Tag: Justin Trudeau

Religion and politicians

In an interview with the CBC last week, federal Green party leader Elizabeth May was asked who her personal hero is. She responded, “Jesus Christ.” Almost immediately, she apologized, saying that she had responded while failing to “self-edit.”

Canadians, by and large, are not so open to publicly discussing matters like religion, politics or other things that could be perceived as controversial. But political leaders should be prepared to discuss things in their lives that have shaped them. In fact, religion seems likely to be more central in this election than it has been in decades.

New Democratic Party leader Jagmeet Singh felt compelled to address his religion in an ad (notably aimed at Quebec voters) about how his identity as a Sikh influences his worldview.

While Quebec’s Bill 21, which bans the display of religious symbolism in the public service, means Singh would not be permitted to teach in the province or hold certain roles in the civil service, he managed to finesse the issue quite neatly. He found a sort of common ground by acknowledging that Bill 21 is an effort by Quebecers to protect and preserve their identity, the importance of which he acknowledged paralleled his own pride in his identity and the importance it holds in his life.

Over the weekend, he also managed to continue discussing the topic while having a few laughs, which rarely hurts. Singh, who has struggled to connect with voters in the pre-election period, may come out of this round a winner by making Quebec voters and other Canadians take a good look at him for the first time.

Meanwhile, Liberals are trying to portray Conservative party leader Andrew Scheer as having a hidden agenda, based on his Catholic religious beliefs, on issues like reproductive freedom and equal marriage.

Scheer and Prime Minister Justin Trudeau, both Catholics, have taken similar approaches, asserting that their religious views will not dictate party or government policies. However, there is probably a different calculation being made on each side. Trudeau’s policies are probably more liberal than the teachings of his church, so segmenting the two prevents an undesirable schism with his church. Scheer is probably calculating that his beliefs in the teachings of his church are not shared by the majority of voters; therefore, segregating his political and religious positions may have a hint of political expediency. In both cases, Trudeau and Scheer have been vague and both have attempted to move past the topic. (This is tougher for Scheer, whose grassroots supporters, in many cases, are more religiously conservative than the average voter. Working on not alienating them while courting middle-of-the-road voters places him in a bit of a bind.)

The reticence by Trudeau and Scheer to enthusiastically discuss their religious views, and May’s odd flip-flop on Jesus, may be a consequence of a root misunderstanding around the separation of church and state: the concept is that religious institutions should not unduly influence, or be influenced by, governments. It does not mean that individual elected officials should neuter their religious views as they cross the threshold into the legislature. If one’s deeply held religious beliefs and values are what make up a person’s identity, worldview and morality, these are things that should very much be on the table for people seeking the public’s trust. By example, there is plenty in biblical literature that May could have cited as motivators for her environmental priorities. That kind of openness would be refreshing. Singh tried it. We’ll see what happens.

If religious adherence is an important part of who a candidate is, it would be nice to think that they would not be embarrassed or shy to share these perspectives with us. Canadians would perhaps understand our leaders better – including when they say that they personally believe one thing but would not legislate it on the country, which is an entirely legitimate position.

What likely makes voters suspicious or skeptical is when a politician seems to be hiding something, is ambiguous about how their beliefs might guide policy positions, or is ashamed of who they are.

נשיאה של ישראל ביקור בקנדה

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, קיים לאחרונה ביקור רשמי בקנדה, שכלל פגישת עבודה עם ראש הממשלה, ג‘סטין טרודו. (Mark Neiman GPO)

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, קיים לאחרונה ביקור רשמי בקנדה, שכלל פגישת עבודה עם ראש הממשלה, ג’סטין טרודו. טרודו אמר לריבלין בפגישה ביניהם: “אנו מציינים שבעים שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. יש לנו הרבה על מה לדבר כמו חידוש הסכם הסחר שלנו, ולדבר על פלורליזם ועל סובלנות ומאבק נגד שנאה וחוסר סובלנות. אני יודע שאתה מחזיק בדעות חזקות בנושא הזה. תענוג גדול לשבת איתך בזמן שבו ישראל וקנדה חברות נהדרות”. ריבלין הישיב לטרודו: “תענוג להיות איתך ולהכיר חבר כל כך טוב. אנחנו חולקים ערכים ואידיאלים. יהודים באו לקנדה כבר לפני מאה וחמישים שנה. אני גאה מאד להיות כאן ולהחליף ידע ורעיונות איתך. אנחנו חווים ימים קשים במרחב, ואתם עושים המון עבורנו במטרה לשמור על המרחב העדין ועל הקיום שלנו. אתם עושים זאת בסוריה, בלבנון ובסיני”. הנשיא הודה לטרודו על תמיכתה של קנדה בישראל בזירה הבינלאומית ועל התמיכה נגד הפעילות האנטישמית של תנועת הבי.די.אס. ריבלין מקווה שקנדה תביע עמדה נגד מהלכים חד-צדדיים של הפלסטינים נגד ישראל. וכנגד היחס המפלה כלפי המדינה במוסדות הבינלאומיים.

השניים דנו בסוגיה האיראנית והנשיא ציין לטובה את החלטת הפרלמנט הקנדי על הקפאת היחסים עם איראן, ואת ההכרזה כי משמרות המהפכה האיראניים הם ארגון טרור. בנושא זה אמר ריבלין: “איראן מובילה את התבססות הציר השיעי בעיראק, סוריה, לבנון ותימן. ובפעולותיה היא מחריפה את המתח הסוני-שיעי, העלול להביא להסלמה אזורית ולאיים על העולם כולו”. הנשיא הדגיש כי: “אסור לעולם לאפשר התבססות איראנית. בלימת ההתבססות האיראנית תושג רק באמצעות לחץ בינלאומי מתואם ופעולות צבאיות נקודתיות בכל עת שנדרשת”.

לפני הפגישה עם טרודו, נפגש הנשיא עם המושלת הכללית של קנדה, ז’ולי פאייט. השניים קיימו פגישת עבודה מדינית. הנשיא העניק למושלת (שהייתה בעבר אסטרונאוטית והיו לה שתי משימות בחלל), דגם מוקטן של החללית “בראשית”. החללית הישראלית הראשונה עתידה הייתה לנחות על הירח וכידוע התרסקה וגרמה לעוגמת נפש גדולה בישראל. פאייט אמרה דברים מרגשים לזכרו של האסטרונאוט הישראלי, אילן רמון ז”ל, שעימו הייתה ביחסי ידידות. ריבלין מצידו הזכיר את מותה של אשתו, רונה רמון, ופאייט אמרה שהדבר מאוד העציב אותה.

טרודו וראש עיריית טורונטו, ג’ון טורי, השתתפו באירוע מיוחד: שבעים שנה לידידות בין קנדה וישראל. האירוע נערך בטורונטו בהשתתפות כאלפיים איש. הוא אורגן על ידי מגבית היהודית קנדה והבונדס, בשיתוף פעולה עם ארגון הגג של הפדרציות היהודיות בקנדה.

טרודו נשא באירוע נאום פרו-ישראלי יהודי יוצא דופן, גינה את האנטישמיות ואמר כי בניגוד אליה, הערכים היהודיים של נתינה וקהילה הם ערכים קנדיים. טרודו: “האנטישמיות בעולם מרימה ראש. התקפות אנטישמיות מתרחשות נגד ילדים שהלכו עם כיפות בקנדה, ההתקפה נגד בית הכנסת בפיטסבורג, ההתקפות בפריז, בירושלים ובכל העולם. אנטישמיות נמצאת במגמת בעלייה והיא מפיצה שנאה”. טרודו הוסיף עוד כי האנטישמיות החדשה כוללת גם את הדמוניזציה של ישראל. לדבריו אין מקום לתנועת האפרטהייד נגד ישראל בקנדה. ראש ממשלת קנדה הדגיש: “אני יכול להבטיח לכם שקנדה תמיד תגנה כל שנאה נגד כל קהילה, ותזכיר את המסר שוב ושוב כי אנטישמיות היא התקפה על קנדה. ישראל היא לא רק בת ברית, אלא שותפה אמינה שאפשר לסמוך עליה והיא יכולה לסמוך עלינו”.

טרודו אפוא מנסה להתקרב לישראל ואל היהודים בקנדה לקראת הבחירות הכלליות שיערכו כאן בחודש אוקטובר.

אנדרו שייר קורא לג’סטין טרודו להתפטר

  (Andre Forget/OLO) ראש האופוזיציה, אנדרו שייר

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, הסתבך ולא ברור כלל אם יצליח להיבחר שוב בבחירות הכלליות שיערכו בחודש אוקטובר. זאת לאור טענת שרת המשפטים והיועצת המשפטית לשעבר, ג’ודי ווילסון-רייבולד, כי הוא, אנשי לשכתו ושר האוצר, ביל מורנאו, הפעילו עליה לחץ להתערב הליך המשפטי נגד חברת הבנייה וההנדסה אס.אן.סי לאוולין החשודה בשחיתות, ולמנוע את העמדתה לדין. החברה נחשבת למהגדולות בעולם והמטה שלה ממוקם בקוויבק.

ראש האופוזיציה, אנדרו שייר, מהמפלגה השמרנית קרא לטרודו להתפטר לאלתר בטענה “שאיבד את סמכותו המוסרית לשלוט”. שייר ביקש גם מהמשטרה הפדרלית לחקור את הפרשה. שייר שכנראה אין לו מה למכור לבוחריו השמרנים לקראת הבחירות הקרובות, ממשיך לטעון בכל הזדמנות כי על ראש ממשלה להתפטר. מרבית הפרשנים בתחום לא קונים את הטענות של שייר.

טרודו מצידו ממשיך להסביר: “אני והצוות שלי פעלנו בצורה הולמת ומקצועית. לחלוטין אינני מסכים עם תיאור האירועים האלה מצד היועצת המשפטית לשעבר”. טרודו הוסיף כי הוא ואנשיו לא עברו על החוק ואין מקום להמשיך ולדון בנושא. בכל מקרה הבוחר יאמר את דברו בבחירות שיערכו בקרוב.

ווילסון-רייבולד הופיעה לפני כשבועיים בפני ועדת המשפטים של הפרלמנט, שטחה את טענותיה וענתה לשאלות במשך שעות, כשהאירוע הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה. שרת המשפטים והיועצת המשפטית של טרודו לשעבר, טענה כי הוא, אנשי לשכתו ושר האוצר, הפעילו עליה לחץ בלתי פוסק במשך כארבעה חודשים שנבע ממניעים פוליטיים, להתערב בהליך המשפטי נגד אס.אן.סי לאוולין החשודה בשיחוד אנשי ממשל בלוב, כדי לזכות בחוזים ממשלתיים. הניסיונות להשפיעה על דעתה כיועצת משפטית ועל התביעה העצמאית בקנדה, נועדו למנוע את העמדת החברה וראשיה לדין ולבקש לפטור אותה בקנס כספי בלבד. זאת כדי למנוע את החלטת הנהלת החברה להעביר את משרדיה למחוץ לקנדה, דבר שיגרום לפיטורי אלפי עובדים. טרודו שחושש שמהלך כזה יעיב על ההצלחה הכלכלית של ממשלתו הזכיר לווילסון-רייבולד לטענתה, כי גם אזור הבחירה שלו נמצא בקוויבק. עם זאת ווילסון-רייבולד טענה מפורשות כי טרודו ואנשיו לא עברו על החוק. אך למפתיע בסוגיה זו האופוזיציה שמאמינה לכל מילה שלה, ממשיכה לטעון כי טרודו עבר על החוק? שרת המשפטית לשעבר בשלה אך את האופוזיציה זה לא מעניין.

לאור התנגדותה להתערב בהליך המשפטי בעניין חברת הבנייה, טוענת עוד ווילסון-רייבולד, כי בינואר טרודו העביר אותה במתפקידה לתיק זוטר (השרה לענייני יוצאי הצבא), ולבסוף היא התפטרה מהממשלה במהלך פברואר.

טרודו דוחה גם את הטענה הזו של שרת המשפטי לשעבר שלו ומציין, כי היא הועברה לתפקיד אחר רק בגלל שהשר לענייני יוצא הצבא פרש מהממשלה. אחרת היא הייתה נשארת בתפקידה עד היום עד כמה שזה היה תלוי בו.

מעניין שווילסון-רייבולד טענה בחקירתה כי אולי יש מקום להפריד בין התפקידים שר המשפטים בממשלת קנדה והיועץ המשפטי לממשלה, כיוון שכפל התפקידים יוצר בעייה כמו זו של סוגיית אס.אן.סי לאוולין. אך מדוע היא לא חשבה על כך בטרם מונתה לתפקיד הכפול? או בזמן שהחלה למלא אותו?

יועצו הבכיר של טרודו לשעבר, ג’רלד באטס, שהתפטר מתפקידו לאור הפרשה, נחקר אף הוא בוועדת המשפטים של הפרלמנט. הוא דחה את טענותיה של שרת המשפטים לשעבר. לדבריו שתי פגישות או שתי שיחות טלפון בחודש בנושא אס.אן.סי לאוולין, לא היווו שום לחץ על ווילסון-רייבולד.

Self-inflicted troubles

There are few political leaders who can rest easy these days. Movements are sweeping the world, upending existing assumptions and bringing or threatening major change.

In Venezuela, the leadership is still contested between the far-left incumbent President Nicolás Maduro and the Western-backed opposition leader Juan Guaidó, who claims the presidency. In Brazil, a new rightist regime is making nice with U.S. President Donald Trump and Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu. Far-right parties continue to make gains in European elections, including last weekend’s vote in Estonia, while a movement in Spain is exhuming the fascist past of the Franco era.

In Canada, we appear to be in the midst of the most dramatic political scandal in recent memory. Former justice minister and attorney general Jody Wilson-Raybould’s testimony last week to the Commons’ Justice Committee blew the lid off what she called inappropriate, excessive political interference and veiled threats from the prime minister and other top government officials, who allegedly attempted to influence her decision around a criminal case involving the Quebec corporation SNC-Lavalin. Wilson-Raybould’s testimony painted a picture of a leadership that couldn’t differentiate between the partisan interests of the Liberal party and the judicious operations of the affairs of the government of Canada. The prime minister’s recently resigned former chief of staff, Gerald Butts, was to address the same committee this week, presumably to voice the narrative of the Prime Minister’s Office. But, before he had time to utter his first word, another cabinet minister, Treasury Board president Jane Philpott, abruptly quit cabinet Monday.

“I must abide by my core values, my ethical responsibilities and constitutional obligations,” Philpott declared in a written statement. “There can be a cost to acting on one’s principles, but there is a bigger cost to abandoning them.” Yikes! What does she know that we don’t know? And when do we find out?

The parallels and differences were stark on the same day last week between American and Canadian politics. While Wilson-Raybould was having her say, Trump’s former personal lawyer, Michael Cohen, was unloading a decade’s worth of pent-up hostility at his former boss in front of members of the U.S. Congress. While Wilson-Raybould was handled with figurative kid gloves by fellow Liberals on the committee (whose job, in some ways, was to defend the prime minister and his government on the issue), the reaction from Republicans toward their former ally was anything but cordial. Trump-allied congresspeople went at Cohen hammer and tong, accusing him of being a serial liar, the irony of the scene seemingly lost in their moral indignation.

While both Trudeau and Trump had a very bad week, impeaching Trump seems like a nearly impossible dream given the loyalty of most Republicans to defend his every action. But Trudeau, whose party is now facing almost certainly more challenging conditions in October’s election, may have an internal revolt on his hands if he does not somehow square the circle of the SNC-Lavalin catastrophe and its associated circus side-shows and, not secondarily, reassure his caucus that they’re not all going to get the boot because their leader interfered with a fundamental tenet governing the proper proceedings of justice and rule of law. This is probably far from over.

In Britain, Prime Minister Theresa May flounders about trying to find some resolution to the impending exit from the European Union, which is scheduled to happen in three weeks. The terms of that breakup – and whether it will take place as planned, be delayed or somehow permanently put on hold – remain entirely uncertain. The governing Conservatives and the opposition Labour party have all acted like amateurs through this process, stumbling from one failure to another. Last week, Labour announced they would support a second referendum on the issue, which could provide an escape hatch. If only the deadline for Brexit were not now being counted in hours.

In Israel, King Bibi faces the most serious threat to his leadership in years. Netanyahu was notified last week that he will almost certainly face indictment for bribery, fraud and breach of trust based on allegations that he has provided benefits to allies and friends in return for gifts like pink champagne and cigars, as well as allegedly bartering favours for positive media coverage. With an election now a month away, and facing a new opposition coalition headed by Benny Gantz, the former chief of general staff of the Israel Defence Forces, Netanyahu is not only fighting against the imminent criminal charges. He now faces, in Gantz, someone who neutralizes Bibi’s perpetual advantage over his political rivals – his reputation as a leader who is tough on security. While Netanyahu has tried to paint the apparently centrist Gantz as a “leftist,” most Israeli voters seem mainly concerned with the cost of living, inflation and other pocketbook issues. While the jockeying for coalitions after the vote is often as significant as the election results themselves, sober commentators are speculating that the Netanyahu era may not last much longer.

While political turmoil can have many sources, much of it in democracies comes straight from the highest levels of leadership – from the malfeasance or misfeasance of top elected officials themselves. Whatever the future has in store for Trudeau, Trump, May and Netanyahu, in each case, much of the damage they individually face is self-inflicted.

ראש ממשלת קנדה: אמשיך להתנגד לארגון הקורא להחרמת ישראל

(צילום: Pixabay)

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, הודיע כי ימשיך להתנגד לארגון הבינלאומי הקורא להחרמת ישראל – הדי.בי.אס. דבריו של טרודו נאמרו בשבוע שעבר במסגרת כנס בחירות פתוח לכל שהתקיים בעיר סנט קטרינס שבמחוז אונטריו. ראש הממשלה השיב לאחד מהשואלים שביקש לבדוק האם הוא מתכוון להתנצל על כך, שגינה בעבר את ארגון הדי.בי.אס. טרודו אמר בתגובה לשאלה: “כשיש ארגונים כמו הדי.בי.אס שמחפשים להציג דמוניזציה ודה-לגיטימציה למדינת ישראל, וכשיש סטודנטים שמפחדים להגיע  לאוניברסיטאות ולמכללות בקנדה בגלל דתם, חייבים להכיר בכך שיש דברים שלא מקובלים כלל. אסור לאף אחד להפלות אם לגרום לאנשים להרגיש שלא בטוח בגלל הדת שלהם. וזה בדיוק מה שארגון הדי.בי.אס עושה. אנטישמיות הייתה קיימת ומוכרת בעבר. וגם היום המתקפות נגד העם היהודי מהוות אחוז גבוה בקרב פשעי השנאה בקנדה ובעולם כולו. עלינו להבין שחלק מהאנטישמיות כיום מנוהלת לא רק נגד יחידים, אלא גם נגד מדינת ישראל בכלל. עלינו להיזהר לכן שלא לתמוך באנטשימיות החדשה הזו – שמבקרת וקוראת לעשות חרם על ישראל”.

תסריט שעוסק בגזענות נגד יהודים עלה לגמר פסטיבל סרטי נעורים

שני אחים שעלו עם משפחתם מקנדה לישראל וגרים כיום באשקלון, זאת לאחר שהם ומשפחתם סבלו לטענתם מגל אנטישמיות. האחים החליטו לעשות על זה סרט. התסריט שהוא בעצם מתאר את סיפור חייהם המעניין, עלה לשלב גמר תחרות של פסטיבל סרטי נעורים ארצי בישראל. כעת הם ממתינים לתוצאות הגמר שיפורסמו קרוב לוודאי במהלך החודש הקרוב.

האחים חיים (בן השמונה עשרה) ומנחם (בן השבעה עשרה) לבית סמיערק, לומדים כיום במגמת תקשורת בישיבת צביה אשר באשקלון. התסריט שלהם משתתף בגמר התחרות הארצית של התסריט הטוב ביותר בפסטיבל סרטי נעורים, לזכרו של התלמיד מתן בד”ט שנפטר לפני שש עשרה שנים (שתיים עשרה שנים שנים לאחר שמוחו נפגע בצורה קשה מהלך תאונת צלילה באילת, כאשר היה זה בזמן טיול שנתי בכיתה י”ב). בגמר התחרות משתתפים בנוסף עוד ארבעה תסריטים נבחרים. זאת מתוך שבעים תסריטים שהגיעו לשלב הראשון בתחרות מכל רחבי הארץ.

התסריט אותו כתבו כאמור שני האחים עוסק בנושא גזענות כלפי יהודים בקנדה בכלל, וכלפי המשפחה שלהם בפרט. הגזענות לדבריהם היא זו שגרמה למשפחה לעזוב את קנדה ולעלות לישראל לפני כשנתיים.

האחים סמיערק נחשבים עדיין בישראל על תקן של עולים חדשים, לומדים כיום בישיבת צביה באשקלון. המשפחה כולה המונה שבע נפשות עלתה לישראל: שני ההורים, שני האחים ושלוש אחיות. הם בחרו לגור באשקלון.

בקנדה שני האחים למדו במגמת תקשורת ועתה הם ממשכים את לימודיהם באותה מגמה בישיבה באשקלון. אל הפרוייקט הקולנועי שלהם מצטרפים שני בוגרי מגמת התקשורת בישיבה (אביב סיאני ומאור מיכאלי) אשר יפיקו את סרט, עם יזכה במקום הראשון בתחרות. השופטים בגמר התחרות (בהם: נציגי עיריית רעננה, נציגי בנק מזרחי-טפחות ונציגי משרד החינוך) וכן גם נציגי המשפחות התרשמו מאוד מהתסריט והסיפור האישי של שני האחים.

חיים סמיערק אומר על הפרוייקט שלו ושל אחיו הצעיר מנחם: “אני חושב שזה תסריט ממש טוב. מדובר בסיפור האישי שלנו שחווינו בקנדה. חשוב לנו לספר זאת לכולם. נפלה בידינו ההזדמנות לעלות לגמר תחרות הסרטים. במידה ונזכה בתחרות וכך גם יתאפשר להקהל נרחב לצפות בסרט שלנו – תהיה זאת ממש גאווה בשבילנו”. במהלך החודש הקרוב יקבלו האחים תשובה אם התסריט שלהם זכה במקום הראשון בתחרות החשובה.

Opening Pandora’s box

Maxime Bernier quit the Conservative party last week, at the precise moment that Conservatives from across the country were gathering in Halifax for their national convention, preparing for the federal election that is 13 months away.

Canadian political history would suggest that the former cabinet minister’s departure and his promise to form a new federal political party will be little more than a footnote in the history books when all is written.

The ostensible point of division between Bernier, who came a very close second to Andrew Scheer in last year’s Conservative leadership contest, is supply management. Supply management is an agricultural policy that limits supply in an attempt to stabilize prices so that Canadian farmers can make a decent living. It’s the reason we pay what we do for cheese, milk and poultry and it is prefaced on the understanding that the few extra dollars we pay weekly keeps the agricultural sector viable.

Bernier, who lambasted his former party over the issue, is correct. Support for such meddling in the economy is antithetical to conservative economic values. But it is an oddly Canadian consensus by which parties across the spectrum essentially accede to the status quo for political, if not policy, reasons. Opponents of Bernier in last year’s leadership race expressed fears that his opposition to supply management would undermine the Conservatives precisely where they are most popular: in rural Canada.

If less interventionist economic policies become the basis for Bernier’s new political party, it is hard to imagine how it will catch fire among Canadian voters. From a political standpoint, such a platform seems like a loser from the gate.

But there is a potential wild card in this scenario. Though he skirted the subject during his news conference last week, Bernier’s recent social media statements play to xenophobic, anti-immigrant sentiments. This, far more than economics, has the potential to get the attention of Canadian voters.

The Liberal government under Prime Minister Justin Trudeau likes to be associated with openness and a welcoming diversity, which contrasts nicely with developments to the south. But a recent poll suggests Canadians may not be as settled on this approach as some of us would like to believe.

The poll asked whether Canadians believed that there are too few, too many or the right number of immigrants to Canada. Overall, 18% of Canadians said there are too few immigrants coming to Canada, while 38% said there were too many and another 38% said the numbers were about right. The poll’s breakdown by party label indicates just how divisive this discussion could become. Only 12% of self-declared Liberals said that Canada has too many immigrants, while 73% of Conservatives hold that position.

Canadians, to an extent, have avoided opening a Pandora’s box in the form of a national discussion about immigration, perhaps happy in our complacency and self-image as a welcoming place. If Bernier’s new party – or, indeed, if the Conservatives – see an opening, we may be about to lift the lid somewhat on this issue.

If Bernier decides that he has nothing to lose and something to gain from upsetting accepted wisdom, it won’t necessarily prove a winning formula for his new party. However, if, by raising these topics, he forces other parties to articulate more specifically the generalized approach to multiculturalism and diversity that we take for granted, we may be headed for a reckoning on immigration, diversity and openness.

The election of Doug Ford as premier of Ontario suggests that populist messages are not anathema to Canadian voters. The Quebec provincial election, now underway, may very well provide a test case for some of these ideas that challenge our cherished notions of diversity.

When voter turnout hovers around the 50% mark, mobilizing one’s political base can be as crucial as convincing the undecided. If suspicion of outsiders appears likely to excite an identifiable core of the electorate, ambitious politicians will certainly consider how they might benefit by exploiting it.

Confronted by a heckler in Quebec last week, the prime minister shut her down by dismissing her as racist. It turns out, she may well be. But she also may not be the voice in the wilderness that some, including the prime minister, would like to believe. These people, too, will demand to be represented in Parliament and in the national discussion.

The rest of us, then, will need to have more than happy axioms and comforting self-satisfaction if we are to successfully defend diversity, inclusiveness and the social and economic value of new Canadians.

מלחמת דוד בגוליית

קנדה נאבקת על עתידה של בומברדייה מול בואינג האמריקנית שמנסה לחסלה. (צילום: Jean Gagnon)

בעידן דונלד טראמפ קנדה נכנסת לכוננות כללית וממשלתה הליבראלית בראשות, ג’סטין טרודו, מנהלת בין היתר מאבק קשה למען עתידו של קונצרן התעופה בומברדייה איירוספייס מקוויבק, שהענקית האמריקנית בואינג מסיאטל מאיימת לחסלו. מאבק האיתנים הזה מתנהל בשולי הדיונים בשינויים בהסכמי הסחר החופשי של צפון אמריקה (נפטה) שהיקפם מוערך בלמעלה מטריליון דולר, המתנהלים בימים אלה בין ממשלות ארה”ב, קנדה ומקסיקו, לאור דרישותיו של הנשיא האמריקני. שלושה סבבים התקיימו כבר בין נציגי המדינות והדרך עוד ארוכה להגיע להסכמות אם בכלל, בזמן שהמשבר הגדול סביב פרשת בואינג-בומברדייה משאיר טעם מר אצל הקנדים, שחוששים מאוד מהתנהלותו המטורפת של טראמפ, המנהל מלחמות עם כול העולם ואשתו, ללא סימפטיה אפילו עם מדובר במדינה הקרובה ביותר לארה”ב בכל המובנים.

ועל מה נסוב המשבר בין שתי יצרניות המטוסים: בואינג טוענת כי בומברדייה קיבלה מענקי סובסידיה מהממשלה הקנדית (373 מיליון דולר) וממשלת קוויבק (מיליארד דולר), שמנוגדים להסכמי הסחר בין המדינות. גם ממשלת בריטניה העניקה סובסידיה לבומברדייה, כיוון שמפעל גדול שלה נמצא בצפון אירלנד ומעסיק כ-4,500 עובדים. כזכור ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, הצליחה להקים שוב ממשלה, בזכות המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית מצפון אירלנד, והיא רוצה להראות להם שעושה היא הכל למען בומברדייה.

לטענת בואינג הסובסדיות עזרו רבות לבומרדייה להוריד את משמעותית את המחיר בעיסקה עם דלתא (חברת התעופה השנייה בגדולה בארה”ב) שנחתמה ב-2016, לרכישת 125 מטוסים מהסדרה סי שהיא מייצרת. מדובר במטוסים לא גדולים (עד 150 מקומות ישיבה) שמיועדים לטווחי טיסה קצרים ובינוניים בלבד והם נחשבים לחסכוניים בדלק.

בואינג הגישה תביעה כנגד החברה הקנדית למשרד הסחר האמריקני, שפתח בחקירה מואצת ועדיין לא הסתיימה. המשרד החליט עקרונית להטיל מכסים בשיעורים חסרי תקדים של 219% על מכירות מטוסי סדירה סי של בומברדייה, לדלתא ולחברות אמריקניות נוספות, דבר שיהפוך את העיסקות ללא כידאיות. אם באמת יוטל המס הזה יביא הדבר קרוב לוודאי לחיסולה של סדרת הסי, למעט אם בומברדייה תצליח למכור את מטוס הנוסעים החדיש שלה לחברות אירופאיות וסיניות. התאיד הקנדי גם כך מקרטע ולא ברור כלל אם הוא יצליח לשרוד בשנים הבאות, לאור תחרות הולכת וגוברת עם שתי יצרניות המטוסים הענקיות בואינג וארייבוס האירופאית, והיצרנית באותו גודל אמבראר הברזילאית. גם חטיבת הרכבות של התאגיד – בומברדייה טרנספורטיישן (שמספקת רכבות וקטרים לרכבת ישראל) מתקשה לעמוד בתחרות עם יצרניות רכבות שונות, בהן מסין ולאור המיזוג בין סימנס הגרמנית ואלסטום הצרפתית.

הממשלה הקנדית החליטה להשיב מלחמה לכוונות האמריקנים וטרודו לשם שינוי בנאום חריף לתקשורת, הודיע כי ממשלתו לא תדון עם בואינג שתובעת את הממשלה, על עיסקת רכישת שמונים ושמונה מטוסי קרב חדישים לחייל האוויר הקנדי, בהיקפים של בין 15 ל-19 מיליארד דולר. טרודו אף ציין כי ממשלתו נהגה כשורה ובסך הכל היא העניקה הלוואות לבומברדייה. כך טענה גם מיי. הפרמייר של קוויבק, פיליפה קולרד, יצא בחריפות גדולה נגד בואינג על הכוונה לפגוע בבומברדייה, שהמעסיקה אלפי עובדים במחוז. בצרוף כל ראשי האופוזיציה קולרד הודיע כי ינהל מאבק עיקש נגד הגזרות האמריקניות, ושום מטוס או אפילו חלק של בואינג לא יכנס לקנדה כל עוד לא יבוטל המכס הכבד נגד בומברדייה.

בינתיים מתברר כי גם ממשלת ברזיל החליטה לצאת למלחמה נגד בומברדייה באותו נושא שפוגע באמבראר, והיא פנתה כבר לארגון הסחר העולמי.

יחסים מאוד מאוד טובים

ראש ממשלת קנדה, ג‘סטין טרודו ,בדאבוס שהתקיים בשבוע שעבר בשוויץ. (צילום: facebook.com/JustinPJTrudeau)

פגישה נוספת בין ג’סטין טרודו לבנימין נתניהו: השניים נפגשו בשבוע שעבר בדאבוס

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו וראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נפגשו בפעם השנייה. הפגישה הפעם ארעה במסגרת הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס שהתקיים בשבוע שעבר בשוויץ. כנס דאבוס נחשב לאחד האירועים הכלכליים הבינלאומיים החשובים ביותר, ומשתתפים בו גורמים בכירים מכל העולם. בפעם הראשונה מאז טרודו מונה לראש ממשלה בחודש אוקטובר, נפגשו השניים בוועידת האקלים בפריז שנערכה בסוף חודש נובמבר.

נתניהו ציין כי הפגישה הנוכחית בינו ובין טרודו שנערכה בשבוע שעבר הייתה מצויינת “ויש לנו יחסים מאוד מאוד טובים”. כידוע לנתניהו וסטיבן הרפר, ראש הממשלת קנדה הקודם, היו יחסים מצויינים והם נחשבו למנהיגים מקורבים ביותר. עתה נתניהו משתדל לצייר תמונה של עסקים כרגיל וכי גם הוא וטרודו נמצאים במערכת יחסים טובה מאוד. זאת למרות שבממשלת ישראל חששו מאוד מהניצחון של המפלגה הליברלית בחירות הפדרליות האחרונות כאן ותבוסתו של הרפר שעמד בראש מפלגת השמרנים.

עם זאת נתניהו בוודאי לא אהב לשמוע את טרודו מצהיר שוב בנאומו בדאבוס כי הפתרון למשבר הגרעיני עם איראן הוא פוליטי ולא צבאי. וכן על הכרזתו של ראש ממשלת קנדה בתשובות לשאלות שהופנו אליו בכנס, שקנדה אכן מפסיקה להפציץ מטרות של דאע”ש במזרח התיכון.

ג’סטין טרודו צפוי ללכת בדרכו של אביו פייר טרודו ולהנהיג מדיניות מאוזנת במזרח התיכון

ראש ממשלת קנדה הנוכחי, ג’סטין טרודו , כמו אביו, פייר אליוט טרודו ששימש ראש ממשלת קנדה בשנים 1968-1979 ו1980-1984, צפוי להנהיג מערכת יחסים יותר מאוזנת עם ישראל, תוך ניסיון לחזק את הקשרים עם מדינות ערב, שנחלשו מאוד בתקופת ראש הממשלה הקודם, סטיבן הרפר. שר החוץ של טרודו הבן, סטפן דיון, הזדרז מייד אחרי הבחירות והודיע שקנדה מבקשת לחזור לתפקידה המסורתי (לפני עידן הרפר), ולהיות מתווך הוגן בין הצדדים במזרח התיכון. זאת תוך חיזוק הקשרים מחדש עם מדינות ערב השונות. לדעת פרשנים טרודו כמו אביו לא יעמוד מאחורי ישראל באופן אוטומטי (כמו הרפר) ויבדוק כל נושא לגופו. כאביו הוא כבר הודיע כי קנדה תתנגד לכל חרם על ישראל “שזה סוג חדש של אנטישמיות”.

פייר אליוט טרודו היה קשור וקשוב לקהילה היהודית. הוא מינה שר יהודי לממשלתו, החזיק ביועצים יהודים, והיה ראש הממשלה הראשון בקנדה שמינה שופט יהודי לבית המשפט העליון. הוא היה תומך נלהב של ישראל אך הבין שצריך גם לשמור על איזון עם הפלסטינים. האב כעס מאוד ששמע על החרם הערבי נגד חברות שסחרו עם ישראל. הוא גינה את פעולות הטרור נגד ישראל מצד הפלסטינים והבין את הדאגה הטבעית של ישראל לביטחון. במקביל התנגד לפלישת צה”ל ללבנון ב-1982. המלחמה ואירועי סברה ושתילה סימנו את תחילת התהליך התקררות היחסים בין קנדה לישראל, שהתחממו בעידן הרפר. פרופסור לפוליטיקה באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, גיל טרוי, טוען שלטרודו הבן גם יש יועצים יהודים ורבים מאנשיו מכירים את ישראל. אביו הבין את ישראל ואין שום אינדיקציה שהבן יהיה שונה ממנו. ברני פרבר מבכירי הפעילים בקהילה היהודית אומר שלא יהיה הבדל המהותי בין הרפר לטרודו, אך טון הדברים יהיה שונה. לדבריו שלטונו של הרפר “הזיז” את הקהילה היהודית חזק ימינה, ומעולם לא היה קיטוב כה גדול בתוך הקהילה כמו היום. פרבר מקווה שקנדה של טרודו תחזור למדיניות יותר מאוזנת במזרח התיכון, כך שקולה ישמע שוב בזירה הבינלאומית וזה יהיה גם טוב יותר לישראל.

יחסים יותר מאוזנת?

ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם ראש ממשלת קנדה ג’סטין טרודו בוועידת האקלים של האו”ם. (צילום: youtube.com)

האם רוחות קרות מנשבות מקנדה: ג’סטין טרודו צפוי להנהיג מדיניות יותר מאוזנת כלפי ישראל

ראש ממשלת קנדה החדש מטעם המפלגה הליברלית, ג’סטין טרודו, לא דומה כלל לראש הממשלה היוצא מטעם השמרנים, סטיבן הרפר, שהובס בבחירות הפדרליות האחרונות שהתקיימו בחודש אוקטובר. זאת גם בנוגע לייחס למדינת ישראל. טרודו נחשב עדיין לראש ממשלה “ירוק” כיוון שהוא בתפקיד מספר חודשים ספורים, אך כבר ניתן להבחין שמערכת היחסים ההדוקה ביותר בין ישראל לקנדה שאיפיינה את ממשלת הרפר, לא תחזור על עצמה. הרפר הרגיש מאוד בנוח עם ראש ממשלה של ישראל, בנימין נתניהו. שיאו של הקשר ההדוק הזה בין שני האישים, בא לידי ביטוי בביקור ההיסטורי של הרפר בישראל התקיים בחודש ינואר 2014. המשלחת הגדולה של של הרפר לישראל כללה פעילים בולטים בקהילה היהודית הקנדית. חלק מהם הוטסו במטוס שלו וחלק אחר “רק” התארחו בישראל על חשבון משלם המיסים הקנדי.

טרודו קיבל טלפון מנתניהו מייד עם זכייתו בבחירות בחודש אוקטובר. שני האישים נפגשו לשיחה קצרה ומתוקשרת היטב בסוף חודש נובמבר, במסגרת ועידת האקלים בפריז. הפגישה הייתה אמנם חיובית אך לא הזכירה במאום את חמימות היחסים בין הרפר לנתניהו. טרודו הודה לנתניהו על שהזמין אותו לבקר בישראל באופן רשמי אך הודיע שישמח להגיע “כשזה יתאפשר”?

בתשע וחצי שנות כהונתו של הרפר הוא נחשב לתומך הגדול של ישראל בעולם. וכידוע הוא עמד מאחורי ישראל בכל עניין ועניין. טרודו לעומת זאת כמו אביו, פייר אליוט טרודו ששימש רה”מ קנדה בשנים 1968-1979 ו1980-1984, צפוי להנהיג מערכת יחסים יותר מאוזנת עם ישראל, תוך ניסיון לחזק את הקשרים עם מדינות ערב, שנחלשו בתקופת הרפר. שר החוץ שלו, סטפן דיון, אמר כבר הזדרז והודיע שקנדה מבקשת לחזור לתפקידה המסורתי (לפני עידן הרפר), ולהיות מתווך הוגן בין הצדדים במזרח התיכון, תוך חיזוק הקשרים עם מדינות ערב. להערכת פרשנים ממשלת טרודו לא תתמוך עוד אוטומטית בישראל וכל נושא יבחן לגופו. הממשלה הקנדית צפויה להשמיע גם ביקורת קשה יותר על ההתנחלויות והבנייה בשטחים. טרודו כמו הרפר תומך בפתרון של שתי המדינות פלסטין לצד ישראל והוא בוודאי יזכיר זאת לראשי ישראל בדחיפות רבה יותר, כאפשרות היחידה להשגת שלום באזור. לפני השבעתו לראש הממשלה טרודו התקשר לראשי הקהילה היהודית בקנדה, הבטיח להם להמשיך ולעבוד בשיתוף פעולה מלא עימם והזכיר שוב את תמיכתו החשובה בישראל.

טרודו כמו אביו הודיע כי קנדה בתקופתו תתנגד לחרם על ישראל “שזה סוג חדש של אנטישמיות”. אך מצד שני הוא בחר לא הגיב על ההחלטת האיחוד האירופאי מחודש נובמבר, לסמן מוצרים מיוצרו בההתנחלויות. הרפר בוודאי היה נוהג אחרת. בנושא איראן הגרעינית הרפר עמד בקו אחד עם נתניהו (אך לא לא קיבל את “נאום הקווים האדומים” של נתניהו באומות המאוחדות). לעומתו טרודו מצדד בהסכם בין איראן למעצמות ואירופה. לדבריו: “מדובר בצעד בכיוון הנכון”.

טרודו שלח ברכה ליהודים קראת החנוכה שהייתה הרבה יותר צנועה, לעומת הברכות החמות והארוכות של הרפר. טרודו בוודאי לא ינהג כמו שהרפר שלקראת ראש השנה, היה שולח כרטיסי ברכה אישיים (עם תמונה שלו ומשפחתו) לרבים מבין חברי הקהילה היהודית. הדבר עורר תמיהה כפולה: כיצד משרדו של הרפר ידע מהן הכתובות של היהודים, ומדוע קהילות זרות אחרות לא “זכו” לקבל כרטיסי ברכה ממנו. הרפר ידע להעריך את כוחה הפוליטי של הקהילה היהודית כאן שכיום היא השלישית בגדולה בעולם מחוץ לישראל.

טרודו לראשת השנה החדשה

 ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, מברך פליטים סוריים לקנדה. (צילום: cic.gc.ca)

טרודו לראשת השנה החדשה: יש לתמוך בנזקקים ובמעמד הביניים

ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, פירסם אגרת לקראת השנה החדשה והדגיש את הצורך לתמוך בנזקקים, מיעוטי יכולת, פליטים. וכן במעמד הביניים שכה נחלש בתקופת ממשלת השמרנים של הרפר. טרודו הזכיר באגרת את האיומים על קנדה והערכים הקנדיים כמו ביטויי שינאה, ומעשי אלימות שמכוונים נגד קהילות דתיות.

ממשלת טרודו פועלת כידוע להביא כעשרים וחמישה אלף פליטים סוריים לקנדה. עד לסוף 2015 הממשלה הצליחה להביא כמה אלפי פליטים והיא צפויה לעמוד במשימתה עד לסוף 2016. בהקשר זה יצוין כי אחת הסיבות שהביאו לנפילתו של סטיבן הרפר, שכ-71 מהציבור הקנדי ביקש להחליפו, נעוצה בעבודה שלא היה רגיש כלל לנושא הפליטים הסוריים.

אין רוב לפינוי מרצון: עשרה תושבים מונעים את פינוי ליטל ביי איילנדס בשניופאונדלנד ולברדור

תושבי הישוב ליטל ביי איילנדס שבמזרח קנדה לא יודעים אם הם צריכים לצחוק או לבכות. זאת כיוון בגלל התנגדות נחרצת של עשרה מהתושבים שגרים בישוב, הם לא יכולים לקבל את הצעת ממשלת מחוז ניופאונדלנד ולברדור ולעבור למקום אחר.

ליטל ביי איילנדס נחשב לישוב הקטן ביותר בקנדה כיום וגרים בו עתה רק מאה וחמישה תושבים. לפי תקנון המחוז דרוש רוב של תשעים אחוז כדי לקבל החלטות הרות גורל ומשמעותיות כמו פינוי ישובים. בהצבעה שנערכה לאחרונה בסוגיה זו תשעים וחמישה מהתושבים אמרו “כן” לפינויי ועשרה אמרו “לא” לפינוי. ההצעה נפלה כי התומכים השיגו רוב של רק 89.47 אחוז ולא תשעים אחוז.

החיים בישוב המבודד והמוקף בים מכל צדדיו לא קלים והגישה אליו אפשרית רק באמצעות מעבורת או סירות. מרבית התושבים (כארבע במאות במספר) שגרו בו נטשו אותו בשנים האחרונות, וכמעט ואין בו תעסוקה מלבד תיירות. בליטל באיי איילנדס יש בית ספר אחד עם שני תלמידים ומורה, תחנת כיבוי אחת ומלון קטן אחד. וכן כדאי לדעת לא פחות משתי כנסיות. ממשלת ניופאונדלנד ולברדור הציעה לתושבים לעזוב את ליטל ביי איילנדס מרצון ולעבור לישובים אחרים במחוז, שהגישה אליהם נוחה יותר. הממשלה הבטיחה לכל אחד מהמתפנים מאתיים ושבעים אלף דולר כפיצוי. כאמור בשלב זה הפינוי לא יוצא אל הפועל והפרק הראשון של הפינוי מרצון יסתיים. בקרוב יגיע בוודאי הפרק השני.

נפתחה הדלת במערכת המשפט הקנדית: לראשונה מונה שופט טרנסג’נדר לאחד מביתי המשפט

לראשונה מונה בקנדה שופט טרנסג’נדר. בימים אלה קייל מקנזי מתחיל לשמש שופט בית המשפט המחוזי של מחוז מניטובה, שממוקם בויניפג. מקנזי בן הארבעים וארבע הוא טרנסג’נדר מוצהר. הוא נאלץ להתמודד מול חמישה מועמדים נוספים לתפקיד השופט ונבחר על ידי ועדת שיפוטית עצמאית. במערכת המשפט מקצה לקצה ברכו על המינוי החדש וציינו כי מקנזי ראוי לתפקיד השופט המחוזי, קודם כל בגלל ניסיונו הרב כעורך דין וכשרונו המקצועי היוצא דופן. במערכת הוסיפו: “כמובן שמערכת המשפט מחוייבת להיות שוויונית ופתוחה אך תחילה על השופטים להיות איכותיים וטובים”. מקנזי הוא בסך הכל השופט הטרנסג’נדר השלישי בלבד בכל יבשת צפון אמריקה והוא מצטרף לשני עמיתיו המכהנים בארצות הברית.

מקנזי שימש בחמש השנים האחרונים תובע מטעם פרקליטות המדינה בנושאי משפחה, מסחר ומשפט אזרחי. במקביל כיהן גם סגן נשיא של לשכת עורכי הדין של מניטובה. הוא עבר תהליך של שינוי מין מאישה לגבר עוד בתקופת לימודיו בית הספר התיכון.

לפי הערכה בכל העולם יש פחות מעשרים טרנסג’נדרים מוצהרים שנבחרו לתפקידים ציבוריים בכל הרמות השונות של הממשלות.