Toronto’s Beth Tzedec Congregation, one of the largest Conservative synagogues in Canada, announced last month that its rabbis will officiate at same-sex marriages.
While Beth Tzedec is not the first Conservative synagogue in Canada to sanctify same-sex weddings – Beth David and Beth Tikvah, also in Toronto, have already done so – the development has generated a surprising amount of interest, said synagogue president Debbie Rothstein.
Reaction from synagogue members has been “overwhelmingly positive,” she told The CJN soon after the announcement was made. “I’ve received a couple of concerns; we know change is hard. It’s not even been 24 hours, but (reactions) have been unbelievably positive and supportive.”
In fact, Rothstein said she had heard from members who were surprised this was not already a policy at the synagogue. “People were ready for this change to be made,” she said.
The decision is the culmination of decades of study by the Conservative movement and the synagogue, said Beth Tzedec’s senior rabbi, Steven Wernick.
In 2006, the Conservative movement passed a number of resolutions welcoming LGBTQ Jews into the community, and lifted a ban on ordaining gays and lesbians, based on the principle of kavod habriut, honouring all God’s creations, Wernick said. “Halachah is a living, evolving process of living a meaningful Jewish life. In 2021, to be fully welcoming of the LGBTQ community, to be willing to welcome and officiate at same-sex weddings, is a moral imperative,” he said in an interview.
In 2012, the Conservative movement’s committee on Jewish law and standards approved two model wedding ceremonies, as well as guidelines for a same-sex divorce. Rabbis can adapt the marriage ceremonies for the couples.
In 2017, as part of its strategic planning process, Beth Tzedec formed a task force for LGBTQ inclusion. It has participated in Pride Shabbat, Pride Month and other programs.
Beth Tzedec now has gender-neutral bathrooms, and has worked with Keshet, an international organization that advocates for LGBTQ equality in Jewish life, to examine its policies and the language it uses.
Officiating at same-sex weddings is the culmination of the task force’s work, Wernick said. “One of the things that we heard loud and clear is that you can’t claim to be fully welcoming until you’re doing same-sex weddings,” he said.
The same-sex weddings will differ slightly, and will be called brit ahavim – a covenant of love – rather than the traditional term, kiddushin (betrothal).
Even in a double-ring ceremony, kiddushin is not an egalitarian framework, and so the Conservative movement has developed other “covenantal ceremonies” that are more appropriate to same-sex weddings, Wernick said.
But there will still be all the trappings of a traditional wedding: a chuppah (canopy), a ketubah (marriage contract), wine, blessings and the breaking of a glass. “It’s going to be a holy and wholly Jewish ceremony, in both senses of the word,” he said.
Same-sex weddings will only be offered to couples who are both Jewish, Wernick said, pointing out this was not a decision about interfaith marriages.
Since the recent announcement was made, the rabbi said he has received several emails from families who are personally affected. Some shared that they were not able to get married in the synagogue, as they might have wished. The parent of a transgender child expressed to the rabbi how “meaningful it was that his child now had a place at Beth Tzedec where he can be validated and loved as a child of God.”
While Beth Tzedec is not, as mentioned, the first Conservative synagogue to bless same-sex marriages, Wernick said he expects it will also not be the last. “Beth Tzedec has traditionally been considered one of the leading congregations both in Canada and around the world. I would imagine we will be influencing other congregations to do the same.”
In early 2012, Congegation Shaarey Zedek in Winnipeg became what was believed to be the first Conservative shul in Canada to host a same-sex marriage.
For years at Toronto’s Beth Sholom Synagogue, “our stated position, once egalitarianism was adopted, is to do weddings without concern for gender,” said the congregation’s Rabbi Aaron Flanzraich, adding – likely echoing the policy at other Conservative synagogues – “provided both persons were Jewish.”
The Ontario region of the Rabbinical Assembly, the international association of Conservative rabbis, which Flanzraich chairs, is populated by autonomous congregations, and “each makes their policies in accordance with the wishes and traditions of their respective communities.”
Justine Apple, who was executive director of Kulanu Toronto, a now-defunct group for LGBTQ Jews, called Beth Tzedec’s decision “a very important step.”
“The Conservative movement is finally stepping up and opening its doors to the legitimacy of same-sex marriage,” said Apple. “Something many of our LGBTQ members and their families have been waiting for, for a long time.”
Launching within hours of each other in May, the Canadian Jewish Record and TheJ.ca come at journalism from different perspectives.
Like print media as a whole, Jewish newspapers worldwide have been struggling in recent years. The coronavirus, with its economic impacts, was the last straw for Canadian Jewish News, which announced its closure in a message to readers April 13, with the words: “Everything has its season. It is time.”
From the ashes of that flagship media outlet, though, has emerged not one but two new ventures – and rumours of a possible revival of CJN itself.
Launching within hours of each other in May, the Canadian Jewish Record and TheJ.ca come at journalism from different perspectives and the people behind them think there’s room for a range of online voices, even if a national hard-copy print media option isn’t in the picture.
The Record is the brainchild of Bernie Farber, former chief executive officer of the now-defunct Canadian Jewish Congress, and Ron Csillag, a longtime reporter and editor with CJN, whose writing has appeared in the Jewish Independent. TheJ.ca, which has been in the planning stages longer, was started by Winnipeggers Marty Gold and Ron East. The editor is Dave Gordon, a Torontonian whose writing has appeared frequently in the Independent, as well as scores of other Jewish and non-Jewish publications.
The Canadian Jewish Record’s Bernie Farber, left, and Ron Csillag. (photos from the Record)
Farber and Csillag admit they don’t have a business plan beyond getting writers and editors to work for free – and they see their online venture as a stopgap that would probably cease or merge were CJN to return. The individual rumoured to be considering a rebirth of the paper opted to not comment for this story.
Farber, who was with CJC from 1984 until it was subsumed by the Centre for Israel and Jewish Affairs in 2011 and served as its head from 2006, said they launched CJR on the fly, trying to fill a need in the immediate aftermath of CJN’s demise.
“Our goal is not to become a new Canadian Jewish News,” he said. “When and if they were able to come back up … we would find some way to amalgamate. Nothing is written in stone…. We expect to continue into the fall at this point, hopefully.”
The online news and commentary site operates under the auspices of a nonprofit organization and has no money to speak of, other than enough to cover registration fees and miscellaneous costs, said Farber.
“Everybody who wrote and who is continuing to this day to write for the newspaper is doing it pro bono,” he said. “These are skilled, professional journalists who are, for the most part, people who are used to being paid for their work and have chosen to do this as a donation at this time to the community. It really is a grand mitzvah, Canadian Jewish-style, and it’s working.”
The platform got 22,000 hits in the first week, said Farber, who serves as publisher. “It’s going up from there almost exponentially.”
The model upon which their editorial approach is based is akin to CJN, he said, with a range of opinions represented.
“We’re trying to have a big tent,” he said. “We already got into some hot water because we published a piece by Dr. Mira Sucharov. She’s a wonderful writer, she’s on the edge, people don’t like what she writes, but tough shit. People are allowed to have their opinions.”
JI readers will be familiar with Sucharov’s writing. As for coverage of Israel-related topics, Farber said they will follow a similar open approach.
“It’s not that we don’t support Israel,” he said. “We’re a news source, we’re an information source. We run opinion. We’re not going to [say] you can only write good things about Israel or good things about the Jewish community. We want there to be some spark to it where people can say, no, I disagree with that. We do have an option for feedback and we do get letters to the editor. That’s the Jewish community, right? They are vibrant, they come from all over the place and we want to be able to reflect that.”
Farber and Csillag are well-known figures in the Jewish and larger Canadian scene, which is one of the reasons, they say, that the president of York University reached out to them before releasing a much-awaited report of an investigation around a violent confrontation on campus last November between pro- and anti-Israel groups. The Record got embargoed exclusive access to the report before other media. “It demonstrates how, in a short period of time, we have become a reasonable voice in the community,” Farber said.
Csillag, the editor, said they chose, at the launch on May 21, to “flood” the site with stories to keep readers engaged and coming back. Now, the aim is to post two stories a day plus any breaking news.
“People are talking about it, people are complaining about it,” he said. “I got my first bit of hate mail, which is good. That’s when you know you’re making a difference.”
Finding writers to work for free has not been a challenge. “People have been coming out of the woodwork. I never knew that pretty much everyone on the planet was a writer,” Csillag said, laughing.
Challenges they have not ironed out, they admit, include finding reliable reporters outside Ontario and a steady source of news from Israel, since they don’t have the resources to pay for a news service.
If CJN is not revived, Farber said, “I think we have to get together with serious-minded people within the community and say the CJN is gone and we are here. We don’t have a real business model to be honest. What you see is what you get…. We would have to ramp up to a real business model.”
Farber added that Canada, with the world’s fourth-largest Jewish population at 400,000, should be able to sustain at least two national Jewish media platforms.
That confidence is shared by Gordon, who equates the situation to the old joke about the Jew who, when rescued from a deserted island, was asked why he built two synagogues on the island. One, he told rescuers, was his shul; the other was the one he would never set foot in.
Left to right, TheJ.ca’s Dave Gordon, Marty Gold and Ron East. (photos from TheJ.ca)
TheJ.ca has been in the planning stages for more than a year. Gordon came on a few weeks before launch. Like the Record, TheJ.ca has little overhead, since everyone associated with it works remotely. They have a few investors and some steady advertising agreements. The online nature of the platform also means no printing or distribution expenses.
Gordon touts the diversity of the large stable of writers.
“One of the things that I think is our proudest asset are individuals from the widest array possible, individuals who are liberal to conservative, Jew and Arab, religious to secular,” he said. “We have four gay columnists, we have Jews of colour who are contributing, we have coast-to-coast contributors and, in that respect, I want to say that, not only do we deliver the unexpected, but we represent the previously unrepresented.”
On Israel coverage, though, they aim to determine suitability of opinions based on the “three Ds” formulated by Natan Sharansky to determine if criticism of Israel is antisemitic: delegitimization of Israel, demonization of Israel, and subjecting Israel to double standards.
“In terms of Israel, we’re not going to make it a secret: we’re very pro-Israel, very Zionistic,” said Gordon. “It’s a good read to say that we are centre-right. We will still strive to maintain a kind of balance in terms of Israel reporting … we will tilt from time to time liberal but not left.”
Their aim is to post a batch of new content twice a week.
While Gordon is based in Toronto, TheJ.ca was born in Winnipeg. Marty Gold, a longtime broadcast journalist and publisher, and Ron East, a former pro wrestler and physical education teacher who has also been involved in publishing, are longtime friends who were critical of existing Jewish media.
East is son of the late Israeli military commander, author and counterterrorism expert Yoram Hamizrachi East. When Winnipeg saw an influx of Israeli immigrants a few years ago, the father and son launched a Hebrew-language publication to help the newcomers navigate their city. The 500 copies were routinely snapped up, he said.
The idea for the new media platform came after Gold and East felt that the established Jewish media and communal organizations in the city were not adequately confronting anti-Israel activity.
“There wasn’t really a pro-Israel, Zionistic platform out there,” said East. “We found that our local media here in Winnipeg, as well as when we started looking at Canadian Jewish News and others, were giving more and more room … and more and more credibility to what we would describe as anti-Israel, anti-Zionistic and, in some cases, pro-BDS Jewish movements. Those voices became louder and louder and the Zionistic pro-Israel voices seemed to be drowned out. We felt that it was important to provide a platform that would allow for those voices.”
While TheJ.ca is an online media platform, they are mooting a print digest that might be issued a couple of times a year. They are also working on a way to format content so that it can be easily downloaded and printed for people who prefer to hold their newspaper in their hands. Also in the hopper are plans for region-specific landing pages, so readers in Vancouver or Halifax, say, could access both items of national and international interest, as well as local news relevant to them.
The design of their site, said East, is particularly aimed at reaching younger readers. They credit Gordon’s experience in the field for bringing together a diverse group of writers from across the country.
***
The Jewish media scene has faced unprecedented challenges in recent years. The emergence of the internet more than two decades ago has undermined print media of all types, with publications for small or niche demographics experiencing particular challenges as well as advantages. The pandemic, which led to an unprecedented global economic shutdown in March, had immediate repercussions. Much of the advertising in the Independent, for example, is for upcoming community events, all of which were summarily canceled. Non-essential retailers closed, making advertising extraneous.
The Independent has continued publishing on a reduced schedule.
Winnipeg’s Jewish Post & News announced in April that it was ceasing printing, but started publishing a print edition again at the end of May.
The difficulties nearly led to the dissolution of the world’s oldest English-language Jewish newspaper, Britain’s Jewish Chronicle, which was saved by a conglomerate of philanthropists. The rival Jewish News, which had also announced its liquidation and was set to merge with the Chronicle before the surprise bailout, will, for now, continue publishing independently.
In an article recently about the state of Jewish journalism, the Times of Israel reported that New York’s Jewish Week made a dire plea for support and a leader in the American Jewish Press Association – of which the Independent is a member – acknowledged that COVID has presented a serious challenge to an already struggling sector.
The world’s third-largest Jewish community, in France, is in a different boat. In the 1980s, the French government opened radio airwaves to private groups and Jewish radio stations play a role in that country similar to the role newspapers play in most other Jewish communities.
טיול בטורונטו הוא חוויה מיוחדת, והעיר מתאימה לכל סוג טיול. לטיול עם הילדים, וגם בלי, למי שרוצה טיול שלו וגם כטיול עירוני. העיר מומלצת לכל מי שמגיע לקנדה והסביבה. טורונטו היא העיר הגדולה ביותר בקנדה וגרים בה למעלה מארבע וחצי מיליון תושבים. במטרו טורונטו גרים כשישה וחצי מיליון איש. כשישית מכל מקומות העבודה בקנדה מתרכזים בטורונטו שהוכרזה מדינה שהכי טוב לגור בה על פי האקונומיסט.
טורונטו הוקמה בשנת אלף שבע מאות תשעים ולשלוש לחופי אגם אונטריו, ונקראה בשם יורק. ארבעים ואחת שנה לאחר מכן הוכרזה כעיר ומאז היא נקראת טורונטו, שפירושו הוא: מקום מפגש בשפת המקומיים. מהמאה התשע עשרה החלה הגירה לעיר בעיקר מבריטניה, אירלנד. ולאחר מלחמת העולם השנייה גם ממזרח אירופה. בשנות השבעים החלה הגירה לעיר ממדינות אסיה.
מכל מקום בעיר תוכלו לראות את המגדל תקשורת הגבוה הסי.אן שמתנשא לגובה של חמש מאות חמישים ושלושה מטרים. הוא נחשב כאטרקציה המרכזית של העיר. מומלץ מאוד לעלות לתצפית שמגדל ולהסתכל על הנופים המדהימים שנשקפים ממנו. אם אתם חובבי ספורט אקסטרים ואם אין לכם פחד גבהים, תוכלו ללכת לנקודת התצפית הנמוכה יותר שרצפתה שקופה, ומי שזה לא מספיק לו יוכל להשתתף בפעילות שבה הולכים בגובה של שלוש מאות חמישים ושישה מטרים על המעקה החיצוני שמחוץ לבניין, קשורים ברתמה. כמו כן למגדל עצמו מגיעים במעלית שקופה שאפשר לראות ממנה את כל העיר, יש בו מרכז קניות נעים, ולמי שרוצה יש גם מסעדה במקום.
כמו בערים נוספות בקנדה גם בטורונטו החורף הוא קר מאוד, וגם כאן הקימו עיר תחתית מיוחדת שתוכל לשרת התושבים בימי החורף. העיר משתרעת על פני עשרים ושבעה ק”מ, ויש בה מגוון חנויות, מרכזי בידור, יציאות לבניינים חשובים, מרכזי קניות ועוד.
אם אתם רוצים להרגיש קצת אירופה לכו אל טירת לומה, בה תוכלו לטייל בחדרים מפוארים, במסדרונות מסתוריים, ואפילו במנהרה עתיקה באורך שמונה מאות מטרים. אחר כך תוכלו לעשות פיקניק בגנים שמחוץ לטירה וליהנות מהשלווה במקום. הטירה נבנתה במשך שלוש שנים והיא אתר חובה לכל אחד.
אם אתם אוהבים הופעות לכו אל גן המוזיקה. ההופעות בו מתקיימות בדרך כלל בקיץ (בין החודשים יוני לספטמבר) ואם אתם נמצאים בחודשים האלה בטורונטו אל תפספסו אותן. הגנים הוקמו על ידי הצ’לן הצרפתי-סיני-אמריקאי יו-יו מה. ההופעות הן בחינם ומתקיימות מתחת לכיפת השמיים כמובן.
אם אתם אוהבים את הסיקסטיז לכו לטייל בשכונת קנסינגטון מרקט. מדובר בשכונה היפית, צבעונית, עם אווירה שמזכירה את מסן פרנסיסקו של שנות השישים. יש כאן את החנויות עם הבגדים הכי מיוחדים, אנשים שאפשר לראות רק בשכונה הזו, אוכל אורגני וואווירה מיוחדת.
אחרי שחוויתם את האווירה המיוחדת בשכונת קנסינגטון לכו אל השכונה הקרובה והלא פחות מיוחדת – צ’יינה טאון. יש בה מסעדות סיניות מעולות, חנויות עם מוצרים מהמזרח, חנויות רהיטים, סופרמרקטים ייחודים ועוד. עדיף להגיע לצ’יינה טאון באמצע השבוע.
מדי שנה בחודש ספטמבר נערך פסטיבל הקולנוע המפורסם של טורונטו. הוא נמשך עשרה ימים, פתוח גם לקהל הרחב ומגיעים אליו למעלה משלוש מאות אלף איש. בהם אנשים מתעשיית הקולנוע מרחבי העולם. הפסטיבל החל בשנת אלף תשע מאות שבעים ושש, והוא נחשב לאחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים בעולם, לצד פסטיבל קאן והפסטיבל בברלין. הפסטיבל מסמל את תחילת המרוץ לקראת האוסקר. האירוע מדגיש את הקולנוע עצמאי ואיכותי, בנוסף לקולנוע מיינסטרימי הוליוודי.
Vancouver writer Aren X. Tulchinsky at the Aug. 16 unveiling in Toronto of Project Bookmark Canada’s plaque honouring his novel, The Five Books of Moses Lapinsky. (photo by Lisa Sakulensky)
The Canadian Literary Trail has a new bookmark – one honouring The Five Books of Moses Lapinsky by Vancouver writer Aren X. Tulchinsky. The 25th such plaque to be erected by Project Bookmark Canada across the country, the unveiling took place Aug. 16 in Dominico Field at Barton Avenue and Christie Street in Toronto. Tulchinsky took part in the ceremony.
“Last October, I received a phone call from Laurie Murphy, executive director of Project Bookmark Canada, letting me know my historical novel The Five Books of Moses Lapinsky was nominated for a bookmark,” Tulchinsky told the Independent. They chose to unveil the plaque on Aug. 16 because it is the day on which the 1933 riot in Christie Pits took place.
Surprised and thrilled to hear that Project Bookmark Canada and the City of Toronto would be erecting the plaque in honour of his book, Tulchinsky said, “I was particularly struck by the timing, when, right now, we are all being called upon to make sure that dark chapters of our history do not repeat themselves.”
He explained, “My novel is about a fictional Jewish Russian immigrant family, living in the Kensington Market neighbourhood in the 1930s and ’40s. The main character, Sonny Lapinsky, is a Jewish boxer. He is 9-years-old … when the riot in Christie Pits occurs and, on that night, he discovers he has boxing talent and goes on to become a professional boxer. That same night, tragedy strikes the Lapinsky family.
“Many Canadians are not familiar with the 1933 riot, which involved 15,000 people and is the largest race riot ever to occur in Canada. A group of British- and German-Canadian young men, members of the Swastika Club, set off the riot when they unfurled a huge, black and white swastika flag in Christie Pits during a packed amateur league baseball game on a hot August night. The Project Bookmark plaque in Christie Pits will bring greater awareness to this piece of Canadian history and, of course, to my novel.”
Project Bookmark Canada was founded by writer Miranda Hill in 2007, with the first plaque being unveiled in 2009 – for Michael Ondaatje’s In the Skin of a Lion, at the Bloor Street Viaduct in Toronto. There are bookmarks from British Columbia to Newfoundland. Vancouverites have easy access to Bookmark No. 12, which commemorates Wayson Coy’s The Jade Peony, at the southeast corner of Pender Street and Gore Avenue in Chinatown.
“Visitors are encouraged to read their way across Canada, online and in person,” said Project Bookmark board of directors president Hughena Matheson in the press release about Tulchinsky’s honour. “A launching place for conversation, collaboration and learning, the bookmarks provide a unique reading experience and a deeper understanding of the country and its people.”
“I think Project Bookmark Canada is an important organization,” said Tulchinsky. “Their goal is to get people to read Canadian books. It is vital to celebrate our unique Canadian history and, sadly, our country is constantly in the shadow of the U.S., with American books filling our bookshelves. With the loss of small independent bookstores across the country who used to promote Canadian authors, and with people buying books online from huge American corporations, many excellent Canadian books go unnoticed. As a Canadian and as a writer, I applaud the work Project Bookmark Canada is doing to bring Canadian stories to the forefront.”
The Five Books of Moses Lapinsky bookmark text. (photo by Don Oravec)
At the Aug. 16 unveiling, Tulchinsky read the excerpt of his novel – published under the name Karen X. Tulchinsky – that appears on the plaque. “It is the moment when, in 1933, the Swastika Club unfurled a huge swastika flag at the ninth inning of an amateur league baseball game in the park. All summer, the Swastika Club had been bullying Jews on the beaches of Toronto. On this day, they upped the ante and brought their antisemitism to the west side of town, which was mostly Jewish and Italian immigrants. After a summer of being kicked off the beaches, young Jewish men fought back. And, interestingly, the Italian men in the park joined the Jews in fighting against the Swastika Club and their allies, in what became the largest race riot ever to occur on Canadian soil.”
“Our past president, Don Oravec, spoke at the unveiling and said the novel was on his radar as a potential bookmark,” Project Bookmark’s Murphy told the Independent of how The Five Books of Moses Lapinsky was selected. “When Daniel Gelfant made an official submission to us to consider the book and its variety of Toronto settings as potential bookmarks, the wheels were set in motion. The board’s national bookmark advisory committee reviewed the proposal and approved it for development. Councilor Joe Cressy made a motion to the City of Toronto to provide funding in support of a bookmark for the Christie Pits ball field, on the anniversary of the riots in 1933. It was approved, and subsequently developed. Additional funds were raised by individual donors attending a bookmark fundraiser on Aug. 15, complete with a boxing demonstration by the author and the Toronto Newsgirls Boxing Club at Jazz Bistro.”
When he first started writing the novel, Tulchinsky, who was born in Toronto, said it “was loosely based on stories my grandfather had told me about his escape from Russia before the Second World War and his early days in Toronto, where his first home in Canada was in the Kensington Market area.
“When I started researching the Jewish community in 1930s Toronto, I discovered the riot that pitted young Jewish men and their Italian allies against the Swastika Club and their gentile allies…. As a Canadian Jew, I knew immediately that I would tell my story against this backdrop, an important piece of our history that had not yet been told in fiction. So, I created a fictional family, with four sons, all of whom get involved in the riot in different ways. On the night of the riots, one of the brothers is permanently injured in a way that shatters the family, especially the main character, Sonny, whose guilt over what happened to his brother causes a rift between him and his father, that sends the family into turmoil.
“The Five Books of Moses Lapinsky, which takes place … when Hitler first came to power in Germany, and continues through the Second World War years, is about antisemitism in Canada,” he said. “It’s about how hatred only leads to more hatred and violence. At the risk of sounding like the Vancouverite I am, I believe the only cure for hate is love. Sadly, history tends to repeat itself and, today, in 2019, we are seeing a rise in hate crimes in Europe, the U.S. and here in Canada against Jews, Muslims, South American migrants and the LGBTQ community. We are witnessing the president of the United States taking children away from their asylum-seeking parents and imprisoning them in what can only be called concentration camps. The themes in my novel, sadly, are just as relevant today as ever. I hope people see the parallels in the fascism that swept the world in the 1930s with what is happening today. I just keep hoping that humans will find a better way forward that does not repeat the mistakes of our past.”
And Tulchinsky continues to examine that past.
“I am currently working on a new novel, set in 1930s Berlin, in which I follow fictional characters (Jewish and non-Jewish) as Hitler first comes to power. In the story,” he said, “we watch as the Jewish characters are systematically stripped of their civil rights, then their livelihoods and, eventually, their lives. For my research, I have read hundreds of books on the Holocaust and the rise of the Nazis in the 1930s and I can tell you there are many policies the Trump administration is pursuing in the U.S. that are taken directly from Hitler’s playbook. In the current climate, with antisemitism, racism and homophobia on the rise, I feel particularly driven to finish and publish this new novel.”
As a teenager in the United States, I was in a public high school marching band. My parents worked to make sure our family was together for an early Friday night Shabbat dinner, even when football games were on Friday night. We did a careful balancing act of observance and negotiation. I wanted to play in the jazz ensemble – and I did – but, in order to do that, I also had to commit to marching band. Sometimes, during the High Holidays, it was a precarious compromise.
One week, there was a Friday night without a football game. My parents planned to have a “normal” Shabbat dinner and attend services as a family. My band director had us all in a line formation on the field. He asked if we could substitute a practice during that time. He said, if you had a conflict, to step out of line and explain.
In front of the whole marching band, I had to step out of line. I spoke as loudly as I could (just short of shouting) so that the director and his assistants could hear me in the stands. I said my parents expected me at Friday night dinner at home, and to attend services. I needed to go. This was a religious obligation I’d been skipping for band. In true teenage bluntness, I noted that he wasn’t proposing an alternate rehearsal on Sunday morning instead, was he?
There was silence, and the band director nodded and said, “Right, no rehearsal Friday night.” While I recovered, shaking, I was set upon by other band members. A couple of non-Jewish friends supported me and mentioned how brave I’d been. To my surprise, the few other Jewish members – all slightly less observant than my family – weren’t so kind. They were angry at me for being “too Jewish” and drawing attention to them, too.
This experience came to mind when I read the news last month. The Canadian federal election is scheduled for Oct. 21 and this date conflicts with Shemini Atzeret. An Orthodox Jewish candidate in Ontario, Chani Aryeh-Bain, and another Orthodox activist, Ira Walfish, brought up this concern a year ago – in August 2018. It was ignored.
The advance polling dates are also problematic because they fall on Shabbat and Sukkot. Yes, there are ways for observant Jews to vote, despite these scheduling conflicts. However, this schedule interferes with the Orthodox candidate’s ability to campaign, as well as affecting her entire community in Toronto’s Eglinton-Lawrence riding.
Shemini Atzeret is not a big deal observance for many of us, and one news article demonstrates this by proclaiming it is the “Orthodox” Jewish community that has an issue. However, I was first struck by this candidate’s bravery in confronting this issue. That admiration was reinforced by the thousands of comments at the bottom of the article.
Some would say these comments are downright antisemitic, but I saw the majority of them as ignorant. There were many who derided religion, commented specifically on Judaism, and even one believing Christian who bemoaned how Canada had become a heathen country. (Say what?!)
In some ways, we are lucky in Canada. Our children can go to public or private schools in which they can experience Jewish community, culture and religious practices. We can relish the rich diversity of our particular community, as well as maintain our citizenship on equal footing with other Canadians. However, this opportunity to isolate ourselves comes at a cost.
When we separate ourselves, we lose the opportunity for everyday interactions with non-Jewish Canadians. The informal education that comes from attending school, sports, work and social activities with all kinds of people is invaluable. While I found it a burden to be the token Jew in my school classroom, it gave me a great chance to educate myself and explain our holidays and our traditions. Most of my classmates and bandmates knew about Judaism because they knew me.
Many get upset about ignorance or intolerance. That’s understandable, but I was taught that basic education makes a big difference. When a church or organization asked for someone to speak about Passover or Chanukah or Jewish practice, my family stepped up. I was the kid explaining the seder to the Methodists, or the sole Jewish teenager who invited all her friends to Shabbat dinner each week. My parents had an open door policy and a lot of extra dessert for whomever came over on a Friday night.
We’re lucky to live in a country that celebrates diversity. However, we should offer educational outreach whenever it’s helpful, so that we can live in peace with our neighbours. We can explain why there are obstacles to voting or campaigning in the middle of the fall holiday season, and why this is an issue. Also, instead of forcing some of us to feel uncomfortable and “too Jewish,” we can embrace each other as “Am Echad,” “One People.”
Even though the election date will not change, the situation is a learning moment for us as Jews and Canadians.
Reggae may not be everyone’s cup of tea, but I end this as I began it, with music. If we’re truly one people, with “one love, one heart,’” we should love all of our Jewish community. We stand up for what we need both to practise Judaism and our voting rights, as each of us sees fit. In Bob Marley’s religious (but not Jewish) words, “Let’s get together, and feel all right.”
Joanne Seiffhas written regularly for CBC Manitoba and various Jewish publications. She is the author of three books, including From the Outside In: Jewish Post Columns 2015-2016, a collection of essays available for digital download or as a paperback from Amazon. See more about her at joanneseiff.blogspot.com.
ארגון הטרור השיעי החיזבאללה שקשור באיראן אסף מידע ביטחוני רגיש על שדה התעופה הבינלאומי “פירסון” שבטורונטו. כך מסרה רשות הביטחון בתחבורה האווירית של קנדה לפני מספר ימים. מתברר שסוכן רדום של החיזבאללה שגר בארצות הברית, עלי קוראני, ביקר לפחות שבע פעמים “בפירסון” – שדה התעופה הגדול שך בקנדה (מדי שנה עוברים בו לא פחות מכחמישים מיליון נוסעים).
קוראני שהוא אזרח אמריקני ונשוי לאזרחית לבנונית-קנדית, אסף מידע מודיעיני נרחב על אמצעי הבטחה בשדה התעופה הבינלאומי. המידע שהועבר למפעילו של קוראני בלבנון כלל בין היתר את הנושאים הבאים: מיקום מצלמות האבטחה, מיקום גלאי המתכות, מהם נוהלי הביטחון בשדה, מה לובשים אנשי האבטחה במשמרות שלהם ומי מהם נושא עימו נשק.
קוראני התגייס לחיזבאללה לאחר שהבית של משפחתו נהרס במלחמת לבנון השנייה, שהתקיימה בין ישראל לחיזבאללה (בקייץ של אלפיים ושש). על קוראני הוטל עליו להעביר נשק מקנדה לארה”ב ולבצע שם פעולות טרור. זאת תוך התמקדות בעיקר באנשי עסקים יהודים שגרים בניו יורק, נספחי צה”ל שעובדים בעיר ואף הקונסוליה הישראלית בניו יורק. הטרוריסט שנמצא במעצר בארה”ב מזה כשנתיים הורשע כבר בדין. הוא צפוי לקבל מאסר עולם וגזר דינו יתפרסם במהלך ספטמבר הקרוב. עורכי דינו של הנאשם הזדרזו והודיעו כבר כי יערערו על עונשו הכבד.
קוראני סיפר לחוקריו באף. בי.איי כי קבוצת הפעולה החיצונית של החיזבאללה (המכונה יחידת תשעה מאות ועשר) פעילה בקנדה, אף יותר מאשר ארה”ב. הוא מסר לחוקרים שמות של חמישה עשר איש מרשימת ההתקשרות הפרטית שלו, שחלקם הגדול גר דווקא בקנדה.
קנדה מתברר עוד משמשת מרכז חשוב להלבנת כספים של החיזבאללה שמקורם ממכירת סמים. הלבנת הכספים מתרחשת במספר ערים ובעיקר בוונקובר. ערים נוספות ברשימה הלא מכובדת הזו: טורונטו, מונטריאול, קלגרי והליפקס. הסמים מועברים לקנדה דרך מספר דינות באמריקה הלטינית ובעיקרן קולומביה ומקסיקו. זאת על ידי הפעילים של ארגון הטרור הלבנוני. הכספים ממכירת הסמים מולבנים ומשמשים למימון פעולות הטרור של הארגון, במקומות שונים בעולם.
הפעילות של איראן וארגוני הטרור המסונפים לה התרחבה בשנים האחרונות למדינות אמריקה הליטינית, בשל הסנקציות האמריקניות הקשות שהוטלו עליה. נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, הטיל רק לאחרונה עוד סנקציות כלכליות על איראן. טראמפ מאמין שבדרך הלחץ הוא ישיג משהו אך בדרך כלל התוצאות הפוכות. במדינות אירופה ומומחים בתחום הביטחוני בארה”ב, קנדה וישראל, מאמינים בניגוד לטראמפ כי הסכם הגרעין עם איראן, היה טוב לכל הצדדים. אל טראמפ הצטרף עד כה רק מנהיג אחד שתמך בביטול ההסכם עם איראן והוא: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
בשנים האחרונות החלה המשטרה הפדרלית הקנדית (האר.סי.אם.פי) לחקור לעומק את נושא הלבנת הכספים מצד החיזבאללה. פעילים של ארגון הטרור הלבנוני מלבינים כספים בהיקפים גדולים מאוד, בעזרת מספר ארגוני פשע וקרטלי סמים מקומיים ובינלאומיים.
לפי החקירות המסובכות של האמריקנים בשיתוף בין היתר של הרשויות בקולומביה, עולה כי החיזבאללה פועל במשותף עם ארגוני פשע בינלאומיים ברחבי העולם. בין היתר במדינות כמו סין וההונג קונג, בשיתוף עם שכירי חרב, סוחרי סמים וקרטלי סמים גדולים (בהם קרטל מדיין של פאבלו אסקובר שחוסל לפני כעשרים ושש שנים). מהאזנות לשיחות טלפון רבות של פעילי החיזבאללה מתברר, שהארגון מפעיל את קשריו לפעילויותיו הפליליות השונות, ברחבי העולם. ובעיקר במדינות הבאות: ארה”ב, קנדה, אוסטרליה, פנמה, ירדן, דובאי וכמובן גם לבנון.
למעלה משלושים אלף איש צעדו בדאון טאון טורונטו לאחרונה בפרוייקט השנתי: “ללכת עם ישראל”. זאת הפגנת עמדת כוח לתמיכה במדינת ישראל. מדובר באחד מאירועי התמיכה בישראל מהבולטים ביותר עולם, כמובן אחרי קהילת היהודים של ניו יורק.
לפי הערכה למעלה מארבע מאות אלף יהודים חיים כיום בקנדה. מדובר בעצם באחת מקהילות היהודים הגדולות בעולם מחוץ לישראל. במקום השני ארה”ב, אחרי כן עדיין צרפת ואולי גם רוסיה ולאחר מכן במקום המכובד קנדה.
קהילת היהודים בקנדה נחשבת לתומכת בישראל לפי מחקרים של אוניברסיטאות טורונטו ויורק, ואפילו אולי יותר מיהדות ארה”ב? לא בטוח שהנתונים נכונים, אך בוודאי בכל קהילה של יהודים בעולם רוצים לחשוב ולקוות שהם התומכים הגדולים ביותר של ישראל.
הקהילה היהודית בקנדה היא קהילה חזקה ומבוססת ובעלת השפעה בקנדה, בתחומים הפוליטיים, הכלכליים ועוד. זאת בעיקר ערים הגדולות של קנדה בהם מרוכזים מרבית היהודים: טורונטו ומונטריאול. בערים מרכזיות אחרות בקנדה מספר היהודים נחשב לקטן ויש להם פחות משמעות. מדובר בערים כמו: ונקובר, אוטווה, קלגרי, אדמונטון וויניפג.
שגריר ישראל בקנדה, נמרוד ברקן, מסר לעיתון ידיעות אחרונות כי אם גורמים בישראל ימשיכו לדחוק את היהודים הקונסרבטיבים והרפורמים, ישראל תשלם מחיר על כך בקנדה. ליהודי קנדה הפלורליזם היהודי מאוד חשוב יש לזכור.
לפי נתוני שגרירות ישראל בקנדה: כארבעים אחוז מהיהודים במדינה הם אורתודוכסים, כארבעים אחוז מהיהודים הם קונסרבטיבים וכעשרים אחוז מיהודים הם רפורמים. למעלה ממחצית היהודים בקנדה (כחמישים וחמישה אחוז) שולחים את ילדיהם למערכת החינוך היהודית. על סדר יומה של הקהילה היהודית בקנדה, בדומה לקהילות יהודיות אחרות בעולם: אנטישמיות הגואה, ביטחון, הדור המזדקן, הגברת המעורבות של דור העתיד, הקמת הנהגה חדשה והקשר עם ישראל.
בממשלה הפדרלית הקנדית של המפלגה הליברלית בראשות ג’סטין טרודו, מכהנים כיום שני שרים יהודים: השר לגיוון סחר חוץ, ג’ים קאר והשרה למוסדות הדמוקרטים, קרינה גולד. בבית הפרלמט הקנדי יש שישה חברי פרלמנט יהודים (בהם יו”ר ועדת החוץ ויו”ר האגודה הפרלמנטרית קנדה-ישראל, מייקל לוויט). בבית המשפט העליון שמכיל תשעה שופטים מכהנים שני שופטים יהודים.
ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, נחשב לידיד הקהילה אם כי הוא רחוק מאוד מראש הממשלה הקודם, סטיבן הרפר, שנחשב בשעתו למנהיג התומך ביותר בישראל מקרב כל מנהיגי העולם. הרפר בנסיעתו לישראל העמיס על מטוס הממשלה משלחת גדולה של כמאתיים איש ומרביתם יהודים. טרודו השתתף לאחרונה באירוע ההצדעה לישראל שנערך בטורונטו, במלאת שבעים שנה לקשרי קנדה וישראל. באירוע טרודו נאם ויצא בחריפות נגד האנטישמיות וכן גינה את תופעת הבי.די.אס הגואה בקנדה בשנים האחרונות. במהלך ביקורו בקנדה של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, נפגש עמו טרודו לא פחות מארבע פעמים. לפי הערכות טרודו מחפש את הקול היהודי לקראת הבחירות הפדרליות שיערכו בעשרים ואחד באוקטובר.
לפי הערכת שגרירות ישראל בקנדה מספר הישראלים בקנדה עומד כיום על יותר משבעים אלף. מטבע הדברים מרביתם חיים בטורונטו. בנוסף אליהם בשנים האחרונות הגיעו לקנדה קרוב לכארבעים אלף יהודים מארצות חבר העמים. מרביתם כנראה גרו קודם לכן בישראל.
הקונסוליה הישראלית בטורונטו אגב נחשבת לאחת מהעמוסות בעולם וזאת לאור הגידול המתמיד במספר הישראלים המהגרים לקנדה, בין אם בגלל עבודה או רצון לשפר את איכות החיים.
יצויין כי המגבית היהודית של טורונטו מגייסת מדי שנה כשישים מיליון דולר, ומהם כעשרים מיליון מועברים לסיוע בפרוייקטים שונים בישראל, בעיקר בפריפרייה.
Ety Siton, left, director of the Kfar Saba branch of ERAN, also oversees the Toronto volunteers. She is pictured with Sigal Almog, co-founder of Toronto’s ERAN project. (photo from ERAN)
Finding enough volunteers in Israel for the night shift of the country’s emotional crisis hotline, ERAN, proved difficult. So, its chief executive director, David Koren, came up with the idea of looking for Israeli volunteers living in North America to help cover this time period.
ERAN is a confidential service, offered over the phone or the internet, which provides free, anonymous emotional support to people in Israel of all ages, in Hebrew, Russian, Arabic and English.
Sigal Almog and Galya Sarner, both former Israelis living in Toronto, were at a conference in Washington, D.C., in 2017 when they heard of Koren’s mission. They sent out a call for volunteers through their network, and further recruited two social workers, Anat Gonen and Sabina Mezhibovsky, to co-found and open a chapter of ERAN in Toronto last year.
“Right now, in Toronto, we have 16 volunteers,” Gonen told the Independent, adding, “We have around 85 volunteers in the four North American branches. I think they are answering, each month, around 800 calls. So, that is 800 calls that, before we had those volunteers in North America, were unanswered, because nobody was there at night.”
“Just think about the message behind it,” said Sarner. “It’s unbelievable, probably saving the lives of so many in need who couldn’t get help, because not enough volunteers were there to give them the minimum support they were asking for.”
All four Toronto co-founders knew of the ERAN helpline prior to becoming involved with it in Canada, though none had used it themselves.
David Koren, chief executive director of ERAN. (photo from ERAN)
“ERAN is part of daily life in Israel,” said Sarner. “It’s a very distinguished project and, when we heard from Koren that he was looking to expand his global networking and to work with the North American community, we didn’t think twice. We knew we’d do whatever it took to launch the branch of ERAN in Toronto.”
Almog, who was also at the 2017 conference, recognized that this was a great opportunity to connect with and help people in Israel from Toronto. Nearly 80 former Israelis came to the initial information session in the city and, after screening them all, the branch accepted around 20 volunteers, who went on to get special training from ERAN and then started taking calls from Israel.
Volunteers do not need to have any particular degree, but they do need to possess specific skills.
“You need to be able to have some kind of empathy and self-awareness to know how to listen, [and to] understand and have a conversation in Hebrew, Russian, Arabic or English,” said Gonen. “One of the things we also found to be a struggle is that some of the people, especially those who’ve been here many, many years, can’t write in Hebrew. This is also a requirement, as they need to write a report in Hebrew. But, mostly what we need are people who are able to listen, to try not to give advice, and to be able to commit to the process,” to take a number of shifts per month.
“Whenever a volunteer answers the phone, they are told to say, ‘Eran, Shalom’ … keeping it very neutral, as, for some people on the line, it’s not a great evening…. It actually can be a pretty bad one,” said Sarner.
When a person in an emotional crisis dials 1201 from anywhere in Israel, they will be connected to a trained volunteer, who will try to direct them to those who can best help them; for example, a soldier with another soldier, or a Holocaust survivor with someone knowledgeable about the issues survivors face.
North American volunteers are taking shifts between 5 and 9 p.m., and 9 p.m. and 1 a.m., EST. Each volunteer signs into the ERAN system from their own computer and takes calls in their home.
“They have to be at home, because they have to be in a quiet room, a closed room, so nobody can hear the conversation they’re having and nobody interferes with what they say,” said Gonen.
Though the volunteers are in Toronto, they are trained to keep that fact out of the conversation. This way, explained Gonen, the caller is more likely to feel comfortable with them, thinking they are in Israel and able to identify with their struggle.
Running the Toronto chapter has been challenging, as the branch does not receive financial support from ERAN Israel or from the Toronto Jewish community. But, they have received some support from private donors and the Schwartz/Reisman Centre (in Vaughan, Ont.) provides space for ERAN volunteer training.
“We don’t have any kind of money that comes from ERAN Israel and everything we do here we pay for from our own pockets,” said Gonen. “The training … Sabina and I are volunteering to do every month. And, when we meet, all four of us will bring snacks for the meeting or things like that, because we want to make sure people feel appreciated for doing this. So, we’re looking for donations to help us run the branch.”
“We’re looking to expand support from our sponsors, because we did receive very touching sponsorships, mainly in the beginning, during the time of the initial training,” said Sarner. “But, in terms of the monthly meeting, it takes place at Schwartz/Reisman JCC. We’re very lucky to have the support of the JCC, but we definitely need to expand and find more sponsors and donors.”
The feeling shared by the co-founders and volunteers is that of gratitude to be able to have a direct impact on the lives of Israelis in Israel.
“We give a lot to ERAN,” said Almog. “We work many volunteer hours, but I feel like each one of the volunteers gets so much out of it. It’s brought a lot of meaning to our lives here, as Israelis who live outside of Israel.
“The volunteers just told us last week, someone who went to Florida and didn’t participate in the last training, that she really missed ERAN. It has become very meaningful in the lives of each one of us.”
“Anything you do in life,” Sarner added, “you have to do with love – with love and respect – and the respect we have among the four of us, it means so much to me. In Toronto, from the volunteers to the sponsors and the support of the community at large, it makes it even more meaningful to me. It has touched my heart and soul to be part of such an important initiative.”
(Michel Rathwell) .משרדי הרשות המיסוי הקנדית באוטווה
רשות המיסוי הקנדית (הסי.אר.איי) הודיעה במהלך החודש שעבר לארגון היהודי-חרדי “בית עולות” מטורונטו, כי הוא יאבד את מעמדו כגוף צדקה לצורכי מס. זאת כיוון שהארגון העביר תרומות למכינות קדם-צבאיות בישראל ולגופים הנמצאים מעבר לקו הירוק. לפי תקנות המיסוי בקנדה “בית עולות” עבר על כללי החוק הקנדי למתן תרומות מצד קרנות צדקה. “בית עולות” כך התברר תרם כספים לפרוייקטים הקשורים לצה”ל בניגוד לכללי המס בקנדה. במקרה כזה הארגון לא זכאי לפטור במס. כן גם התורמים שלו עצמם לא זכאים לפטורים במס. על פי רשות המיסוי הקנדית תרומות הכספים למכינות הצבאיות על ידי הארגון שיפרו את היעילות של הצבא הישראלי. המידע בעניין “בית עולות” פורסם לאחרונה ברשת החדשות המקומית גלובל ניוז.
הארגון “בית עולות” הוא גוף צדקה יהודי-קנדי שמגייס מדי שנה עשרות מיליוני דולרים למטרות יהודיות, שחלקם הגדול מיועדים לישראל. הארגון פועל מאז אלף תשע מאות ושמונים והוא ממקום במקום השישים ושניים, בקרב רשימת העמותות לצדקה הפועלות בקנדה. בשנת אלפיים ושבעה עשרה “בית עולות” גייס תרומות בהיקף שישים ואחד מיליון דולר קנדי. שנה קודם לכן הוא גייס תרומות בהיקף ארבעים וחמישה מיליון דולר. ואילו באלפיים וחמש עשרה גוייסו ארבעים ושניים מיליון דולר. מרבית הכספים מועברים כתרומות לפרוייקטים מחוץ לקנדה. ולכן “בית עולות” נמצא במקום החמישה עשר בקרב רשימת העומותות הקנדיות לצדקה שמעבירות כספים לחו”ל.
רשות המס הקנדית שביצעה בדיקה בנושא “בית עולות” הודיעה לראשיו כי תרומותיו של הארגון למכינות קדם-צבאיות מהוות בפועל תמיכה בצה”ל. בנוסף נטען כי מדובר בהפרה של התנאים המחייבים גופי צדקה שפועלים שלא למטרות רווח, לא לתרום לפרוייקטים צבאים זרים. אז כספים שנתרמו על ידי תורמים שונים לא יוכרו כהוצאה מוכרת לצורכי מס. לא ברור בשלב זה כמה בדיוק כסף העביר “בית עולות” למכינות הצבאיות בישראל, ולאן בדיוק הכסף יועד.
“בית עולות” דחה את הפרשנות של ממשלת קנדה. בארגון אומרים כי התרומות נועדו לתמוך בפעילות חינוכית ודתית במכינות הצבאיות ולא לסיוע ישיר לצבא הישראל.
במקביל לתלונה בנוגע להעברת תרומות למכינות הצבאיות טוענת רשות המיסוי הקנדית, כי “בית עולות” תרם מיליון ומאתיים אלף דולר קנדי לגופים בשטחים הכבושים. בממשלת קנדה אומרים: סיוע להתנחלויות הישראליות בשטחים הכבושים עומד בניגוד למדיניות הציבורית של קנדה, וכן בניגוד לחוק הבינלאומי. ב”בית עולות” אמרו בתגובה לכך כי התרומות היו מיועדות לתמיכה במשפחות חלשות, בעיקר מהמגזר החרדי הגרות בשטחים. ברשות המיסוי הקנדית לא מקבלים את הסברי הארגון היהודי.
כפי שפרסמנו לאחרונה רשות המיסוי הקנדית בודקת מזה מספר שנים את פעילותה של קרן קיימת קנדה, לאור מידע שהתקבל לידיה כי הארגון עבר על כללי החוק הקנדי למתן תרומות מצד קרנות צדקה, ותרמה כספים לפרוייקטים הקשורים לצה”ל.
בקרן קיימת קנדה הגיבו לדבר החקירה בעניינם: “קרן קיימת קנדה תמשיך לעבוד במשותף עם רשות המיסוי לבדיקת הפעילויות שלנו. בעבר היינו מעורבים בפעילויות צדקה הקשורות בעקיפין בצה”ל. רבים מהפרוייקטים היו לטובת בין היתר איכות החיים של החילים ובני משפחותיהם. כל הפרוייקטים האלה נמצאים על שטחים השייכים לצה”ל והכסף לא הועבר לצבא. אנו לא ידענו שהפרוייקטים שלנו יהיו מטרה לחקירה של רשות המיסוי הקנדית, כיוון שהם נמצאים על אדמה בבעלות צה”ל. מייד שקיבלנו מידע על כך הפסקנו את התמיכה בפרוייקטים אלה. מזה מספר שנים אנו לא תורמים כספים לפרוייקטים על אדמת בצה”ל”.
בטורונטו – העיר הגדולה והעכשווית ביותר בקנדה מתחיל טרנד חדש בתחום המין: בית בושת שהזונות “שיעבדו” בו הן בובות עשויות סיליקון מתקדם, שנראות די אנושיות.
חברת אאורה דולס התכוונה לפתוח בראשית החודש את בית בושת עם הבובות הראשון בטורונטו, בשכונת נורת’ יורק. אך בשלב זה לאור התנגדות תושבי המקום, הצליח חבר מועצת העירייה, ג’ון פיליון, לעצור את הפרוייקט ורשיון ההפעלה בוטל בשלב זה. אאורה דולס תאלץ מעתה לחפש מקום אחר לבית הבושת שלה. בכל מקרה בטוח שבמוקדם או במאוחר מקום שמספק שרותי מין עם בובות יופעל טורונטו, כי קשה כידוע למנוע טרנדים חדשים שכאלה ובעיקר כאשר מדובר בתחום הסקס.
לאאורה דולס יש בשלב זה שש בובות: אנה (ממוצא יפאני) – שמתוארת באתר האינטרנט של החברה “כסקסית, רומנטית וספונטנית”, אריקה (קנדית-צרפתית) – המתוארת באתר “כצעירה, היפה והמתוקה”, הרפר (קנדית-אירית) – המתוארת באתר “כנערה המושלמת של השכן”, יסמין (קולמביאנית) – המתוארת באתר “כארוטית עם פני המלאך”, סקאלט (אמריקנית) – המתוארת באתר “כחלום האמריקני המוחלט” ויוקי (קוריאנית) – המתוארת באתר “כחפה מפשע, הכנועה והשובבה”. בהמשך החברה תפעיל בובות נוספות של נשים וכן גם בובות של גברים. המחירים של שירותי הבובות: חצי שעה 90 דולר, שעה 120 דולר, שעתיים 240 דולר, שלוש שעות 360 דולר וארבע שעות 480 דולר.
באתר החברה מוסבר מדוע שירותי מין עם בובות כל כך חשובים לנו: “מדובר בדרך חדשה ומרגשת להגשים את צרכי הלקוחות ללא מגבלות והגבלות אשר שותף אמיתי יכלול להעמיד. הלקוחות יוכלו לממש את כל הפנטזיות שלהם ולהגיע לחוויה מינית אולטימטיבית, ללא בושה או שיפוט על ידי אחרים”. עוד מציינים בחברה כי הבובות יעברו תהליך חיטוי קבוע על ידי העובדים כדי לשמור על בריאות הלקוחות”.
מטבע הדברים לא כולם מקבלים בשימחה את פתיחת בית הבושת החדש שבשלב זה כאמור פעילותו הוקפאה. אחת מתושבות נורת’ יורק אמרה לאחד העיתונים המקומיים בטורונטו: “בהתחלה חשבתי שמדובר בבדיחה. עבורי זה סוג של עסק שלא מתאים לסביבה שלנו”. חבר המועצה פיליון מציין כי קיבל פניות מהורים רבים ששאלו אותו בפשטות: “כיצד נסביר זאת לילדים שלנו?” הוא מוסיף: “לא הייתי רוצה לראות שירות כזה בשום מקום וזה סוג של דברים שאנשים צריכים לעשות בבתיהם. אבל אם מסתכלים מנקודת מבט של המיקום, זה צריך להיות הרחק מבית ספר ומאזור בו מסתובבות משפחות רבות עם ילדיהן”.
באאורה דולס מגיבים על התנגדויות לפתיחת בית הבושת שלהם: “אנו מאמינים שהשירות שלנו יכול להועיל דווקא לאלה שסובלים מבעיות של חרדה חברתית, וכן אף לרסן את הסחר במין. כיוון שמדובר בקונספט חדש ובלתי מוכר מובן כי הדבר יעורר חששות והתנגדות. אולם ככל שנמשיך אל תוך העידן המודרני של הטכנולוגיה, עלינו להיות פתוחים לרעיונות וקונספטים חדשים – כל עוד הם בטוחים לכולם. אנו מקווים שהקהילה שלנו תהיה מוכנה להסתגל לשינויים אלה בראש פתוח, כיוון שאף אחד לא יפגע או יהיה מושפע לרעה משירות זה. כמובן, שתמיד זה יהיה נושא שנוי במחלוקת אבל אנחנו מאמינים כי התכונות החיוביות של השירות עולות בהרבה על אלה השליליות”.
בישראל ניתן להשיג בובות סקס בעיקר באמצעות רכישה מאתרי האינטרנט שונים. בין האתרים שמציעים למכירה בובות סקס מסוגים שונים: שופ שישים ותשע, רדול קנדה, אלי אקספרס ועליבאבא.
