Victoria – Jewish Independent

No barriers to music

Victoria composer Ari Kinarthy. (photo from Ari Kinarthy)

Victoria composer Ari Kinarthy has not let spinal muscular atrophy (type 2), a condition that has confined him to a wheelchair since the age of 6, inhibit his ability to create music. In fact, the very movements he makes in the wheelchair go into producing his music.

Using Soundbeam, an interactive hardware and software system that forms sounds from movements, Kinarthy’s music is recorded into multimedia platforms. For example, movements closer to the recording device establish lower notes and movements away spark the higher notes.

“I create all my music entirely with the computer. Sometimes, I will have access to a guitar player or singer but normally the music will be all done by the samples I use. I usually start with just piano and sometimes will write out a score. I think of a melody and/or harmony and continue from there. I love making themes,” Kinarthy, 30, told the Independent.

“I got into music at age 16 with music therapy sessions. I loved creating music. I started with remixing songs and then creating my own from scratch. I wanted to see what I could create and it just continued from there,” he said.

Starting out at the music therapy department at Canuck Place in Vancouver in 2006, he moved to the Victoria Conservatory of Music in 2007, where, over time and under the tutelage of music therapist Allan Slade, Kinarthy became adept at mastering the intricacies of his device.

The Soundbeam device, which looks like a large red microphone, is stationed in Kinarthy’s studio. It transmits ultrasonic sound, i.e., sound that is inaudible to the human ear, which, in turn, intersects with motion. This then transforms the resulting sound into MIDI, a digitized protocol for electronic instruments.

In 2012, Kinarthy released his first album, A Lion’s Journey, a play on his Hebrew name, Ari, which means lion. It featured an eclectic blend of many genres, including jazz and rock, mixed through the assistive technology. Though he is inspired by several music styles, he admits to loving orchestral music, specifically what one hears in Hollywood films, with Hans Zimmer and John Williams among his favourite composers.

When Soundbeam held an international competition to mark the company’s 25th anniversary in 2013, Kinarthy was one of two winners selected by a jury of musical heavyweights, which included Led Zeppelin bassist and keyboardist John Paul Jones, conductor Charles Hazelwood and composer Edward Williams.

“Pain E Motion,” the composition he presented, was lauded by the jury. Of it, Jones said, “A very interesting idea of performing live with a pre-recorded composition. A very good piece of work in its entirety.”

It was at that moment when Kinarthy decided he would devote himself further to studying music. He enrolled in the Berklee College of Music’s online program and received his certification in orchestration and music composition in film and TV in 2017, but not before releasing his follow-up album, A Lion’s Roar, which also delved into his extensive musical interests.

Judaism, too, has an important role in Kinarthy’s creative process, and his faith has been a source of inspiration. “I recently created a piece of music to honour my local temple. Creating music to share with my congregation made me very happy. I would say that Judaism has helped me share beautiful music,” he said.

After the High Holidays last year, Kinarthy wrote a song called “Kolot Mayim,” with lyrics in Hebrew and English, taken from the Book of Psalms.

His physical challenges have not infringed on his ability to perform live, which he has done on several occasions throughout Victoria.

Presently, Kinarthy is looking for people who might need original music for their project, as well as focusing on promotion and small personal pieces for family and friends.

“I don’t know if it will ever be a reality, but composing for visual media would be a dream come true, be it film, TV or even a commercial. Other than that, I just keep composing music and maybe take some more music classes. There’s always more to learn,” Kinarthy said.

“I never thought I would be able to not only create beautiful songs but also perform them live! That’s all thanks to the technology I have in my home studio.”

To learn more about Kinarthy and hear some of his music, visit facebook.com/arikinarthymusic.

Sam Margolis has written for the Globe and Mail, the National Post, UPI and MSNBC.

‘הקהילה היהודית בוונקובר – חלק ד

(מוזיאון העם היהודי L.11730)

כמחצית מהיהודים שחיים בוונקובר ובאזור אינם שייכים לשום קהילה דתית. הקהילה של ונקובר גדלה במהירות רבה, החיים היהודיים התוססים מנוהלים על ידי הפדרציה היהודית של ונקובר רבתי. יש מערכת חינוך יהודית ענפה הכוללת עשרה גנים, שלושה בתי ספר ונקובר היברו אקדמי, תלמוד תורה יסודי ותלמוד תורה תיכון, וכמה בתי ספר ערב ובתי ספר של יום ראשון: בית ישראל, אור שלום, בית הספר של בית הכנסת שלום, בית מדרש תורת חיים במערב ונקובר, בית תקווה, ביתה ספר היהודי ריצ’מונד ועץ חיים. שלושת האחרונים בעיר ריצ’מונד הסמוכה לוונקובר. הכולל הקהילתי של ונקובר רבתי, שנמצא בבית הכנסת עץ חיים, מקיים הרצאות וסמינרים ביהדות בכל אזורי ונקובר. קורסים בעברית לומדים במיני אולפן קיץ. ארגוני נוער וסטודנטים כוללים בני ברית והילל, קרן עבור סטודנטים יהודיים באוניברסיטת קולומביה הבריטית ואוניברסיטת סיימון פרייזר, שתיהן בוונקובר, וכן מכללות אחרות באזור. יש עוד ארגוני נוער: הבונים דרור, תנועה ציונית, קדימה, מועצת הנוער היהודי, הועידה הלאומית לנוער תנועת הנוער של בית הכנסת שלום ותנועת הנוער של בני ברית.

בתי הכנסת בוונקובר משקפים מגוון רחב של תנועות וזרמים יהודיים: בית המדרש בני יעקב (אורתודוכסי), בית הכנסת הספרדי היחידי במערב קנדה, חנך מבנה חדש בחודש יוני אלפיים וארבע. בית ישראל (קונסרבטיבי), הראל (שוויוני-קונסרבטיבי) במערב ונקובר, ברוח התנועה הקונסרבטיבית. לובביץ’ של מחוז קולומביה הבריטית (חסידי). אור שלום (רקונסטרוציוניסטי), שייך לתנועה לתחייה יהודית; שוחרי צדק (אורתודוכסי), שייך לקהילה האורתודוכסית הגדולה בוונקובר, מקיים תפילות יומיות, ונוכחות רבה מאד בתפילות יום השבת; בית לואיס ברייר (אורתודוכסי); שלום (רפורמי), נחנך בשנת אלף תשמע מאות שבעים ושש, בית הכנסת הרפורמי הראשון במערב קנדה. וכן שערי תפילה (מסורתי).

בוונקובר פועלים ארגונים יהודיים רבים. נזכיר אחדים: הקונגרס היהודי הקנדי אזור האוקיינוס השקט, ועדה לענייני ישראל קולומביה הבריטית, המרכז לענייני ישראל והיהודים בקנדה. הקשרים בין הקהילה היהודית בוונקובר לבין ישראל נשמרים בין היתר הודות לסניפים מקומיים של אגודות הידידים הקנדים של אוניברסיטאות ישראליות ומוסדות מחקר והשכלה גבוהה וגם מוסדות רפואה, תרבות והומניטריים.

שירותי הקהילה כוללים סוכנות לשירותי משפחה, אגודת עזרה, ומרכז שלום של מחוז קולומביה הבריטית למידע, הפנייה ומתנדבים. הקהילה פיתחה תכנית סיוע לנזקקים, יד ביד מועצה לטיפול בעוני, אגודת דיור ללא מטרת רווח, ומפעילה תכניות לאזרחים קשישים: מועצה לקשישים ואנשים עם מוגבלויות, וגם ארגונים, מועדונים, ואגודות לחברי הקהילה הקשישים: מרכז יום לקשיש לחיים, קשישי בית הכנסת שלום, קשישי הר-אל מערב ונקובר, קשישי שלום עליכם של מוסד פרץ ונקובר ועוד. מועדון טיולי טבע, מועדון פנויים ופנויות וקהילה עבור הפנויים והפנויות. שירותי סיוע למהגרים יהודים ולימודי אנגלית למהגרים למען שילובם של מהגרים יהודים בקנדה. יש גם כמה ארגוני נשים: נעמ”ת קנדה, מועצת הדסה-ויצ”ו ונקובר, נשות אמונה קנדה, מועצה לאומית לנשים יהודיות, ארגון נשים לסיוע של בית לואיס ברייר, וג’ואיש וומן אינטרנשיונל.

על הפעילות התרבותית מופקדים כמה ארגונים, ביניהם מרכז פרץ לתרבות יהודית חילונית, החברה ההיסטורית היהודית של קולומביה הבריטית וארכיבי הקהילה, שמוציאים את כתב העת של החברה ההיסטורית היהודית של קולומביה הבריטית, המוסד הגניאלוגי היהודית ופסטיבל הסרטים היהודי ונקובר, שנוסד בשנת אלף תשע מאות שמונים ותשע. יש שני ארגונים המוקדשים לזכר קורבנות השואה: מרכז השואה לחינוך וזיכרון ובו ארכיון אור קולי של עדויות , מקיים פעילות חינוכית , והארגון המערבי של ניצולי השואה משפחות וידידים. קמפוס הקהילה היהודי ע”ש הארי וג’נט וייברג בו שוכן המרכז הקהילתי של ונקובר רבתי וגם הספרייה הציבורית ע”ש יצחק וולדמן. תקשורת יהודית: יחד, פדרציה יהודית למגזין של ונקובר רבתי, ג’ואיש ווסטרן בולטין הנקרא כיום הגו’איש אידיפנדט, ומדריך לחיים היהודיים בקולומביה הבריטית.

‘הקהילה היהודית בוונקובר – חלק ג

המרכז יהודי במשנות הששים
(מוזיאון העם היהודי L.11532)

סניף הדסה ונקובר התחיל לפעול באלף תשע מאות ועשרים. מרפאת טיפת חלב ללא תשלום נוסדה על ידי מועצת הנשים היהודיות שבע שנים לאחר מכן. באלף שתא מעות ארבעים ושש נפתח בית האבות הראשון היהודי, בסיוע תרומתו של הקומיקאי אדי קנטור. באלף שתע מאות שישים ושמונה הורחב בית האבות ושינה שמו לבית אבות ובית חולים ע”ש לואיס ברייר, יליד רומניה, מן המתיישבים הראשונים והמצליחים. ארגונים אלה סייעו רבות למהגרים יהודים חדשים בכסף, בגדים, במזון ובמגורים, ועזרו להם להשתלב בחיי הקהילה ובחברה הקנדית. בית עלמין יהודי חדש נפתח באלף תשע מאות עשרים ותשע. סניף קולומביה הבריטית של הקונגרס היהודי הקנדי התחיל לפעול בוונקובר בשנת אלף שתע מאות ארבעים ואחת.

בין שתי מלחמות העולם האוכלוסייה היהודית בוונקובר גדלה פי שלושה, בעיקר בשל הגירה. היהודים שיפרו את מצבם החברתי והכלכלי, רבים נהיו עצמאיים, סוחרים מצליחים. רבים יכלו לעזוב את אזור סטראטקונה ולעבור לשכונות חדשות יותר, של מעמד בינוני.

היהודים בוונקובר הצטרפו לתנועה הציונית בין הראשונים, וכבר בתחילת המאה העשרים נוסד שם ארגון ציוני. בשנות השלושים עמד בראש התנועה הציונית רבי י.ל.זלוטניק, יליד פולין. עוד בפולין היה פעיל בולט בתנועת המזרחי, היגר לקנדה ונהיה לראש המזרחי בקנדה. זלוטניק כיהן כרב של הקהילה האורתודוכסית בוונקובר במשך ארבע שנים החל מאלף תשע מאות שלושים ארבע, ואחר עלה לישראל.

בשנות מלחמת העולם השנייה השתתפה הקהילה היהודית במאמץ המלחמתי של קנדה. יהודים רבים התגייסו לצבא הקנדי, וכמו כן הקהילה פעלה למען יהודי אירופה. ייסודה של מדינת ישראל התקבל בברכה ובשמחה. לא זו בלבד שתמכו במדינה הצעירה תמיכה כלכלית ומורלית, עשרים ושבעהבחורים אף התנדבו לשרת בצבא במלחמת השחרור. אחד מהם, ראלף מוסטר, טייס ששירת בחיל האוויר המלכותי הקנדי, נהרג במלחמה.

אחרי מלחמת העולם השנייה גדלה האוכלוסייה היהודית בוונקובר. פליטים ומהגרים יהודים הגיעו מכל העולם. השתלבותם המוצלחת תרמה להתגבשותה של קהילה מגוונת ורב-תרבותית. מועצת הנשים מילאה תפקיד חשוב בקליטת גלי הפליטים. באלף תשע מאות ארבעים ושמונה הגיעו קבוצות ראשונות של ניצולי שואה, כולל ארבעים ושבעהיתומים. היו גם פליטים מעירק שהגיעו בתחילת שנות החמישים, יהודים מהונגריה, שנמלטו מהפרעות שאחרי המהפכה ההונגרית של אלף תשע מאות חמישים ושש, אחר כך יהודים מצ’כוסלובקיה שתיי שערה שנה לאחר מכן. ולאחרונה, בשנות התשעים – יהודים מהבלקן שנמלטו מאימי המלחמה ביוגוסלביה לשעבר. ונקובר משכה אליה הרבה יהודים מאזורי מזרח קנדה, מגמה זו התחזקה בעשורים האחרונים של המאה העשרים, וגם מהגרים מארצות הברית, ברית המועצות לשעבר, דרום אפריקה, ישראל ודרום אמריקה.

המעבר לשכונות מגורים חדשות ולפרברים הביא עמו שינוי במרכזי הפעילות היהודית בעיר. מרכז יהודי התפתח משנות הששים ברחוב אוק. באזור שלושה בתי כנסת, מרכז קהילתי, בית ספר, בית אבות ובית חולים, והרבה חנויות מזון וספרים יהודיות. אולם, רוב היהודים מפוזרים בכל רחבי העיר. אירועים אנטישמיים נדירים מאד בוונקובר. במלחמת העולם הראשונה, וגם בשנייה, יהודים בעלי שמות עם צליל גרמני עוררו לעתים התנגדות. בשנות השמונים של המאה העשרים, ובתחילת שנות התשעים, היו מעשים ספורדיים של ונדליזם כלפי מוסדות קהילתיים, הגרוע ביניהם היה שריפת בית הכנסת שלום. בתחילת שנות האלפיים דווחו מעשים נוספים נגד יהודים, מצד האוכלוסייה המוסלמית ההולכת וגדלה בעיר.

תחילת שנות האלפיים היו בוונקובר רבתי חמש-עשרה קהילות יהודיות, מקשת מאד רחבה של תנועות וזרמים. הקהילות הקונסרבטיביות הן הגדולות ביותר, אחריהן באות קהילות רפורמיות, ואילו החרדים וחב”ד הם מיעוט מסור.

‘הקהילה היהודית בוונקובר ,חלק ב

אלמוני מחוץ לאחת מחנויות החייטות של גברת אן סניידר, בערך 1915.

(מוזיאוןהעםהיהודי L.21938)

המזכיר הראשון של קהילת עמנואל היה אדוארד גולד. שנים רבות עמד בראשה שמואל גינצבורגר, יליד שוויץ, אשר הגיע לוונקובר באלף שמונה מאות שמונים ושבע. הוא עסק בנדל”ן, עסקים וביטוח, ועוד בנעוריו סחר עם תושבים של קנדה בחוף השקט. גינצבורגר היה חבר מועצת העיר מערב ונקובר, וגם קונסול בשוויץ. אולם רק בשנת אלף תשע מאות שישים וחמש נוסדה בוונקובר קהילה רפורמית של ממש. עוד אישיות ראויה לציון היה השופט העליון שמואל דייויס שולץ, בן למשפחת חלוצים מוויקטוריה, קולומביה הבריטית. באלף תשע מאות וארבע עשרה נתמנה לשופט היהודי הראשון בקנדה, בבית המשפט המחוזי ונקובר.

בתחילת המאה העשרים האוכלוסייה היהודית בוונקובר הלכה וגדלה, בעיקר בשל הגירה מאירופה. כבר באותה שנה היו בוונקובר כמה משפחות יהודיות אמידות, אך רוב היהודים התפרנסו ממלאכות. כרבע מהם היו בתחום הביגוד: חייטים, מגהצים, מפעילי מכונות תפירה, ועוד. היו גם שענים, צורפים, בעלי חנויות, רוכלים. צמח גם מעמד צווארון לבן, בעיקר מנהלי חשבונות, ופקידים. הנשים היוו חלק חשוב מכוח העבודה. הן תרמו להכנסת המשפחה, הן בעבודה בעסקי בעליהן, הן כעובדות שכירות מחוץ לבית

שנת אלף תשע מאות ושבע נוסדה הקהילה האורתודוכסית הראשונה בוונקובר, בני יהודה. בית הכנסת בני יהודה (הראשון בעיר), נוסד ארבע שנים לאחר מכן בשכונת סטראטקונה. נשיא הקהילה הראשון היה זבולון פרנקס. הקהילה מנתה בעיקר מהגרים ממזרח אירופה. בית הכנסת הראשון היה מבנה עץ צנוע, ובשנת באלף תשע מאות עשרים ואחת הוחלף בבית כנסת שוחרי צדק, שהיה מבנה גדול יותר, לקהילה הצומחת. בהמשך נהפך לתאגיד בשם שוחרי צדק/חברה קדישא/בני ברית, אגודה לעזרה והגירה. ראש בית הכנסת שוחרי צדק במשך שלושים שנים היה רבי נתן מאיר פסטינסקי.

הקהילה הרפורמית, שחבריה גרו בעיקר באזור המערבי האמיד יותר של ונקובר, זנחו את הרעיון להקים בית כנסת נפרד, על מנת לשמור על אחדות הקהילה.”בית ישראל, הקהילה הקונסרבטיבית, נוסדה באלף תשע מאוןת שלושים ושתיים, ובית מדרש, של הקהילה החרדית ספרדית, נוסד אחד עשר שנים לאחר מכן.

תחילתו של החינוך היהודי הייתה צנועה, בית-ספר-ערב על יד בית הכנסת בני יהודה. באלף תשע מאות ושמונה עשרה התפתח לבית הספר היהודי של ונקובר, על יד בית הכנסת שוחרי צדק. באותה תקופה נוסד במערב ונקובר בית הספר של קהילת עמנואל. בית-הספר-ערב שלום עליכם, מוסד חילוני לקידום לשון היידיש ותרבותה, נפתח עשר שנים לאחר מכן, אך בסוף שנות השלושים נסגר, למרות מאמציה של האגודה היידית הסוציאליסטית מוטער פריין. את מקומו תפס בשנת אלף תשע מאות ארבעים וחמש בית הספר פרץ, שהוקדש לקידום אידיאלים הומניסטים וסוציאליסטים. ואילו בית הספר תלמוד תורה נפתח שלוש שנים לאחר מכן.

בשנות העשרים החלו לפעול בוונקובר ארגונים יהודיים חדשים, ביניהם מועצת נשים (החל מאלף תשע מאות עשרים ושש) ומרכז קהילתי במחוז פיירוויו (שנתיים לאחר מכן). השבועון ג’ואיש ווסטרן בולטין – שכיום נקרא הג’ואיש אינדפנדט התפרסם משנת אלף תשמע מאות ושלושים. למין ייסודה, דאגה הקהילה החדשה לייסד ארגוני סעד, צדקה ועזרה הדדית. האגודה להלוואה חפשית (אלף תשע מאות וחמש עשרה) ומשרד הקהילה היהודית ונקובר (תשע שנים לאחר מכן) היו ארגוני הצדקה הראשונים, לרווחתם הכלכלית והחברתית של המהגרים החדשים. אחרי אלף תשע מאות שלושים ושתיים, הועד המנהל הוא שתיאם את פעולות כל הגופים האלה, והיה אחראי גם על המרכז הקהילתי.

‘הקהילה היהודית בוונקובר, חלק א

רוב המהגרים דוברי היידיש התיישב באזור הפועלים סטראטקונה, והמשיכו באורח חייהם המסורתי.

(מוזיאוןהעםהיהודי L.22046)

ונקובר, עיר בקולומביה הבריטית, העיר השלישית בגודל אוכלוסייתה בקנדה, ומקום משכנה של הקהילה היהודית השלישית בגודלה. כשבעה אחוזים מיהודי קנדה חיים בוונקובר ובסביבתה.

משנות החמישים של המאה התשע עשרה החלו מהגרים רבים להגיע אל האזור הדרומי-מערבי של מחוז קולומביה הבריטית דהיום. רבים נמשכו לאזור בשל הבהלה לזהב, אחרים בשל הזדמנויות עסקיות מגוונות, וביניהם גם יהודים ממחוזות קנדה האמריקניים במערב, במזרח ובמרכז, ומאירופה. ייסודה של הקהילה היהודית בוונקובר היה פרי מאמציהם של מספר אישים, אשר זיקתם ומסירותם ליהדות ולמתיישבים בני דתם אפשרה את גיבושם של החיים היהודים בחוף המערבי של קנדה. אחד המתיישבים היהודים הראשונים באזור היה לואיס גולד, יליד פולין, שנודע בכינוי לואיס המדלג. הוא הגיע לאזור ונקובר עם משפחתו בתחילת שנות השבעים של המאה התשע עשרה, והקים חנות כלבו וסופרמרקט ברחוב ווטר. בהמשך הרחיבה משפחת גולד את עסקיה, ורכשה אדמות. בנו של לואיס, אדוארד עשה חיל. כבר באלף שמונה מאות תשעים ושתיים היה בעליו של בנק הלוואות וביטחונות, ובשנת אלף תשע מאות וארבעה עשרה נבחר לחבר מועצת דרום ונקובר.

לרוב מזוהה ראשית תולדות היהודים בוונקובר עם פעילותם של האחים מאיר, גודפרי, יצחק, צ’לרס ודייויד אופנהיימר, שנולדו בבוואריה, גרמניה. הם באו למחוז במערב קנדה בשנת אלף שמונה מאות חמישים ושמונה, בעקבות הבהלה לזהב. האחים אופנהיימר התיישבו במחוז ונקובר באלף שמונה מאות שמונים וחמש, שנה לפני ייסודה של העיר. שנתיים לאחר מכן היו דייויד ויצחק חברי מועצת העיר ושנה אחרי כן נבחר דייויד לראשות העיר, וכיהן כראש העיר השני, במשך ארבע שנים. האחים אופנהיימר בע”מ שהוא העסק הוותיק ביותר בוונקובר, הקימו את חנות הכלבו הראשונה, במבנה הלבנים הראשון בעיר, שעדיין עומד ברובע גסטאון. בסוף המאה התשע עשרה. הם גם רכשו שטחי אדמה גדולים, והיו בעלי הקרקעות השלישיים בגודלם בוונקובר.

בשנת אלף שמונה מאות תשעים ואחת חיו בוונקובר שמונים וחמישה יהודים. בסוף המאה התשע עשרה החלו לזרום לאזור מהגרים יהודים ממזרח אירופה. רוב המהגרים דוברי היידיש התיישב באזור הפועלים סטראטקונה, והמשיכו באורח חייהם המסורתי. רובם היו בעלי חנויות או בעלי מלאכה, ועסקו במקצועות שהביאו עמם ממזרח אירופה, חייטים, סנדלרים ורוכלים.

מנהיגם הדתי הראשון של יהודי ונקובר היה זבולון פרנקס, יליד אוקראינה אשר התיישב בוונקובר בשנת אלף שמונה מאות שמונים ושבע. בחנותו התקיימו התפילות הראשונות של הקהילה האורתודוכסית בראשיתה. חברת הציוד”י. פרנקס בע”מ היא יורשתו של העסק המקורי שייסד פרנקס. אברהם דייויד גולדשטיין, יליד פולין, עסק בפיתוח ובבנייה. הפרוייקט הנודע ביותר שלו הוא”סילביה קורט, בית הדירות הגבוה הראשון בעיר. הבניין, שנקרא על שם בתו בת השתים עשרה, הוא עדיין אחד מתווי ההיכר של מערב העיר. בימי השפל הכלכלי הגדול, בשנות השלושים של המאה העשרים, הוסב לבית-מלון, ומאז אלף תשע מאות שבעים ושש הוכרז בניין לשימור.

באלף שמונה מאות שמונים ושבע הוקצתה בבית העלמין מאונטיין וויו, שנוסד זמן קצר קודם לכן, חלקה נפרדת לקבורה יהודית. אגודת אחים הייתה הקהילה הראשונה שנוסדה בוונקובר. התפילות הציבוריות הראשונות שקיימה היו בחגים הגדולים, באוקטובר אלף שמונה מאות תשעים ואחת, באולם אבירי פיתיאס שברחוב קורדובה (כיום חלק מחנות הצבא והצי). שלוש שנים לאחר מכן הגיע מוויקטוריה בקולומביה הבריטית הרב שלמה פילו, יליד גרמניה, ועם בואו נוסדה הקהילה הליברלית. בית הכנסת של הקהילה, עמנואל, נוסד שנה אחר כך.

Hurdles to become a doctor

Ruth Simkin with her dog, Kelly. (photo by Chris Wilson)

Feminism is really true equality between women and men; nothing more, and nothing less,” Ruth Simkin writes in her new book, Dear Sophie: Life Lessons in Feminism & Medicine, a memoir dedicated to her great-niece.

“There are many people who scoff at the word ‘feminism,’” Simkin adds. “But consider this – when I was in my first year of medical school, I, and any other woman, could not get a credit card in our own name. Until 1974, a husband’s signature was needed for women to have credit cards. At that time, I met women who were teachers who lost their jobs because they and their husbands wanted to start a family and they became pregnant – a no-no for working teachers until 1978. I could go on and on with examples like this to show why feminism was, and still is, such an important part of all our lives.”

Born in Winnipeg in 1944, Simkin has prevailed over many obstacles throughout her life and career. In Dear Sophie, readers join her as she struggles to get into medical school.

“There was stiff competition to get into an innovative medical program launched at the University of Calgary in the late 1960s,” she told the Independent from her home in Victoria. “I was one of 32 of roughly 1,200 applicants to be accepted.”

Admission to the program, however, would turn out to be an easier hurdle than those that were yet to come during her schooling and subsequent training. The length of her time in med school is replete with stories of sexual harassment and discrimination by both fellow classmates and senior members of the faculty.

“Male doctors, on more than one occasion, did all they could to get me expelled from med school, but I stood my ground,” Simkin said.

She managed to complete her residency, despite being blocked at almost every step, and clashing with the established medical community. But she prevailed. She was the first U of C med school graduate to open a practice – one that thrived – while also working as a professor and preceptor at the school.

In the memoir, Simkin details her experiences from that time to the present and uses her account as a way to demonstrate to Sophie, and to other women, how to live a happy, feminist life. She hopes that Sophie, a pre-adolescent during the time Simkin was writing the book, will learn from her experiences before entering adulthood.

Simkin’s long and varied career has seen her undertake many ventures. In the 1980s, she learned acupuncture in Shanghai and, ultimately, became the first physician to be approved by the Alberta College of Physicians and Surgeons to incorporate acupuncture in a medical practice. Later that decade, she went to London, England, to study with Dr. Katharina Dalton, who brought premenstrual syndrome to the world’s attention and also coined the term.

Upon her return to Canada, Simkin opened the first PMS clinic in Western Canada. She also has opened Western Canada’s first hologram gallery, produced concerts, been involved in theatre projects and started the lesbian and gay political action group CLAGPAG.

In the 1990s, she moved to Salt Spring Island, where she became a farmer – growing “yuppie” veggies. A return to medicine saw her become the first fellow to study palliative care at the University of British Columbia. In 2014, she was honoured with a life membership from the College of Family Physicians of Canada.

Among her other published works, Simkin has written What Makes You Happy, a collection of short stories, both autobiographical and fictional; The Y Syndrome, a medical thriller set in 1990s Calgary; and Like an Orange on a Seder Plate, a feminist Haggadah. The Jagged Years of Ruthie J (2012) is an autobiographical account of her experiences in Winnipeg before medical school.

Over the years, she has written scores of medical papers and contributed to textbooks, as well as mixed media presentations. Having travelled extensively, she has an (as-yet) unpublished book, Come Away with Me, about her journeys through China.

Dear Sophie received the 2019 Rainbow Award in the LGBT biography/memoir category. In its review of the book, the prize committee said, “Dear Sophie is a flawless memoir that is not only a story of Dr. Ruth Simkin, but a story of feminism and women in Canada and the field of medicine, skilfully woven together with valuable life lessons.”

Sam Margolis has written for the Globe and Mail, the National Post, UPI and MSNBC.

הזוג המלכותי בבריטיש קולומביה

הארי ומייגן התקשו להתמודד עם אור הזרקורים, מאז חתונתם המלכותית לפני כשנתיים. (Mark Jones)

הנסיך הבריטי לשעבר הארי עזב את בריטניה במהלך חודש ינואר ועלה על טיסה לוונקובר. כאן המתינה לו רעייתו ובנו ארצ’י. זאת אחרי הגירושים מתוקשרים מהארמון הבריטי. הדוכסים מסאסקס כבר לא מייצגים את הכתר הבריטי, אחרי שהחליטו לפתוח בחיים חדשים ועצמאיים במהלך שטלטל חזק את הממלכה. ארמון בקינגהאם הודיע כי השניים לא ישאו עוד בתארים המלכותיים שלהם.

הארי (בן השלושים וחמש) ומייגן (בת השלושים ושמונה) התקשו להתמודד עם אור הזרקורים, מאז חתונתם המלכותית לפני כשנתיים. כנראה גם שלא הסתדרו עם חלק מבני משפחת המלוכה. במסגרת פרישתם מתפקידיהם המלכותיים, הזוג לא יזכה עוד במימון ציבורי ולא ייצגו את המלכה אליזבת.

הנסיך לשעבר הארי, שמקומו היה השישי בתור לכתר הבריטי, נועד לפני שעזב את בריטניה לפגישה קצרה ולא רשמית (בת עשרים דקות לערך) עם ראש ממשלת הממלכה, בוריס ג’ונסון. ראש הממשלה אמר כי כל המדינה רוצה לאחל להם את הטוב ביותר. לפי הדיווחים בתקשורת המקומית, הארי דילג בהמשך על ארוחת ערב עם מנהיגים אפריקנים שביקרו בממלכה לרגל הפסגה, על מנת שלא למשוך את תשומת הלב מאחיו וויליאם, שאירח את האירוע. לא בטוח שהשניים מסתדרים.

משבר המייגזיט (על משקל ברקזיט) החל כשהזוג הכריז במפתיע בראשית בינואר, על כוונתו למצוא תפקיד פרוגרסיבי חדש ולחלק את זמנו בין הממלכה לצפון אמריקה, מבלי לעדכן את המלכה אליזבת ואת אביו של הארי, יורש העצר צ’ארלס. עם זאת, התפקיד המשולב שחיפשו שונה לחלוטין ממה שתואר בהכרזת הארמון משבת, שהתקבלה לאחר שיחות חירום בהשתתפות המלכה ויתר בני המשפחה הבכירים.

הזוג הסכימו לשלם בחזרה מכיסם כשניים וחצי מיליון פאונד מכספי המסים הבריטים, שהושקעו בשיפוץ מעונם בטירת ווינדזור. הם עדיין יכולים לשמור על החסויות המסחריות והאגודות הפרטיות שלהם, אבל עליהם לשמור על ערכי הארמון בכל הסכם מסחרי עתידי. לפי הערכה ההסכם עם בני הזג דווקא עשוי לחזק בסופו של דבר את הכתר ולשמש תבנית לבני מלוכה אחרים בעתיד.

למרות רצונם להתרחק מעין המצלמות, כלי התקשורת לא צפויים להניח לזוג המפורסם. אמצעי התקשורת פירסמו תמונות של מייגן מטיילת עם הנסיך ארצ’י ועם שני כלביה ליד רצועת החוף היפה בוונקובר.

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, אמר לפני מספר ימים כי טרם התקבלה החלטה, אם הממשלה תשתתף בעלויות של סידורי האבטחה של הנסיך הבריטי לשעבר הארי ואשתו מייגן מרקל. טרודו ציין כי איננו בטוח עדיין מה יהיו ההחלטות הסופיות, והיכן הזוג יגור. לדבריו אזרחי קנדה מתלהבים מאוד מהרעיון שהזוג המלכותי יגור במדינה, אולם יש עוד הרבה דיונים שצריך לקיים בנושא.

לפי דיווחים בכלי התקשורת בבריטניה קנדה תקצה כשבע מאות אלף דולר אלף דולר בשנה, לצורך כיסוי עלויות האבטחה של הדוכסים מסאסקס ובנם הנסיך ארצ’י. ואילו בתקשורת הקנדית העריכו כי העלות השנתית תהיה כמיליון וחצי דולר בשנה. באופן מסורתי, ממשלת קנדה מקצה כספים לצורכי אבטחתם של בני משפחת המלוכה שמגיעים לביקור במדינה. זאת כיוון שקנדה חברה בחבר העמים הבריטי, ובאופן פורמלי אליזבת היא ראש המדינה.

עד כה ידוע כי הזוג המלכותי שהסעיר את בריטניה ואת העולם כולו, כשהכריז על רצונו לצמצם את תפקידיו המלכותיים ולחלק את חייו בין צפון אמריקה לבריטניה, מעוניין לגור דווקא בקנדה. הבחירה תהיה קרוב לוודאי במחוז בריטיש קולומביה: בעיר ונקובר או אולי בבירת המחוז ויקטוריה שבאי ונקובר.

Victoria hosts Klondike

Cooper & Levy store, 104-106 1st Ave. S. near Yesler Way, Seattle, 1897. The store was one of the major outfitters of the Klondike Gold Rush. (photo from Asahel Curtis Collection, University of Washington UW 4770)

The archival images and newspaper headlines contained in the Gold Rush exhibit now on display at the Jewish Community Centre of Victoria (JCCV) evoke a sense of the hysteria that gripped the West Coast more than century ago, in spite of the risks involved in traveling to a severe and treacherous terrain. And Jews were not immune from the mania, as the three-panel display, entitled “The Jewish Presence During the Klondike Gold Rush 1897-1918,” distinctly demonstrates.

The exhibit will be at the JCCV through January. It brings with it a number of revisions from the one that toured Canada from 2016 to 2018 and included a stop in Vancouver.

“During its previous run, we received a lot of additional information from people who visited the exhibit, so much so that we couldn’t include it all in the current display. We are seriously thinking about doing a book starting later this year,” Rick Karp, president of the Jewish Cultural Society of Yukon (JCSY), told the Independent.

Once the previous display returned to Whitehorse, Karp followed up on the input he received and updated the three panels and the booklet accompanying the exhibit.

“As well, we revised the video that details the finding of the Jewish cemetery from the Gold Rush in Dawson, the cleaning and bringing it back to its original condition, and the rededication ceremony,” Karp said. “All the information about the cemetery in the accompanying booklet has been added, as well as the section entitled ‘The History of the Jews in the Klondike Gold Rush’ and the ‘Stories of the Gold Rush.’”

A significant addition to the Gold Rush stories is that of Joseph Barron, one of the first to open a mercantile store in Dawson. Barron came from Winnipeg and followed the stampede of 1898. He mushed into the Yukon via the White Pass route, bringing with him a stock of merchandise.

His beginnings in the north were not the most fortuitous. He lost his supplies on three occasions to fire between 1899 and 1901. Undeterred by adversity, he restocked and started over.

The Barrons would become a prominent Calgary family. Joseph’s son Abe founded the law firm Barron & Barron, which is still operated by the family today. His other son, Jacob (J.B.), was a leading businessman and theatre owner in the city, building Calgary’s first high-rise, the Barron Building, and breaking ground on its first Modern Orthodox synagogue, Shaarey Tzedec (which was demolished in 2013).

Joseph Barron’s wife and children did not come to Dawson until 1902. The younger Barrons only stayed for two years before they left to complete their education. The senior Barrons eventually left Dawson to join their children in Calgary in 1915.

Henry Isaacs was another entrepreneur who ventured north. He earned the moniker “the Butter King of the Klondike” upon learning about a technique using sea water to re-churn a shipment of what others had considered rancid butter into something edible.

Among the most enterprising adventurers was David Gross, a Russian immigrant and dropout trained as tailor, who, not yet 20 years of age when he made the journey north, found ways to make money selling groceries, stoves and other provisions, though his primary business was a clothing store. His ingenuity led him to see opportunities where others did not. For example, if butter had turned rancid and was unsalvageable for food purposes, he would sell it as axle grease for squeaky wheels. After learning that water can only penetrate an inch or two into flour, he would purchase large sacks of flour other merchants thought had been drenched and, therefore, ruined and then sell the flour that the water had not reached at a much higher price. Gross also became active in the nascent movie theatre business in Dawson City.

Yet the prize for the most daring Jewish seeker of fortune would have to go to Max Hirschberg. After losing his supplies en route and then finding, in 1890, that many of the good claims in Dawson had been staked, Hirschberg pushed on to Nome, where more gold was reported to be, on a bicycle!

Later in life, before his passing in 1964, he recounted the 11-week journey in which he made his way along a two-inch trail, confronting snow-blindness, exposure and exhaustion, nearly drowning in the Shaktoolik River and losing $1,500 in gold dust. When his bike chain broke, he made a sail from his coat and rigged it to his bicycle, then crossed the Norton Sound to Nome.

Interest in the Jewish community during the Gold Rush was ignited after the discovery of the aforementioned Jewish cemetery in Dawson City in 1995, and its ensuing restoration in 1997 and 1998. “The discovery of lives lost inevitably leads to questions about lives lived,” the exhibit booklet reads.

“The Jewish Community Centre of Victoria is excited to host the mobile exhibit. We would like to thank Rick for making it possible,” said Larry Gontovnick, president of the JCCV.

After it completes its current tour around Canada, the exhibit will be on permanent display at the Dawson City Museum in the Yukon. A duplicate copy will tour various communities in the United States.

Sam Margolis has written for the Globe and Mail, the National Post, UPI and MSNBC.

Police incident at shul

No one was injured and police are ruling out antisemitic motivations after an intruder caused a standoff in Victoria’s Emanu-El synagogue.

Victoria police were called to the historic Blanshard Street synagogue shortly after 8:30 a.m. on Dec. 9 after a report of an unwanted man inside the building.

“Upon arrival of officers, they attempted to speak with the man, which was not successful,” according to a police statement. “Out of an abundance of caution, the Greater Victoria Emergency Response Team was activated along with crisis negotiators.”

The standoff lasted nearly four hours.

“Shortly before 12:30 p.m., the man, who was suffering a mental health crisis, was apprehended and transported to hospital with non-life threatening injuries,” according to police.

Rabbi Harry Brechner, spiritual leader of Congregation Emanu-El, which is Canada’s oldest synagogue in continuous operation, issued a statement later in the day.

“A mentally ill person brushed past a Gan Shalom (daycare) parent and managed to enter the building not due to any fault of the daycare parent,” Brechner wrote. “Another daycare parent quickly called emergency 911 and the police were dispatched. The police were remarkably responsive, communicative and efficient. Our daycare children were never in a dangerous situation and, for most of the incident, they were not aware that anything unusual was happening.

“This mentally ill man held himself up in the balcony of the sanctuary; we were not successful at talking him down and out of the building. The police provided a transit bus for the daycare to transport the children to the other Gan Shalom daycare and the children felt like they were going on a field trip. It took the police a bit of force to subdue and retain the intruder and we are left with some broken windows and a mess to clean up. I am super-thankful to Victoria’s finest for their professionalism in containing this situation and ensuring that everyone was safe,” said Brechner. “This incident had nothing to do with antisemitism and could have occurred in any downtown building. The incident is a difficult and powerful reminder of the intensity and difficulties associated with our current mental health crisis.”

The rabbi concluded: “I want to also state that the Gan Shalom staff and Gan Shalom parents who stayed by to ensure that the children were safe were remarkable and very calm. We are very safe, our protocols were tested and proved efficient.”

O My God at Emanu-El

Bema Productions presents the Canadian première of the comedy O My God at Congregation Emanu-El Synagogue in Victoria, Jan. 16-26. In O My God by Israeli playwright Anat Gov, God walks into a therapist’s office suffering from depression. The therapist asks, “How long have you felt this way?” God says, “Two thousand, five hundred years. Give or take.” “You’ve been depressed for 2,000 years and only now you’ve come to therapy? What were you waiting for?” asks the therapist. And God says, “I thought time would heal.”

Gov, who died of cancer at 58, was born in 1953, and was a graduate of Thelma Yellin High School of the Arts. She was briefly a student in Tel Aviv University’s theatre department – she dropped out to become a successful playwright and television writer. She also married and was a mother of three and grandmother of two.

The Bema Productions staging of O My God is directed by Zelda Dean and performed by Christine Upright (the therapist), Rosemary Jeffery (God) and Jesse Wilson, who is on the autism spectrum himself, plays the autistic son of the therapist.

Tickets ($23) can be purchased online at ticketrocket.co or at the door.