Earlier this summer, I gave each of my Tzofimot (Grade 8 campers) metal kitchen tongs and told them that we were crabs. Then we all ran around the camp click-clacking our tong pincers and yelling “Crabs!” at the top of our lungs, to the amusement and confusion of everyone we encountered. Next, we headed to the pool for a nighttime crab swim. As we swam around our little “ocean,” I realized how wonderful it felt to be silly again, and it was clear my campers felt the same way.
In 2020, Camp Miriam pivoted and managed to run a day camp despite COVID. In 2021, we were able to return to Gabriola Island for a short time and spend three amazing weeks there. But this year was the first normal summer any of us – staff and campers alike – had had in three years.
It turned out that the thing we needed most was permission to be silly again; a release from the heaviness that these recent years have been. As crazy as it sounds, the simple joy of pretending to be a crab and, for a moment, not caring about anything else, was the perfect antidote to the fear and masks and insulation of the pandemic.
This summer was one of the most rewarding experiences of my life, a phrase which, if I’m honest, I say basically every summer after camp ends. But the additional element of this summer was getting to help my campers – and me – remember and re-learn that silliness is a vital part of life. Sitting and talking with them was meaningful and special, running cool educational programming for them was exciting and interesting, but the most special parts of the summer were the times where all of us let go of our inhibitions and were just goofy. Being crabs, singing “Solidarity Forever” at the top of our lungs from our kayaks, or creating synchronized swimming routines in the pool, it all just felt so freeing.
Being a camp counselor is the hardest thing I have ever done. It requires late nights, constant emotional presence and endless amounts of energy and enthusiasm. The reward is that I get to hang out with incredible campers while we splash around in the pool, cheering and giggling and pretending – and that makes it all worthwhile.
It’s possible that I’m reading too much into a fun activity we ran for our kids. Maybe Crab Night wasn’t as profound as I’m making it out to be, but, for me, it epitomized the magic of this first full summer at Camp Miriam since the pandemic started. Small moments of silliness were what made it feel like a regular summer again. It felt like we had truly returned to camp’s essence: a space to be ourselves, to have fun and to connect with people who care about one another.
Shani Avrahami Saraf is a third-year student at the University of British Columbia and this was her 12th summer at Camp Miriam and her fourth summer as a camp counselor.
We’re hoping the school bus will know to pick up our twins at the right address when school starts. They’re starting Grade 6 this fall. We’ve finally gotten good at figuring out the back-to-school letter, so we send them with most of the right supplies.
Yesterday, I took them shoe shopping, because, apparently – even though kids’ feet grow all year round – you can only buy sneakers for them before school starts. I even know where their lunch kit is located. Last year, the kids got good at packing their lunches – with mom supervision, of course.
I dread the start of school. It’s full of pitfalls. Inevitably, the bus doesn’t come, maybe one twin has a conflict and gets in trouble, or the teacher isn’t connecting with the other one. Things don’t always go smoothly. I have to line everything up as well as I can and hope for the best.
We’d be way ahead of schedule if it weren’t for one thing. We moved this summer. We only moved a short distance. It’s a little less than two kilometres if you walk from our old house, built in 1913, to our new one, also built in 1913. The differences lay in the neighbourhoods, zoning and a few other details.
Our “old” house was entirely habitable, aside from some walls cracked by nearby construction. It’s currently for sale as I write this. We staged it with our furniture and now we’re sleeping on the floor at the “new” house.
Our current home is almost twice as big as the previous one. It has a bigger yard in a quieter neighbourhood, amazing woodwork, a library, leaded glass, two enclosed sun porches, a second floor open-air porch, and more. It’s got all the fine details one might expect of a house built for a doctor who was the head of the Manitoba College of Physicians and Surgeons in 1913. It’s also got only one working bathroom – several remain broken – and only about half of a kitchen. The other half of the kitchen was demolished due to some, umm, small issues like freezing pipes, and structural concerns that need to be fixed.
We moved for a variety of reasons, but we loved how close the new home would be to the synagogue we attend most of the time. To be more clear, the synagogue we used to attend in person and now mostly livestream, due to the pandemic! We imagined that the easy walking distance would be great if Shabbat observant relatives came to stay, for instance. We like walking in nice weather. Then? Things changed.
It turned out the synagogue needs to do big renovations. It has just “moved out” of the building for two years to have asbestos removed, the HVAC system fixed and a few other updates done. Services will now be held in two other places in the Jewish community – both of which require driving. Oh well.
Change is challenging. Our dog isn’t ready to be by herself in the new house. She let us know this yesterday. She broke out of the third floor bedroom, where we had left her for an hour, complete with her dog bed, the radio on, a dollop of frozen peanut butter, and several other treats. She greeted us, in high anxiety, at the first floor front door with all the same toys surrounding her. While we appreciate her intelligent, Houdini-like abilities, we still do sometimes need to leave home. This morning, we signed up to a new dog daycare at the last minute so we could attend a weekend bat mitzvah for a family with whom we’re close.
I could go on with examples because, with the pandemic fluctuations, the house move and other work changes, our life is really keeping us on our toes just now. Like many people, we’re continuing to roll with it. What else can we do?
Around us, we see people nostalgic for some mythical normal they want to get back to experiencing. I’m stymied by this because, at least in Manitoba, even as pandemic restrictions go away, more people continue to die due to COVID. It ain’t over yet, folks.
When I bump into friends or neighbours while walking the dog, everybody asks how we’re managing. We’re probably more deadpan or low-key than people expect. I mean, what are our other options?
At the dinner table, I mentioned these exchanges with my husband and he said, “You know, I’m out of bandwidth right now. I hope that I act appropriately and keep moving.” That is when it hit me that, during these times of big stress, it isn’t uncommon to act this way. We function automatically. When I taught high school, my students called it “home training.” Jewish tradition might call it “derech eretz” or “how to behave.” We’re all doing the best we can, relying on basic skills and manners learned in childhood about how to do the right thing.
We hope that, in every autopilot email, conversation with a neighbour or phone call, we’re behaving in an upright and kind way. Right after we mention this lack of bandwidth, we remember how lucky and grateful we are. We have a home, food and clothing. During this summer of “the great move,” we’re doing fine. We’re not facing any of the many awful things that Jews have had to face. It’s not the Inquisition, a pogrom, the Holocaust or, in 2022, time spent in bomb shelters in Israel or Ukraine.
In Pirkei Avot 2:5, Hillel offers a long list of instructions for how to behave, including: “In a place where there are no people, strive to be a person.” Every day, if Jews recite any prayers at all, we’re reminded to be grateful, caring, appreciative people. The emphasis is to be a mensch, an upright, good person, even in a moment when no one else might be acting as such, or when no one else is around.
It’s really easy to get worked up and dread transitions and the start of new challenges. It’s harder for me to step up, not just face these changes, but to embrace them with good humour and enthusiasm. I wake up each day, heave myself up from the mattress on the floor, recite a very informal Modeh Ani (a prayer of gratitude for waking up) and hope I will meet the day with the right intention. Someday soon, when our furniture makes the move, too, I hope it will feel like less of an effort to get up and meet the challenge.
I hope you have a great start to the school year, and that you are also celebrating some big milestone events! Here’s hoping it all goes smoothly.
Joanne Seiffhas written regularly for CBC Manitoba and various Jewish publications. She is the author of three books, including From the Outside In: Jewish Post Columns 2015-2016, a collection of essays available for digital download or as a paperback from Amazon. Check her out on Instagram @yrnspinner or at joanneseiff.blogspot.com.
אני כמו רבים אחרים נדבקתי בוירוס הקוביד ואחרי פחות מיומיים חזרתי אל עצמי. אינני יודע איך נדבקתי וממי אך בעצם זה לא משנה. באוקטובר אשתקד קיבלתי את החיסון השלישי של פייזר וידעתי שהוא לא מונע לחלוטין את האופציה להידבק בקוביד. אבל הוא יכול לעזור במניעת אשפוז או במניעת סיבוכים קשים
מכל מקום בשבת בערב עת חזרנו מאירועי פסיבטל הג’אז הבינלאומי של ונקובר הרגשתי עייף. לא הבנתי עדיין מה הבעייה. בראשון הייתה לי אפס אנרגיה ובילית את רוב הזמן במיטה, בניגוד לאופי האנרגטי שלי. הרגשתי גם שיש לי קצת חום. החלטתי לבצע בדיקת קוביד עצמית והיא יצאה שלילית. ביום שני הרגשתי כבר יותר טוב אף הפעם הבדיקה הייתה חיובית – כך שגם אני נדבקתי בוירוס הקוביד
ההרגשה הכללית היא שהקוביד משבש את כל מערכות הגוף. מתקיף בעיקר את כל המקומות הרגישים כמו הגרון ומערכת העיכול, ואת המקומות החלשים אצל כל חולה ובמקרה שלי הגב והרגליים
ביום שלישי הרגשתי כבר מצויין ורק התאבון שלי לא חזר למצבו הטבעי, כך שאני אכלתי פחות בימים האחרונים
אני שומע כמעט כל יום על חברים, מכרים או בני משפחה שנדבקים בקוביד וזה הפך כמעט להרגל בימים אלה
ישראל מתרחקת מקנדה: אל על תפסיק לטוס מתל אביב לטורונטו
חברת התעופה הישראלית אל על החליטה על ביטול שלושה קווים לערים מרכזיות בעולם החל מסוף חודש אוקטובר הקרוב: טורונטו, ורשה ולבריסל. זאת, במסגרת רה-ארגון בחברה והתאמת לוח הטיסות לביקושים שאחרי מגיפת הקוביד. בחברה הגיעו למסקנה שלטורונטו, וורשה ובריסל יש ביקושים נמוכים כך שאין כדאיות כלכלית בהפעלתם. ייתכן שבעתיד הקרוב תבטל חברת אל על קווים נוספים, או שתכריז על שינויים בתדירות של חלק מהקווים הפעילים כיום
ישראלים ויהודים רבים גרים בטורונטו והטיסה הישירה במטוסי בואינג שבע שמונה שבע, הייתה מאוד נוח העבורם. עתה עליהם להסתפק רק בטיסות של חברת התעופה הקנדית אייר קנדה
לפי נתוני רשות שדות התעופה של ישראל (רש”ת) בחודש מאי האחרון, טסו בקו בין תל אביב לטורונטו בטיסות הלוך ושוב עשרים ושלושה אלף נוסעים
באתר של אל על מופיע עדיין מידע בדבר הטיסות לטורונטו, למרות שכאמור החברה הישראלית לא תטוס לשם מנובמבר, במסגרת קמפיין השיווק, “ברוכים הבאים לטורונטו. למרות שאתם בקנדה, בטורונטו תרגישו לגמרי ‘אמריקה’, עם אפשרויות בילוי אינסופיות ואינספור אטרקציות מרתקות לגדולים ולקטנים שלא ישאירו לכם סיכוי לשעמום: פארקי שעשועים, גני חיות, מתחמי מדע ושלל מוזיאונים, קניונים ענקיים, מרכזי מסחר אינסופיים, שווקים ובוטיקים, בתי מלון ברמה הגבוהה ביותר, היצע קולינרי מגוון, המגדל הגבוה בעולם שאם תעלו לפסגתו תוכלו להעיף את החלומות שלכם הכי גבוה שרק אפשר וזוהי רק רשימה חלקית ביותר”
בקהילה היהודית הגדולה בטורונטו מוחים על צעדה זה של אל על. רבים חתמו כבר על פטיציה הקוראת לאל על לחזור בה מהחלטתה, ולא להפסיק את הטיסות הישירות בין תל אביב לטורונטו. שתי הסיבות העיקריות שעולות מן הפטיציה: הרגשה של ביטחון כאשר טסים עם אל על, זה נוח יותר שיש עוד חברה תעופה פעילה בקו תל אביב לטורונטו. גם במשרד התיירות בישראל מוחים על החלטת אל על, ומציינים כי דווקא מדי שנה יש גידול במספר הקנדים שמגיעים לביקור בישראל. לפני פרוץ מגפת הקוביד כמאה אלף קנדים ביקרו בישראל (בשנת אלפיים ותשעה עשרה)
Editors from three Canadian Jewish publications gathered on May 11 for a wide-ranging and passionate online discussion about the state of Jewish media in the country.
Yoni Goldstein of the Canadian Jewish News, based in the Toronto area, Bernie Bellan of the Jewish Post and News in Winnipeg and Cynthia Ramsay of Greater Vancouver’s Jewish Independent examined such topics as the economic viability of Canadian Jewish media, antisemitism, and the ability to balance an array of differing opinions within the community. All three publications have a long-standing history of Jewish journalism, with the Post and News and the Independent able to trace their beginnings to 1925 and 1930, respectively. (Though the JI started as a mimeo in 1925, the newspaper began five years later.)
Goldstein led off by explaining the recent manifestation of the CJN, which, founded in 1960, is the baby of the group. The paper closed in mid-2013 and again in April 2020, but reopened each time. The current version restarted in January 2021 with a reduced staff and a focus on online media.
When introducing his paper, Bellan noted that the Post and News readership skews to an older demographic yet endeavours to be as inclusive as possible. “With the advent of the internet, there are so many different news sources that it is hard to establish a clear identity for a lot of Jewish media,” he said. “You have to change with the times and know your audience.”
Ramsay, too, addressed the fine line between keeping established readers interested and also bringing in a younger audience. “We celebrate Jews in the community whether or not they are doing something specifically Jewish. We want to look forward and also respect the past. We try to be a window to the world and not be too insular.”
CJN’s Yoni Goldstein
JPN’s Bernie Bellan
JI’s Cynthia Ramsay
Moderator Bryan Borzykowski, the president of the CJN, next pressed the panelists on staying relevant in an age when connections to Jewish organizations are waning.
“One of the positive sides of the digital age is that you can dive in and see what sorts of stories people are engaged in,” Goldstein responded, highlighting the numerous subjects CJN offers in its podcasts, from politics to arts, sports to humour.
Bellan said he features newcomers to Winnipeg in his paper, whether they are from Russia, Israel or elsewhere in Canada. “We want them to know that the established Jewish community welcomes them and we want them to feel integrated in the community,” he said.
“As long as you are writing a paper that is in this moment and not dwelling on the past, then you are relevant, and your readers will decide that,” said Ramsay.
Borzykowski asked about revenues, particularly during a pandemic, which has challenged further the solvency of media in general.
“Most of our money still comes from advertising. For now, it is great because we are small, lean and we are able to ‘pivot’ quite easily. I don’t have to get OKs to do anything. And our community has been very supportive,” Ramsay said.
For the CJN there are three money planks, according to Goldstein: advertising, subscriptions and donations. The publication hopes to be able to provide tax receipts to donors in the future.
Bellan credited a loyal local subscriber base and an attachment that former residents of Winnipeg have towards the city as reasons that place his paper in an enviable position when it comes to sustainability. “There are probably more Jewish ex-Winnipeggers in the world than there are current Jewish Winnipeggers,” he noted.
Balancing the range of opinions readers have on issues, such as Israel, was the next phase of the discussion. Ramsay welcomes a diverse selection of views on the Jewish state, with the ground rule being the recognition of Israel’s right to exist. “We had to bring the readership along to the concept that you don’t have to be afraid if someone does not agree with you on Israel,” she said.
Goldstein brought attention to the number of reputable publications based in Israel, which, from the CJN’s perspective, would not be worth competing against. Instead, when the publication does run an Israeli story, it will likely have a Canadian connection, he said.
Bellan’s Post and News presents a vast spectrum of views on the Holy Land, from running pieces by a Palestinian scholar to a hawkish opinion writer, and Bellan stated that differing views on topics can contribute to the vibrancy of a publication.
When questioned about reporting on antisemitism, Goldstein said it could be seen as one of the key reasons for the existence of Jewish media in that it will cover the topic in a more sensitive and journalistically appropriate manner than the mainstream press.
Bellan said his paper has taken note of the recent increase in antisemitism, especially in universities, and has published a lot more articles on the subject of late.
Ramsay emphasized that, while acknowledging and dealing with the topic of antisemitism, the Independentdoesn’t write from a position of fear or panic, but rather one of pride in celebrating Jewish identity.
No present-day conversation of modern media would be complete without the mention of “fake news” and what responsible publications can do to prevent it.
“The challenge is to build trust with audiences,” Goldstein said. “You have to build your reputation as being honest and rigorous in your reporting.”
In Winnipeg, the anti-vaccine movement became a problem for Bellan as his main columnist is one of its adherents. Bellan’s response was to counter with facts and chronicle his own battle with COVID-19 without denying anti-vaxxers space in his paper.
Ramsay stressed the importance of fact-checking and sourcing material while, at the same time, providing room for as many views as possible. That said, she said she does censor material, such as that from anti-vaxxers, which could harm public health.
Borzykowski ended the evening by noting that the CJN is a national paper and touching on the possibility of collaboration between the CJN and local Jewish newspapers across the country.
Congregation Etz Chayim in Winnipeg hosted the event, with Monica Neiman supplying the technical support.
Sam Margolishas written for the Globe and Mail, the National Post, UPI and MSNBC.
There’s been much discussion about mental health, physical health and well-being as it relates to the pandemic. This can only be a good thing. It shines a light on something we should all think more about. For example, asking: “How are you doing? How are your family members and friends doing? Do they need support? Are they sad, isolated, lonely or not feeling well?” and actually hearing the responses.
Yet, once we start raising these questions about well-being, we have to acknowledge that we just don’t have the bandwidth or the social and medical infrastructure to deal with the outcomes. Many times, no one has cared, asked or listened when someone has spoken up and said things weren’t OK. It might be new for some to acknowledge that we’re not always “fine” and that there’s often not much professional help available either. (Just look at wait times to get mental health or addictions support.)
Our household had a great weekend recently. The weather was outstanding, warm and sunny, with highs of 20 to 23°C. We had outdoor experiences, with low-risk social experiences. We participated in a friendly neighbourhood cleanup and a big picnic with soccer and badminton. My kids gave me handmade art for Mother’s Day, with notes they wrote themselves. There was time for lots of good food, walks, playing and even some household cleaning. All four of us commented on Sunday night that we’d done so much, eaten well, and had so much fun.
I had so many feelings about this. I, too, loved the sunshine and the weekend’s events. I also felt physically well and energetic, capable of celebrating it all. That said, being absolutely prepared ahead of time, with lists of what we needed for each outing, a schedule, and carefully pre-organized and prepared meals was a lot of emotional labour. Like moms everywhere through the pandemic, I’ve shouldered much of this. When I woke up Monday morning, I was really tired.
The kids went to school. My partner settled down to his online meeting. I threw together food in two slow cookers for dinner and went to my desk – to work and to process my intense feelings. I knew I’d been starved for company. Seeing people outdoors, even strangers, with smiles and an intention to socialize and get to know us, was gratifying. Also, breaking out of our normal cold weather weekend pandemic routine was both fabulous and more work. Choosing to go out and chat with strangers – it was all good but also alien. That strange mix of feelings led me to think harder.
Working, I opened a fascinating listserv email about an informal comparison between Modern Hebrew, Yemenite Hebrew and Samaritan Hebrew. A Canadian engineer named Bahador Alast hosts YouTube interviews for a wide variety of languages in which he explores language, linguistics and culture. In this video, an Israeli speaker of Modern Hebrew, a Samaritan Israeli and a Yemenite Israeli all take apart informal sentences, a sentence of poetry, a sentence from the Torah (and liturgy) and another from the Mishnah (part of the Talmud). They easily code switch between their dialects of origin (Samaritan/Yemenite), Modern Hebrew, English and Arabic. They discuss the origins of their community’s pronunciations and conversational styles, their relationship to other Semitic languages and Modern Hebrew. With focus, they do all this in less than 20 minutes. It’s also done in such a friendly, open way that the moderator, Alast, who does this with many different cultures and languages, mostly sits and listens to the magic unfold.
This content stretched me intellectually, especially my auditory capacity, since I hadn’t heard these differences explained and formalized before. I loved this rare learning moment and the very specific linguistic context and comparison.
My personal realization about the weekend’s events and warmth and my Monday morning exhaustion was that context matters. The reason why it was all so fun was that we came into the weekend prepared. Also, all felt well rested and ready for lots of activity. Since the pandemic started, there has been acknowledgement of women’s household burdens with the cancellation of “regular” activities, but context matters. I had mostly the same burdens pre-pandemic and the normal run of activities made life overwhelmingly busy. The break in obligations allowed me to see the emotional labour in getting everything ready. I now sometimes can get my spouse to take on some of the load. Sometimes, we restructure things or do less.
The pandemic forced us to hit pause in many ways. Hopefully, it’s also opened up moments to make positive changes. People have always asked each other how we were, but did everyone listen to the responses? No. Many of us didn’t even have the time to listen to ourselves. Our own health and well-being can sometimes be hard to figure out. We need that quiet space to contextualize our experience. “Does this hip hurt more than it used to?” a physio might ask. However, if we don’t stop to think about what hurts or to discuss our feelings, experiences and needs, we cannot possibly contextualize them, either.
Judaism teaches us that we’re obligated to one another, in families, communities and society. Yet, if we aren’t listening to one another, we can’t help one another. Whether it’s speaking a common language with dialects or providing one another with mental health and other supports, we cannot lift one another up if we’re not listening or trying. We need to be self-aware to listen to our own bodies, minds and feelings. Then we can listen to and help others, too.
We may have a lot of health issues ahead, from long-COVID, health concerns left undiagnosed and mental health struggles. We have an obligation to recognize that we don’t have the social and medical infrastructure we need to manage it all. It’s up to us to start bridging the gaps. Listening to one another, offering context and support, is a first step. It’s an important opportunity to make things better.
Joanne Seiff has written regularly for CBC Manitoba and various Jewish publications. She is the author of three books, including From the Outside In: Jewish Post Columns 2015-2016, a collection of essays available for digital download or as a paperback from Amazon. Check her out on Instagram @yrnspinner or at joanneseiff.blogspot.com.
בדרך כלל אני זוכר היטב את היום בו נחתי בקנדה לאחר שעזבתי את ישראל, אך השנה לאור מות אמי, התאריך הזה לא בדיוק עבר בראשי. אני נחתתי בוונקובר בחמישה עשר בפברואר אלפיים וחמש ומאז אני כאן. מדובר כבר בלמעלה משבע עשרה שנים
כאמור לא “חגגתי” השנה בשבעה עשר בפברואר את יום השנה של בואי לונקובר, כיוון שאמי נפטרה בשישה בפברואר. הגעתי בטיסת חירום לישראל כדי להיות עימה בבית החולים, ולמחרת הגעתי היא נפטרה. כאילו חיכתה רק לבואי
לאחר השבעה בה הגיעו עשרות חברים, מכרים של אחי אמיר ושלי, וכמובן בני משפחה וכן חברות רבות של אמא ושכנות שלה, נזקקתי ליום מנוחה לעקל את כל מה שעבר עלי. ואז בשבוע השני והאחרון שלי בתל אביב, התחלתי לארגן את דירת אמי לקראת הפינוי. עברתי על אין סוף מסמכים, ספרים, חפצי אמנות ובגדים, כדי לבדוק מה חשוב ומה לא. מה להמשיך ולשמור ומה לתרום. לפיכך לא היה לי זמן ומקום לחשוב על השבעה עשר בפברואר – שכאמור הוא “יום השנה” שלי כאן בוונקובר
השנתיים וחצי האחרונות בוונקובר ובכלל היום קשות מנשוא ומאוד מאוד מסובכות. הקוביד שיבש לנו את החיים והפכנו כמעט לאסירים בבתים ובאזור. בראשית שנה שעברה איבדתי את אבי שמת בגיל תעשים וארבעה חודשים, מסובכים של קוביד. אבא היה חולה מאוד וידענו שהסוף מגיע. לא יכולתי להגיע להלוויתו בגלל מגבלות הקוביד, ולפיכך ראיתי אותה באמצעות זום
אחי ואני חשבנו אמא תוכל לחיות עמנו עוד שנים רבות לאור כך שמצב בריאותה היה מצויין, לאשה בגיל תעשים ושתיים. היא הצליחה להתאושש ממותו של אבא וזה דבר לא פשוט לאחר שבעים ואחת שנות נישואים. אמא חזרה לשגרת החיים שלה שכללה מפגשים עם הרבה מחברותיה, עם בני המשפחה, ספורט כמעט כל יום וקריאת ספרים
באחד הימים (בשני לפברואר) היא ירדה מדירתה לאכול סלט, נחנקה בפתאומיות מתפוח שהיה בו והסיפור שלה נגמר מהר מאוד. היא הועברה לבית החולים איכילוב ולאחר ארבעה ימים נקבע מותה
ועתה כשאני משחזר את מה שעבר עלי בשנים האחרונות ובעיקר בשנה האחרונה, בה נפרדתי תחילה מאבא ולאחר מכן מאמא, קשה לי לחזור לשגרת החיים הרגילה, ולחשוב על שבעה עשרה השנים שלי כאן – בונקובר
כל צורת החיים שלי השתנה עת עברתי מתל אביב לוונקובר. קודם כל בישראל עבדתי במשרה מלאה כעיתונאי בתחום התקשורת, וכיום כאן זה תחביב בלבד. בשמונה השנים האחרונות אני עובד בחברה שמספקת הלוואות למי שלא יכול לקבל אותן מהבנק, ותפקידי הוא המבקר
בארץ הייתי מוקף בני משפחה חברים וכמובן היו לי בנות זוג לתקופות ארוכות בחיי. השהגעתי לוונקובר היכרתי כאן רק חבר אחד שעזב את תל אביב מספר שנים לפני. לאט לאט הצלחתי להכיר אנשים וכיום יש לי גם כן (כמו בתל אביב) מספר חברים טובים, בהם ישראלים, יהודים קנדים ומקומיים
ומהיבט האישי: מזה ארבע שנים ושמונה חודשים, יש לי בת זוג קבועה שהגיעה לוונקובר מסין. וואנווי גרה כאן כשמונה שנים ובשנתיים האחרונות היא עובדת בממשלה הפדרלית. יש לנו חיי אהבה ושותפות טובה, קירבה גדולה והרבה עניין משותף – בעיקר בתחומי האמנות והתרבות. החיים שלנו ביחד טובים מאוד ואנו רק מצפים להמשך של עוד ועוד
לסיכום: אין לי על מה להתלונן בשבע עשרה השנים שאני גר בבית בוונקובר
Judith Anderson speaks at the Wallenberg-Sugihara Civil Courage Society’s Raoul Wallenberg Day event last month. (photo by Masumi Kikuchi)
This year’s commemoration of Raoul Wallenberg Day took place April 10 at Congregation Beth Israel because COVID-19 restrictions prevented the gathering in January. The event honoured the courage of B.C. frontline healthcare providers during the pandemic.
Hosted by the Wallenberg-Sugihara Civil Courage Society, Judith Anderson welcomed attendees. She asked them to take a moment of silence to think about Ukraine and “all the victims of this humanitarian crisis, and to thank the countries welcoming refugees, especially Ukraine’s closest neighbours – Poland, Romania, Slovakia, Moldova and Hungary. In addition, let’s remember the many organizations and volunteers who are stepping forward to help.”
Anderson spoke about gratitude. “We are blessed to live in a peaceful society, where threads of various cultures are woven together to make a fabric that is stronger and warmer than any of the threads would be alone. Let’s recognize two special qualities of that fortunate fabric that we are thankful for today.
“First, we appreciate our shared land. Here in Vancouver, we are meeting on the unceded territories of Musqueam, Squamish and Tsleil-Waututh people. We thank them for sharing, and for having cared for these lands and waters for thousands of years.
“Second, we are thankful for our health care. Modern medicine has developed from diverse cultural threads, including science, people skills, systems management and the professional commitment of thousands of healthcare providers. Our routine expectations of health and longevity could scarcely have been imagined, just 100 years ago.
“And today,” she continued, “we are thankful, in particular, for the civil courage of those who have provided health care to British Columbians during the COVID-19 pandemic. They have faced a new, deadly, communicable disease with unknown risks to their own and their families’ health. They have worked to exhaustion under the most stressful conditions, saving lives and comforting families. Then, when vaccines became available, healthcare workers extended themselves yet more to immunize us all. Unfortunately, as some people have tired of public health restrictions, medical workers have been subjected to harassment and threats. And still they are there for us when we need health care, whatever the problem might be.”
Deputy Mayor Christine Boyle read the Raoul Wallenberg Day proclamation from the City of Vancouver, recognizing Jan. 17 as the day of its commemoration.
The Civil Courage Society’s Alan Le Fevre introduced the three speakers: Barb Nederpel, president of the Hospital Employees Union of British Columbia; Sherri Kensall, board chair of the Nurses and Nurse Practitioners of British Columbia; and Dr. Ramneek Dosanjh, president of the Doctors of British Columbia. They described the challenges and courageous responses of hospital workers, nursing professionals and doctors during the COVID pandemic.
The one-hour documentary Zero to Zero was screened at the event. Filmed over 15 months, it offers an unfiltered look at what it’s like to be a healthcare worker during the COVID-19 pandemic. It follows the staff of a hospital from the moment they admit their first patient in June 2020, till after the third wave. Filmed by a healthcare worker with unprecedented access to the hospital frontline, it deals with patients during life-and-death situations, but the focus remains on the indomitable strength of the human spirit.
After the screening, the guest speakers fielded questions from the audience about what they thought of the documentary, about long-COVID in healthcare workers and about the harassment they faced and how they responded to it.
The annual commemoration is held in memory of Raoul Wallenberg, a Swedish architect, businessman, diplomat and humanitarian, who became Sweden’s special envoy to Hungary in summer 1944 and, at great personal risk, saved tens of thousands of Jews from deportation and death. He disappeared into Soviet captivity on Jan. 17, 1945, and his fate remains unknown.
Wallenberg has been made an honorary citizen of Canada, the United States, Hungary, Australia and Israel. In 2000, the Canadian government proclaimed Jan. 17 as Raoul Wallenberg Day.
The event is also in memory of Chiune Sugihara, a Japanese diplomat who served as vice-consul in Lithuania during the Second World War. He chose to act, at clear professional and personal risk to himself and his family, issuing transit visas that allowed about 2,000 Jews, more than 90% from Poland, to escape almost certain death.
Both Wallenberg and Sugihara have been designated by Israel as Righteous Among the Nations.
The Wallenberg-Sugihara Civil Courage Society, said Anderson, defines “civil courage as an act entailing personal risk or sacrifice, intended to improve or save the lives of others who endure misfortunes attributable to social context. In even the best-managed societies, some people may suffer from conflict, injustice or threats to health and well-being – such as the COVID pandemic – that are intimately tied to our social structures. And those who help despite personal risk, show the same inner strength as wartime role models like Wallenberg and Sugihara.
“In 2006,” she continued, “the former honorary Swedish consul to Vancouver, Anders Neumuller, began Vancouver’s annual commemoration of Wallenberg Day. He later envisaged a nonprofit society dedicated to honouring acts of civil courage. And so the Wallenberg-Sugihara Civil Courage Society was formed in 2013 by members of the Swedish and Jewish communities in Vancouver.”
The Civil Courage Society honours the legacy of Wallenberg and Sugihara by acknowledging British Columbians who have demonstrated civil courage and by promoting civil courage.
“To that end, each year, we formally recognize a person or group of people who have displayed civil courage in British Columbia,” said Anderson. “We also screen a film intended to get the audience thinking about the importance of civil courage and how to encourage it.”
For more information, including photos and video of the commemoration, visit wsccs.ca.
– Courtesy Wallenberg-Sugihara Civil Courage Society
Art Vancouver returns after a two-year COVID-imposed hiatus. Artists and galleries from across Canada and the United States – as well as from countries including Argentina, Cuba, Iran, Kenya, Mexico, Taiwan and Zimbabwe – are scheduled to exhibit at the Vancouver Convention Centre May 5–8. Several of the artists are members of the Jewish community, and they spoke with the Independent about their art and the return of the event.
The international fair, first held in 2015, is the main annual event of the Vancouver Visual Art Foundation, which was formed in 2017. The foundation has not let the pandemic quash its momentum.
“The creation of Art Downtown was introduced as a safe space during COVID, where people could have a place to get out and enjoy arts and culture,” Art Vancouver founder Lisa Wolfin told the Independent.
The summer outdoor festival invites artists to create art in various public spaces in downtown Vancouver. People can come and see the creative process in action and speak with the artists. The artists’ works are exhibited, and available for purchase.
“There is an area where people can sit down, get their hands full of colour and learn how to make art at no cost, as this is sponsored by Opus Art Supplies, giving people an opportunity to try things they may have never done before,” said Wolfin. “Live music is part of the festival. Each week, there are two new musicians, including singers, guitarists, bands, and duets, in all genres.”
During the pandemic, the foundation also offered online art classes. Since the easing of health restrictions, in-studio classes have started.
“People from all over B.C., Canada, the United States, Costa Rica, and as far away as Australia, [have] registered for the classes,” she said. “The instructors are professional local artists, teaching in a variety of different styles – florals, landscapes, abstract, graphite, neurographic, impressionism and figurative are some of the subjects demonstrated, with acrylics, watercolours, oils, markers, palette knives and metallics … [being] some of the materials we use.”
Wolfin herself has taken more than 100 classes over the last two years.
“There are stations all over my art studio with different mediums waiting to be experimented with,” she said. “In every class I took, I received a golden nugget that has added to my repertoire and moved my work in a different direction…. Each instructor had their own style and colours that they preferred, which took me out of my comfort zone and back to kindergarten to start all over again, being open to trying new things.
“Neurographic art is a new direction my work has shifted into,” she continued. “Russian psychologist Pavel Piskarev coined the term neurography, or neurographica, in 2014 – it helps us engage more neurons. By this, he specifies how using the simplest tools to draw, through this technique, is a link between conscious and unconscious. This connection is made by the brain cells called neurons being activated in a way that brings forth awareness and mindfulness…. This is a healing project for people of all ages, no artistic abilities are required, only the interest in creating an artwork that is not only intuitive but greatly beneficial to our emotional and calming states…. Neurographical art is a way to transform the stress, fear and chaos of our world into something more calming and peaceful. Art is always about expression and finding that inner peace.”
While still undecided about exactly which art pieces she’ll be showing at Art Vancouver, Wolfin described a new tree series she has been working on.
“I start out with acrylics using bright colours instead of the neutral and natural colours found in nature, including various mediums and acrylics because they create more depth and richness to my work, which is meant to be more realistic,” she explained. “Life is colourful. I look deeply into the forests and feel the colours, then transfer what I pick up onto the canvas. Next, I add Posca paint pens, dabbing colours all over the canvas for an added dimension. Then I go over the canvas with oil pastels and add another texture to it. The pastels skip over the gaps in the weave, leaving little dots of another medium. Lastly, a layer of resin is poured over the canvas and spread out to create a luscious thick layer of gloss which intensely brings out the layers of the colours, making the colours pop.”
She also has been creating florals with KrinkNY paint markers. “Because the tips are much thicker than a paintbrush, I have had to loosen up and go with the flow of the paint,” she said. “This paint mixes with itself when you go over it and it gets wet again. You can blend as you paint, and it is a challenge to get what you think you want [based on the] traditional way of painting.”
Artist Sky Lilah also has used the pandemic years to branch out. “I am continually striving to do something new,” she said. “Over the past few years, I have started to teach online art classes, for youth and adults. I have done a series of abstracts with the theme being on consciousness. For Art Vancouver 2022, I am doing a new series of mixed media, with the focus on love, thoughtfulness and manifestation. I have also been spending more time creating a unique fashion line and hand-painted clothes.”
The work she’ll be bringing to Art Vancouver is a new style of mixed media, she said, “with the focus being on my family – making unique pieces based on each member, including components from their past, present and future. I am fascinated by time and consciousness and how our minds create our reality.”
In addition to her art, Lilah will be bringing to Art Vancouver a personal development workbook that “includes self-awareness exercises and creative exercises to help one further develop themselves and live their best life,” she said.
One of the works Sky Lilah will be bringing to Art Vancouver.
“My personal development practice always influences my style of artwork,” she added. “The constant strengthening of my creative muscle, I believe, helps me in all areas of life.”
Lilah is excited by Art Vancouver’s return.
“I love the thrill of prepping for a show, and the impact that the show has on the community is so rewarding. It is always a pleasure to connect with each attendee and hear different perspectives from the art world.”
“When creating the pieces for the Art Vancouver exhibition, I was on Cloud 9,” said Taisha Teal, explaining the title of one of her series of works.
“When I create art, I am in the flow,” she said. “I am in a meditative state where time does not exist. On Cloud 9 has a deeper meaning – of being in another space in time, in the ninth dimension of pure bliss and happiness. When I am in the studio, I am at peace. There is no stress. It is where the magic happens. My name, Taisha, also means number nine in Hebrew; so the title felt pretty perfect.”
During the pandemic, Teal said, “I had the chance to really experiment with new materials and the courage to play around with no judgment.”
“I am fearless,” by Taisha Teal, part of her series called the Naked Line Ladies.
The Naked Line Ladies, also known as her “sparkle ladies,” are women in her life “promoting body positivity and female empowerment,” said Teal. Reminders, she said, “that you’re beautiful no matter what, and your body is the only one you’ve got…. We’re embracing our uniqueness, celebrating who we are.”
About her Spraypainted Hearts series, Teal said, “Infinite hearts, infinite strength. There is enough love to go around.”
And the Abstract Alcohol Ink collection is dedicated to her travels. “During this pandemic, I have felt very stuck,” she said. “I have been reminiscing about the places I’ve been and the colours I’ve felt along the way. This abstract series has really helped my mental health in overcoming the chaos in this pandemic. Not having to create the perfect realistic image, I use colours and gestural marks to create a piece that resembles places I have been.”
Artist Monica Gewurz also has been doing more abstract work over the pandemic, focusing more on the feelings generated by the landscape than its literal appearance.
“During the lockdown,” she said, “I continued to explore new techniques and tools, incorporating heavy textures and thin veils, to capture moments that uplift and refresh. We have all been held back from so many important things in life and, hopefully, these paintings can bring some uplifting and beauty to people’s lives.”
Gewurz is planning on bringing a new collection of more than 30 works to Art Vancouver.
“I paint primarily in acrylic,” she said, “but combine this with a variety of other media such as gesso, mediums, glazes and inks. I also like to use materials that excite me, like gold leaf and unusual acrylic mediums.”
“Exposed,” by Monica Gewurz.
During the pandemic, Gewurz said she has taken several online courses and “successfully increased the number of virtual juried exhibitions in B.C. and the U.S.” She also has “participated in numerous art shows conveying the climate change and our large carbon footprint in our planet. I am now being recognized as an eco-artist in the U.S.,” she said.
The environment is a top concern for Gewurz. For example, a piece of hers, “Ebbing,” was chosen for “the label of Safe Haven fortified wine of the 40 Knots winery,” she told the Independent in an April 2020 interview. “A portion of the wine sales goes to support salmon habitat restoration. I donated the artwork.”
Gewurz is one of 11 artists – with her painting “SOS” – in the year-long touring exhibit Diving In: The Art of Cleaning Lakes and Oceans’ Art Tour, an environmental art campaign initiated by the Sea to Sky Arts Council Alliance with Divers for Cleaner Lakes and Oceans, Return-It and local artists. It showcases “stunning pieces of art by selected artists created from a range of objects recovered through clean-up dives at local lakes and ocean sites.”
For a professional artist, said Gewurz, “it is important to exhibit at high-calibre international art exhibition shows. Art Vancouver provides me with a platform to display my works as well as sell them – this will be my fifth time exhibiting there.”
Grateful for the opportunity, she said, “To showcase my work in person was something I truly took for granted. Over these last few years, I have found a new appreciation and gratitude for events like this. To be able to connect, converse and exhibit amongst other creative people in my hometown is such a great opportunity.”
Given the continuing pandemic, safety won’t be lost in the excitement.
“We have a larger room in the Convention Centre West building so we can create a safe, socially distanced exhibition with more space between the aisles,” said Wolfin, acknowledging the work of the women-led organizing team of the event and the many volunteers.
The art exhibit is but one of the weekend’s activities. There will be a talk on non-fungible tokens (NFTs), for instance.
“There will be a whole section with NFTs for people to enjoy and learn about this whole new direction in the arts,” said Wolfin. “Art classes are going to feature non-traditional art mediums so anyone interested can try their hand in art…. Opening night starts off with The Face of Art, our runway show that puts a face to the artwork. Friday night will have an all-new art game feature – teams of three people will compete with each other for one hour to build a sculpture out of Lego…. Saturday night is Art Masters, a one-hour painting competition where the artists are given a theme and one hour to create using non-traditional tools, as there are no paintbrushes included!”
בשנתיים האחרונותחוויתי אירועים קשים שכמעטו ולא היו כדוגמתם לאורך כשנות חיי, בישראלועתה בקנדה. כשאני חושב על מה שעבר עלי מאז חודש מרץ לפני שנתיים בדיוק, זה נראה לי הזוי- ממש מדע בדיוני
קודם כל החלה אז במרץ אלפיים ועשרים מגפת הקורונה לצבור תאוצה בכל העולם. תחילה שמענועל כך בסין ולא חשבנו כי המגפה יכולה להתפשט גם למערב ובעצם לכל העולם. אני זוכר היטב אתהנסיעה שלי לישראל לבקר את הורי בתל אביב, בסוף מרץ לפני שנתיים. מצד אחד הם רצו לראותאותי מצד שני חששו שמה אדביק אותם בקוביד, כיוון שטסתי מונקובר, עצרתי למספר ימים בברליןוהמשכתי משם לתל אביב
מאוד שמחתי שהצלחתי לראות את ההורים וכרגיל לשון אצלם בבית. לא שיערתי אז שזו שתהיהבעצם, הפעם האחרונה שאראה אותם פיזית. אבי כבר דעך מכל הבחינות, התקשה ללכת ואףהזיכרון שלו כבר לא היה טוב. לאחר זמן מה הבנו שהוא לקה בדמנציה
באותו שבוע קצר בתל אביב נפגשתי עם מספר חברים טובים עמם אני שומר על קשר שנים רבות, למרות שאני גר בוונקובר כבר שנים רבות. כן הספקתי באותם ימים בתל אביב אף להצביע בבחירותהכלליות בישראל, תוך תקווה להחליף את ראש הממשלה הנצחי של ישראל, בנימין נתניהו. זה לאקרה אז אלא רק לאחר כשנה
הביקור בישראל ישאר בזכרוני לזמן ארוך כי כאמור זו הפעם האחרונה שבה ראיתי את הורי
אני חזרתי לוונקובר בדיוק שבוע לפני שהשמיים נסגרו והופסקו הטיסות למספר חודשים. המגפההחריפה והחיים שלנו השתנו מקצה אל קצה. מי היה מאמין שתופעה מוזרה ולא מוכרת זו תימשךשנתיים תמימות. כל שגרת החיים השתנתה, הפסקנו לצאת למקומות ולצרוך תרבות, נצמדנולטלוויזיה, רכשנו מסכות, חומרי חיטוי לידיים ועוד מוצרים התקפים לעיתות של מגפות
עסקים רבים נפגעו קשות מהמגפה בהם מקום העבודה שלי – חברה המספקת הלוואות למי שלאיכול להשיג אותן באחד הבנקים המסחריים, בשל קרדיט גרוע. בזמן החופשי שנותר בידי והוא היהבשפע התחלתי לצעוד מדי יום שעות ארוכות ברחבי העיר ונקובר והסביבה. מכוני הכושר היוסגורים ולכן החלטתי שאני חייב להיות פעיל כדי לשמור על כושר סביר, וההליכות עשו את שלהן
בתחילה ראיתי איך ונקובר הפכה לעיר מתה, ולאט לאט לקראת הקיץ היא החלה קצת להתעורר, אם כי לא באופן שאני רגילים לו. למזלנו מחוץ בריטיש קולומביה נפגע פחות מהמגפה לעומתאזורים אחרים בקנדה, כך שהצלחנו לשמור על חיים שפויים פחות או יותר
בגלל המצב הקשה של החברה באני אני עובד נאלצנו לפנות לבית המשפט לקראת סוף שנתאלפיים, ולבקש הגנה מפני נושים. אני נרתמתי לעזור להנהלת החברה ושוחחתי ארוכות עם בעליאגרות החוב שלנו, כדי לעודד אותם לחתום על הסכם חדש, שיאפשר את המשך קיום החברה. אכןזה קרה ויצאנו לדרך חדשה, באישור בית המשפט, חברה רזה יותר, עם הרחבה פחות חובותועובדים, ועתיד שנראה טוב יותר
במקביל לקראת סוף אלפיים ועשרים מצבו הבריאותי של אבי הידרדר מיום ליום וחששנו ממהשעתיד לקרות. הוא נפל כל הזמן, הפסיק לקחת כדורים, זכרונו בגד בו, ומצבו החמיר. במהלךחודש בפרואר אלפיים עשרים ואחד הוא נאלץ להתאשפז בבית החולים איכילוב הסמך לביתו. שדםלצערנו נדבק גם בקוביד וידענו שהסיום מתקרב. הוא החזיק מעמד כשבועיים עד שנכנע למגפההקשה הזו. בגיל תשעים וארבעה חודשים הוא נפטר
אני לא הצלחתי להגיע להלוויה בגלל מגבלות הקוביד וראיתי את האירוע הקשה הזה באמצעות זום. לא היה זה פשוט לראות איך קוברים את אבא שלי כל כך מרחוק, באמצעות מסך המחשב
הורי היו נשואים שבעים ואחת שנים והיה מאוד קשה לאמא להתרגל לכך שאבא כבר לא איתנו. למרות החשש הכבד של אחי ושלי, אמא לאט לאט חזרה לעצמה ופיתחה לעצמה שגרת חייםחדשה ללא אבא. כנראה שהרצון האדיר שלה לחיות הוא שהוביל אותה. אמא למרות שמלאו להתשעים ושתיים המשיכה להיות מאוד פעילה מבחינה ספורטיבית, חברתית ותרבותית. האופיהאופטימי שלה עזר לה רבות, להמשיך ולחיות לבד. היא הצליחה לקבל עובדת זרה פיליפיניתשתעזור לה בעבודות הבית, וכדי שלא תרגיש בודדת בלילות. ניהלתי לא מעט שיחות טלפון עםאמא ושמחתי שהיא חוזרת לעצמה, צוחקת, נפגשת עם החברות שלה ועם בני המשפחה השונים. היא בחרה בחיים והחיים והכל נראה מתנהל כשורה
כאן בוונקובר עברנו אשתקד את הקיץ החם ביותר בתולדות בריטיש קולומביה ובעצם בקנדה. החוםהיה בלתי נסבל ולצערנו מאות קשישים וחולים נפטרו. אני לשמחתי יש לי מזגן בבית כך שיכולתילהמשיך בשגרת החיים הרגילה ולעבוד כרגיל. רק בערבים הייתי מוציא את האף החוצה
במהלך חודש נובמבר אשתקד חטפנו כאן מכה נוספת ממזג האוויר: כמות אדירה של שטפונותשגרמו נזק אדיר למחוז, הנאמד בכארבעה מיליארד דולר. כבישים, גשרים, בתים ותשתיות רבותנעקרו ממקום כמו אבנים של דומינו שנופלות אחת אחרי השנייה
אני נערכתי לנסיעה לישראל לבקר את אמי בסוף חודש נובמבר. בגלל תקנות הקוביד הקשות בכלמדינה, הכנתי מסמכים רבים, הצלחתי לקבל את החיסון השלישי של פייזר לפני הזמן ונרשמתילבצע בדיקות קוביד בוונקובר ובתל אביב. שבוע לפני הנסיעה נדהמתי לדעת שווריאנט חדש שלהקוביד – אומיקרון משתלט על העולם. אמי התקשרה אלי בבהלה והציעה לי לבטל את הנסיעה. ואכן זה מה עשיתי כי ידעתי שאחרת אאלץ לשהות בבידוד בחלק גדול של הנסיעה. זה היה מאודמעציב שאינני יכול לטוס ולבקר את אמא שהתאלמנה כתשעה חודשים קודם לכן
בינתיים החורף הגיע גם הגיע לוונקובר ולשם שינוי גם הוא היה קשה ביותר. לא זכור לי כבר הרבהשנים קור נוראי כזה ושלג ללא הפסקה
ואז נחתה עלי מכה נוראית נוספת: בראשית חודש פברואר אחי התקשר אלי בדחיפות והודיע לי כיאמא אושפזה בבית החולים ומצבה חמור ביותר. היא נחנקה מחתיחת תפוח בסלט שאותו היאאכלה. במשך עשרים דקות שהתהה ללא חמצן, כך שהבנו שנגרם למוחה נזק אדיר שאין לא תקנה
יצאתי בטיסת חירום לישראל והספקתי לראות את אמא מחוברת לכל הצינורות שבעולם באיכילוב. למחרת הגעתי לבית החולים מוקדם בבוקר ונתבשר לי שהיא נפטרה. אני זה שנאלצי לבשר לאחילשאר בני המשפחה על מותה של אמא. היה קשה להשתתף בהלוויה ולאחר מכן לשבת שבעהולקבל ניחומים, מבני משפחה, חברים וידידים רבים
אמא ואבא נקברו באותו יום בדיוק הפרש של שנה. בקיצור: איבדתי את הורי בתוך שנה תמימהאחד
לא הספקתי להתאושש ממותה של אמא ואז נחתה על כולנו מכה קשה חדשה: ולדימיר פוטיןהחליט שהוא רוצה לעצמו את אוקראינה ופתח במלחמה נוראית ומיותרת
אני מקווה שאחרי שנתיים הזויות אלה אוכל קצת לזכות בשקט ובשלווה וללא שום אירועים חריגים. זה כבר הספיק לי
בימים אלה חזרתי לקנדה מנסיעה לישראל עייף ומותש. הוראות הקוביד במדינות השונות הפכו את הנסיעה לדבר מסובך, מורכב ובעיקר מעייף. כמובן שזה גם הרבה יותר יקר לטוס בימים אלה. יש לקוות שתקנות הקוביד יבוטלו ונחזור לשגרת חיים רגילה. לדעתי הגיע הזמן להתייחס לקוביד כמו אל כל זן חדש של שפעת. אי אפשר להמשיך במגבלות השונות שנה שלישית ברציפות.
הצטרכתי לטוס מוונקובר לתל אביב בשל אשפוזה של אמי בבית החולים. לאחר מספר ימים שם היא נפטרה ואז נשארתי למסע הלוויה ופרק הניחומים.
רכשתי כרטיס טיסה בקיי.אל.אם מהרגע להרגע והתענוג עלה לי לא פחות מאלפיים ארבע מאות דולר. יצאתי מיד לבצע בדיקת קוביד לפי דרישות מדינת ישראל והתשלום הוא גבוה במיוחד: מאתיים דולר. נדמה לי שקנדה היא המדינה היקרה ביותר במערב בכל הנוגע לבדיקות קוביד עבור אלה שטסים. כיוון שהתוצאות של הבדיקה הובטחו לי בתוך עשרים וארבע שעות לא יכולתי לצאת לכיוון ישראל בעשות הבוקר ולכן נשארה לי רק האופציה של החברה התעופה ההולנדית.
בגלל הביקור החפוז החלטתי שלא לעשות צ’ק אין למזוודה ולקחתי עמי תיק מסמכים ומזוודה קטנה למטוס. למרות זאת נאלצתי לעבור בדלפק של קיי.אל.אם בשדה התעופה שלוונקובר, כדי שיאשרו את כל מסמכי הקוביד: תוצאה שלילית של הבדיקה, הטפסים עבור הכניסה לישראל ואישור שחוסנתי בקנדה כבר שלוש פעמים.
לאחר הטיסה הארוכה שנמשכה למעלה מתשע שעות נחתנו באמסטרדם לעצירת ביניים. בדרך כלל אני יוצא מהשדה אל העיר לאור כך שיש לי כעשר שעות של המתנה עד לטיסה שיוצאת לתל אביב, אך הפעם החלטתי שלא לנהוג כך, כדי שלא אאלץ שוב לאשר את מסמכי הקוביד.
הסתובבתי שעות בשדה, אכלתי לא מעט, שתיתי יין, התקלחתי ואף שכרתי חדר במלון שבטרמינל למספר שעות. למרות זאת נשארתי מאוד עייף, נמנמתי קלות בטיסה לתל אביב שיצאה בסביבות תשע בלילה.
נחתנו בתל אביב בסביבות שתיים לפנות בוקר ולשמחתי שדה התעופה היה כמעט ריק בלילה שבין שישי לשבת. רצתי מייד לבצע בדיקת קוביד שנייה עבור ישראל, שעברה מהר יחסית והייתה הרבה יותר זולה מזו שעשיתי בוונקובר.
יומיים לפני הטיסה בחזרה לוונקובר ביצעתי בתל אביב בדיקת קוביד נוספת, הפעם עבור הממשלה הקנדית. גם היא הייתה הרבה יותר זולה מאשר זו שעשיתי כאן. מילאתי את כל הטפסים הדרושים בעידן הקוביד: טופס יציאה מישראל וטופס כניסה לקנדה. עדכנתי גם את האתר של קיי.אל.אם בכל המסמכים הדרושים ובכן בתוצאת הבדיקה.
עם זאת כשהגעתי לשדה התעופה בתל אביב נדרשתי שוב לאשרר את כל המסמכים. קיוויתי שזה הסוף לטירטורים בעידן הקוביד אך טעיתי בגדול.
עם הנחיתה באמסטרדם נאלצתי שוב לאשרר את כל מסמכי הקוביד עבור קנדה. המתנתי בתור ארוך והפקיד רשם משהו על כרטיס עליה למטוס שלי. כשהגעתי לשער העלייה למטוס התברר שהפקיד לא הוסיף מדבקה המאשרת את המסמכים וצוות הקרקע סירב לאפשר לי להיכנס למטוס. נאלצתי שוב לחפש את אותו פקיד כאשר תור גדול של אנשים עמד לפניו. למזלי אשת צוות קרקע עזרה לי והעבירה לו מיד את כרטיס עלייה למטוס והוא הוסיף את המדבקה המיוחלת. רציתי במהירות לשער העלייה למטוס כי פחדתי שהטיסה תצא אל הדרך.
עם הנחיתה בוונקובר נחתה עלי מכה נוספת: נתבקשתי באופן אקראי לעשות בדיקת קוביד נוספת, רביעית במספר בטיול זה. חוקי הקוביד עייפו אותי עד מאוד בנסיעת חירום זו.
