכין שלום בין הצדדים. בהקשר זה, קרא שר החוץ הפלסטיני לקנדה להמשיך בלחץ על ישראל כדי לסכל את תוכנית סיפוח השטחים, כולל באמצעות איום בסנקציות נגדה.

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, אמר לא מכבר כי העביר מסר ברור להנהגה בישראל בנוגע לתוכנית סיפוח השטחים הכבושים בציינו, כי קנדה סבורה שמהלך זה עלול לעכב את האפשרות להגיע לשלום בר קיימא במזרח התיכון ועל כן היא מודאגת מאוד מכך.

קנדה האריכה את איסור כניסת אוניות נוסעים לשטחה עד לסוף חודש אוקטובר

ממשלת קנדה האריכה את האיסור על פעילות אניות תענוגות בשטחה עד השלושים ואחד באוקטובר שנה זו. זאת עקב מגיפת הקורונה העולמית. שר התחבורה, מארק גארנו, הודיע על הצעדים המעודכנים בנוגע לאוניות התענוגות וספינות הנוסעים, וציין כי הממשלה מחויבת להגן על אזרחי קנדה, במיוחד בתקופה מאתגרת זאת. מסיבה זו הוא הכריז על צעדים עדכניים עבור אוניות תענוגות ואניות נוסעים אחרות בקנדה, שכוללים איסור פעילות של אוניות תענוגות גדולות במים קנדיים עד סוף חודש אוקטובר שנה זו.

על פי התקנות, אוניות נוסעים המובילות מעל למאה איש על סיפונן עם מקומות לינה לא יורשו להיכנס למים הקנדיים כאמור עד סוף אוקטובר. בנוסף אוניות נוסעים עם יותר משניים עשר איש לא יורשו גם להיכנס למימי החופים בקנדה (הארקטי, נונאציאווט, נונאוויק ולברדור) גם כן עד סוף חודש אוקטובר.

מעבורות, מוניות מים ואוניות נוסעים חיוניות אחרות צריכות ליישם התקנות חדשות, שלפיהן הן יפעלו עם מספר מופחת של נוסעים. ובנוסף עליהן לנקוט באמצעים שונים להתגוננות מפני המגיפה.

כמו בסרטים

ג‘רוד סין שלמד לרקוד בתקופה כשהוא היה סטודנט, לא התבלבל לרגע והצטרף אל הצעיר ורקד עימו, אל מול הצעירים הנדהמים שליוו אותו במחיאות כפיים סוערות. (Vivid Media)

פלילים כמו כמו בסרטים 1: שוטר שנקרא לאירוע פלילי באונטריו רקד מול המצלמה

בדרך כלל שוטרים לא גורמים לאזרחים להרגיש בנוח והם מעדיפים להתרחק מהם עד כמה שאפשר. בוודאי שאף אחד לא מצפה שלובשי המדים המפחידים ירקדו ככה סתם ברחובות. אך מתברר שמה שקורה בדרך כלל רק בסרטים, קרה באחד הרחובות הסמוכים לקמפוס של המכון הטכנולוגי של אונטריו, במרכז העיר אושווה.

המשטרה הוזעקה על ידי אחד מהתושבים המקומיים שדיווח על מריבה אלימה מרובת משתתפים באחד הרחובות. השוטר ששמו ג’רוד סין, נהג במהירות למקום בניידת שלו מלווה כרגיל במקרים שכאלה, עם תאורה מהבהבת וסירנה. הוא החנה את הרכב בצד רחוב וכשיצא ממנו במהירות הבחין בבחור צעיר שזז בצורה מוזרה, מתחת לתאורת הרחוב, ומסביבו מתגודדים מספר גדול של צעירים סקרנים. לאחר כמה שניות של אבחנה קלט סין שלא מדובר בכלל באירוע אלים, אלא שהצעיר פשוט רוקד בסגנון היפ פופ וחבריו עומדים סביבו ומסתכלים, ואחד מהם אף מצלם אותו במצלמת וידאו.

סין שלמד לרקוד בתקופה כשהוא היה סטודנט, לא התבלבל לרגע והצטרף אל הצעיר ורקד עימו, אל מול הצעירים הנדהמים שליוו אותו במחיאות כפיים סוערות. לאחר שסיימו לרקוד והצעיר התחבק עם השוטר והודה לו, הוא הסביר את הרקע למעשיו: “אני סטודנט מהמכון הטכנולוגי המקומי שמתאמן בימים אלה לתחרות ריקודים חשובה מאוד. כן. אני רוצה לזכות בה”. אחד מחבריו העלה לרשתות החברתיות בהן יוטוב ופייסבוק את סרטון הווידאו של השוטר היפ פופ הרוקד עם הסטודנט, שזכה איך לא לצפיות רבות מאוד.

פלילים כמו בסרטים 2: בן 14 צבר כבר ארבעה עשרה הרשעות בדומה לגנגסטר

ילד בן 14 נמצא בדרך הנכונה והבטוחה לקריירה של גנגסטר אלים. הוא הספיק לצבור כבר לא פחות מ-14 הרשעות רק בשנה האחרונה. השופט במשפטו האחרון דיבר אליו ישירות ואמר לו בצורה ברורה: “אתה רק בן 14 ומדבר ממש כמו גנגסטר. מה טוב בזה. אין שום זוהר בחייהם של הגנגסטרים. אילו הם אנשים שנמצאים בצרות צרורות. אל תשכח זאת”.

הילד (שהמשטרה לא מפרסמת את שמו מפאת גילו הצעיר) מקמלופס נשפט בבית המשפט המחוזי בעיר, לאחר שממש איים לירות באחד מחבריו. הוא לא פחד לכתוב בדף הפייסבוק שלו את הדברים הבאים נגד אותו חבר: “באמת שלא אכפת לי אם יקח לשוטרים מספר חודשים למצוא אותי. אני אהרוג אותך לפני שאתפס על ידי כוחות המשטרה”. הילד המאויים שחשש לחייו טען בחקירתו במשטרה, כי חברו שאיים להרוג אותו נושא אקדח כל הזמן. הוא אף מאמין שהוא משתייך גם לאחת מכנופיות פשע של אזור קמלופס.

עורך דינו של הנאשם ציין במשפט כי מרשו פשוט כעס מאוד על חברו, שדיבר בגנות אמו. וכן הוא סובל מעת לעת מהתפרצויות כעס. עורך הדין הציע לשופט שהנאשם יבצע עבודות שירות לטובת הקהילה המקומית וכך ילמד את הלקח לעתיד. השופט חשב אחרת ולא קיבל את הצעת הסנגור של הילד. הוא החליט להטיל על נאשם מעצר בית למשך שבעים וחמישה יום תחת פיקוח הדוק בשעות הלילה. בנוסף הוא אסר עליו להחזיק בנשק וכן אסר עליו לבוא במגע עם הילד שהוא איים עליו. עם תום מעצר הבית הילד יהיה בפיקוח קצין מבחן במשך שמונה עשר חודשים. השופט הוסיף וציין עוד כי אם הילד המסוכן יפר את תנאי העונש שנקבעו לו הוא ישלח הישר לכלא, ממש כמו גנגסטר.

הזכייה הרגה אותו

בחודש פברואר של שנת 2006 עת היה בן עשרים וארבע, זכה דניאל קרלי שגר בעיר סנט קתרין בלא פחות מחמישה מיליון דולר, בהגרלת הלוטו של אונטריו לוטו אנד גיימבלינג קורפורשיין. (צילום: Lottery & Gaming Corp. via thestar.com)

במקרה של דניאל קרלי ממחוז אונטריו אפשר להגיד בביטחון שהטפשות מנצחת. בחודש פברואר של שנת 2006 עת היה בן עשרים וארבע, זכה קרלי שגר בעיר סנט קתרין בלא פחות מחמישה מיליון דולר, בהגרלת הלוטו של אונטריו לוטו אנד גיימבלינג קורפורשיין. ואילו עתה בגיל שלושים וחמש ללא דולר בכיסו, חייו השתנו מקצה לקצה והוא נכנס לאחרונה לכלא לשנתיים וחצי על הברחת קראק קוקאין.

את מה שעבר קרלי בעשר השנים האחרונות אפשר לתעד סרט קשה לעיכול, עם פתיחה מבטיחה וסוף נוראי. לאחר הזכייה החליט קרלי לתרום כספים למספר ארגונים בהם, לקרן שאירגנה אירועים לאנשים חולים. משום מה הוא החליט להשאיר את מרבית כספי הזכייה הגדולה שלו בבנק ולהינות מהריבית. חלק לא מבוטל מהכסף הושקע בבר שקרלי פתח. לאחר מספר שנים נולד לו ילד (שכיום הוא בן שבע) מבת זוגתו דאז (כאשר השניים הספיקו בינתיים להיפרד).

באופן מדהים להפליא “הצליח” קרלי לשרוף למעלה ממחצית מכספי הזכייה בתוך השלוש השנים הראשונות, על רמת החיים הגבוהה שלו. בעותה עת במקביל הוא החל להשתמש בסמים קשים בכמות גדולה, עד שהפך למכור לקוקאין והרואין. לטענת עורכת דינו רבים מאלה שהכירו אותו, ניצלו את תמימותו והוציאו ממנו כספים בסכומים גבוהים. הוא פשוט לא ידע כיצד לתנהל עם כספי הזכייה, ובעיקר מול אנשים שהוא לא היה בליגה שלהם. הסוף המר כאמור ידוע וקרלי הסתבך בפלילים לאחר שהבריח קראק קוקאין. זאת כדי לממן את השימוש בסמים הקשים עד לבסוף הוא נתפס. המשטרה ניהלה מעקב אחריו ואחרי שותפיו לפשע במשך כתשעה חודשים, ומצאה שהוא פועל במסגרת ארגון פשע גדול ומוכר באונטריו.

לאחר שנעצר החליט קרלי לעבור הליך ארוך של שיקום וגמילה מסמים קשים. בית המשפט העליון של סנט קתרין פסק לקרלי שנתיים וחצי בכלא. אילו היה לו עבר פלילי העונש היה גבוה עוד הרבה יותר. ועתה כשהוא יושב בכלא הפדרלי בוודאי יש לו מספיק זמן לחשוב כיצד הפך ממיליונר חופשי לחסר כל כלוא. לסרט על קרלי אין סוף הוליוודי.

נסיעה לא שיגרתית: שוטרים עצרו זוג שעשה סקס בזמן נהיגה

לשוטרים בניידת לא היה ברור מדוע המכונית שלפניהם באחד הכבישים הראשיים של ריצ’מונד, לא נוסעת ישר אלא זזה מצד לצד ללא הפסקה. שני השוטרים הגבירו את המהירות והבחינו ששני בני הזוג ברכב יושבים יחד במושב הנהג. ומהתקרבו לרכב הם נדהמו לראות שהם עושים ממש סקס תוך כדי נסיעה. השוטרים הורו מייד נהג לעצור בצד הכביש ולפתוח את החלון. הנהג עצר את רכבו ותוך שהוא מתנשף ומזיע, הוא העביר את בת זוגתו למושב שלידו ופתח בקושי רב את החלון. השוטרים ציינו בדוח שכתבו לאחר האירוע כי הנהג “התקשה להתרכז בנהיגה”. הצעיר בן התשע עשרה קיבל בו במקום קנס גבוה בגובה חמש מאות וחמישים דולר על נהיגה חסרת אחריות, נהיגה ללא חגורה ועל מעשה שאסור ברבים.

בתחנת המשטרה לא זוכרים מקרה יוצא דופן שכזה של נוסעים שעשו סקס תוך כדי נהיגה בכביש ראשי. מפקד התחנה בהודעה לעיתונות הציע לזוגות למצוא מקום פרטי ולא על הכביש לקיוום יחסי מין. בחשבון הטוייטר של המשטרה נכתב בין היתר כי: “אחד השוטרים שלנו עצר זוג שקיים מגע מיני ברכב. הליך קבלת הרשיון ובדיקת זהות הנהג היה ארוך מן הרגיל”.

רובים ללא שושנים בוונקובר

כוח גדול של משטרת ונקובר עצר ביום ראשון בלילה שני חשודים שבידם נמצאו חמישה רובים. (צילום: Roni Rachmani)

רובים ללא שושנים בוונקובר: המשטרה עצרה שני חשודים שבידם נמצאו חמישה רובים

כוח גדול של משטרת ונקובר עצר ביום ראשון בלילה שני חשודים שבידם נמצאו חמישה רובים. השניים נסעו במונית בשכונת ייל טאון ונעצרו על ידי השוטרים בצומת הרחובות הומר ודיווי, לעיני אזרחים נדהמים. כחמש עשרה ניידות הגיעו למקום במהירות וחסמו את המונית. החשודים הוצאו במהירות ללא אלימות והועברו בנפרד לשתי ניידות עצירים והובלו למעצר. נהג המונית הועבר לאחת הניידות ונחקר וכן נחקרה בחורה צעירה שעדיין לא ברור כיצד כי קשורה לפרשה. לפי הערכת אזרחים שנכחו במקום משטרת ונקובר קיבלה מידע מוקדם על החשודים עם הרובים שישבו במונית צהובה שנסעה בייל טאון. זה מסביר את כוח המשטרה גדול שהוזעק למקום והכיל למעלה מעשרים שוטרים, חלקם בלבוש אזרחי.

מתנתקים מהרשת וחוזרים לשחק באוף–ליין: נפתחים בתי קפה עבור משחקי חברה סביב שולחנות כמו פעם

טרנד חדש/ישן בקנדה: ציבור שלם של מבוגרים החליט שהגיע הזמן להתנתק מרשת האינטרנט לפחות למספר שעות בערבים. וזאת כדי להיפגש עם חברים למשחקי חברה בבתי קפה, ממש כמו בימים של פעם. מתברר שלרבים רבים נמאס כבר מההתחברות האינסופית למחשב ולסלולר, והם מבקשים לחזור קצת אחורה לימים יותר פשוטים וספונטניים בהם היו אנשים נפגשים לשיחות חולין או מתגודדים סביב שולחנות, ומשתתפים במשחקי לוח שונים. בין המשחקי הלוח: מונופול, מחשבת, דמקה, דיפלומטיה, הרמז, פוארטו ריקו, סיכון, שבץ נא, צוללות, קוורטו, שחמט ועוד רבים אחרים.

בעיר קלגרי שבמחוז השכן (אלבטרה) נפתחו כבר לפחות שלושה בתי קפה שמיועדים למי שמעוניין להיפגש עם חבריו למשחקי חברה באוף-ליין, בשעות הערב והלילה. המשחקים מתנהלים בליווי אוכל ושתייה קלה או חריפה שמתפרסמים בתפריטים מיוחדים. בכל בית קפה מוצבת ספרייה עשירה עם עשרות משחקי לוח שונים תוצרת צפון אמריקה או אירופה. תמורת כחמישה דולר האורחים יכולים לשחק במשחקי הלוח כמה זמן שהם רוצים. הצוות של בתי הקפה עוזר למשתתפים למצוא את המשחק המתאים להם ומסביר להם מה הוראותיו, פשוטות כמסובכות. בעלי בתי הקפה מציינים בסיפוק כי לקוחותיהם נראים מחויכים ורגועים לאחר סיימו לשחק ביחד עם חבריהם סביב השולחנות. ובקיצור: משחקי הלוח אין – והאינטרנט אאוט.

מה עושים כמאוד שרעבים ומסוממים ?חוטפים אוטובוס ומסיעים אותו הישר לסניף של טים הורטונס

דניאל פרירה (31) מטורונטו היה רעב מאוד ונתון להשפעת סמים קשים כך מתברר. אז מה הוא עשה? פשוט מאוד. פרירה חטף אוטובוס ציבורי, שלח מייד את כל הנוסעים החוצה ואילץ את הנהג המפוחד להסיעו הישר לבית קפה. שם פרירה עצר לאכול משהו קל, שתה קפה ולא שכח להתקשר למשטרה ולספר לשוטרים הנדהמים מה שעולל לאוטובוס ולנהג המסכן.”אני נמצא תחת השפעת סמים קשים. חטפתי אוטובוס שנמצא כרגע בחניון של טים הורטונס”, הודה פרירה בשיחת הטלפון שלו עם המשטרה.

בתחנת המשטרה המקומית קיבלו מידע מוקדם שצעיר חטף אוטובוס באיומי סכין חדה בשעות הלילה המאוחרות. הוא אילץ את הנהג לסטות ממסלולו הרגיל ולנהוג מהר מאוד לאחד מסניפי רשת טים הורנטוס. זאת תוך התעלמות מאורות הרמזורים האדומים ושלטי העצור שבדרך. השוטרים שהגיעו במהירות לקפה מצאו בחנייה את האוטובוס והנהג שלו שרעד מפחד. מתברר שהנהג לא נפגע וכן שלום לכל עובדי ולקוחות בית הקפה. כולם נשלחו החוצה עד שפרירה שישב בשקט ושתה קפה נעצר במהירות וללא התנגדות, והובל אחר כבוד למעצר. החוטף הרעב יואשם בחמישה סעיפים פליליים חמורים ובקרוב יעמוד למשפט.