Skip to content

Where different views on Israel and Judaism are welcome.

  • Home
  • Subscribe / donate
  • Events calendar
  • News
    • Local
    • National
    • Israel
    • World
    • עניין בחדשות
      A roundup of news in Canada and further afield, in Hebrew.
  • Opinion
    • From the JI
    • Op-Ed
  • Arts & Culture
    • Performing Arts
    • Music
    • Books
    • Visual Arts
    • TV & Film
  • Life
    • Celebrating the Holidays
    • Travel
    • The Daily Snooze
      Cartoons by Jacob Samuel
    • Mystery Photo
      Help the JI and JMABC fill in the gaps in our archives.
  • Community Links
    • Organizations, Etc.
    • Other News Sources & Blogs
    • Business Directory
  • FAQ
  • JI Chai Celebration
  • [email protected]! video

Search

Archives

"The Basketball Game" is a graphic novel adaptation of the award-winning National Film Board of Canada animated short of the same name – intended for audiences aged 12 years and up. It's a poignant tale of the power of community as a means to rise above hatred and bigotry. In the end, as is recognized by the kids playing the basketball game, we're all in this together.

Recent Posts

  • New housing partnership
  • Complexities of Berlin
  • Obligation to criticize
  • Negev Dinner returns
  • Women deserve to be seen
  • Peace is breaking out
  • Summit covers tough issues
  • Jews in trench coats
  • Lives shaped by war
  • The Moaning Yoni returns
  • Caring in times of need
  • Students are learning to cook
  • Many first-time experiences
  • Community milestones … Gordon, Segal, Roadburg foundations & West
  • מקטאר לוונקובר
  • Reading expands experience
  • Controversy welcome
  • Democracy in danger
  • Resilience amid disruptions
  • Local heads CAPE crusaders
  • Engaging in guided autobiography
  • Recollecting Auschwitz
  • Local Houdini connection
  • National library opens soon
  • Regards from Israel …
  • Reluctant kids loved camp
  • An open letter to Camp BB
  • Strong connection to Israel
  • Why we need summer camp
  • Campers share their thoughts
  • Community tree of life
  • Building bridges to inclusion
  • A first step to solutions?
  • Sacre premières here
  • Opening gates of kabbalah
  • Ukraine’s complex past

Recent Tweets

Tweets by @JewishIndie

Tag: travel

An Aardvark gap year

An Aardvark gap year

Vancouverite Eitan Nurick, right, with Aardvark madrich (counselor) Alon. (photo from Aardvark Israel)

“When my siblings came back from their year abroad and couldn’t stop raving about it, I couldn’t help but experience it myself. When the day came and the program started, I was anxious, as expected, but mostly excited,” said Eitan Nurick, 18, who went to King David High School.

Nurick was referring to Aardvark Israel, which offers four-to-10-month gap-year programs in Jerusalem and Tel Aviv, specializing in internships; volunteering, partnered with Masa Israel Journey and Israel Volunteering Association; and technology, partnered with the Developers Institute.

“The biggest learning curve was definitely figuring out how to live with four complete strangers,” said Nurick, from Tel Aviv. “I learned that the most important thing to do was to communicate and let your roommates know what you need, eventually coming to a decision that works for everyone.

“Something that I have been especially loving is my internship,” he said. “I work at Inklude, a tattoo studio…. While running the social media, and overall helping out around the studio, I have also been given the opportunity to learn how to tattoo, which ties in perfectly with my love for art. I really feel like I have been welcomed into the workplace and have made meaningful connections with my co-workers. So far, my experience in Israel and with Aardvark Israel has been amazing. I have been able to strengthen my bond with my religion and culture, as well as learn lifelong skills that will stick with me forever.”

Toronto student Lisa Fireman, 18, who attended TanenbaumCHAT high school, also is benefiting from her internship, which is at Eden Gallery in Tel Aviv. She described it as her favourite part of Aardvark.

“I am currently helping plan four events for Art Basel in Miami,” she said. “This has been the experience of a lifetime for me. I love my boss here and feel as if I am being trusted and treated as a real member of the Eden Gallery team. As someone going into art history in university, this could not be a more ideal internship. I love spending my days at the gallery, knowing that this experience will help me in my future path.”

She admitted, “It can be stressful living alone, but I wouldn’t want to do it in any other way. I have gained so much independence, friends I love with my whole heart, and a job that makes me feel so fulfilled.”

photo - Toronto’s Lisa Fireman, second from the left, on a Shabbaton with fellow Aardvarkians Maya, Hayley and Dina
Toronto’s Lisa Fireman, second from the left, on a Shabbaton with fellow Aardvarkians Maya, Hayley and Dina. (photo from Aardvark Israel)

Fireman is preparing for her spring semester in Jerusalem.

“A lot of the gap year promotional testimonies write as if gap year is all peaches and sunshine,” she said. “While they aren’t wrong about how much fun it can be, being on Aardvark is so much more than that. My gap year story started last October, when my best friends were considering gap year programs. Out of a fear of going into college without them, I started looking into Aardvark Israel…. I fell so hard for the program that, even when all of my friends eventually decided against gap year, I still committed to spending time on Aardvark. So I went. Absolutely alone. And it was as terrifying as it sounds.”

Fireman had anxiety surrounding making new friends, but put herself out there anyway.

“I did this by asking people to be my ‘bus buddy’ on Tiyul Tuesdays, going to Wednesday night programming, and hosting Shabbat dinners,” she said. “I started to realize that everyone on Aardvark is just as alone as I was. We all had come from around the world and had to create our inner circle … so everyone was open and actively putting themselves into new social situations.”

Last month, Aardvark Israel’s first international trip since COVID took place – five days in the Czech Republic. Both Nurick and Fireman participated. Both students moved to Israel last August.

For more on Aardvark’s gap-year programs, go to aardvarkisrael.com.

– Courtesy Aardvark Israel & Masa Israel Journey

Format ImagePosted on December 9, 2022December 11, 2022Author Aardvark Israel & Masa Israel JourneyCategories IsraelTags Eitan Nurick, internships, Israel, Lisa Fireman, travel

נסיעה שנייה לישראל

חזרתי מנסיעה שנייה לישראל בסוף חודש מאי. בראשית חודש פברואר טסתי בדחיפות לישראל כיוון שאמי היתה מאושפזת במצב קריטי בבית החולים איכילוב שליד ביתה, לאחר שנחנקה מחתיכת תפוח שהיתה בסלט שאכלה. היא נפטרה לאחר מספר ימים ונקברה בדיוק באותו יום בו אבי נקבר, שנה קודם לכן. הנסיעה השנייה לישראל במאי בוצעה על ידי כדי לעזור לאחי להמשיך ולפנות דברים מדירת הורי, במקביל לחתימה על מסמכים שונים בפני עורך הדין של המשפחה. זו בעצם הפעם הראשונה מאז שעזבתי את ישראל לפני למעלה משבע עשרה שנים (בראשית שנת אלפיים וחמש), שאני מגיע לשני ביקורים בשנה. מודה אני שזה יותר מדי בשבילי. הטיסות הארוכות, השינויים בזמנים וכן באופי של שתי המדינות (ישראל וקנדה) מעייפים מאוד

הביקור הנוכחי בישראל היה קצר ונועד כאמור לטיפול בעניינים משפחתיים ולא מפגשים חברתיים. לכן לראשונה מאז עזבתי את ישראל, לא הודעתי מראש לאף אחד מחברי שאני מגיע. למעט אחי ואשתו, באותה סיבה לא פגשתי את שאר חברי המשפחה. כיוון שהספקתי לעמוד בכל המחויבויות ניצלתי את מספר הימים המועט שנשאר לי לפגוש מספר קטן של חברים קרובים. למרות ההיכרות הארוכה, אותה שפה (עברית) בה אנו מדברים, הרגשתי הפעם יותר מתמיד כמה אנו רחוקים זה מזה. אין ספק שהמגורים מחוץ לישראל, הפכו אותי לרחוק וזר מול מה שקורה במדינה, ובעיקר אצל אלה שגרים בה. אינני בטוח שהייתי היום יכול לגור בישראל. זו מדינה שהולכת ומשתנה תדיר ולצערי לכיוון הלא נכון

לפני שטסתי בחזרה לוונקובר הצלחתי להסתובב קצת ברחובותיה העמוסים לעייפה של תל אביב. ומה מצאתי: רעש קשה שחלקו נובע מבניית רכבת תחתית, פקקים אינסופיים ובעיקר ישראלים שלא אכפת להם מכלום. הם מדברים בטלפונים בכל מקום, מעשנים בכל פינה, צופרים נון-סטופ בעת הנהיגה הפרועה שלהם ועוד ועוד. בכל ביקור אני שם לב שגם בתל אביב כמות חובשי הכיפות הולך וגדל. הזכרתי זאת לבעלת בית קפה בכיכר מסריק והיא הגיבה במשפט אחד: “כמות הדתיים והבורים הולך וגדל”. כנראה שהיא צודקת

לאחרונה שמענו שהממשלה החילופית בראשות בנט ולפיד לראש הממשלה הנצחי – נתניהו, לא הצליחה במשימתה להחזיק קדנציה שלמה, ובחירות חדשות יערכו במהלך חודש אוקטובר. לפיכך יש סיכוי גדול שנתניהו שעומד למשפט על מעלליו הלא חוקיים, יחזור שוב לכס השלטון, לאחר שישב כבר על כיסא ראש הממשלה במשך כחמש עשרה שנים. זה הדבר האחרון שישראל צריכה כיום, וזה הדבר העיקרי שימשיך להזיק למדינה ולאזרחיה. נתניהו הוא מלך מלכי הפילוגים. בתקופת שלטונו ההסתה נגד גורמי אכיפת החוק ובית המשפט גדלה באופן משמעותי, כמו גם השסע בין האזרחים: דתיים מול חילוניים, ימנים מול שמאליים, ספרדים מול אשכנזים ויהודים מול ערבים

כשאני מסתובב כיום בישראל אני מרגיש זר לחלוטין. אינני מתחבר למה קורה במדינה, אינני אוהב את התנהגות הישראלים וסדר העדיפות שלהם. גם מבחינה תרבותית אני מרגיש כיום רחוק וזר. זה לא מתאים לי יותר. הישראלים הופכים יותר ויותר ללאומניים, ימנים ודתיים. במקום דו שיח יש יותר שנאה ואלימות מילולית (ולפעמים גם פיזית), במקום סדר יום חדש ובריא יותר למדינה ולאזרחיה: ישראל חוזרת לאחור והדת תופסת מקום מרכזי בחיים

כשעזבתי את תל אביב בטיסה בחזרה לוונקובר, נשמתי עמוקות וניסיתי לארגן את מחשבותי. למסקנה אחת ברורה הגעתי: בשנים הקרובות אינני מתכוון לחזור ולבקר בישראל

Posted on July 13, 2022July 7, 2022Author Roni RachmaniCategories עניין בחדשותTags Canada, Israel, lifestyle, politics, travel, טיולים, ישראל, סגנון חיים, פוליטיקה, קנדה

נסיעה מקנדה לישראל בתקופת הקוביד

בימים אלה חזרתי לקנדה מנסיעה לישראל עייף ומותש. הוראות הקוביד במדינות השונות הפכו את הנסיעה לדבר מסובך, מורכב ובעיקר מעייף. כמובן שזה גם הרבה יותר יקר לטוס בימים אלה. יש לקוות שתקנות הקוביד יבוטלו ונחזור לשגרת חיים רגילה. לדעתי הגיע הזמן להתייחס לקוביד כמו אל כל זן חדש של שפעת. אי אפשר להמשיך במגבלות השונות שנה שלישית ברציפות. 

הצטרכתי לטוס מוונקובר לתל אביב בשל אשפוזה של אמי בבית החולים. לאחר מספר ימים שם היא נפטרה ואז נשארתי למסע הלוויה ופרק הניחומים. 

רכשתי כרטיס טיסה בקיי.אל.אם מהרגע להרגע והתענוג עלה לי לא פחות מאלפיים ארבע מאות דולר. יצאתי מיד לבצע בדיקת קוביד לפי דרישות מדינת ישראל והתשלום הוא גבוה במיוחד: מאתיים דולר. נדמה לי שקנדה היא המדינה היקרה ביותר במערב בכל הנוגע לבדיקות קוביד עבור אלה שטסים. כיוון שהתוצאות של הבדיקה הובטחו לי בתוך עשרים וארבע שעות לא יכולתי לצאת לכיוון ישראל בעשות הבוקר ולכן נשארה לי רק האופציה של החברה התעופה ההולנדית. 

בגלל הביקור החפוז החלטתי שלא לעשות צ’ק אין למזוודה ולקחתי עמי תיק מסמכים ומזוודה קטנה למטוס. למרות זאת נאלצתי לעבור בדלפק של קיי.אל.אם בשדה התעופה שלוונקובר, כדי שיאשרו את כל מסמכי הקוביד: תוצאה שלילית של הבדיקה, הטפסים עבור הכניסה לישראל ואישור שחוסנתי בקנדה כבר שלוש פעמים. 

לאחר הטיסה הארוכה שנמשכה למעלה מתשע שעות נחתנו באמסטרדם לעצירת ביניים. בדרך כלל אני יוצא מהשדה אל העיר לאור כך שיש לי כעשר שעות של המתנה עד לטיסה שיוצאת לתל אביב, אך הפעם החלטתי שלא לנהוג כך, כדי שלא אאלץ שוב לאשר את מסמכי הקוביד. 

הסתובבתי שעות בשדה, אכלתי לא מעט, שתיתי יין, התקלחתי ואף שכרתי חדר במלון שבטרמינל למספר שעות. למרות זאת נשארתי מאוד עייף, נמנמתי קלות בטיסה לתל אביב שיצאה בסביבות תשע בלילה. 

נחתנו בתל אביב בסביבות שתיים לפנות בוקר ולשמחתי שדה התעופה היה כמעט ריק בלילה שבין שישי לשבת. רצתי מייד לבצע בדיקת קוביד שנייה עבור ישראל, שעברה מהר יחסית והייתה הרבה יותר זולה מזו שעשיתי בוונקובר. 

יומיים לפני הטיסה בחזרה לוונקובר ביצעתי בתל אביב בדיקת קוביד נוספת, הפעם עבור הממשלה הקנדית. גם היא הייתה הרבה יותר זולה מאשר זו שעשיתי כאן. מילאתי את כל הטפסים הדרושים בעידן הקוביד: טופס יציאה מישראל וטופס כניסה לקנדה. עדכנתי גם את האתר של קיי.אל.אם בכל המסמכים הדרושים ובכן בתוצאת הבדיקה. 

עם זאת כשהגעתי לשדה התעופה בתל אביב נדרשתי שוב לאשרר את כל המסמכים. קיוויתי שזה הסוף לטירטורים בעידן הקוביד אך טעיתי בגדול. 

עם הנחיתה באמסטרדם נאלצתי שוב לאשרר את כל מסמכי הקוביד עבור קנדה. המתנתי בתור ארוך והפקיד רשם משהו על כרטיס עליה למטוס שלי. כשהגעתי לשער העלייה למטוס התברר שהפקיד לא הוסיף מדבקה המאשרת את המסמכים וצוות הקרקע סירב לאפשר לי להיכנס למטוס. נאלצתי שוב לחפש את אותו פקיד כאשר תור גדול של אנשים עמד לפניו. למזלי אשת צוות קרקע עזרה לי והעבירה לו מיד את כרטיס עלייה למטוס והוא הוסיף את המדבקה המיוחלת. רציתי במהירות לשער העלייה למטוס כי פחדתי שהטיסה תצא אל הדרך. 

עם הנחיתה בוונקובר נחתה עלי מכה נוספת: נתבקשתי באופן אקראי לעשות בדיקת קוביד נוספת, רביעית במספר בטיול זה. חוקי הקוביד עייפו אותי עד מאוד בנסיעת חירום זו. 

Posted on March 2, 2022March 10, 2022Author Roni RachmaniCategories עניין בחדשותTags COVID, family, flights, Israel, travel, vaccine, חיסון, טיסות, ישראל, לִנְסוֹעַ, משפחה, קוביד
Debbie Tabenkin set to retire

Debbie Tabenkin set to retire

Debbie Setton Tabenkin sees travel, genealogy and fun with grandkids in her future. (photo by Jocelyne Hallé)

Debbie Setton Tabenkin, one of the most familiar faces to anyone who has frequented the Jewish Community Centre of Greater Vancouver in the past three decades, is retiring at the end of January.

Tabenkin began teaching English as a second language at the JCC in 1995. In conjunction with that role, she was instrumental in creating the drop-in child-minding program for kids of parents using the centre’s facilities or attending programs. In the succeeding quarter-century, she has served in a variety of roles and retires as director of programming and strategic initiatives, where she oversees about 10 program areas and 12 budgets.

Tabenkin’s interesting family history plays a role in her approach to her work. Her parents’ lineage is from the Syrian and Turkish Jewish communities and, in the early part of the 20th century, parts of her family migrated to Jamaica and Panama. Because there was a polio pandemic in Jamaica when her mother was pregnant, they traveled to Panama, where Tabenkin (née Setton) was born, returning to Jamaica as a babe in arms.

“I was used to what the community centre meant in Latin America,” she said of her philosophy around the work she does. “It was a social place where you came and you met people.” The “living room” of the community, she calls it. That is what she believes she has helped foster in Vancouver.

But there was a winding road before she ended up here.

The Setton home in Jamaica was the holiday destination for any Jews who happened to be on the island, whether American Peace Corps volunteers or Israelis helping the nation with agricultural infrastructure.

When she was 16, the family left Jamaica, where violence was becoming frequent, and moved back to Panama.

Her grandfather owned the kosher supermarket in Panama City, where family members – she has about 100 first cousins – still operate it. The store moved into new digs that include a kosher sushi restaurant just two weeks ago.

She was the black sheep of the family, she cheerfully admits.

“I came from a very traditional family where the girls got married,” she said. “One [sister] got married at 19 and one got married at 17 – and I knew I wanted a different lifestyle.”

She did a two-year associate’s degree at the American college in the Canal Zone and then taught Grade 2. She wanted to further her education and her parents said she could either go to New York City, where a sister had moved, or to Vancouver, where her brother, Victor Setton, had settled in 1975.

She completed her bachelor of education at the University of British Columbia, but the federal government at the time did not have a program that allowed her brother to sponsor her to remain in the country. So, she returned to Panama and taught English at the Jewish day school, Instituto Alberto Einstein.

She decided to pursue a master’s degree and, in 1980, was accepted at both Columbia and New York University. She got her MA at Columbia in the then-new field of educational technology and media.

“I lived in New York for five years and, you know, everything is for a reason,” said Tabenkin. “I’m so happy the Canadian government didn’t take me because that gave me five years in New York and those five years made me the person I am.”

She drank in the cultural offerings of the city and became very involved with the Sephardi association there.

“I became very proud of being Sephardic,” she said. “I really learned the history of the rich culture that Sephardic Jews have. I took multiple classes. I accessed everything and that’s when I learned Hebrew.”

She returned again to Panama but, then aged 30, set her sights on a new conquest.

“I really wanted to have a child and I really wanted to get married,” she said. “I decided, OK, I’m going to go to Israel. My mother was delighted when I left to Israel.”

She had taken up scuba diving in Panama and poked her head into a scuba store in Tel Aviv looking for information about opportunities to pursue the sport. She chatted with a young man named Yair Tabenkin.

A few days later, a friend invited Debbie to tag along to a Purim party and a scuba expedition in Eilat being organized by a young man. When the friend described the pal who was planning the trip, Debbie replied, “I think I met him.”

When the mutual friend told Yair who she was bringing along, he said, “Oh, is that the girl with the beautiful blue eyes?”

“He remembered my eyes – and that was it,” she said. “The rest is history. We met that Purim and we got married in August.

“On the year anniversary that I had moved to Israel, I was married and pregnant,” she said. “Let’s put it this way: I accomplished my goal.”

Before that happened, there had been some snooping. Yair Tabenkin had some family in Panama and queried about the Setton family. A similar investigation was happening in reverse.

“My mother went to the rabbi and said, look, my daughter is dating this guy named Yair Tabenkin,” she said. “And the rabbi said ‘Tabenkin? It’s like marrying a Kennedy.’”

Yair’s grandfather, Yitzhak Tabenkin, was a founder of the kibbutz movement and a leading figure in the creation of Mapai, the precursor to the modern Labour Party, along with David Ben-Gurion and Berl Katznelson, and was a member of the first Knesset.

After Debbie and Yair married, they were speaking with Debbie’s brother in Vancouver, who said he had an opportunity for the new husband. The couple moved here in 1990.

Her responsibilities at the JCC expanded quickly from that first ESL gig. She began organizing events – something she had been doing since her teenage years, when she created a Purim party in Panama.

On New Year’s Eve 2003, Tabenkin organized a multi-generational event at the JCC, where kids were entertained by camp counselors in the gym and pool while parents dined and discoed before everyone came together at midnight.

In 2004, she began Festival Ha’Rikud, a celebration of Israeli culture through music, dance, food, art, workshops, literature, family activities and marketplace. This year saw the festival’s 18th iteration.

In 2008, she spearheaded the Israel at 60 festival in Stanley Park, one of the largest and most visible public celebrations in Jewish community memory.

As director of programming and strategic initiatives, she has a finger in pretty much every pie at the centre, but a particular point of pride is the inclusion department.

“Debbie’s had a very distinct impact on many people’s lives in the community,” said JCC executive director Eldad Goldfarb. “She’s a very caring person, both to her staff and team and to the members of the community, always trying to find what she likes to call the ‘magic moment,’ basically trying to find something good out of the bad and trying to solve problems and make people happy.”

Tabenkin holds a great deal of institutional memory not only of the JCC but of the entire community, Goldfarb added.

“She’s definitely someone whose big shoes are going to be difficult to fill,” he said. “She’s someone who’s got not just the history, but the personal connection to a lot of people in the community.”

In retirement, Tabenkin may do some consulting, spend more time with her three adult children and two grandchildren and she hopes to get back to some exotic adventures. Just before COVID, she returned from Ethiopia. Before that, she visited Uzbekistan. She wants to delve deeper into genealogy and would love to spend a month in Turkey investigating that branch of her family.

She looks back with more than fondness.

“I truly love this place,” she said. “My whole family has benefited so much. I always say a membership to the JCC buys you 15 extra years of your life. You’re keeping healthy, you’re working out, you’re with people, you’re not isolated. It’s truly a place where everyone can be together, it doesn’t matter what your socioeconomic background is, it doesn’t matter your religion. It’s a place where we all get to be together. It’s our living room.”

Format ImagePosted on December 17, 2021December 16, 2021Author Pat JohnsonCategories LocalTags community engagement, Debbie Setton Tabenkin, diversity, Eldad Goldfarb, immigration, JCC, Jewish Community Centre, retirement, travel
נסיעה לישראל בעידן הקוביד חלק ב

נסיעה לישראל בעידן הקוביד חלק ב

הכנסות לנסיעות בימים אלה הרבה יותר מסובכות בגלל תקנות הקוביד, השונות בין מדינה למדינה. אני טסתי ברחבי העולם פעמים רבות אך הפעם הטיסה לישראל ובחזרה עם עצירת ביניים באירופה מורכבת מאוד.

נדרשתי להקדיש מספר לא מבוטל של ימים ללמוד את הנושא, ובעיקר להתייעץ עם אחרים שכבר טסו לישראל, בעיקר מקנדה. ניסיונם חשוב לי מאוד כיוון שלא לא היה מושג בנושא, עד שפתחתי בהכנות לנסיעה בדצמבר. אני מתחיל עם ישראל לבקר את אמי ומשם ממשיך לגרמניה והולנד, כאשר מספר הנדבקים בשתי מדינות אלה גדל בימים האחרונים.

מזה חודשים ארוכים אני מתכנן את הנסיעה לישראל ונאלצתי לדחותה בגלל המגבלות השונות. הפעם אני מקווה התכנון יצא אל הפועל ואנחת בישראל בראשית דצמבר. הפעם בניגוד לביקורים קודמים שלי בתל אביב, אני מתכנן להקצות את מרבית זמני להיום עם אמי.

בשלב ראשון הבנתי שעלי לעבור ארבע בדיקות קוביד בנסיעה זו. הראשונה כאן בוונקובר עד שבעים ושתיים שעות לפני ההמראה, השנייה מיד עם הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון, השלישית בתל אביב עד שבעים ושתיים שעות לפני ההמראה לאירופה, והרביעית באמסטרדם שבעים ושתיים שעות לפני ההמראה בחזרה לוונקובר. למרבית הפלא בדיקות קוביד בקנדה עבור הטסים נחשבות משום מה ליקרות בעולם. הבדיקה כאן עולה לי כמאתיים דולר. להערכתי עלות שלוש הבדיקות הנוספות (בישראל ובאירופה) יעלו לי גם כן ביחד כמאתיים דולר. כך שעלויות הנסיעה מתייקרות משמעותית.

לשמחתי הצלחתי לקבל חיסון שלישי של פייזר לקראת הנסיעה וזה אמור להקל עלי לעבור בין המדינות, וכמובן לשמור על בריאותי. יש לי כבר את פספורט החיסונים של הממשלה הפדרלית הקנדית שרק הוא טוב לנסיעות בעולם, בניגוד לפספורט החיסונים של ממשלת בריטיש קולומביה.

ומה קורה בנושא הטפסים: בעשרים וארבע השעות האחרונות לפני הנחיתה בישראל עלי למלא טופס מיוחד בנושא הקוביד מטעם מדינת ישראל. בעשרים וארבע השעות האחרונות לפני עזיבת ישראל עלי למלא שוב טופס מיוחד בנושא הקוביד מטעם מדינת ישראל. עם הנחיתה באמסטרדם עלי למלא טופס מיוחד בנושא הקוביד מטעם מדינת הולנד. ועם הנחיתה בברלין עלי למלא טופס מיוחד בנושא הקוביד מטעם מדינת גרמניה. עדיין לא ברור לי האם בשעת החזרה לאמסטרדם עלי למלא שוב טופס מיוחד בנושא הקוביד מטעם מדינת הולנד. לפני הנחיתה בקנדה עלי למלא את אפליקציית ארייבקאן בנושא הקוביד מטעם ממשלת קנדה. בקיצור לא חסרה לי עבודה בנושא הטפסים השונים.

אני מעריך שצפויים לי עדיין מספר נעלמים הקשורים בתקנות הקוביד של כל שלוש המדינות בהן אבקר, וכן של קנדה, שאינני יכול לחזות מראש. אני מאמין שהיערכותי הרצינית מראש וכן העובדה שקיבלתי כבר חיסון שלישי, יעזרו לי לעבור את כל המכשולים הבירוקרטים הצפויים לי בנסיעה מורכבת זו.

מספר מילים על השינויים בטיסות שגרמו לי להפסיד יום אחד מהביקור בתל אביב. כיוון שחברות התעופה מנסות להתייעל ולאחד טיסות כדי למלא אותן בנוסעים, הכרטיס שלי שונה כבר חמש פעמים. אני מניח שלא יהיו עוד שינויים כי אחרת אאלץ לבטל את כל הנסיעה. במקור הייתי אמור לטוס מוונקובר לפריז ביום שלישי אחר הצהרים, לנחות למחרת (רביעי) בבוקר. ולאחר המתנה של כשעה וחצי לצאת בטיסה לתל אביב ולנחות שם אחר הצהרים. כאמור הטיסה הזאת בוטלה ולאחריה בוטלו עוד שלוש טיסות שלי, ולבסוף מתברר שאגיע לתל אביב רק ביום חמישי לפנות בוקר.

Format ImagePosted on December 15, 2021December 1, 2021Author Roni RachmaniCategories עניין בחדשותTags COVID, family, flights, Israel, travel, vaccine, חיסון, טיסות, ישראל, לִנְסוֹעַ, משפחה, קוביד
נסיעה לישראל בעידן הקוביד

נסיעה לישראל בעידן הקוביד

אבי, משה רחמני, נפטר בראשית פברואר השנה מסיבוכים רפואיים לאחר שנדבק בקוביד, בבית החולים בתל אביב. בן תשעים ואחת היה במותו וזה לא היה פשוט עבורי לצפות בטקס הלווייתו באמצעות ‘זום’ מוונקובר. כמה עשרות בני משפחה וחברים הורשו להגיע לבית הקברות האזרחי של קיבוץ מעלה החמישה. ואני שלא יכולתי לטוס אז לישראל – עמדתי כל זמן הטקס (שנערך בשעתיים לפנות בוקר לפי שעון ונקובר) וצפיתי בו באמצעות מסך המחשב – כמעט בחוסר אונים מוחלט.

מאז אני מנסה לתכנן נסיעה לישראל ולבקר את אימי, לוצי רחמני, בת התשעים ושתיים, כדי לשהות במחיצתה לאחר חודשים ארוכים וקשים כל כך לה ולכולנו. כל פעם אני מתכנן את הנסיעה ואז נאלץ לדחותה בגלל המגבלות השונות. הפעם אני מקווה שהתכנון יצא אל הפועל ואנחת בישראל בראשית דצמבר. כך אוכל סוף סוף להיות עם אמא, לדאוג לה, לדבר עימה ולחזק את ידה, לאחר אולי השנה הקשה ביותר בחיים הארוכים שלה.

הפעם בניגוד לביקורים קודמים שלי בתל אביב, אני מתכנן להקצות את מרבית זמני להיום עם אמא. בעיקר בשעות אחר הצהרים והערב, כדי שלא תרגיש שהיא לבד, שהבדידות מקננת בה. רוצה אני קצת לשמח אותה, קצת להקל עליה וקצת לשמוע אותה.

הביקורים שלי בישראל בדרך כלל נערכים אחת לשנה או שנתיים, מאז הגרתי לוונקובר לפני כשבעה עשרה שנים. טיסה מוונקובר לתל אביב היא משימה לא פשוטה כלל ועיקר ועוד בעידן הקוביד, הקשיים רבים הרבה יותר.

אין טיסות ישרות מכאן לשם ועומדות בפני מספר אפשרויות: לטוס ללוס אנג’לס ומשם ישירות לתל אביב. לטוס לטורונטו ומשם ישירות לתל אביב. או לטוס לאירופה (למדינות כמו הולנד, בריטניה, צרפת או גרמניה) ומשם להמשיך לתל אביב. אני בדרך כלל מעדיף לטוס דרך אירופה ולעשות חניית ביניים אחרי הביקור בישראל, כך שאוכל באמת לנוח למספר ימים ולהנות ממה שאירופה המקסימה עבורי יכולה להציע, ובעיקר בנושאי תרבות.

לכן כמו כל נסיעה בשנים האחרונות החלטתי לטוס תחילה לתל אביב, תוך החלפת מטוס באמסטרדם. ובחזרה להתעכב למספר ימים באמסטרדם ואף לקפוץ לביקור קצר להמבורג, כדי לפגוש את חברי הוותיק, נתן יריב, בן התשעים ושלוש. אנו הכרנו לפני כעשרים וחמש שנים עת גר עם אשתו באמסטרדם. יריב היה בעברו מפיק של סרטים תיעודיים וכך הכרנו. הוא עשה סרט בישראל על יהודים שרצחו יהודים, בעקבות רצח רבין. שני עיתונאים בישראל שידעו על כך הכירו בינו וביני. מאז אנו חברים ולכן אני מתכנן לבקר אותו ואת אשתו שוב בהמבורג לאחר הביקור בתל אביב.

לסיום הנסיעה הנוכחית אשהה מספר ימים באמסטרדם כדי לנוח מכל מה שמתוכנן לי בנסיעה מסובכת זו, ולפני שאני חוזר לעבודה במלוא המרץ לקראת סיום השנה. אני משמש מבקר בחברה פיננסית ולא חסרה לי עבודה בעיקר לקראות סוף השנה.

את הכרטיס לטיול הנוכחי רכשתי כבר בחודש יולי כיוון שהמחירים לא מפסיקים לעלות. מצאתי אז שהמחירים הזולים ביותר לטיסות שהן בראשית דצמבר ועוד לפני חג המולד, המשמש אחד מהחגים העמוסים ביותר בתחום התיירות העולמית.

ידעתי אז שמצפים לי קשיים רבים בהכנות לנסיעה בגלל מגבלות ותקנות הקוביד, שהן שונות ממדינה למדינה. בקיצור לא פשוט לטוס בימים אלה. אין ספק שאם לא היה מדובר באמי לא הייתי נוסע. הצעתי לכל מי שמעונין לשמוע שלא לטוס בימים אלה אם הוא לא חייב.

Format ImagePosted on December 8, 2021December 1, 2021Author Roni RachmaniCategories עניין בחדשותTags COVID, family, flights, Israel, travel, טיסות, ישראל, לִנְסוֹעַ, משפחה, קוביד
חופשות מקומיות

חופשות מקומיות

הביקור בטופינו התפרש על פני לילה אחד

בפעמיים האחרונות כתבתי ארוכות על הטיול הטוב שעשיתי לוויקטוריה הבירה של מחוז בריטיש קולומביה. זאת בעידן הקוביד כאשר אי אפשר לטוס יותר לאירופה שאני אוהב אלה “רק” לטייל במחוז היפה שלנו.

לאחרונה הספקתי לבקר בשני מקומות בבריטיש קולומביה לראשונה מאז עברתי לקנדה לפני למעלה משש עשרה שנה. הראשון שלא היה מעניין במיוחד – היה לעיירה טופינו בקצה הרחוק (המערבי) של האי ונקובר והשני שהיה מאוד מעניין – היה העיר קולונה בעמק אוקנגן.

לטופינו טסתי במטוס הים שנוחת במים כך שפגשתי מעט נוסעים בטרמינלים הקטנים של ונקובר ושל טופינו. הטיסה לטופינו נמשכה שישים וחמש דקות ובמטוס הקטן מלבד הטייס היו עוד שתי נוסעות. הנוף מהמטוס שטס בגובה נמוך מרשים ביותר. תחילה רואים את פארק סנטלי ולאחר מכן את מי האוקיאנוס השקט השקטים בדרך לאי ונקובר. גם חציית האי מהצד המזרחי למערבי כדי להגיע לטופינו יפה ביותר.

photo - Tofino - Totem poleטופינו היא עיירה קטנה שמונה בסך הכול כאלפיים תושבים. מרבית התיירים באים אליה כדי לגלוש בגלים הגבוהים של האוקיאנוס או לעשות ספורט אתגרי אחר. וכן לטייל ביערות הגשם ובסביבה.

בגלל מגפת הקוביד האיים של האינדיאנים שסמוכים לטופינו היו סגורים למטיילים ולכן נאצלתי להסתפק בטופינו הקטנה בלבד. בתור תייר שמחפש תרבות לא מצאתי הרבה לעצמי בטופינו. לאחר הנחיתה הלכתי ברגל בערך כרבע שעה למלון מאק הממוקם ברחוב הראשון בסמוך למים. המלון היה נחמד ונקי אך בגלל המגפה הקפטריה שלו הייתה סגורה ולכן אכלתי במסעדות בחוץ.

הביקור בטופינו התפרש על פני לילה אחד בלבד וטוב שכך מבחינתי כי לא מצאתי עניין בעיירה הקטנה והנידחת הזו. ירדתי לחוף הים הפראי וטיילתי להנאתי. לאחר מכן הסתובבתי במרכז העיירה הקטן ומצאתי קפה נחמד לאחר הצהריים. בחיפושי הנואשים אחר תרבות מצאתי את הגלריה של רועי הנרי ויקרס. מדובר באמן אינדיאני (בן שבעים וחמש כיום) שזכה להכרה ברחבי העולם ואף קיבל פרסים רבים. רכשתי ספר שמכיל את היצירות שלו אותו הבאתי כמתנה לבת זוגתי בוונקובר. לאחר הביקור בגלריה המעניינת חיפשתי מקום לארוחת ערב. מתברר שבערב בטופינו ישנן ארבע מסעדות פתוחות וחוץ מזה כל העיירה סגורה. לאחר הארוחה הסתובבתי קצת באזור ומצאתי שתושבי העיירה הולכים לישון מוקדם מאוד. אחרי שמונה בערב הכול חשוך וסגור.

למחרת בשעות הצהריים המוקדמות הייתי אמור לטוס בחזרה לוונקובר במטוס הימי אך בגלל הערפל הכבד הטיסה בוטלה לצערי. כיוון שבקו טופינו ונקובר יש רק טיסה יומית אחת של המטוס הימי הבנתי שלא אוכל באותו יום לעשות את הדרך חזרה עמו כאמור בגלל הערפל. בנוסף הייתה טיסה אחת בלבד של מטוס רגיל (מופעל על ידי חברת פיסיפיק קוסטל) אך היא כבר יצאה לכיוון ונקובר. לכן לא הייתה לי בררה אלה לחפש אוטובוס הביתה.

למזלי ברגע האחרון מצאתי אוטובוס בקו טופינו אל העיר נאיימו שבמזרח האי ונקובר. היה זה אוטובוס קטן והנסיעה נמשכה כארבע עשות תמימות. באמצע נאלצנו לעצור לחצי שעה כיוון שתיקנו את הכביש בין טופינו לננאיימו. לאחר מכן עצרנו למספר דקות לשתייה ושירותים בפורט אלברני ומשם הגענו במהירות יחסית לננאיימו. המעבורת עדיין לא עזבה את המעגן בנניאמו, כך שיכולתי לעלות עליה ולשוט בנוחות לעבר ווסט ונקובר. משם מצאתי אוטובוס מהיר לדאון טאון ונקובר והגעתי סוף סוף הביתה. אם כן הדרך חזרה נמשכה שעות מרובות עד שהגענו לוונקובר.

Format ImagePosted on May 5, 2021May 5, 2021Author Roni RachmaniCategories עניין בחדשותTags British Columbia, corona test, coronavirus, COVID-19, gallery, Roy Henry Vickers, Tofino, travel, בדיקה לקורונה, בריטיש קולומביה, גלריה, טופינו, לנסוע, קורונה, רועי הנרי ויקרס
‘ימים טובים חלק ב

‘ימים טובים חלק ב

במשך שנים נעשו עבודות נרחבות של שימור וטיפול בציינה טאון של וקיטוריה, וכנראה לעיריית ויקטוריה, לקהילה הסינית ולשאר התושבים זה חשוב מאוד.
(רוני רחמני)

כפי שציינתי ברשימה הקודמת לאחר שעברתי בדיקת קורונה שתוצאותיה היו שליליות, החלטתי לצאת סוף סוף לחופשה קצרה בעיר ויקטוריה – בירת מחוז בריטיש קולומביה.

לאחר הביקור בגלריית באטמן המעניינת יצאתי ביום שישי לסיור מודרך בסירה באזור נמל ויקטוריה. הסיור בסירה הקטנה (מאותו דגם של הסירות השטות בוונקובר – מהאי גרנוויל ואליו), כרוך בתשלום של שלושים ושניים דולר. לא זול כיוון שמדובר בסיור בן ארבעים וחמש דקות בלבד אך שווה כל דקה. המדריך המנוסה שהשיט את הסירה הסביר לעומק את ההיסטוריה של ויקטוריה, האינדיאנים שכרגיל היו המתיישבים הראשונים כאן, הבריטים, האמריקנים וכמובן הקנדים. מתברר שחברת הרכבות היא שבנתה את מלון אמפרס המפואר, שמנוהל כיום על ידי רשת פיירמונט היוקרתית. המלון נבנה על קרקע בוצית שיובשה וכך גם נוקה כל האזור שהיה מלא בפסולת רעילה ממפעלים תעשייתיים שונים. עוד מתברר שלאחרונה משפחת בוסה האיטלקית רכשה את מלון אמפרס במחיר זול במיוחד שעומד על כארבעים וחמישה מיליון דולר. לא ברור למדריך ולנו כיצד הם שילמו כל כך מעט על מבנה מפואר וגדול. מכל מקום בשלב זה רשת פיירמונט עדיין מנהלת את המלון ולא ידוע מה יקרה לאחר שיסתיים החוזה עמה. אגב משפחת בוסה מחזיקה גם בחברת בנייה שבונה ללא הפסק בוונקובר ובסביבה. המדריך הסביר כיצד אוניות ענק של קווי שייט שמפעילים קרוזים מפוארים, עוגנות בנמל וקיטוריה, לאחר שהגיעו מארה”ב והן בדרכן לאלסקה. בוונקובר קשה לאוניות הענקיות לעבור מתחת לגשר ליונס גייט בדרכן לעגינה בקנדה פלייס שבנמל ונקובר. לעומת זאת בנמל של ויקטוריה אין לאוניות שום מגבלות בגלל גודלן. לקראת סיום הסיור ראינו בתים צפים בהם גרים תושבים מקומיים וכן אזור תעשייתי באו עוגנות אוניות משא, שמובילות גרוטאות של מתכת למפעל סיאטל.

את הערב סיימתי בארוחה טובה במסעדת קקטוס שבעיר ובעידן הקוביד ישבנו בחוץ. כהרגלי אכלתי סלט בריא בתוספת נתחי עוף רזים. כוס יין אדום משובח תוצרת ארגנטינה הנעים את הזמן.

photo - Detail on building in Victoria's Chinatown
(רוני רחמני)

ביום שבת ארגנתי לעצמי שני סיורים מודרכים רגליים: הראשון – בציינה טאון המעניינת של ויקטוריה. בניגוד לוונקובר ציינה טאון בוויקטוריה נקייה להפליא (כמו זו של מונטריאול בקוויבק). הסיור היה מרתק ושמענו הסברים על הציינה טאון הראשונה בקנדה. הסינים הגיעו תחילה בעידן הבהלה לזהב. לאחר מכן פתחו מפעלים למכירת סם האופיום כאשר בשעתו זה היה חוקי. לאחר שהממשלה הקנדית קבעה שהתעסקות באופיום אינה חוקית עוד, הציינה טאון של ויקטוריה החלה לגסוס ואז התפתחה דווקא הציינה טאון של ונקובר. במשך שנים נעשו עבודות נרחבות של שימור וטיפול בציינה טאון של וקיטוריה, וכנראה לעיריית ויקטוריה, לקהילה הסינית ולשאר התושבים זה חשוב מאוד. לעומת זאת בוונקובר נראה שלאף אחד לא אכפת שציינה טאון המקומית גוססת, מלוכלכת, בתים נוטים להתפורר והומלסים רבים הפכו את הרחובות באזור לביתם הפרטי. פשוט מביש.

את הביקור המוצלח בוויקטוריה חתמתי בסיור מורדך נוסף והפעם בנושא ההיסטוריה העשירה של העיר. המדריך סיפר לנו על המלחמות המקומיות, השליטה הבריטית, ההתנגדות ולבסוף ההסכמה להצטרף לקנדה תוך הבטחה להקמת רשת פסי רכבת. שמענו בהפתעה כי לוויקטוריה היה גם צד אפל וחשוך בעיקר באותם ימים של תקופת הבהלה לזהב. רבים מהעובדים שנשכרו לביצוע המלאכה בזבזו את כספם על שתיית אלכוהול מרובה בעיר. אחרים מצאו להם נערות ליווי וחגגו עימן עד השעות המאוחרות של הלילה.

Format ImagePosted on April 22, 2021April 22, 2021Author Roni RachmaniCategories עניין בחדשותTags Chinatown, corona test, coronavirus, COVID-19, history, travel, Victoria, בדיקה לקורונה, היסטוריה, וויקטוריה, לנסוע, ציינה טאון, קורונה
ימים טובים

ימים טובים

בדיקה שלילית לקורונה ונסיעה לוויקטוריה
(רוני רחמני)

בימים אלה של המגפה שלא מרפה מחיינו החלטתי שהגיע הזמן לעשות בדיקה לגלות באם חליתי בקורונה. הבדיקה נעשית במהירות לאחר תהליך רישום קצר במבנה של מערכת הבריאות המקומית, שאגב נמצא במרחק של פחות מעשר דקות הליכה מביתי בדאון טאון ונקובר.

הרגשתי כמעט בוודאות שהתוצאות הבדיקה יהיו שליליות ולא טעיתי. האחות הכניסה מקלון מצופה בצמר גפן עמוק לנחיר השמאלי של האף שלי וההרגשה הייתה מאוד לא נעימה. היא ספרה עשר שניות והוציאה את מקלון הבדיקה לרווחתי. לאחר מכן עזבתי את המקום במהירות והמתנתי בדריכות לצואות הרשמיות. כעבור בערך כעשרים וארבע שעות קיבלתי הודעת אס-אם-אס ממערכת הבריאות כי תוצאת בדיקת הקורונה שעשיתי היא שלילית. לאחר מכן בנוסף קיבלתי שיחת טלפון מעובדת מערכת הבריאות שאשררה את הודעת האס-אם-סם ואמרה לי שוב שתוצאות של הבדיקה שליליות.

שמחתי מאוד לדעת שלמרות שלמעלה משנה של מגפה, הצלחתי לשמור על עצמי ולהימנע מלהיבדק בחיידק הנורא הזה. יש לזכור שנושא הקורונה הוא מאוד רגיש עבורי, בעיקר כיוון שאבי נדבק בחיידק ולאחר כשבועיים נפטר ממנו. אבי בן התשעים ואחת היה חולה ונחלש מאוד בחודשים האחרונים. בסוף חודש ינואר השנה הוא אושפז בבית החולים איכילוב שבתל אביב שלא רחוק מבית הורי. בבית החולים הוא נדבק בקורונה ולאחר כשבועיים נפטר מסיבוכים קשים. הרגשתי מקרוב את הנזקים האיומים שמגפת הקורונה עושה לנו, לחיינו, לקרובים כמו גם לרחוקים. אני לצערי לא יכולתי לעזוב את ונקובר ולהגיע להלווייתו שהתקיימה בבית הקברות האזרחי של קיבוץ מעלי החמישה שליד ירושלים, בגלל שקשה היה מאוד לטוס מכאן בעת הזו. לפחות שתיים-שלוש עצירות בדרך ואני הייתי צריך אז בנוסף לקבל אישור מיוחד ממשלת ישראל להגיע להלוויה. לאחר מכן היה עלי להיכנס לסגר באיזה שהיא מלונית בישראל למשך כשבועיים ימים. ובחזרה לקנדה הייתי צריך לעבור הליך סיוטי דומה. החלטנו לכן במשפחתי שלא אטוס. זו הייתה החלטה קשה אך מתבקשת בימים אלה.

לאחר שכאמור בדיקת הקורונה שלי הייתה שלילית הדפסתי את התוצאות במקרה ומישהו יזדקק לראות את המסמך מקרוב. מבחינתי קיבלתי אור ירוק לצאת לחופשה קלה במחוז שלי בריטיש קולומביה, לאחר חודשים ארוכים של שהייה בבית. מצאתי דיל טוב וזול לעיר הבירה של המחוז ויקטוריה, וטסתי לשם לשלושה לילות בסך הכול. לקחתי מלון בדאון טאון ויקטוריה במיקום מצוין וגם לא היה יקר מדי. הגעתי ביום חמישי אחר הצהריים ועזבתי בחזרה לוונקובר בראשון בבוקר. הטיסות אגב בוצעו במטוסי הים הנוחתים במים, כך שפגשתי מעט נוסעים בטרמינלים הקטנים בוונקובר ובוויקטוריה, וגם בטיסות עצמן.

photo - I visited the Bateman Gallery near the County House
ביקרתי בגלריית באטמן הקרובה לבית הפרלמנט של המחוז

בוויקטוריה סידרתי לעצמי סדר יום עמוס בכל שלושת ימי השהות שלי בעיר היפה והשקטה הזו. עם הנחיתה ביום חמישי אחר הצהריים, הלכתי ברגל מהמלון לגלריה לאמנות שבעיר. התרשמתי מעבודות סיניות ויפניות במיוחד. בערב אכלתי במסעדה המקומית הצופה אל המים.

בשישי בבוקר יצאתי לבקר במוזיאון הימי הקרוב לית המלון. לא התרשמתי יותר מיד ממה שראיתי ולאחר מספר דקות עברתי לגן החיות לחרקים שדווקא מאוד עניין אותי. לראשונה ראיתי מול עיני עשרות חרקים ממינים שונים בתוך בתי זכוכית גדולים. חלקם נחים בעצלות והחלק האחר לא מפסיק לנוע. ההסברים מהמדריך המקומי היו מאלפים.

לאחר מכן ביקרתי בגלריית באטמן הקרובה לבית הפרלמנט של המחוז. הוצגו שם תערוכות של צילומים וציורים של נופים ובעלי חיים. היה מאוד מעניין ומרשים לצפות בהן.

ההמשך יבוא.

Format ImagePosted on April 14, 2021April 22, 2021Author Roni RachmaniCategories עניין בחדשותTags corona test, coronavirus, COVID-19, death, mourn, travel, Victoria, בדיקה לקורונה, וויקטוריה, להתאבל, לנסוע, מוות, קורונה

New measures for milestones

This summer, we passed signs along the Trans-Canada Highway. These are the ones that mark 10 kilometres, one kilometre at a time, allowing drivers to see if their vehicle’s odometer is properly calibrated. My kids haven’t done much in the way of long-distance car trips, and this was a novelty for them, like seeing horses, cows and fields of canola and flax flowers.

I was driving my kids out of town to social distance and pick berries at a farm on the prairies. In the middle of the day, we took a dip in Lake Manitoba at Delta Beach before driving home. The water was shallow and tepid, the sand dark-looking and the humidex 40. I sat huddled under a towel, trying to keep from roasting in the sun. My kids had a blast. I think this kind of outing will be something they’ll remember for a long time, even as I think of nicer beaches we should have tried, perhaps on a cooler or breezier day.

I was considering this afterwards, “in the rear-view mirror,” as I continued to read my page of Talmud each day. Part of doing Daf Yomi, for me, is seeing how the rabbis compare and discuss things. For instance, one rabbi might indicate the custom or halachah (Jewish law) in his town, while another says, no, that’s not how it’s done … someplace else. Even when the rabbis are living right in the same place, their perception differs in terms of how things go and what is acceptable. It’s all relative. Their efforts to define and shape Jewish law in a new age, after the loss of the Temple, required all kinds of careful legal arguments, and much of it is illustrated with anecdotes and backed up by quotes from Torah.

However, in Eruvin 6b, it’s made clear that one can’t just decide to follow “all the stringent rules” or all the lenient ones. Instead, we must choose one or the other, and demonstrate internal consistency and intellectual integrity. You can’t just follow parts of Beit Hillel or parts of Beit Shammai. A person who just does the strict things laid out by both Hillel and Shammai, who is he? “The fool walks in darkness.” (Ecclesiastes 2:14) The person who always chooses the easy, most lenient path is flat-out “a wicked person.”

Much of daily life revolves around these comparisons and measurements we make. As a parent, I’m often striving for internal consistency, while knowing all the time that much of what is going on in the world doesn’t make sense to me. It certainly isn’t consistent! How do we find helpful rules and guidelines as everything changes around us?

For one thing, we can look back through literature (Talmud) and (Jewish) history to find comparisons and role models, and this helps me at times. I know that, while this particular virus, COVID-19, may be new, many of the challenges we’re facing aren’t. Just as the rabbis used their experiences to compare and measure and create talmudic Jewish guidelines, we must rely on our education and experiences to navigate this time.

When I thought about it, I realized how many of my usual kilometre markers had changed. A “normal” summer for me as a kid involved summer camp and a family vacation, neither of which happened this year for my kids. A “normal” school year, beginning in September, might revolve around school bus rides, tests, grades, holiday gatherings and aiming towards things like bar mitzvah or graduation or other life events.

However, thinking critically doesn’t always mean that we must compare something to a fixed standard, or the way things ought to be or used to be. It might mean that we’re able to take the available evidence, compare things, and make meaning about what’s happening, instead. It may mean drawing conclusions from the available evidence.

Our evidence? This summer, my household has had far more family time. There’s been time for free play and day trips, spontaneous water play in the yard, long dog walks, ice creams, gardening, and even time for reading in the cool basement on very hot days. Despite some car repairs and the loss of much of my freelance work, our finances have actually been OK – because we have nowhere to go! (We haven’t spent money on a big trip to visit our relatives in the United States, for one thing.)

Like nearly everybody else, we’ve skipped big gatherings for school, holidays and birthdays. We’ve charted a different course. And, when I thought back to the markers on our day trip, I realized something. My car, purchased in the United States, measures distance in miles, so I can’t check my odometer on the Trans-Canada! Comparing kilometre markers in a car odometer that works in miles? That’s an apples to oranges comparison. It doesn’t work.

So, the introverts in our house didn’t have camp or anything “normal,” but also didn’t really mind missing the annual big events – no weddings, bar mitzvahs or graduation parties this year. Instead, my kids grew big cucumbers, learned to swim better, dug sandcastles, read many mystery stories out loud during our family “reading group” and practised cursive. Small markers, but still important ones.

Like the rabbis, we parsed out what made the experience meaningful during a difficult time. In the end, miles or kilometres, we made the same trip. Comparisons bring us understanding, order and sometimes even enjoyment, no matter how far we drive or how we measure it. If you’re sad about missing major milestones, it might be time to change the measurements you’re using. No matter what markers you use, you’ll find you still traveled a long ways this summer, metaphorically or literally. It’s all in how you use and view the comparisons.

Joanne Seiff has written regularly for CBC Manitoba and various Jewish publications. She is the author of three books, including From the Outside In: Jewish Post Columns 2015-2016, a collection of essays available for digital download or as a paperback from Amazon. Check her out on Instagram @yrnspinner or at joanneseiff.blogspot.com.

Format ImagePosted on August 28, 2020August 27, 2020Author Joanne SeiffCategories Op-EdTags coronavirus, COVID-19, Judaism, lifestyle, milestones, Talmud, travel

Posts navigation

Page 1 Page 2 … Page 4 Next page
Proudly powered by WordPress