Tag: Justin Trudeau

בעידן הקורונה

ראש הממשלה, ג’סטין טרודו

הממשלה הקנדית מגבירה מאמצים כדי למנוע את התפשטות נגיף הקורונה שמשפיע קשות על החיים כאן. ראש הממשלה, ג’סטין טרודו קרא שוב לקנדים שנמצאים בחו”ל לחזור הביתה לפני שיהיה מאוחר מדי. זאת כיוון שקנדה סגרה את הגבולות שלה כמו מדינות אחרות. בעשרים ואחד בחודש נסגר הגבול בין קנדה לארצות הברית, לאחר תיאום ממושך עם הממשל האמריקני. הגבול נסגר בשלב זה לחודש ימים ומעתה רק סחורות יכלו לעבור בין שתי המדינות השכנות.

קרוב לשלושה מיליון קנדים חיים כיום מחוץ למדינה ולא ידוע כמה מהם מעוניינים לחזור הביתה. טרודו מזכיר להם שוב לחזור לקנדה כל עוד אפשר כאשר חלון האפשרויות הולך ונסגר. למי שמתקשה כספית לרכוש כרטיס טיסה – הממשלה מציעה הלוואות של עד חמשת אלפים דולר לעזור להם. הקריאה להחזיר את הקנדים נשמעת בקול רם לאור הגידול המשמעותי במספר החולים והמתים בעולם, מווירוס הקורונה. בקנדה מספר החולים כבר חצה את השניים עשר אלף.

טרודו אומר לקנדים: “אם אתם בחו”ל, הגיע הזמן שלכם לשוב הביתה. אם רק הגעתם, עליכם לבודד את עצמכם למשך שבועיים. ולבסוף כל הקנדים, עד כמה שניתן, צריכים להישאר בבית. ביחס לאזרחי קנדה שנמצאים כעת מחוץ למדינה אני יודע שהחדשות האלו יעוררו חששות”.

כחלק מהמגבלות שהטילה קנדה בכדי להיאבק בהתפשטות וירוס הקורונה, הוחלט שכל מי שמרגיש סימפטומים הקשורים לנגיף הקוביד-תשעה עשר, לא יוכל להיכנס לקנדה. בנוסף, חברות התעופה הונחו למנוע כניסה ועלייה למטוס של כל מטייל שנראה כי סובל מסימפטומים של הנגיף.

בד בבד, ראש הממשלה טרודו אמר כי הממשלה בקנדה תתמוך באזרחים קנדיים שנמצאים כעת בחו”ל באמצעות תכנית מיוחדת שתכסה את העלויות של החזרתם לקנדה, או שתשלם על הצרכים הבסיסיים של אזרחים קנדיים בזמן שהם ממתינים לשוב ארצה.

ראש הממשלה טרודו הדגיש כי הממשלה הפדרלית בוחנת צעדים נוספים למניעת ההתפשטות, ובין היתר שוקלת אמצעים קיצוניים יותר כמו החלת חובה אזרחית לבידוד עצמי. טרודו: “נקטנו במספר צעדים עוצמתיים ואנחנו לא מסירים אף אופציה מהשולחן. אנחנו בוחנים באופן יומי את הצעדים הבאים שאנחנו עלולים לקחת או שלא כדאי שניקח, והשיחות בנושאים אלה נמשכות”. טרודו עצמו היה בבידוד בביתו באוטווה הבירה לאחר שאשתו סופיה טרודו לקתה בקורונה, לאחר שביקרה בבית קנדה בלונדון בריטניה.

בין ארה”ב לבין קנדה יש את אחת ממערכות הסחר הבילטרליות הגדולות ביותר בעולם והכלכלות שלהן שזורות זו בזו. הגבלה קפדנית על תנועה בין הגבולות תיצור בעיות משמעותיות עבור תעשיית הרכב, כמו גם להובלת מזון ותרופות. לדברי נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, סגירת הגבול בין קנדה לארה”ב בהסכמה הדדית ובאופן זמני לתנועה לא חיונית, לא תשפיע על המסחר בין שתי המדינות. טרודו הוסיף: “הממשלות שלנו מכירות בחשיבות המכרעת לשמירה על קווי האספקה בין שתי המדינות, המבטיחים שמזון, דלק ותרופות מצילות חיים יגיעו לאנשים החיים משני צדי הגבול. קווי האספקה, כולל משאיות עם סחורות, לא יושפעו מהצעדים החדשים”.

טרודו שחשף חבילת סיוע למשק, לעסקים, גופים קטנים ולמרבית העובדים שהופכים למובטלים, בגובה של יותר משמונים ושניים מיליארד דולר. סכום הסיוע צפוי לגדול משמעותית ככל שהמשבר הבריאותי והפיננסי ימשכו. כבר ידוע על יותר מחצי מיליון תושבים שפנו לקבל דמי אבטלה, לאחר שאיבדו את מקום עבודתם. צפוי שגם מספר המובטלים יגדל משמעותית לאור משבר הקורונה, כאשר המדינה הולכת ונסגרת לכל פעילות.

Troubles in leadership

A world leader decries investigations into his possible criminal corruption as an “attempted coup” based on “fabrications and a tainted and biased investigative process.”

No, not that world leader. This time it is Binyamin Netanyahu, Israel’s prime-minister-by-a-thread. Finally indicted on graft charges after months of anticipation, he became the first Israeli prime minister ever to face charges while in office. He insists the indictment will not impact his leadership, just as the country seems on an irreversible path to a third election in a year.

In a region with a scarcity of free and fair elections, Israel can’t seem to stop having them. From that perspective, things could be worse. Whether Netanyahu’s Likud party stands with him in his time of trouble remains to be seen. The possibility of his departure from the political scene, which he has dominated for nearly a generation, would provide the most significant shakeup of the field and possibly prevent a third inconclusive outcome.

On this side of the ocean, the U.S. House of Representatives continues investigating President Donald Trump. Few people, including Republicans, are making much of an effort to refute the basic facts. Evidence piles upon itself that the U.S. president indeed asked the president of Ukraine for a dirty political favour – a bribe – in exchange for military financial aid that had already been approved by the U.S. Congress. GOP responses to this evidence range from “So?” to the only slightly more nuanced argument that the president of the United States didn’t get what he wanted and the president of Ukraine did, so no harm done.

With Trump seemingly in thrall or somehow beholden to Vladimir Putin, and his party steadfast behind him, we are treated to the spectacle of a party that 60 years ago was trampling over individual liberties based on a largely false suspicion that “the Russians” were infiltrating the country’s government and threatening its entire way of life now responding to a disturbingly similar situation, this one far more provably real, with a shrug.

While Canada, thankfully, has no such level of political intrigue or corruption at the moment, a shocking diplomatic move last week has set the official voices of the Jewish community on edge.

The day before swearing in a new cabinet, the government of just-reelected Prime Minister Justin Trudeau opted to vote at the United Nations General Assembly to condemn all Israeli settlements in the West Bank, jumping on a dogpile led by North Korea, Egypt, Nicaragua and Zimbabwe, none of whom should be arbiters of justice or human rights. To be clear, the vote means almost nothing in practical terms. But symbolism does count. And the vote was a slap in the face by Canada to Israel and those in this country who recognize it as our closest ally in the region for historical, moral and pragmatic reasons.

Some speculate that the shift in tone reflects the new minority government currying favour with the New Democratic Party, which has included some notorious Israel-bashers. That is probably a less likely reason than the campaign by Trudeau to win Canada one of the rotating seats on the United Nations Security Council. Where former prime minister Stephen Harper’s refusal to “go along to get along” in the anti-Israel hatefest that occurs annually at the UN was seen as a key reason we lost out on a seat, Trudeau seems determined to hedge his bets.

A prestigious seat on the Security Council would presumably elevate Trudeau in the eyes of the world after he frittered away the “Canada is back” optimism of four years ago by failing to meet climate targets while bhangra dancing across the world stage.

Regardless of the motive, it is a reprehensible act that could have serious implications for the political orientation of Jewish Canadians in the next few years. Coming as it does while the ink is barely dry on the results of an election in which Liberals mostly made the right noises to Jewish and pro-Israel Canadians, it seems a particularly brutish little dagger to unsheathe now.

טרודו ניצח שוב את השמרנים בבחירות

כיוון שהמפלגה של ג’סטין טרודו זכתה במרבית המושבים ברפלמנט, הוא זה שיקבל ראשון את המנדט להרכיב שוב את הממשלה החדשה. (רוני רחמני)

האם הוא עשוי בטפלון? שאלו הפרשנים באולפני החדשות לאור ניצחונו של ג’סטין טרודו – ראש הממשלה היוצא מטעם המפלגה הלברלית, בבחירות הכלליות בקנדה, שנערכו ביום שני בשבוע שעבר. זאת לאור מספר פרשות בהן נקשר שמו בשנה האחרונה. בהן: טרודו הואשם בכך שניסה להסדיר תביעה נגד חברת תשתיות הגדולה ממחוז קוויבק אס.אן.סי לוולין. להגנתו אמר ראש הממשלה כי ניסה בסך הכל למנוע פיטורי אלפי עובדים של החברה באם היא תעקור לחו”ל. כן פורסמה תמונה בה נראה טרודו מחופש לשחור עת היה מורה בבית ספר. טרודו התנצל על כך מספר פעמים. לכן העלו מספר פרשנים את הסברה שהוא יובס בבחירות הארבעים ושלושה במספר. אך לא כך אצל טרודו. אמנם המפלגה הליברלית הפסידה את הרוב בפרלמנט בבחירות, והיא ירדה ממאה שבעים ושבעה מושבים למאה חמישים ושבעה, מתוך שלוש מאות שלושים ושמונה מושבים. אך כיוון שהמפלגה של טרודו זכתה במרבית המושבים ברפלמנט, הוא זה שיקבל ראשון את המנדט להרכיב שוב את הממשלה החדשה. מדובר הפעם בממשלת מיעוט כי דרושים מאה ושבעים מושבים לממשלה הנשענת על רוב. אם יצליח טרודו לצרף לממשלתו את המפלגה הדמוקרטית החדשה מהשמאל, שנפגעה קשות בבחירות וירדה משלושים ותשעה מושבים לעשרים וארבעה, הוא יבטיח לעצמו ממשלה יציבה הנשענת על רוב ברור בן מאה ושמונים ואחד מושבים.

מפלגת השמרנים בראשות אנדרו שיר, ניהלה קמפיין מלוכלך ואישי נגד טרודו בארבעים ימי מערכת הבחירות. שיר לא התבייש להמציא סיפורים על טרודו ולטעון דברים כנגדו שלא היו ולא נבראו. ומה לא יעשו השמרנים כדי לנצח. שיר אף הגדיל לעשות וטען באחת מעצרות הבחירות האחרונות כי אם הוא ינצח בבחירות, יפעל לקיים חקירה נגד טרודו בפרשת אס.אן. סי לוולין. ציבור מאזיניו הנאמן צעק לעבר שיר:”נעל אותו”, “נעל אותו”, “נעל אותו”. זאת בדיוק כפי שצעקו תומכי המועמד לנשיאות בארה”ב דונלד טראמפ, כאשר הציע לבצע חקירה נגד הילרי קלינטון בפרשת האימיילים שנעלמו. הדימיון לא מפתיע אפוא כאשר מדובר בשמרנים. המפלגה של שיר הגדילה אמנם את כוחה משמעותית בפרלמנט לעומת הבחירות הקודמות, מתשעים וחמישה מושבים למאה עשרים ואחד מושבים, אך נכשלה נמרצות בכוונתה להרכיב את הממשלה הבאה.

המנצחת הגדולה בבחירות האחרונות היא המפלגת הבדלנים ממחוז קוויבק שהגדילה את כוחה משמעותית לעומת הבחירות הקודמות. מעשרה מושבים לשלושים ושניים מושבים. המפלגה הבדלנית הודיעה כי הורידה מסדר היום שלה את הרצון להגשים את החלום ההיסטורי ולהיפרד מקנדה. כל שהמפלגה מבקשת עתה זה הוא לדאוג לאינטרסים של המקומיים בקוויבק. ובין היתר למנוע את בניית צינור נפט במחוז להעברת נפט ממחוז אלבטרה.

לאור תוצאות הבחירות להערכת מספר פרשנים: קנדה כיום מפוצלת הרבה יותר מבעבר. לדעת חלק מהם זה מה שקורה בהרבה מדינות במערב כיום, אך בקנדה הפיצול נחשב עדיין למתון יותר. במחוז קוויבק שולטת המפלגה הבדלנית, במרכז המדינה שולטת המפלגה הליברלית ובמערב קנדה (במחוזות סיסקצ’ואן ואלבטרה) מפלגת השמרנים. הפרשנים חושבים שטרודו יהיה חייב לגלות מנהיגות אמיתית כדי לאחד את כל הכוחות תחתיו. יש המאמינים שהוא המנהיג הנכון במקום הנכון והוא יצליח לעשות זאת. מכל מקום בנאום הניצחון שלו אמר טרודו כי הוא ראש הממשלה של כל קנדה, והוא יפעל לטובת כל האזרחים בין אם בחרו בו או לא. וטוב שכך.

Vibrant democracies

On Monday, Canada and Israel each embarked on a new adventure in governance. Here at home, Justin Trudeau’s Liberal party had a surprisingly robust showing in the federal election, winning the irrefutable right to form a minority government, or to form a coalition of some description.

The Liberals’ relatively strong showing – 157 seats to Andrew Scheer’s 121; just 13 short of a majority – opens the door for a government with Jagmeet Singh’s New Democrats holding a balance of power. Just a few days before the election, polls suggested a race so tight, and with the Bloc Quebecois and NDP taking so many seats, that any configuration to reach the magic 170 number would have required not two parties, but three. That complicated scenario was averted, leaving the Liberals free to face the House with either a formal agreement with the NDP or a tacit knowledge that the now-fourth party is in no financial position to return hastily to the election battlefield.

In Israel Monday, President Reuven Rivlin called on Blue and White leader Benny Gantz to attempt to form a government after incumbent Binyamin Netanyahu failed to do so after the second inconclusive election this year. Gantz has said he hopes to form a “liberal unity government,” but that is as challenging as Netanyahu’s failed effort to coalesce a majority. He may be hoping that, if Netanyahu is indicted in the coming days, Likud under a new leader might be a viable partner – or perhaps some MKs unfettered from Netanyahu’s long years of leadership will break away and form a faction to join Gantz. Another plan has Gantz propping up Netanyahu unless and until Netanyahu is charged, at which point Gantz would stand up as prime minister, which seems a strange compromise with a tarnished leader. As usual in Israeli politics, there are a vast number of moving parts.

Multiple moving parts is less typical of Canadian politics, where our tendency toward majority governments typically sequesters any moving parts in the all-powerful Prime Minister’s Office. Not so during a minority Parliament, when individual MPs on all sides are able to wield power in ways they can only dream of in a majority scenario.

In what must be a jagged pill for the once and future prime minister, Jody Wilson-Raybould, whose testimony about Trudeau’s treatment of her was the single most detrimental arrow in Trudeau’s reelection armour, was herself reelected as an independent in Vancouver Granville. A large number of Jewish British Columbians, now, are represented in Parliament by an individual who belongs to no party. This will be fascinating to watch in many respects, not least how she pursues politics from the opposition benches as the SNC-Lavalin affair continues to percolate.

Other sidebars in the result include the scuttled effort by a leading anti-Israel figure to re-enter Parliament. Svend Robinson, who, during 25 years in Parliament, was one of Canada’s most vociferous voices against Israel, threw his hat back in the ring but came up short in Burnaby North-Seymour – being narrowly defeated by the incumbent Liberal despite this being ground zero in the battle over the Liberals’ Trans Mountain pipeline expansion.

More notably, Maxime Bernier, leader of the nascent People’s Party, lost his own seat in Quebec. His party made effectively no impact anywhere, sending the hopeful sign that messages of populist xenophobia that seem to be resonating elsewhere in the world still fall largely on deaf ears, at least electorally, here.

Canada will almost certainly have an easier time forming a government than Israel will but, in both cases, the drama plays out against the backdrop of healthy, vibrant, disputatious democratic systems. No matter what the outcomes, we should be thankful for that.

 

Religion and politicians

In an interview with the CBC last week, federal Green party leader Elizabeth May was asked who her personal hero is. She responded, “Jesus Christ.” Almost immediately, she apologized, saying that she had responded while failing to “self-edit.”

Canadians, by and large, are not so open to publicly discussing matters like religion, politics or other things that could be perceived as controversial. But political leaders should be prepared to discuss things in their lives that have shaped them. In fact, religion seems likely to be more central in this election than it has been in decades.

New Democratic Party leader Jagmeet Singh felt compelled to address his religion in an ad (notably aimed at Quebec voters) about how his identity as a Sikh influences his worldview.

While Quebec’s Bill 21, which bans the display of religious symbolism in the public service, means Singh would not be permitted to teach in the province or hold certain roles in the civil service, he managed to finesse the issue quite neatly. He found a sort of common ground by acknowledging that Bill 21 is an effort by Quebecers to protect and preserve their identity, the importance of which he acknowledged paralleled his own pride in his identity and the importance it holds in his life.

Over the weekend, he also managed to continue discussing the topic while having a few laughs, which rarely hurts. Singh, who has struggled to connect with voters in the pre-election period, may come out of this round a winner by making Quebec voters and other Canadians take a good look at him for the first time.

Meanwhile, Liberals are trying to portray Conservative party leader Andrew Scheer as having a hidden agenda, based on his Catholic religious beliefs, on issues like reproductive freedom and equal marriage.

Scheer and Prime Minister Justin Trudeau, both Catholics, have taken similar approaches, asserting that their religious views will not dictate party or government policies. However, there is probably a different calculation being made on each side. Trudeau’s policies are probably more liberal than the teachings of his church, so segmenting the two prevents an undesirable schism with his church. Scheer is probably calculating that his beliefs in the teachings of his church are not shared by the majority of voters; therefore, segregating his political and religious positions may have a hint of political expediency. In both cases, Trudeau and Scheer have been vague and both have attempted to move past the topic. (This is tougher for Scheer, whose grassroots supporters, in many cases, are more religiously conservative than the average voter. Working on not alienating them while courting middle-of-the-road voters places him in a bit of a bind.)

The reticence by Trudeau and Scheer to enthusiastically discuss their religious views, and May’s odd flip-flop on Jesus, may be a consequence of a root misunderstanding around the separation of church and state: the concept is that religious institutions should not unduly influence, or be influenced by, governments. It does not mean that individual elected officials should neuter their religious views as they cross the threshold into the legislature. If one’s deeply held religious beliefs and values are what make up a person’s identity, worldview and morality, these are things that should very much be on the table for people seeking the public’s trust. By example, there is plenty in biblical literature that May could have cited as motivators for her environmental priorities. That kind of openness would be refreshing. Singh tried it. We’ll see what happens.

If religious adherence is an important part of who a candidate is, it would be nice to think that they would not be embarrassed or shy to share these perspectives with us. Canadians would perhaps understand our leaders better – including when they say that they personally believe one thing but would not legislate it on the country, which is an entirely legitimate position.

What likely makes voters suspicious or skeptical is when a politician seems to be hiding something, is ambiguous about how their beliefs might guide policy positions, or is ashamed of who they are.

נשיאה של ישראל ביקור בקנדה

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, קיים לאחרונה ביקור רשמי בקנדה, שכלל פגישת עבודה עם ראש הממשלה, ג‘סטין טרודו. (Mark Neiman GPO)

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, קיים לאחרונה ביקור רשמי בקנדה, שכלל פגישת עבודה עם ראש הממשלה, ג’סטין טרודו. טרודו אמר לריבלין בפגישה ביניהם: “אנו מציינים שבעים שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. יש לנו הרבה על מה לדבר כמו חידוש הסכם הסחר שלנו, ולדבר על פלורליזם ועל סובלנות ומאבק נגד שנאה וחוסר סובלנות. אני יודע שאתה מחזיק בדעות חזקות בנושא הזה. תענוג גדול לשבת איתך בזמן שבו ישראל וקנדה חברות נהדרות”. ריבלין הישיב לטרודו: “תענוג להיות איתך ולהכיר חבר כל כך טוב. אנחנו חולקים ערכים ואידיאלים. יהודים באו לקנדה כבר לפני מאה וחמישים שנה. אני גאה מאד להיות כאן ולהחליף ידע ורעיונות איתך. אנחנו חווים ימים קשים במרחב, ואתם עושים המון עבורנו במטרה לשמור על המרחב העדין ועל הקיום שלנו. אתם עושים זאת בסוריה, בלבנון ובסיני”. הנשיא הודה לטרודו על תמיכתה של קנדה בישראל בזירה הבינלאומית ועל התמיכה נגד הפעילות האנטישמית של תנועת הבי.די.אס. ריבלין מקווה שקנדה תביע עמדה נגד מהלכים חד-צדדיים של הפלסטינים נגד ישראל. וכנגד היחס המפלה כלפי המדינה במוסדות הבינלאומיים.

השניים דנו בסוגיה האיראנית והנשיא ציין לטובה את החלטת הפרלמנט הקנדי על הקפאת היחסים עם איראן, ואת ההכרזה כי משמרות המהפכה האיראניים הם ארגון טרור. בנושא זה אמר ריבלין: “איראן מובילה את התבססות הציר השיעי בעיראק, סוריה, לבנון ותימן. ובפעולותיה היא מחריפה את המתח הסוני-שיעי, העלול להביא להסלמה אזורית ולאיים על העולם כולו”. הנשיא הדגיש כי: “אסור לעולם לאפשר התבססות איראנית. בלימת ההתבססות האיראנית תושג רק באמצעות לחץ בינלאומי מתואם ופעולות צבאיות נקודתיות בכל עת שנדרשת”.

לפני הפגישה עם טרודו, נפגש הנשיא עם המושלת הכללית של קנדה, ז’ולי פאייט. השניים קיימו פגישת עבודה מדינית. הנשיא העניק למושלת (שהייתה בעבר אסטרונאוטית והיו לה שתי משימות בחלל), דגם מוקטן של החללית “בראשית”. החללית הישראלית הראשונה עתידה הייתה לנחות על הירח וכידוע התרסקה וגרמה לעוגמת נפש גדולה בישראל. פאייט אמרה דברים מרגשים לזכרו של האסטרונאוט הישראלי, אילן רמון ז”ל, שעימו הייתה ביחסי ידידות. ריבלין מצידו הזכיר את מותה של אשתו, רונה רמון, ופאייט אמרה שהדבר מאוד העציב אותה.

טרודו וראש עיריית טורונטו, ג’ון טורי, השתתפו באירוע מיוחד: שבעים שנה לידידות בין קנדה וישראל. האירוע נערך בטורונטו בהשתתפות כאלפיים איש. הוא אורגן על ידי מגבית היהודית קנדה והבונדס, בשיתוף פעולה עם ארגון הגג של הפדרציות היהודיות בקנדה.

טרודו נשא באירוע נאום פרו-ישראלי יהודי יוצא דופן, גינה את האנטישמיות ואמר כי בניגוד אליה, הערכים היהודיים של נתינה וקהילה הם ערכים קנדיים. טרודו: “האנטישמיות בעולם מרימה ראש. התקפות אנטישמיות מתרחשות נגד ילדים שהלכו עם כיפות בקנדה, ההתקפה נגד בית הכנסת בפיטסבורג, ההתקפות בפריז, בירושלים ובכל העולם. אנטישמיות נמצאת במגמת בעלייה והיא מפיצה שנאה”. טרודו הוסיף עוד כי האנטישמיות החדשה כוללת גם את הדמוניזציה של ישראל. לדבריו אין מקום לתנועת האפרטהייד נגד ישראל בקנדה. ראש ממשלת קנדה הדגיש: “אני יכול להבטיח לכם שקנדה תמיד תגנה כל שנאה נגד כל קהילה, ותזכיר את המסר שוב ושוב כי אנטישמיות היא התקפה על קנדה. ישראל היא לא רק בת ברית, אלא שותפה אמינה שאפשר לסמוך עליה והיא יכולה לסמוך עלינו”.

טרודו אפוא מנסה להתקרב לישראל ואל היהודים בקנדה לקראת הבחירות הכלליות שיערכו כאן בחודש אוקטובר.

אנדרו שייר קורא לג’סטין טרודו להתפטר

  (Andre Forget/OLO) ראש האופוזיציה, אנדרו שייר

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, הסתבך ולא ברור כלל אם יצליח להיבחר שוב בבחירות הכלליות שיערכו בחודש אוקטובר. זאת לאור טענת שרת המשפטים והיועצת המשפטית לשעבר, ג’ודי ווילסון-רייבולד, כי הוא, אנשי לשכתו ושר האוצר, ביל מורנאו, הפעילו עליה לחץ להתערב הליך המשפטי נגד חברת הבנייה וההנדסה אס.אן.סי לאוולין החשודה בשחיתות, ולמנוע את העמדתה לדין. החברה נחשבת למהגדולות בעולם והמטה שלה ממוקם בקוויבק.

ראש האופוזיציה, אנדרו שייר, מהמפלגה השמרנית קרא לטרודו להתפטר לאלתר בטענה “שאיבד את סמכותו המוסרית לשלוט”. שייר ביקש גם מהמשטרה הפדרלית לחקור את הפרשה. שייר שכנראה אין לו מה למכור לבוחריו השמרנים לקראת הבחירות הקרובות, ממשיך לטעון בכל הזדמנות כי על ראש ממשלה להתפטר. מרבית הפרשנים בתחום לא קונים את הטענות של שייר.

טרודו מצידו ממשיך להסביר: “אני והצוות שלי פעלנו בצורה הולמת ומקצועית. לחלוטין אינני מסכים עם תיאור האירועים האלה מצד היועצת המשפטית לשעבר”. טרודו הוסיף כי הוא ואנשיו לא עברו על החוק ואין מקום להמשיך ולדון בנושא. בכל מקרה הבוחר יאמר את דברו בבחירות שיערכו בקרוב.

ווילסון-רייבולד הופיעה לפני כשבועיים בפני ועדת המשפטים של הפרלמנט, שטחה את טענותיה וענתה לשאלות במשך שעות, כשהאירוע הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה. שרת המשפטים והיועצת המשפטית של טרודו לשעבר, טענה כי הוא, אנשי לשכתו ושר האוצר, הפעילו עליה לחץ בלתי פוסק במשך כארבעה חודשים שנבע ממניעים פוליטיים, להתערב בהליך המשפטי נגד אס.אן.סי לאוולין החשודה בשיחוד אנשי ממשל בלוב, כדי לזכות בחוזים ממשלתיים. הניסיונות להשפיעה על דעתה כיועצת משפטית ועל התביעה העצמאית בקנדה, נועדו למנוע את העמדת החברה וראשיה לדין ולבקש לפטור אותה בקנס כספי בלבד. זאת כדי למנוע את החלטת הנהלת החברה להעביר את משרדיה למחוץ לקנדה, דבר שיגרום לפיטורי אלפי עובדים. טרודו שחושש שמהלך כזה יעיב על ההצלחה הכלכלית של ממשלתו הזכיר לווילסון-רייבולד לטענתה, כי גם אזור הבחירה שלו נמצא בקוויבק. עם זאת ווילסון-רייבולד טענה מפורשות כי טרודו ואנשיו לא עברו על החוק. אך למפתיע בסוגיה זו האופוזיציה שמאמינה לכל מילה שלה, ממשיכה לטעון כי טרודו עבר על החוק? שרת המשפטית לשעבר בשלה אך את האופוזיציה זה לא מעניין.

לאור התנגדותה להתערב בהליך המשפטי בעניין חברת הבנייה, טוענת עוד ווילסון-רייבולד, כי בינואר טרודו העביר אותה במתפקידה לתיק זוטר (השרה לענייני יוצאי הצבא), ולבסוף היא התפטרה מהממשלה במהלך פברואר.

טרודו דוחה גם את הטענה הזו של שרת המשפטי לשעבר שלו ומציין, כי היא הועברה לתפקיד אחר רק בגלל שהשר לענייני יוצא הצבא פרש מהממשלה. אחרת היא הייתה נשארת בתפקידה עד היום עד כמה שזה היה תלוי בו.

מעניין שווילסון-רייבולד טענה בחקירתה כי אולי יש מקום להפריד בין התפקידים שר המשפטים בממשלת קנדה והיועץ המשפטי לממשלה, כיוון שכפל התפקידים יוצר בעייה כמו זו של סוגיית אס.אן.סי לאוולין. אך מדוע היא לא חשבה על כך בטרם מונתה לתפקיד הכפול? או בזמן שהחלה למלא אותו?

יועצו הבכיר של טרודו לשעבר, ג’רלד באטס, שהתפטר מתפקידו לאור הפרשה, נחקר אף הוא בוועדת המשפטים של הפרלמנט. הוא דחה את טענותיה של שרת המשפטים לשעבר. לדבריו שתי פגישות או שתי שיחות טלפון בחודש בנושא אס.אן.סי לאוולין, לא היווו שום לחץ על ווילסון-רייבולד.

Self-inflicted troubles

There are few political leaders who can rest easy these days. Movements are sweeping the world, upending existing assumptions and bringing or threatening major change.

In Venezuela, the leadership is still contested between the far-left incumbent President Nicolás Maduro and the Western-backed opposition leader Juan Guaidó, who claims the presidency. In Brazil, a new rightist regime is making nice with U.S. President Donald Trump and Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu. Far-right parties continue to make gains in European elections, including last weekend’s vote in Estonia, while a movement in Spain is exhuming the fascist past of the Franco era.

In Canada, we appear to be in the midst of the most dramatic political scandal in recent memory. Former justice minister and attorney general Jody Wilson-Raybould’s testimony last week to the Commons’ Justice Committee blew the lid off what she called inappropriate, excessive political interference and veiled threats from the prime minister and other top government officials, who allegedly attempted to influence her decision around a criminal case involving the Quebec corporation SNC-Lavalin. Wilson-Raybould’s testimony painted a picture of a leadership that couldn’t differentiate between the partisan interests of the Liberal party and the judicious operations of the affairs of the government of Canada. The prime minister’s recently resigned former chief of staff, Gerald Butts, was to address the same committee this week, presumably to voice the narrative of the Prime Minister’s Office. But, before he had time to utter his first word, another cabinet minister, Treasury Board president Jane Philpott, abruptly quit cabinet Monday.

“I must abide by my core values, my ethical responsibilities and constitutional obligations,” Philpott declared in a written statement. “There can be a cost to acting on one’s principles, but there is a bigger cost to abandoning them.” Yikes! What does she know that we don’t know? And when do we find out?

The parallels and differences were stark on the same day last week between American and Canadian politics. While Wilson-Raybould was having her say, Trump’s former personal lawyer, Michael Cohen, was unloading a decade’s worth of pent-up hostility at his former boss in front of members of the U.S. Congress. While Wilson-Raybould was handled with figurative kid gloves by fellow Liberals on the committee (whose job, in some ways, was to defend the prime minister and his government on the issue), the reaction from Republicans toward their former ally was anything but cordial. Trump-allied congresspeople went at Cohen hammer and tong, accusing him of being a serial liar, the irony of the scene seemingly lost in their moral indignation.

While both Trudeau and Trump had a very bad week, impeaching Trump seems like a nearly impossible dream given the loyalty of most Republicans to defend his every action. But Trudeau, whose party is now facing almost certainly more challenging conditions in October’s election, may have an internal revolt on his hands if he does not somehow square the circle of the SNC-Lavalin catastrophe and its associated circus side-shows and, not secondarily, reassure his caucus that they’re not all going to get the boot because their leader interfered with a fundamental tenet governing the proper proceedings of justice and rule of law. This is probably far from over.

In Britain, Prime Minister Theresa May flounders about trying to find some resolution to the impending exit from the European Union, which is scheduled to happen in three weeks. The terms of that breakup – and whether it will take place as planned, be delayed or somehow permanently put on hold – remain entirely uncertain. The governing Conservatives and the opposition Labour party have all acted like amateurs through this process, stumbling from one failure to another. Last week, Labour announced they would support a second referendum on the issue, which could provide an escape hatch. If only the deadline for Brexit were not now being counted in hours.

In Israel, King Bibi faces the most serious threat to his leadership in years. Netanyahu was notified last week that he will almost certainly face indictment for bribery, fraud and breach of trust based on allegations that he has provided benefits to allies and friends in return for gifts like pink champagne and cigars, as well as allegedly bartering favours for positive media coverage. With an election now a month away, and facing a new opposition coalition headed by Benny Gantz, the former chief of general staff of the Israel Defence Forces, Netanyahu is not only fighting against the imminent criminal charges. He now faces, in Gantz, someone who neutralizes Bibi’s perpetual advantage over his political rivals – his reputation as a leader who is tough on security. While Netanyahu has tried to paint the apparently centrist Gantz as a “leftist,” most Israeli voters seem mainly concerned with the cost of living, inflation and other pocketbook issues. While the jockeying for coalitions after the vote is often as significant as the election results themselves, sober commentators are speculating that the Netanyahu era may not last much longer.

While political turmoil can have many sources, much of it in democracies comes straight from the highest levels of leadership – from the malfeasance or misfeasance of top elected officials themselves. Whatever the future has in store for Trudeau, Trump, May and Netanyahu, in each case, much of the damage they individually face is self-inflicted.

ראש ממשלת קנדה: אמשיך להתנגד לארגון הקורא להחרמת ישראל

(צילום: Pixabay)

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, הודיע כי ימשיך להתנגד לארגון הבינלאומי הקורא להחרמת ישראל – הדי.בי.אס. דבריו של טרודו נאמרו בשבוע שעבר במסגרת כנס בחירות פתוח לכל שהתקיים בעיר סנט קטרינס שבמחוז אונטריו. ראש הממשלה השיב לאחד מהשואלים שביקש לבדוק האם הוא מתכוון להתנצל על כך, שגינה בעבר את ארגון הדי.בי.אס. טרודו אמר בתגובה לשאלה: “כשיש ארגונים כמו הדי.בי.אס שמחפשים להציג דמוניזציה ודה-לגיטימציה למדינת ישראל, וכשיש סטודנטים שמפחדים להגיע  לאוניברסיטאות ולמכללות בקנדה בגלל דתם, חייבים להכיר בכך שיש דברים שלא מקובלים כלל. אסור לאף אחד להפלות אם לגרום לאנשים להרגיש שלא בטוח בגלל הדת שלהם. וזה בדיוק מה שארגון הדי.בי.אס עושה. אנטישמיות הייתה קיימת ומוכרת בעבר. וגם היום המתקפות נגד העם היהודי מהוות אחוז גבוה בקרב פשעי השנאה בקנדה ובעולם כולו. עלינו להבין שחלק מהאנטישמיות כיום מנוהלת לא רק נגד יחידים, אלא גם נגד מדינת ישראל בכלל. עלינו להיזהר לכן שלא לתמוך באנטשימיות החדשה הזו – שמבקרת וקוראת לעשות חרם על ישראל”.

תסריט שעוסק בגזענות נגד יהודים עלה לגמר פסטיבל סרטי נעורים

שני אחים שעלו עם משפחתם מקנדה לישראל וגרים כיום באשקלון, זאת לאחר שהם ומשפחתם סבלו לטענתם מגל אנטישמיות. האחים החליטו לעשות על זה סרט. התסריט שהוא בעצם מתאר את סיפור חייהם המעניין, עלה לשלב גמר תחרות של פסטיבל סרטי נעורים ארצי בישראל. כעת הם ממתינים לתוצאות הגמר שיפורסמו קרוב לוודאי במהלך החודש הקרוב.

האחים חיים (בן השמונה עשרה) ומנחם (בן השבעה עשרה) לבית סמיערק, לומדים כיום במגמת תקשורת בישיבת צביה אשר באשקלון. התסריט שלהם משתתף בגמר התחרות הארצית של התסריט הטוב ביותר בפסטיבל סרטי נעורים, לזכרו של התלמיד מתן בד”ט שנפטר לפני שש עשרה שנים (שתיים עשרה שנים שנים לאחר שמוחו נפגע בצורה קשה מהלך תאונת צלילה באילת, כאשר היה זה בזמן טיול שנתי בכיתה י”ב). בגמר התחרות משתתפים בנוסף עוד ארבעה תסריטים נבחרים. זאת מתוך שבעים תסריטים שהגיעו לשלב הראשון בתחרות מכל רחבי הארץ.

התסריט אותו כתבו כאמור שני האחים עוסק בנושא גזענות כלפי יהודים בקנדה בכלל, וכלפי המשפחה שלהם בפרט. הגזענות לדבריהם היא זו שגרמה למשפחה לעזוב את קנדה ולעלות לישראל לפני כשנתיים.

האחים סמיערק נחשבים עדיין בישראל על תקן של עולים חדשים, לומדים כיום בישיבת צביה באשקלון. המשפחה כולה המונה שבע נפשות עלתה לישראל: שני ההורים, שני האחים ושלוש אחיות. הם בחרו לגור באשקלון.

בקנדה שני האחים למדו במגמת תקשורת ועתה הם ממשכים את לימודיהם באותה מגמה בישיבה באשקלון. אל הפרוייקט הקולנועי שלהם מצטרפים שני בוגרי מגמת התקשורת בישיבה (אביב סיאני ומאור מיכאלי) אשר יפיקו את סרט, עם יזכה במקום הראשון בתחרות. השופטים בגמר התחרות (בהם: נציגי עיריית רעננה, נציגי בנק מזרחי-טפחות ונציגי משרד החינוך) וכן גם נציגי המשפחות התרשמו מאוד מהתסריט והסיפור האישי של שני האחים.

חיים סמיערק אומר על הפרוייקט שלו ושל אחיו הצעיר מנחם: “אני חושב שזה תסריט ממש טוב. מדובר בסיפור האישי שלנו שחווינו בקנדה. חשוב לנו לספר זאת לכולם. נפלה בידינו ההזדמנות לעלות לגמר תחרות הסרטים. במידה ונזכה בתחרות וכך גם יתאפשר להקהל נרחב לצפות בסרט שלנו – תהיה זאת ממש גאווה בשבילנו”. במהלך החודש הקרוב יקבלו האחים תשובה אם התסריט שלהם זכה במקום הראשון בתחרות החשובה.

Opening Pandora’s box

Maxime Bernier quit the Conservative party last week, at the precise moment that Conservatives from across the country were gathering in Halifax for their national convention, preparing for the federal election that is 13 months away.

Canadian political history would suggest that the former cabinet minister’s departure and his promise to form a new federal political party will be little more than a footnote in the history books when all is written.

The ostensible point of division between Bernier, who came a very close second to Andrew Scheer in last year’s Conservative leadership contest, is supply management. Supply management is an agricultural policy that limits supply in an attempt to stabilize prices so that Canadian farmers can make a decent living. It’s the reason we pay what we do for cheese, milk and poultry and it is prefaced on the understanding that the few extra dollars we pay weekly keeps the agricultural sector viable.

Bernier, who lambasted his former party over the issue, is correct. Support for such meddling in the economy is antithetical to conservative economic values. But it is an oddly Canadian consensus by which parties across the spectrum essentially accede to the status quo for political, if not policy, reasons. Opponents of Bernier in last year’s leadership race expressed fears that his opposition to supply management would undermine the Conservatives precisely where they are most popular: in rural Canada.

If less interventionist economic policies become the basis for Bernier’s new political party, it is hard to imagine how it will catch fire among Canadian voters. From a political standpoint, such a platform seems like a loser from the gate.

But there is a potential wild card in this scenario. Though he skirted the subject during his news conference last week, Bernier’s recent social media statements play to xenophobic, anti-immigrant sentiments. This, far more than economics, has the potential to get the attention of Canadian voters.

The Liberal government under Prime Minister Justin Trudeau likes to be associated with openness and a welcoming diversity, which contrasts nicely with developments to the south. But a recent poll suggests Canadians may not be as settled on this approach as some of us would like to believe.

The poll asked whether Canadians believed that there are too few, too many or the right number of immigrants to Canada. Overall, 18% of Canadians said there are too few immigrants coming to Canada, while 38% said there were too many and another 38% said the numbers were about right. The poll’s breakdown by party label indicates just how divisive this discussion could become. Only 12% of self-declared Liberals said that Canada has too many immigrants, while 73% of Conservatives hold that position.

Canadians, to an extent, have avoided opening a Pandora’s box in the form of a national discussion about immigration, perhaps happy in our complacency and self-image as a welcoming place. If Bernier’s new party – or, indeed, if the Conservatives – see an opening, we may be about to lift the lid somewhat on this issue.

If Bernier decides that he has nothing to lose and something to gain from upsetting accepted wisdom, it won’t necessarily prove a winning formula for his new party. However, if, by raising these topics, he forces other parties to articulate more specifically the generalized approach to multiculturalism and diversity that we take for granted, we may be headed for a reckoning on immigration, diversity and openness.

The election of Doug Ford as premier of Ontario suggests that populist messages are not anathema to Canadian voters. The Quebec provincial election, now underway, may very well provide a test case for some of these ideas that challenge our cherished notions of diversity.

When voter turnout hovers around the 50% mark, mobilizing one’s political base can be as crucial as convincing the undecided. If suspicion of outsiders appears likely to excite an identifiable core of the electorate, ambitious politicians will certainly consider how they might benefit by exploiting it.

Confronted by a heckler in Quebec last week, the prime minister shut her down by dismissing her as racist. It turns out, she may well be. But she also may not be the voice in the wilderness that some, including the prime minister, would like to believe. These people, too, will demand to be represented in Parliament and in the national discussion.

The rest of us, then, will need to have more than happy axioms and comforting self-satisfaction if we are to successfully defend diversity, inclusiveness and the social and economic value of new Canadians.