The exhibition Leonard Cohen: A Crack in Everything was the most popular in the history of the Musée d’art contemporain de Montréal (MAC), recording 315,000 visits over its year-long run. The massive multidisciplinary show, produced by MAC, opened in November 2017 on the first anniversary of the Montreal-born singer-songwriter’s death. A scaled-down version then went on an international tour planned through to 2022, first at the Jewish Museum in New York in 2019 and then at Copenhagen’s GL Strand art centre, where it ran until the COVID pandemic hit. Last month, MAC launched a virtual exhibition of the same name that will be up for three years and available free of charge, but within Canada only.
As was the case with the original, visitors can easily spend hours, if not days, trolling through this exhibit, which blends much of its real-world components with hundreds of related images and music, audio and visual extracts, texts and background information. About 50 artworks from MAC’s permanent collection are also imaginatively linked to Cohen’s poetry, songs, interviews and, sometimes, drawings of himself.
For the original show, MAC director John Zeppetelli and guest curator Victor Schiffman commissioned some 40 Canadian and international artists to find inspiration in Cohen’s life and work. Given a free hand, they produced visual and performance art that drew heavily on multimedia, using technology that often allowed the audience to interact. These unconventional tributes drew mixed critical reaction, but an adoring public, still mourning his loss, was just happy to immerse themselves in all things Cohen.
Cohen’s children, Adam and Lorca, cooperated with the MAC project, and the man himself is said to have given his go-ahead for the concept the year before he died.
With the virtual exhibition, visitors control how much they sample, as they meander through the different portals. The site’s main page has an otherworldly feel, as links drift in a black cosmos and (optional) ethereal soundscape. Visitors can explore the four main themes about Cohen: Poetic Thought; Spirituality & Humility; Love; and Loss & Longing. Or. they can head to the Gallery to search by contributing artist; the two other sections are Echo, audio and transcribed impressions offered by visitors to the original exhibition, and Context, a biographical sketch of Cohen.
With respect to navigating the site, if one wants, for example, to delve into the source of the title, which comes from Cohen’s 1992 masterwork “Anthem” (with the lyrics, “There’s a crack in everything / That’s how the light gets in”), a link under Spirituality & Humility leads to the Montreal electronic band Dear Criminals’ interpretation of the song. Related to that recording is a video of Cohen performing the song in London in 2008, a transcript excerpt of a radio interview he gave for Sony Music in 1992, explaining what the lyrics mean, and a video clip of his rendition of it that year on television in France.
The exhibition stresses how influential Judaism was to Cohen, who was born into a prominent Jewish family in 1934. “A strong spiritual presence inhabits much of Leonard Cohen’s work,” reads an entry. “Raised in the ancestral tradition of Judaism, Cohen discovered and developed an interest in poetry as a child while listening to the Hebrew Bible reading cycles and the sung prayers of the Jewish liturgy.”
Although he left Montreal in the 1960s, Cohen maintained a lifelong membership in Congregation Shaar Hashomayim in Westmount, where he grew up. He turned to its cantor, Gideon Zelermyer, and men’s choir for traditional backup to the title cut from his final album, the haunting “You Want it Darker,” released just weeks before his passing. The choir had a small part in the original exhibition, which has been carried over to the virtual. It appears in South African-born Candice Breitz’s panoramic video installation in which 18 elderly men, fans of Cohen but lacking his talent, were recorded covering “I’m Your Man.”
MAC invites visitors to continue the conversation via social media at #cohenetmoi. The virtual exhibition Leonard Cohen: A Crack in Everything is accessible at expocohen.macm.org until Feb. 12, 2024.
Leslie Vértes shares a family photograph. Vértes is one of the survivors featured in the Montreal Holocaust Museum exhibit Witnesses to History, Keepers of Memory. (photo from Montreal Holocaust Museum)
Collective memory has always played an important role in Jewish life and traditions. For thousands of years, Jews have celebrated holidays, mourned loss and memorialized history together as a people. And, most often, we have done so in person.
We say Kaddish as a community, celebrate a bris among a gathering of peers and family and come together every year to retell over dinner the story of the exodus of the Jewish people from ancient Egypt. The 20th-century philosopher and historian Isaiah Berlin noted, “All Jews who are at all conscious of their identity as Jews are steeped in history.” The late Lord Rabbi Jonathan Sacks expressed it another way: “Memory for Jews is a religious obligation.”
This past year has presented huge challenges for those institutions that strive to educate the public about history in general and, specifically, the Holocaust. During the pandemic, many museums and educational centres have been forced to choose alternative venues to connect with their members and the larger community. On Yom Hashoah and Kristallnacht, organizations across the world turned to recordings and interactive discussions in their effort to remind people that the Shoah’s messages remain relevant, even if their institution’s doors were temporarily closed.
Finding ways to continue that education and connection on a daily basis has required some creative thinking, said Sarah Fogg, who serves as the head of marketing, communications and PR for the Montreal Holocaust Museum. The museum, which was founded by Holocaust survivors, had been planning to launch a special photographic exhibit this year, highlighting the lives and wartime experiences of 30 survivors from the Montreal area.
“[The exhibit] was something that we had dreamt of for a really long time,” said Fogg. The museum had planned to narrate each of the stories visually using a triptych of personal images and the sharing of an artifact that the survivors had preserved: a father’s cap that he was required to wear at Auschwitz, a woman’s prayer book, an irreplaceable but tattered passport to freedom. But how could such stories be presented in the midst of a pandemic?
“The pandemic completely forced us to change, to rethink, to overhaul the plan we had for the exhibit,” said Fogg, who admitted there was a sense of urgency to the exhibit’s launch. Some of the speakers are now in their 90s and have already retired as volunteers. Plus, 2020 marked the 75th anniversary of the liberation of the concentration camps (and the 41st anniversary of the museum’s founding). This year, 2020, was the ideal time to launch the exhibit.
Leslie Vértes (photo from Montreal Holocaust Museum)
“[The online presentation] is the result of many brainstorming sessions where we discussed … how we could present this exhibit in a way that is different to other portrait exhibits that have happened around the world,” said Fogg. “And so, the ‘triptych’ as we have been calling it, the three photos, was really the result of wanting to showcase more than one portrait of the survivor and really wanting to showcase their uniqueness and their personalities.”
Fogg said it was in the middle of one of the photography sessions that the staff suddenly realized what was needed to translate this photographic essay to an online presentation. It was the survivors’ own accounts of why their personal artifacts held irreplaceable significance. It was also the story of how they had survived and how it had transformed them, once they began their new lives in Canada.
“So often when we talk about the stories of Holocaust survivors, the narrative tends to end when they leave Europe,” Fogg said. “But there is so much more to talk about.” Many of the survivors, who were children or young adults when they arrived in Montreal, went on to raise a family. All became volunteer speakers through the museum and other organizations in order to educate people about the Holocaust. Some became published authors and teachers. All, Fogg said, became inspiring leaders of their community.
Margaret Newman Kaufman with her wedding photograph. (photo from Montreal Holocaust Museum)
“If I had to summarize what the lesson or the inspiration would be for viewers, it’s resilience. I mean, not only are they incredible survivors who escaped the Holocaust, but they come to Canada, they build new lives, they start careers, they make families and they find happiness again. They are this embodiment of resilience.”
Taken on their own, the artifacts tell dozens of unique and often heart-rending stories about the Holocaust. But they are also testimony to the survivors’ remarkable ability to draw meaning, purpose and even beauty from the darkest of memories. Sarah Engelhard’s black-and-white snapshot tells the story of her first Passover in Canada. Ted Bolgar’s touching account gives renewed significance to friendship and the value of a precious tea set. Marguerite Elias Quddus’s last memory of her father, as he was arrested, is embodied in a bitter-sweet tale about his forgotten eyeglasses.
Margaret Newman Kaufman displays her wedding rings. (photo from Montreal Holocaust Museum)
Following the Second World War, Montreal became a second home for thousands of Holocaust survivors, some who saw it as a temporary port of refuge, and many who stayed to make it their home. The museum was opened in 1979 by members of the Association of Survivors of Nazi Oppression as a means to educating the public about the dangers of antisemitism and racism. More than four decades after its founding, the museum’s legacy still continues to be relevant, Fogg said. And, like the testimonies and artifacts that illumine these stories, the message it carries is an intensely human and important one.
“You know, we’re not talking about numbers or figures, we’re talking about Ted, Leslie, Liselotte and Daisy. These are real people that we love and care about and they are real people whose families and lives were torn apart by the Holocaust,” said Fogg. “And so, I think we can make a parallel to situations today, where real people are continuing to be impacted and devastated by genocide.
“I think what’s beautiful about the exhibit and working with survivors is that they are real people. What better way to understand history and especially difficult, complex and painful history than to hear it from such wonderful and caring and generous individuals,” she said. “They are the best educators and we are so lucky to learn from them, and we’re so lucky that they wanted to be a part of this exhibit.”
The museum’s effort to reach virtual audiences during the pandemic does appear to be working. Fogg said that, since its launch in September, the exhibit has not only been seen by viewers around the world, but has won three international awards for its visual presentation and design. The pandemic may have temporarily limited the world’s physical ability to connect, but it hasn’t stopped innovation or the heartfelt effort to care about others.
The first Jews in the Montreal area were Sephardim serving in a British regiment. One was Aaron Hart, whose son would later be elected to the legislature to represent the Trois-Rivières area.
By the early 19th century, Ashkenazim from Eastern Europe had begun to trickle in and, by the early 20th century, more than 7,000 Jews had made their way to Montreal, most fleeing antisemitism in the Russian Empire and Europe. Many would arrive to find that prejudice and discriminatory policies weren’t exclusive to distant geography. The election of Ezekiel Hart to the legislature would later inspire a resolution to ban Jews from serving in office. It take another 60 years before a law would be enacted that would give Jews in Lower Canada the right to self-representation.
By the 1930s, Montreal’s Jewish population had increased to 60,000, making it the largest Jewish hub in the country. Many worked in the growing garment industry or owned stores and restaurants in the city. A smaller number moved to the country to become farmers and use skills they brought with them from the old country.
Distrust toward Jews and the growing number of Jewish refugees looking desperately for a new home before and after the Holocaust made immigration to Canada virtually impossible in the early 1940s. It took the efforts of organizations like the Canadian Jewish Congress to push for changes to immigration laws and open doors to refugee families. By the early 1950s, another 9,000 Jewish refugees eventually made their way to Montreal’s port. By the 1970s, those numbers had swelled again, reaching close to 120,000.
Today Montreal’s Jewish community is much smaller, for many reasons, including out-migration from the 1970s to 1990s. But the early Jewish pioneers, those who arrived in Montreal in the 18th and 19th centuries, are not only credited with building new businesses and opportunities for a growing city, but for planting the seeds for Canada’s diverse Jewish community.
Jan Lee’s articles and blog posts have been published in B’nai B’rith Magazine, Voices of Conservative and Masorti Judaism, Times of Israel, as well as a number of business, environmental and travel publications. Her blog can be found at multiculturaljew.polestarpassages.com.
אחד הפרויקטים המשותפים ינוהל על ידי פרופ’ ארי מטמון, מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית ופרופ’ מיכאל חזן מהמחלקה אנתרופולוגיה באוניברסיטת טורונטו. המחקר יתבצע בחלקו בדרום אפריקה במטרה להבין כיצד שינויי אקלים השפיעו על התפתחותם של בני האדם הראשונים במדבר הקלהארי.
כיצד תנאים סביבתיים ושינוי אקלים השפיעו על ההתפתחות האנושית המוקדמת, והאם ניתן לרתום הנדסת חלבונים כדי לחסל את נגיף הקורונה? שאלות אלה ועוד רבות אחרות נבדקו לאחרונה על ידי חוקרים וחוקרות מאוניברסיטת טורונטו והאוניברסיטה העברית בירושלים. זאת, כחלק משותפות אסטרטגית חדשה שנועדה לאפשר לחברי סגל וסטודנטים משני המוסדות לשלב מאמצים ומשאבים לצורך ביצוע מחקרים בינלאומיים פורצי דרך וייחודיים בתחומם, ולהגדיל את החשיפה של אותם מחקרים וטכנולוגיות שיפותחו לשווקים חדשים.
אוניברסיטת טורונטו נחשבת לאחת האוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם. כיום היא ממוקמת במקום העשרים וחמישה באחד המדדים הבודקים את האוניברסיטאות המובילות בעולם, במקום העשרים וארבעה בעולם במדד אחר של האוניברסיטאות המובילות בעולם, ובמקום השמונה עשר במדד שלישי של האוניברסיטאות המובילות בעולם. בקנדה כמובן האוניברסיטה נחשבת למוסד האקדמי הטוב ביותר ביותר. במסגרת שיתוף הפעולה החדש בין שני המוסדות: מדי שנה אוניברסיטת טורונטו והאוניברסיטה העברית בירושלים יבחרו פרויקטים מחקריים שיקבלו כל אחד מימון של כמאה וחמישים אלף דולר לשנה. זאת לתקופה של עד ארבע שנים. שיתוף הפעולה החל לאחרונה וכבר נרשמו פרויקטים רבים ופוריים בין הצדדים, שצפויים לקבל חיזוק בעקבות החתימה על ההסכם החדש.
פרופ’ אורון שגריר, סגן נשיא לבינלאומיות באוניברסיטה העברית, אמר כי השותפות מאחדת בין שתי האוניברסיטאות המובילות בישראל ובקנדה, וכי הקריאה להצעות מחקר הביאה עד כה למספר פניות מרתקות. בתקופה מאתגרת זו עבור האוניברסיטאות, שותפויות בינלאומיות מעין אלה ומהוות מסגרת חשובה לקידום ותמיכה בפרויקטים מחקריים שונים, הוא הוסיף.
אחד הפרויקטים המשותפים ינוהל על ידי פרופ’ ארי מטמון, מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית ופרופ’ מיכאל חזן מהמחלקה אנתרופולוגיה באוניברסיטת טורונטו. המחקר יתבצע בחלקו בדרום אפריקה במטרה להבין כיצד שינויי אקלים השפיעו על התפתחותם של בני האדם הראשונים במדבר הקלהארי. פרויקט משותף נוסף ינוהל על ידי פרופ’ סאצ’דב סידהו מאוניברסיטת טורונטו ופרופ’ יוליה שיפמן מהמכון למדעי החיים (ע”ש אלכסנדר סילברמן) בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטה העברית. השניים יחקרו ביחד כיצד ניתן לרתום את תחום הנדסת החלבונים לפיתוח טיפולים למחלות כולל נגד נגיף הקורונה. בפרוייקט החדש שלהם: השניים יפתחו מערכי חלבונים לכל הגנים הקיימים בנגיף הקורונה. בסופו של דבר הם אמורים לסלול את הדרך לפיתוח טיפולים אפשריים כנגד המגפה הקשה הזאת.
פשעי שינאה בבית כנסת במונטריאול: פורעים השחיתו ספרי תורה
אלמונים גרמו נזק כבד לבית הכנסת קול יהודה השוכן בשכונת קוט סנט לוק שבמונטריאול. הגבאים של בית הכנסת שהיה סגור לאחרונה בגלל מגיפת הקורונה שפגעה קשה במונטריאול, מצאו שספרי וחפצי קודש הושלכו על הריצפה וכתובות נאצה נראו במקום. בין הנזקים שאחראים להם האלמונים ושמוגדרים פשעי שינאה: תשמישי קדושה (כולל תפילין), גווילי ספר תורה וחפצי קודש שונים הושלכו על הריצפה בצורה המבזה את בית הכנסת. זאת ועוד כתובות נאצה אנטישמיות בגנות הקהילה היהודית נראו בכל מקום.
בית הכנסת כאמור סגור בגלל המגיפה ולא נערכו בון תפילות לאחרונה. לכן לא ברור מתי התרחשו פשעי השינאה במקום, שעוררו את כעסם של חברי הקהילה היהודית במונטריאול שסוערים עקב המקרה החמור.
שכונת קוט סנט לוק בפרבריה של מונטריאול נחשבת לאזור בו גרים יהודים מזה שנים רבות. לאחרונה הצטרפה לשכונה קבוצה גדולה של חסידי בעלזא, שאף פתחה במקום בית מדרש ללימוד תורה ותפילה. לקהילת היהודים בשכונת קוט סנט לוק יש מספר רב של מוסדות קהילתיים עמוסים.
Mordecai Richler’s typewriter is among the many items on display in the exhibit Shalom Montreal, which is at Montreal’s McCord Museum until Nov. 11. (photo by Arthur Wolak)
Shalom Montreal: Stories and Contributions of the Jewish Community is at Montreal’s McCord Museum, across from McGill University, until Nov. 11.
The exhibition showcases how Montreal’s diverse Jewish communities have participated in the city’s growth and development, including the remarkable Jewish achievements in various sectors, from arts and culture, health and science, legal and community groups, and business and real estate. It does an excellent job telling the story – through videos, photos, audio recordings, as well as numerous visual displays – of how the Jewish community grew and benefited not only Jews but also continues benefiting all Montrealers.
Montreal now boasts a Jewish population of 90,000. Jewish immigrants began settling there as far back as the 18th century. Between 1904 and 1914, Montreal saw the largest wave of Jewish immigration, with many Jews arriving to the city from Eastern Europe fleeing from antisemitism and violent pogroms. Yiddish culture flourished. More Jews settled in Montreal after the First World War, but far fewer due to Canada’s restrictive policy against Jewish immigrants. Then, after the Second World War, and with new policies in place, several thousand Holocaust survivors immigrated to Montreal, making Yiddish the third most commonly spoken language in the city after French and English.
At the same time, Sephardi Jews from Arab-Muslim countries, also fleeing persecution, arrived in Montreal, including some 10,000 Moroccan Jews who spoke French. This helped them find their place in Quebec, as they set up new institutions featuring their own cultural practices, which differed from those of the Ashkenazim, who had dominated for decades.
Jews of Montreal faced antisemitic policies in the predominantly Catholic and Protestant population, which prohibited Jews from attending Catholic schools, placed barriers for Jews in Protestant schools and even saw a Jewish quota placed in various faculties of McGill University between the 1930s and 1950s. Nonetheless, Jewish contributions to the larger community are recognized today for their positive impact on society in general.
These contributions are highlighted in the exhibition. Jewish architects – Max Kalman, Max Wolfe Roth, David Fred Lebensold and Moshe Safdie, among others – and artists became prominent through their design of important city buildings. Jewish philanthropists, such as the Azrielis, Bronfmans, Cummingses, Hornsteins, Pollacks, Segals and Steinbergs, paid for well-known Montreal educational, cultural, medical and other buildings benefiting all Montrealers. Jewish lawyers, such as Alan B. Gold, Anne-France Goldwater and Irwin Cotler, have promoted social equity, evident in many controversial cases. In 1919, the Canadian Jewish Congress was founded in Montreal – in 2009, the Quebec wing branched off as the Quebec Jewish Congress – providing support to human rights groups.
Jewish contributions to healthcare are particularly noteworthy, with research that has gone beyond the confines of Montreal to benefit the international community. Within the city, Jewish doctors, wanting to counter systemic Catholic and Protestant antisemitic policies, established the Jewish General Hospital in the 1930s. Considered one of the great hospitals in Quebec, it had Canada’s first non-discrimination policy, accepting patients and employees from all communities, and it still thrives today.
Montreal’s clothing industry flourished due to the influence of Jewish immigrants. In the 1930s, the industry employed 35% of Montreal Jewish workers, who were known for their garment skills. Later on, clothing companies founded in Montreal by Jewish families include Reitmans, Le Château, Canadelle, Peerless, Aldo, and clothing brands like Joseph Ribkoff and Parachute.
Shalom Montreal is well worth a visit. It uses entertaining and informative multimedia, along with many visual artifacts, to prove there is far more to Jewish Montreal than its legendary bagels and smoked meat.
Arthur Wolak, PhD, is a business consultant, writer and member of the board of governors of Gratz College. His most recent books are The Development of Managerial Culture (Palgrave Macmillan) and Religion and Contemporary Management (Anthem Press), available in hardcover and ebook formats from all online retailers. He lives with his wife and three children in Vancouver.
Morton Minc is Concordia University’s first jurist-in-residence. (photo from Morton Minc)
During his long career in the field of law in Quebec, Morton Minc has made several firsts. His latest – becoming Concordia’s first jurist-in-residence.
Born in Lublin, Poland, Minc came from a very religious, but also academic, family. His father was studying medicine in Paris when the Second World War broke out. The family made their way to Montreal and started over again, with only $17, provided by the Jewish community.
After graduating from Sir George Williams University with an arts degree, Minc went onto law school at the Université de Montréal, where he won several awards. He then joined a large law firm and eventually opened his own practice, specializing in general commercial banking law. He married his wife, Linda, and they had one daughter, Samantha (who is a vascular surgeon in the United States).
“I then was the first Jewish judge in the history of the municipal court of Montreal,” said Minc of his 1993 appointment. “Then, I was nominated as chief justice of the municipal court of Montreal [in 2009], and I was the first Jewish anglophone judge appointed to the municipal court in their history.
“When I became chief judge, I used the court in a different manner,” he said. “One part of the court was streamlining toward social justice programs, social justice courts and problem-solving courts, and the other was traditional justice. The aim of the social justice court is not only to identify an individual’s problem, but also to assist, rehabilitate and help him/her to find his/her way back into society … once they’ve completed the program set by the court successfully, and even decriminalizes their record when possible. In other words, they were charged with a criminal matter or with statutes where they had to pay all these fines … [and] we had made arrangements with an execution department of the city for them to get amnesty.”
Minc was responsible for initiating the program, including working with judges who specialized in mental health.
“We had Crown prosecutors who specialized in the mental health program and a defence lawyer full-time to assist the offender who had the mental health issue when he/she committed a crime,” said Minc. “These people worked not in a combative way, but it’s what we call, ‘participating justice.’”
Most judicial systems are considered adversarial, where the parties are in opposition to one another. But, in these social justice and problem-solving courts, he explained, everyone is working together on the same “side” toward the good of the person on trial.
“I was responsible for establishing the court for the homeless,” said Minc. “We had judges dedicated to the issue of homelessness, so we’d find the person a place to live if s/he had a mental issue, alcohol issue and/or drug issue…. We’d work toward resolving these problems. It wasn’t necessarily a problem of homelessness.
“We dedicated a court only for these social issues, so that they wouldn’t be in the mainstream of the criminal system … so that they would not be embarrassed; the homeless, they wouldn’t feel ill-at-ease. And, the same thing for mental health and domestic violence court…. I can tell you, the success rate was over 85%. It was a win-win situation…. We had a minister of justice coming to our court every year to see what we were doing in our social programs.”
Minc attributed his own compassion for others to his Jewish heritage and its tradition of involvement with and assistance for those who are less fortunate.
When it came time for him to leave his position, Minc – who said he is not a believer in retirement – was asked to meet with Concordia University president Alan Shepard, provost Graham Carr and the dean of the faculty of arts and science, André Roy. The trio invited Minc to join the history department’s Law and Society Program, and he accepted, becoming the first jurist-in-residence.
“My role, or the goal, is to help students, mentor students, on what they could do in the future, about law school…. You don’t have to necessarily become a lawyer, but to get a law degree, or become a lawyer,” said Minc. “There are all kinds of different other institutions you could work at and use your law background for.”
In addition to introducing students to different aspects of law, Minc is helping students find ways to get involved in the legal system, using his vast knowledge and contacts.
“Perhaps Concordia will have its own law faculty one day,” said Minc. “My goal is to stimulate and excite students about the law – and it seems well-received.
“While Concordia doesn’t have a law school,” he added, “it offers students the option to minor in law and society, and to study issues like governance, crime, conflict and social justice from sociological, historical, anthropological and philosophical perspectives.”
Minc’s appointment as jurist-in-residence is for a two-year term and, while he hopes that his successor continues what he is starting, he is focused on doing what he can do now. So far, all of the events he has organized have sold out.
As example of the types of events he has put on, Minc hosted a fireside chat with now-Chief Justice Richard Wagner of the Supreme Court of Canada, on Nov 23. 2017. The talk covered Wagner’s journey to becoming a judge and what it’s really like to be part of the Supreme Court.
On Oct. 19 last year, Minc hosted an event on the legal and psychological implications of the maltreatment of children. A number of distinguished panelists took part, including Judge Patrick Healy (Quebec Court of Appeal) and Judge Martine Nolin (Court of Quebec, Youth Court Division).
Minc also mentored the Concordia Moot Law Society for a legal debate competition against other Canadian universities. He helped student delegates prepare legal arguments and taught them about legal jargon.
בית המשפט לזכויות האדם במחוז קוויבק קבע בפסק דין תקדימי, כי מעצב שיער יהודי ממונטריאול ששמו ריצ’רד זילברג, יכול לעבוד גם בשבתות כבקשתו. בית המשפט אף קבע לזילברג (בן החמישים וארבע) פיצויים בהיקף של 12,500 דולר.
זילברג שימש ספר שכיר במספרה סלון אורזן של איריס גריסי, שאף היא יהודייה, החל מחודש מאוקטובר 2011. זילברג עבד במספרה שישה ימים בשבוע כולל בשבת, שמתברר שהוא היום העמוס ביותר בשבוע.
במהלך חודש יולי 2012 גריסי הורתה לזילברג להפסיק לעבוד בשבתות, במסגרת מדיניות חדשה שלה שלא לאפשר לעובדיה היהודיים לעבוד ביום זה. גריסי אמרה לזילברג שלא לספר ללקוחות מדוע הוא הפסיק לעבוד בשבתות. זילברג חשב אחרת והוא כן סיפר ללקוחות שלו מדוע הוא אינו עובד עוד בשבתות, וזאת בשל היותו יהודי. גריסי שמעה על כך כחודש לאחר מכן מלקוח קבוע שהתלונן בפניה על כך מעצב השיער שלו לא עובד יותר בשבתות. הלקוח אף כעס עליה והתחיל לריב עימה. בשל כך גיריסי פיטרה מייד את זילברג והיא טענה אז כי הוא הפר את הסכם הסודיות שהיה לו עימה.
בצר לו פנה מעצב השיער היהודי תחילה לנציבות לזכויות האדם במונטריאול, שלאחר מכן פנתה בשמו לבית המשפט. זילברג אמר אז: “אני בן לעם היהודי ואני אוהב את האמונה שלי. אבל אני יכול לבחור איך אני רוצה לחיות את חיי”. גיריסי טענה מצידה בתגובה לטענותיו: “אני פשוט אינני יכולה להיות גזענית נגד זילברג כיוון שגם אני יהודייה. הסיבה לפיטורין שלו לא קשורה לטענתו כי אסרתי עליו לעבוד בשבתות, כי זה אינו נכון. אני פיטרתי אותו כי הוא לא היה אחראי והוא אף רב עם עובד אחר, בזמן שהם עבדו ביחד בשבתות. יש לזכור גם אני לפעמים עובדת בשבתות. אני לא מתכוונת לשלם לזילברג פיצויים, כיוון שאני מואשמת במשהו בטעות. אני לא אוותר ואלחם על כך גם בבית המשפט”. על טענותיה של הבוסית שלו לשעבר אמר זילברג בהחלטיות: “אולי איחרתי פעמיים לעבודה במשך עשרה חודשים, אך הרקע לפיטורים שלי ממש לא נעוץ בכך”. כיוון שגיריסי לא נענתה לדרישותיו של זילברג עד חודש אוקטובר 2015, התיק המשפטי הועבר לדיון בפני בית המשפט לזכויות האדם.
שופט בית המשפט, איוון נולן, קיבל את טענותיו של זילברג שבאיסור עליו לעבוד בשבתות גריסי פוגעת בזכויות החופש, המצפון והדת, כמו גם שמירה על כבודו וכן גם על הזיקה לכבד את חייו הפרטיים. מדובר גם על אפלייה על רקע דתי לעומת העובדים האחרים שאינם יהודים. כאמור השופט אף פסק פיצויים למעצב השיער בגובה של 12,500 דולר. חלוקת הפיצויים היא כדלקמן: 6,000 דולר עבור הנזק החומרני, 4,000 דולר עבור נזקים מוסריים ו-2,500 דולר עבור נזקי עונשים שנגרמו לו. יצויין שנציבות זכויות האדם שהגישה את התביעה מטעמו של זילברג, דרשה במקור פיצויים בהיקף של 20 אלף דולר. זילברג היה מאוכזב שסכום התביעה במלואו לא התקבל על ידי בית המשפט. אך מצד שני הוא ציין כי ההמתנה הארוכה בת החמש השנים להחלטתו של בית המשפט הייתה שווה. לדבריו בית המשפט קיבל את טענתו שאין לפגוע במה שהוא מאמין בו. הוא הוסיף: “בפילוסופיה היהודית אין מקום לאפלייה אפילו לעצמנו, אפילו בין יהודי ליהודי”. גריסי לא הגיבה עד כה לפסק הדין נגדה.
Kat Romanow is director of food programming at the Museum of Jewish Montreal. (photo from Kat Romanow)
Kat Romanow has taken upon herself the challenge of teaching people more about Jewish food in one of Canada’s most Jewish cities.
“I started studying Judaism in my undergrad and, at the end of it, food was something that sparked my interest,” said Romanow. “I ended up going to Boston for a summer to do an internship and it was there that all of this coalesced.
“Jewish food is what I want to study academically. I also felt a connection to Judaism – Shabbat dinners, shul … I get the non-academic Jewish things, and it was there I realized I felt a deep connection to it. That’s when I knew I wanted to convert. It’s a connection I didn’t necessarily feel in Catholicism, but I found in Judaism – the community, rituals … things that really speak to me and bring meaning to my life.”
Romanow was born and raised in Montreal and is currently the director of food programming at the Museum of Jewish Montreal, where she runs and manages Fletchers, the museum’s restaurant.
Founded in 2010, the museum offers walking tours of historic Jewish neighbourhoods, numerous online exhibits and a large oral history collection. And, now that they have a physical space – which they acquired about a year ago – they also offer lectures, workshops and pop-up exhibitions.
Romanow majored in Jewish food history at Concordia University and, in conjunction with the museum and a friend, developed a walking tour called The Wandering Chew.
“We aimed to teach people about lesser-known Jewish food traditions through pop-up dinners, cooking workshops and other food events,” said Romanow. “That’s where I got the cooking experience, holding pop-up dinners for 30 to 40 people. We’d find the community we wanted to explore, interview people from the community, including getting their recipes, put together a menu and do a dinner.”
The goal was to expand people’s knowledge about Jewish food. “Here, in Montreal, you automatically think of bagels and smoked meat,” said Romanow. “But, our aim was to go beyond that and show people that Jewish food is very diverse and is made up of a lot of different cuisine and dishes.”
At Fletchers, they serve foods during the day that draw from the flavours of the diverse communities highlighted on the walking tours. And, in the evening, one can find a variety of workshops, meals and cookbook launches.
Romanow has been selected to represent Montreal at the ROI (Return on Investment) Summit in Jerusalem July 2-6. The summit brings together 150 of the brightest Jewish minds from around the world to brainstorm ideas for the future.
“I’m really excited,” said Romanow. “It’s also my first time going to Israel. For the summit, I’m most excited about getting to meet all these other young Jews doing really cool projects … making connections and sharing ideas. We’ll learn from each other and build off of what we’re all doing. So, I think, coming out of this, I’ll be full of new ideas and inspiration. I’ve already received emails and I can see potential future collaboration.”
Romanow is planning to stay in Israel after the summit, to visit the country, experience the Israeli food scene and get some new ideas for Fletchers.
Something she has found lately is that people in their 20s and 30s are becoming more open to exploring different ways of making the food they grew up with different, putting their own mark on it.
“There’s now a community of younger Jews who are reintroducing people to what Jewish food is,” said Romanow. “I want to keep adding to the menu and keep holding more and more events, so that people can really engage with their Jewish identity through food on a regular basis.
“But, I also aim to write a cookbook about exploring Jewish food in the Diaspora. That’s what I’ve been doing with the Wandering Chew. I think the cookbook is the next step. I’m in the process of writing the proposal, so hopefully in the next few years it will come out.”
For now, Romanow plans to delve deeper into local Jewish food history, as she balances running Fletchers, the Wandering Chew dinners and walking tours of the local Jewish food scene, which are called Beyond the Bagel.
Through Beyond the Bagel, Romanow said, “We go to places like Schwartz’s and we eat bagels. But, I did all kinds of archival research and oral history interviews … and so you get to go deeper into the history of these places.
“At our space (at the museum), we also have a boutique where we sell things related to Jewish history and Montreal – books, locally made products. And we use it as an event space … concerts, lectures and many more.
“Right now, we have Yiddish classes there, too, and photo exhibits that change throughout the year related to Jewish culture. We’re not a traditional museum, one that you go into and look at objects. You can come to the space, grab a bite, browse the boutique and also go on one of the walking tours or onto the website.”
שלום חבר: אלפים באו לשמוע את ברק אובמה כדי להיזכר בימים טובים יותר של הבית הלבן. (צילום: twitter.com/@chambremontreal)
ברק אובמה, נשיא ארה”ב לשעבר, בפני קהל אלפים אוהד במונטריאול בשבוע שעבר, העביר את המסרים המרכזיים שלו על כל דבר, החל משינויי האקלים ועד למצב הדמוקרטיה. זאת באירוע שאורגן על ידי מועצת המסחר של מטרופולין מונטריאול. כל ששת אלפים הכרטיסים לאירוע החם נמכרו בתוך חמש עשרה דקות. כרטיסים בקדמת האולם עלו 300 דולר ליחיד וגם הם נחטפו במהירות.
אובמה אמר לקהל שהעולם עומד בפני אתגרים קשים כמו נטל הטרור, אי-שוויון גדול יותר מול גלובליזציה ותגובת פופוליסטית גוברת. הסיכוי הטוב ביותר לשגשוג בעתיד הוא עדיין הסדר הבינלאומי שהיה במקום מאז מלחמת העולם השנייה. לדבריו זה כולל סחר חופשי, כלכלת שוק ומדינת הרווחה החברתית שעניקה לאנשים הזדמנות שווה, יחד עם שלטון החוק, ההגירה וכמובן שיתוף הפעולה הבינלאומי. “ארה”ב וכן קנדה עזרו להוביל את המאמץ הזה, שיתפו פעולה יחדיו כדי להפוך את העולם למקום בטוח יותר, צודק ומשגשג”, אמר והוסיף: “ההיסטוריה שלנו, המאמצים המשותפים שלנו, מדברים על מערכת ערכים משותפת שנמשכת שנים על גבי שנים”.
באירוע אובמה לא הזכיר ולו פעם אחת במישרין את את נשיא ארה”ב הנוכחי, דונלד טראמפ, אבל המילים שלו שנבחרו בקפידה בכל זאת כללו ביקורת על הכיוון שאליו נקלע יורשו בחודשים ספורים מאז הוא בתפקיד. אובמה: “אנחנו נמצאים בסביבה שבה אנו מקבלים מידע רק על סמך מהן דעותינו, במקום לבסס את דעותנו על מידע של עובדות שאנו מקבלים, סיבות והגיון”.
אובמה הביע דאגה כי ארה”ב זנחה עכשיו את הסכם האקלים בפריז שהוא עזר רבות להשיגו, ולחתום עליו ביחד עם מדינות משמעותיות ברמת הזיהום שלהן, בהן סין והודו. “ברור שאני מאוכזב”, אמר אובמה. הוא ציין כי חלק גדול מהיסוד שהוטל בהבאת העסקה ההיסטורית הזו בפריז, יבטיח את קיומה. מדינות אחרות ומנהיגי התעשייה תופסים עתה את הלפיד וממשיכים בדרך. הוא אמר כי ההשקעות המשמעותיות שהממשל שלו עשה בתחום החשוב הזה, גורמות לכך שהאנרגיות הירוקות הן בחירות כלכליות נבונות ומתחדשות, שמבוססות על שימוש בשמש והרוח. “אנו פשוט נצטרך לפעול בדחיפות רבה יותר”, אמר אובמה בנוגע לשינוי האקלים. “אני מצפה שארה”ב תהיה המנהיגה ותלך קדימה ולא תעמוד מהצד”.
הנאום של הנשיא לשעבר במונטריאול היה אחד הנאומים הבינלאומיים הראשונים שלו, מאז עזב את המשרד בינואר. העיתוי של האירוע במונטריאול העלה את העניין לגבי מה שהוא אמר, בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מהסכם האקלים.
שעות ספורות לפני שאובמה דיבר במונטריאול, יצאה שרת החוץ הקנדית, כריסטיה פרילנד, ואמרה כי קנדה אינה יכולה להסתמך עוד על ארה”ב להגנתה, ולכן עליה להשקיע בצבא שלה. דבריה היווו שינוי משמעותי במדיניות החוץ הקנדית.
לדברי אובמה אמנם יש חוק לא כתוב כי פוליטיקאים לשעבר לא מגיבים על עניינים הנוכחיים, אך הוא הצהיר כי לאחר שיעזוב הבית הלבן, ידבר אם זה יהיה הכרחי. “חשבתי שזה הולך להיות יותר שקט בשבילי במהלך השנה הראשונה”, הוא אמר.
אובמה הוסיף עוד כי זה מסוכן לפקפק בקמוקרטיה, למרות שיש לה פגמים. “אלה שמאמינים בערכים אלה ומאמינים בדמוקרטיה, צריכים לדבר עם שכנוע עמוק. זו הבחירה היחידה שלנו וזה מה שמביא אותנו עד כה”.
האירוע במקור היה אמור להיות סגור לתקשורת, אך שבוע לפני שנערך, קיבלו המארגנים בקשה מאובמה לפתוח אותו למדיה. ולפיכך הנאום הועבר בשידור ישיר ברשת הסי.אן. אן וברשתות השידור הקנדיות.
שדההתעופהאוטווהובהבינלאומי. (צילום: P199 via Wikimedia)
המשטרה הפדרלית הקנדית (האר.סי.אם.פי) ושירות המודיעין הביטחוני הקנדי (סי.אס.איי.אס) פתחו בחקירה מואצת לגלות את זהות הגורם שריגל ועקב אחרי מכשירי טלפון ניידים, בבירה אוטווה ובשדה התעופה הבינלאומי ‘טרודו’ של מונטריאול. כך הודיע בשבוע שעבר השר לבטחון הציבור, רלף גודל. זאת, לאור תחקיר ראשון מסוגו בקנדה שנעשה על ידי רשת השידור הציבורית הקנדית – הסי.בי.סי, לפיו התנהלו מעקבים באמצעות מכשירי איי.אם.אס.איי קאטצ’ס אחרי טלפונים ניידים בדאון טאון של אוטווה, באזור בו ממוקמים משרדו של ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, בית הפרלמנט הקנדי, המפקדה לביטחון לאומי, שגרירות ארצות הברית, שגרירות ישראל ואולפני הסי.בי.סי. בנוסף לפי הסי.בי.סי התנהלו מעקבים גם בשדה התעופה של מונטריאול.
צוות של ה.סי.בי.סי החזיק בידו מכשירים מיוחדים שבדקו במשך החודשים דצמבר וינואר שאכן נעשה שימוש במכשיר האיי.אם.אס.איי במשך למעלה מחודש, כדי לעקוב אחרי מכשירי סלולר ניידים, בהתאם למידע מוקדם שהרשת הציבורית קיבלה. כן התברר לצוות כאמור שהתנהל מעקב אחרי טלפונים ניידים באוטווה ובמונטריאול. גודל אמר בצורה חד-משמעית כי שום סוכנות ביטחון קנדית בהן האר.סי.אם.פי והסי.אס.איי.אס, לא ריגלה ועקבה אחרי מכשירים ניידים באוטווה. לדבריו בימים אלה מתנהלת חקירה לגלות מי אכן כן עשה זאת.
לדעת מומחים בתחום שלושה גורמים מסוגלים להחזיק בידיהם מכשירי איי.אם.אסי.איי ולעקוב אחרי מכשירים ניידים: גורמי ביטחון וריגול קנדיים, גורמי ביון זרים כמו של הרוסים, הסינים או הישראלים, או ארגוני פשע גדולים. לפי הנתונים שאסף הסי.בי.סי ושנמסרו למומחים כנראה שגורמי ביון זרים הם אלה שעקבו אחר פעילות של הטלפונים הניידים באוטווה. לדבריהם ידוע כי הרוסים כבר עשו שימוש בעבר במכשירי האיי.אם.אס.איי לרגל ולעקוב אחרי מכשירים ניידים בקנדה. יצויין כי השגרירויות באוטווה של סין, רוסיה, ארה”ב וישראל סירבו לחלוטין להגיב בפרשה.
מנושא לנושא ובאותו נושא: משטרת האר.סי.אם.פי הודתה בשבוע שעבר לראשונה כי במקרים מסויימים היא משתמשת בטכנולוגיה של מכשירי האיי.אם.אסי.איי, לעקוב אחר מכשירי טלפון ניידים וזאת בחקירות בנושאים פליליים ובטחוניים. השימוש במכשירים נעשה לזהות חשודים. לאר.סי.אם.פי יש כיום עשרה מכשירים מיוחדים לעקוב אחרי טלפונים ניידים, והם עשו שימוש בהם בארבעים ושלוש חקירות בשנתיים האחרונות (2014-2015). במשטרה הפדרלית הוסיפו עוד כי מכשירי האיי.אם.אס.איי שלהם מאפשרים לקלוט רק את מספרי טלפונים של המכשירים ניידים ולא את תוכנם. המומחים מציינים כי מכשירי מעקב איי.אם.אס.איי משוכללים יותר יכולים לכלול גם מידע על שיחות הטלפון, הודעות טקסט וכל תוכן אחר שמועבר באמצעות המכשירים הניידים. יש להוסיף עוד כי סוכנויות משטרה נוספות בקנדה מחזיקות גם הן במכשירי איי.אם.אס.איי לצורך מעקבים אחרי טלפונים ניידים בחקירות שונות.
ועוד בנושא ביטחון: הממשלה הפדרלית הקנדית מחפשת דרכים לשכנע את המגזר הפרטי להשקיע משאבים בשיפור הביטחון ברשת והגנה בפני מתקפות סייבר, שכל כך נפוצות לאחרונה. לאור זאת הממשלה הקנדית משתפת פעולה עם ממשלת ישראל בנושא. בחודשים האחרונים נערכו פגישות בין גורמים בכירים ביותר מקנדה ומישראל בסוגיה, תוך כוונה לקבל עזרה ישראלית בשיפור מערכי הבטחון ברשת. בממשלה הקנדית מודעים לעובדה שעל קנדה לעשות עוד כברת דרך ארוכה כדי לשפר את אמצעי הבטחון להגנה בפני מתפקות הסייבר, ויודעים היטב שישראל נחשבת למובילה עולמית בתחום. החודש פורסם דו”ח קנדי בנושא עם המלצות למגזר הפרטי כיצד לשפר את מערכי הבטחון ברשת. עם זאת בתקציב השנתי החדש של ממשלת הליברלים של טרודו לא הוזכר כלל תקצוב נושא הביטחון ברשת.
אייר–טראנסאטתפעיללראשונהטיסהישירהממונטריאוללתלאביבבחודשיהקיץ. (צילום: Patrick Cardinal via Wikimedia Commons)
לראשונה תופעל טיסה ישירה ממונטריאול לתל אביב, באמצעות חברת הצ’רטרים הקנדית אייר-טראנסאט. זאת במלאת 150 שנה להיווסדותה של קנדה ו-375 שנה להיווסדותה של מונטריאול.
עד היום הופעלו טיסות ישירות בין קנדה לישראל רק מטורנטו, באמצעות חברת התעופה הקנדית אייר קנדה וחברת התעופה הישראלית אל על. זו הפעם הראשונה שאייר-טראנסאט (שהיא חברת התעופה השלישית בגדולה בקנדה) טסה ליעד במזרח התיכון.
אייר-טראנסאט נותנת אפוא מענה לביקוש הגדל לטיסות בין שתי המדינות. היא תפעיל את הקו החדש משדה התעופה טרודו במונטריאול לשדה התעופה נתב”ג בתל אביב, בחודשי הקיץ, בין ה-18 ביוני ועד סוף אוקטובר. הטיסות יבוצעו באמצעות מטוס איירבוס (מסוג אי330-300) שמכיל 345 מקומות ישיבה.
יש אפשרות לטוס עם אייר-טראנסאט מטורונטו למונטריאול ומשם לטוס ישירות לישראל. בסך הכל יתקיימו שתי טיסות שבועיות בין מונטריאול לתל אביב, בימים רביעי וראשון (הטיסה צפויה להימשך כתשע וחצי שעות), וכן שתי טיסות מתל אביב למונטריאול בימים שני וחמישי (הטיסה צפויה להימשך כעשר וחצי שעות). לפי ימי הטיסה שאינם כוללים את שבת, ניתן להבין שהחברה מאותתת שהיא תפנה בין היתר לקהל היעד בקרב יהודים דתיים והחרדים, שגרים במונטריאול ויש להם בני משפחה בישראל והפוך.
בחודשי הקיץ אייר-טראנסאט טסה בעיקר לעשרים ושמונה יעדים טרנסאטלנטים מרכזיים באירופה (בהם: צרפת, אנגליה, סקוטלנד, איטליה, יוון, ספרד, פורטוגל, הולנד, שוויצריה בלגיה, צ’כיה, אירלנד וקרואטיה). ואילו בחודשי החורף החברה טסה בעיקר ליעדים חמים במדינות הלטיניות ודרום אמריקה (בהם: מקסיקו, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומניקנית, אל סלוודור, האיטי, הונדורס, ג’מייקה, ניקרגואה, מרטיניק, פנמה, גוואדלופ, סנט לושה וסנט מרטין).
אייר-טראנסאט שמשווקת בתוספת לכרטיסי טיסה גם חבילות נופש ותיור רבות, תציע שירותים אלה גם לאלה שטסים לישראל. חבילות הנופש יכללו בתי מלון בתל אביב וכן בירושלים, ובנוסף סיורים מודרכים לאתרים תירותיים רבים באזור.
בסיסה של אייר-טראנסאט נמצא במונטריאול והחברה מפעילה שישים ושלושה קווים (מהם כארבעים ברחבי הקיץ) לעשרים ושש מדינות במהלך כל השנה, ממונטריאול וכן משדה התעופה פירסון בטורונטו. כמות הנוסעים של חברת התעופה עומדת על כשלושה מיליון איש בשנה. בהנהלת אייר-טראנסאט מאמינים כי השנה תפוסת המטוסים שלה תגדל בכעשרים אחוז לעומת אשתקד. החברה שמעסיקה כאלפיים וחמש מאות עובדים תחגוג השנה שלושים שנה להיווסדה.
השם טראמפ יוסר ממלון הדירות טראמפ אינטרנשיונל בטורונטו
מלון הדירות טראמפ אינטרנשיונל בטורונטו הוצע למכירה תמורת 298 מיליון דולר. הבניין בגובה 65 קומות שנפתח ב-2012 כולל 211 חדרי מלון, 74 דירות ושטחים מסחריים (כולל מסעדה בקומה ה-31). הליך המכירה מתנהל בפיקוח בית המשפט ויש כבר מתעניינים ברכישת הבניין, שנמצא ברחוב ביי בדאון טאון. הפרוייקט נושא את שם הנשיא החדש של ארה”ב דונלד טראמפ, ועם המכירה השם טראמפ יוסר ממנו לרווחת רבים מהתושבים. הבניין נפתח באיחור לאור בעיות שנתגלו בבנייתו. בנוסף זכוכית נפלה מהקומה ה-34, לאחר מכן התברר שהאנטנה שעל הגג אינה יציבה, ונתגלע סדק באחד החלונות.
בעלת הבניין חברת טאלון אינטרנשיונל בשליטת המיליארדר היהודי-רוסי, אלכס שניידר, צברה חוב של כ-300 מיליון דולר. טאלון וחברת הניהול של המלון בבעלות טראמפ, הגישו תביעות הדדיות על הפרת הסכמים. ואילו 23 תביעות הוגשו לבית המשפט על ידי בעלי דירות נגד החברות טאלון וטראמפ בטענות לניהול כושל, ואי עמידה בהבטחות להשכרת נכסיהם. עד היום מרבית הסוויטות לא נמכרו ותפוסת המלון עומדת על 55%-75% בלבד.
