Justin Trudeau

ראש ממשלת קנדה: אמשיך להתנגד לארגון הקורא להחרמת ישראל

(צילום: Pixabay)

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, הודיע כי ימשיך להתנגד לארגון הבינלאומי הקורא להחרמת ישראל – הדי.בי.אס. דבריו של טרודו נאמרו בשבוע שעבר במסגרת כנס בחירות פתוח לכל שהתקיים בעיר סנט קטרינס שבמחוז אונטריו. ראש הממשלה השיב לאחד מהשואלים שביקש לבדוק האם הוא מתכוון להתנצל על כך, שגינה בעבר את ארגון הדי.בי.אס. טרודו אמר בתגובה לשאלה: “כשיש ארגונים כמו הדי.בי.אס שמחפשים להציג דמוניזציה ודה-לגיטימציה למדינת ישראל, וכשיש סטודנטים שמפחדים להגיע לאוניברסיטאות ולמכללות בקנדה בגלל דתם, חייבים להכיר בכך שיש דברים שלא מקובלים כלל. אסור לאף אחד להפלות אם לגרום לאנשים להרגיש שלא בטוח בגלל הדת שלהם. וזה בדיוק מה שארגון הדי.בי.אס עושה. אנטישמיות הייתה קיימת ומוכרת בעבר. וגם היום המתקפות נגד העם היהודי מהוות אחוז גבוה בקרב פשעי השנאה בקנדה ובעולם כולו. עלינו להבין שחלק מהאנטישמיות כיום מנוהלת לא רק נגד יחידים, אלא גם נגד מדינת ישראל בכלל. עלינו להיזהר לכן שלא לתמוך באנטשימיות החדשה הזו – שמבקרת וקוראת לעשות חרם על ישראל”.

תסריט שעוסק בגזענות נגד יהודים עלה לגמר פסטיבל סרטי נעורים

שני אחים שעלו עם משפחתם מקנדה לישראל וגרים כיום באשקלון, זאת לאחר שהם ומשפחתם סבלו לטענתם מגל אנטישמיות. האחים החליטו לעשות על זה סרט. התסריט שהוא בעצם מתאר את סיפור חייהם המעניין, עלה לשלב גמר תחרות של פסטיבל סרטי נעורים ארצי בישראל. כעת הם ממתינים לתוצאות הגמר שיפורסמו קרוב לוודאי במהלך החודש הקרוב.

האחים חיים (בן השמונה עשרה) ומנחם (בן השבעה עשרה) לבית סמיערק, לומדים כיום במגמת תקשורת בישיבת צביה אשר באשקלון. התסריט שלהם משתתף בגמר התחרות הארצית של התסריט הטוב ביותר בפסטיבל סרטי נעורים, לזכרו של התלמיד מתן בד”ט שנפטר לפני שש עשרה שנים (שתיים עשרה שנים שנים לאחר שמוחו נפגע בצורה קשה מהלך תאונת צלילה באילת, כאשר היה זה בזמן טיול שנתי בכיתה י”ב). בגמר התחרות משתתפים בנוסף עוד ארבעה תסריטים נבחרים. זאת מתוך שבעים תסריטים שהגיעו לשלב הראשון בתחרות מכל רחבי הארץ.

התסריט אותו כתבו כאמור שני האחים עוסק בנושא גזענות כלפי יהודים בקנדה בכלל, וכלפי המשפחה שלהם בפרט. הגזענות לדבריהם היא זו שגרמה למשפחה לעזוב את קנדה ולעלות לישראל לפני כשנתיים.

האחים סמיערק נחשבים עדיין בישראל על תקן של עולים חדשים, לומדים כיום בישיבת צביה באשקלון. המשפחה כולה המונה שבע נפשות עלתה לישראל: שני ההורים, שני האחים ושלוש אחיות. הם בחרו לגור באשקלון.

בקנדה שני האחים למדו במגמת תקשורת ועתה הם ממשכים את לימודיהם באותה מגמה בישיבה באשקלון. אל הפרוייקט הקולנועי שלהם מצטרפים שני בוגרי מגמת התקשורת בישיבה (אביב סיאני ומאור מיכאלי) אשר יפיקו את סרט, עם יזכה במקום הראשון בתחרות. השופטים בגמר התחרות (בהם: נציגי עיריית רעננה, נציגי בנק מזרחי-טפחות ונציגי משרד החינוך) וכן גם נציגי המשפחות התרשמו מאוד מהתסריט והסיפור האישי של שני האחים.

חיים סמיערק אומר על הפרוייקט שלו ושל אחיו הצעיר מנחם: “אני חושב שזה תסריט ממש טוב. מדובר בסיפור האישי שלנו שחווינו בקנדה. חשוב לנו לספר זאת לכולם. נפלה בידינו ההזדמנות לעלות לגמר תחרות הסרטים. במידה ונזכה בתחרות וכך גם יתאפשר להקהל נרחב לצפות בסרט שלנו – תהיה זאת ממש גאווה בשבילנו”. במהלך החודש הקרוב יקבלו האחים תשובה אם התסריט שלהם זכה במקום הראשון בתחרות החשובה.

Opening Pandora’s box

Maxime Bernier quit the Conservative party last week, at the precise moment that Conservatives from across the country were gathering in Halifax for their national convention, preparing for the federal election that is 13 months away.

Canadian political history would suggest that the former cabinet minister’s departure and his promise to form a new federal political party will be little more than a footnote in the history books when all is written.

The ostensible point of division between Bernier, who came a very close second to Andrew Scheer in last year’s Conservative leadership contest, is supply management. Supply management is an agricultural policy that limits supply in an attempt to stabilize prices so that Canadian farmers can make a decent living. It’s the reason we pay what we do for cheese, milk and poultry and it is prefaced on the understanding that the few extra dollars we pay weekly keeps the agricultural sector viable.

Bernier, who lambasted his former party over the issue, is correct. Support for such meddling in the economy is antithetical to conservative economic values. But it is an oddly Canadian consensus by which parties across the spectrum essentially accede to the status quo for political, if not policy, reasons. Opponents of Bernier in last year’s leadership race expressed fears that his opposition to supply management would undermine the Conservatives precisely where they are most popular: in rural Canada.

If less interventionist economic policies become the basis for Bernier’s new political party, it is hard to imagine how it will catch fire among Canadian voters. From a political standpoint, such a platform seems like a loser from the gate.

But there is a potential wild card in this scenario. Though he skirted the subject during his news conference last week, Bernier’s recent social media statements play to xenophobic, anti-immigrant sentiments. This, far more than economics, has the potential to get the attention of Canadian voters.

The Liberal government under Prime Minister Justin Trudeau likes to be associated with openness and a welcoming diversity, which contrasts nicely with developments to the south. But a recent poll suggests Canadians may not be as settled on this approach as some of us would like to believe.

The poll asked whether Canadians believed that there are too few, too many or the right number of immigrants to Canada. Overall, 18% of Canadians said there are too few immigrants coming to Canada, while 38% said there were too many and another 38% said the numbers were about right. The poll’s breakdown by party label indicates just how divisive this discussion could become. Only 12% of self-declared Liberals said that Canada has too many immigrants, while 73% of Conservatives hold that position.

Canadians, to an extent, have avoided opening a Pandora’s box in the form of a national discussion about immigration, perhaps happy in our complacency and self-image as a welcoming place. If Bernier’s new party – or, indeed, if the Conservatives – see an opening, we may be about to lift the lid somewhat on this issue.

If Bernier decides that he has nothing to lose and something to gain from upsetting accepted wisdom, it won’t necessarily prove a winning formula for his new party. However, if, by raising these topics, he forces other parties to articulate more specifically the generalized approach to multiculturalism and diversity that we take for granted, we may be headed for a reckoning on immigration, diversity and openness.

The election of Doug Ford as premier of Ontario suggests that populist messages are not anathema to Canadian voters. The Quebec provincial election, now underway, may very well provide a test case for some of these ideas that challenge our cherished notions of diversity.

When voter turnout hovers around the 50% mark, mobilizing one’s political base can be as crucial as convincing the undecided. If suspicion of outsiders appears likely to excite an identifiable core of the electorate, ambitious politicians will certainly consider how they might benefit by exploiting it.

Confronted by a heckler in Quebec last week, the prime minister shut her down by dismissing her as racist. It turns out, she may well be. But she also may not be the voice in the wilderness that some, including the prime minister, would like to believe. These people, too, will demand to be represented in Parliament and in the national discussion.

The rest of us, then, will need to have more than happy axioms and comforting self-satisfaction if we are to successfully defend diversity, inclusiveness and the social and economic value of new Canadians.

מלחמת דוד בגוליית

קנדה נאבקת על עתידה של בומברדייה מול בואינג האמריקנית שמנסה לחסלה. (צילום: Jean Gagnon)

בעידן דונלד טראמפ קנדה נכנסת לכוננות כללית וממשלתה הליבראלית בראשות, ג’סטין טרודו, מנהלת בין היתר מאבק קשה למען עתידו של קונצרן התעופה בומברדייה איירוספייס מקוויבק, שהענקית האמריקנית בואינג מסיאטל מאיימת לחסלו. מאבק האיתנים הזה מתנהל בשולי הדיונים בשינויים בהסכמי הסחר החופשי של צפון אמריקה (נפטה) שהיקפם מוערך בלמעלה מטריליון דולר, המתנהלים בימים אלה בין ממשלות ארה”ב, קנדה ומקסיקו, לאור דרישותיו של הנשיא האמריקני. שלושה סבבים התקיימו כבר בין נציגי המדינות והדרך עוד ארוכה להגיע להסכמות אם בכלל, בזמן שהמשבר הגדול סביב פרשת בואינג-בומברדייה משאיר טעם מר אצל הקנדים, שחוששים מאוד מהתנהלותו המטורפת של טראמפ, המנהל מלחמות עם כול העולם ואשתו, ללא סימפטיה אפילו עם מדובר במדינה הקרובה ביותר לארה”ב בכל המובנים.

ועל מה נסוב המשבר בין שתי יצרניות המטוסים: בואינג טוענת כי בומברדייה קיבלה מענקי סובסידיה מהממשלה הקנדית (373 מיליון דולר) וממשלת קוויבק (מיליארד דולר), שמנוגדים להסכמי הסחר בין המדינות. גם ממשלת בריטניה העניקה סובסידיה לבומברדייה, כיוון שמפעל גדול שלה נמצא בצפון אירלנד ומעסיק כ-4,500 עובדים. כזכור ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, הצליחה להקים שוב ממשלה, בזכות המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית מצפון אירלנד, והיא רוצה להראות להם שעושה היא הכל למען בומברדייה.

לטענת בואינג הסובסדיות עזרו רבות לבומרדייה להוריד את משמעותית את המחיר בעיסקה עם דלתא (חברת התעופה השנייה בגדולה בארה”ב) שנחתמה ב-2016, לרכישת 125 מטוסים מהסדרה סי שהיא מייצרת. מדובר במטוסים לא גדולים (עד 150 מקומות ישיבה) שמיועדים לטווחי טיסה קצרים ובינוניים בלבד והם נחשבים לחסכוניים בדלק.

בואינג הגישה תביעה כנגד החברה הקנדית למשרד הסחר האמריקני, שפתח בחקירה מואצת ועדיין לא הסתיימה. המשרד החליט עקרונית להטיל מכסים בשיעורים חסרי תקדים של 219% על מכירות מטוסי סדירה סי של בומברדייה, לדלתא ולחברות אמריקניות נוספות, דבר שיהפוך את העיסקות ללא כידאיות. אם באמת יוטל המס הזה יביא הדבר קרוב לוודאי לחיסולה של סדרת הסי, למעט אם בומברדייה תצליח למכור את מטוס הנוסעים החדיש שלה לחברות אירופאיות וסיניות. התאיד הקנדי גם כך מקרטע ולא ברור כלל אם הוא יצליח לשרוד בשנים הבאות, לאור תחרות הולכת וגוברת עם שתי יצרניות המטוסים הענקיות בואינג וארייבוס האירופאית, והיצרנית באותו גודל אמבראר הברזילאית. גם חטיבת הרכבות של התאגיד – בומברדייה טרנספורטיישן (שמספקת רכבות וקטרים לרכבת ישראל) מתקשה לעמוד בתחרות עם יצרניות רכבות שונות, בהן מסין ולאור המיזוג בין סימנס הגרמנית ואלסטום הצרפתית.

הממשלה הקנדית החליטה להשיב מלחמה לכוונות האמריקנים וטרודו לשם שינוי בנאום חריף לתקשורת, הודיע כי ממשלתו לא תדון עם בואינג שתובעת את הממשלה, על עיסקת רכישת שמונים ושמונה מטוסי קרב חדישים לחייל האוויר הקנדי, בהיקפים של בין 15 ל-19 מיליארד דולר. טרודו אף ציין כי ממשלתו נהגה כשורה ובסך הכל היא העניקה הלוואות לבומברדייה. כך טענה גם מיי. הפרמייר של קוויבק, פיליפה קולרד, יצא בחריפות גדולה נגד בואינג על הכוונה לפגוע בבומברדייה, שהמעסיקה אלפי עובדים במחוז. בצרוף כל ראשי האופוזיציה קולרד הודיע כי ינהל מאבק עיקש נגד הגזרות האמריקניות, ושום מטוס או אפילו חלק של בואינג לא יכנס לקנדה כל עוד לא יבוטל המכס הכבד נגד בומברדייה.

בינתיים מתברר כי גם ממשלת ברזיל החליטה לצאת למלחמה נגד בומברדייה באותו נושא שפוגע באמבראר, והיא פנתה כבר לארגון הסחר העולמי.

יחסים מאוד מאוד טובים

ראש ממשלת קנדה, ג‘סטין טרודו ,בדאבוס שהתקיים בשבוע שעבר בשוויץ. (צילום: facebook.com/JustinPJTrudeau)

פגישה נוספת בין ג’סטין טרודו לבנימין נתניהו: השניים נפגשו בשבוע שעבר בדאבוס

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו וראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נפגשו בפעם השנייה. הפגישה הפעם ארעה במסגרת הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס שהתקיים בשבוע שעבר בשוויץ. כנס דאבוס נחשב לאחד האירועים הכלכליים הבינלאומיים החשובים ביותר, ומשתתפים בו גורמים בכירים מכל העולם. בפעם הראשונה מאז טרודו מונה לראש ממשלה בחודש אוקטובר, נפגשו השניים בוועידת האקלים בפריז שנערכה בסוף חודש נובמבר.

נתניהו ציין כי הפגישה הנוכחית בינו ובין טרודו שנערכה בשבוע שעבר הייתה מצויינת “ויש לנו יחסים מאוד מאוד טובים”. כידוע לנתניהו וסטיבן הרפר, ראש הממשלת קנדה הקודם, היו יחסים מצויינים והם נחשבו למנהיגים מקורבים ביותר. עתה נתניהו משתדל לצייר תמונה של עסקים כרגיל וכי גם הוא וטרודו נמצאים במערכת יחסים טובה מאוד. זאת למרות שבממשלת ישראל חששו מאוד מהניצחון של המפלגה הליברלית בחירות הפדרליות האחרונות כאן ותבוסתו של הרפר שעמד בראש מפלגת השמרנים.

עם זאת נתניהו בוודאי לא אהב לשמוע את טרודו מצהיר שוב בנאומו בדאבוס כי הפתרון למשבר הגרעיני עם איראן הוא פוליטי ולא צבאי. וכן על הכרזתו של ראש ממשלת קנדה בתשובות לשאלות שהופנו אליו בכנס, שקנדה אכן מפסיקה להפציץ מטרות של דאע”ש במזרח התיכון.

ג’סטין טרודו צפוי ללכת בדרכו של אביו פייר טרודו ולהנהיג מדיניות מאוזנת במזרח התיכון

ראש ממשלת קנדה הנוכחי, ג’סטין טרודו , כמו אביו, פייר אליוט טרודו ששימש ראש ממשלת קנדה בשנים 1968-1979 ו1980-1984, צפוי להנהיג מערכת יחסים יותר מאוזנת עם ישראל, תוך ניסיון לחזק את הקשרים עם מדינות ערב, שנחלשו מאוד בתקופת ראש הממשלה הקודם, סטיבן הרפר. שר החוץ של טרודו הבן, סטפן דיון, הזדרז מייד אחרי הבחירות והודיע שקנדה מבקשת לחזור לתפקידה המסורתי (לפני עידן הרפר), ולהיות מתווך הוגן בין הצדדים במזרח התיכון. זאת תוך חיזוק הקשרים מחדש עם מדינות ערב השונות. לדעת פרשנים טרודו כמו אביו לא יעמוד מאחורי ישראל באופן אוטומטי (כמו הרפר) ויבדוק כל נושא לגופו. כאביו הוא כבר הודיע כי קנדה תתנגד לכל חרם על ישראל “שזה סוג חדש של אנטישמיות”.

פייר אליוט טרודו היה קשור וקשוב לקהילה היהודית. הוא מינה שר יהודי לממשלתו, החזיק ביועצים יהודים, והיה ראש הממשלה הראשון בקנדה שמינה שופט יהודי לבית המשפט העליון. הוא היה תומך נלהב של ישראל אך הבין שצריך גם לשמור על איזון עם הפלסטינים. האב כעס מאוד ששמע על החרם הערבי נגד חברות שסחרו עם ישראל. הוא גינה את פעולות הטרור נגד ישראל מצד הפלסטינים והבין את הדאגה הטבעית של ישראל לביטחון. במקביל התנגד לפלישת צה”ל ללבנון ב-1982. המלחמה ואירועי סברה ושתילה סימנו את תחילת התהליך התקררות היחסים בין קנדה לישראל, שהתחממו בעידן הרפר. פרופסור לפוליטיקה באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, גיל טרוי, טוען שלטרודו הבן גם יש יועצים יהודים ורבים מאנשיו מכירים את ישראל. אביו הבין את ישראל ואין שום אינדיקציה שהבן יהיה שונה ממנו. ברני פרבר מבכירי הפעילים בקהילה היהודית אומר שלא יהיה הבדל המהותי בין הרפר לטרודו, אך טון הדברים יהיה שונה. לדבריו שלטונו של הרפר “הזיז” את הקהילה היהודית חזק ימינה, ומעולם לא היה קיטוב כה גדול בתוך הקהילה כמו היום. פרבר מקווה שקנדה של טרודו תחזור למדיניות יותר מאוזנת במזרח התיכון, כך שקולה ישמע שוב בזירה הבינלאומית וזה יהיה גם טוב יותר לישראל.

יחסים יותר מאוזנת?

ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם ראש ממשלת קנדה ג’סטין טרודו בוועידת האקלים של האו”ם. (צילום: youtube.com)

האם רוחות קרות מנשבות מקנדה: ג’סטין טרודו צפוי להנהיג מדיניות יותר מאוזנת כלפי ישראל

ראש ממשלת קנדה החדש מטעם המפלגה הליברלית, ג’סטין טרודו, לא דומה כלל לראש הממשלה היוצא מטעם השמרנים, סטיבן הרפר, שהובס בבחירות הפדרליות האחרונות שהתקיימו בחודש אוקטובר. זאת גם בנוגע לייחס למדינת ישראל. טרודו נחשב עדיין לראש ממשלה “ירוק” כיוון שהוא בתפקיד מספר חודשים ספורים, אך כבר ניתן להבחין שמערכת היחסים ההדוקה ביותר בין ישראל לקנדה שאיפיינה את ממשלת הרפר, לא תחזור על עצמה. הרפר הרגיש מאוד בנוח עם ראש ממשלה של ישראל, בנימין נתניהו. שיאו של הקשר ההדוק הזה בין שני האישים, בא לידי ביטוי בביקור ההיסטורי של הרפר בישראל התקיים בחודש ינואר 2014. המשלחת הגדולה של של הרפר לישראל כללה פעילים בולטים בקהילה היהודית הקנדית. חלק מהם הוטסו במטוס שלו וחלק אחר “רק” התארחו בישראל על חשבון משלם המיסים הקנדי.

טרודו קיבל טלפון מנתניהו מייד עם זכייתו בבחירות בחודש אוקטובר. שני האישים נפגשו לשיחה קצרה ומתוקשרת היטב בסוף חודש נובמבר, במסגרת ועידת האקלים בפריז. הפגישה הייתה אמנם חיובית אך לא הזכירה במאום את חמימות היחסים בין הרפר לנתניהו. טרודו הודה לנתניהו על שהזמין אותו לבקר בישראל באופן רשמי אך הודיע שישמח להגיע “כשזה יתאפשר”?

בתשע וחצי שנות כהונתו של הרפר הוא נחשב לתומך הגדול של ישראל בעולם. וכידוע הוא עמד מאחורי ישראל בכל עניין ועניין. טרודו לעומת זאת כמו אביו, פייר אליוט טרודו ששימש רה”מ קנדה בשנים 1968-1979 ו1980-1984, צפוי להנהיג מערכת יחסים יותר מאוזנת עם ישראל, תוך ניסיון לחזק את הקשרים עם מדינות ערב, שנחלשו בתקופת הרפר. שר החוץ שלו, סטפן דיון, אמר כבר הזדרז והודיע שקנדה מבקשת לחזור לתפקידה המסורתי (לפני עידן הרפר), ולהיות מתווך הוגן בין הצדדים במזרח התיכון, תוך חיזוק הקשרים עם מדינות ערב. להערכת פרשנים ממשלת טרודו לא תתמוך עוד אוטומטית בישראל וכל נושא יבחן לגופו. הממשלה הקנדית צפויה להשמיע גם ביקורת קשה יותר על ההתנחלויות והבנייה בשטחים. טרודו כמו הרפר תומך בפתרון של שתי המדינות פלסטין לצד ישראל והוא בוודאי יזכיר זאת לראשי ישראל בדחיפות רבה יותר, כאפשרות היחידה להשגת שלום באזור. לפני השבעתו לראש הממשלה טרודו התקשר לראשי הקהילה היהודית בקנדה, הבטיח להם להמשיך ולעבוד בשיתוף פעולה מלא עימם והזכיר שוב את תמיכתו החשובה בישראל.

טרודו כמו אביו הודיע כי קנדה בתקופתו תתנגד לחרם על ישראל “שזה סוג חדש של אנטישמיות”. אך מצד שני הוא בחר לא הגיב על ההחלטת האיחוד האירופאי מחודש נובמבר, לסמן מוצרים מיוצרו בההתנחלויות. הרפר בוודאי היה נוהג אחרת. בנושא איראן הגרעינית הרפר עמד בקו אחד עם נתניהו (אך לא לא קיבל את “נאום הקווים האדומים” של נתניהו באומות המאוחדות). לעומתו טרודו מצדד בהסכם בין איראן למעצמות ואירופה. לדבריו: “מדובר בצעד בכיוון הנכון”.

טרודו שלח ברכה ליהודים קראת החנוכה שהייתה הרבה יותר צנועה, לעומת הברכות החמות והארוכות של הרפר. טרודו בוודאי לא ינהג כמו שהרפר שלקראת ראש השנה, היה שולח כרטיסי ברכה אישיים (עם תמונה שלו ומשפחתו) לרבים מבין חברי הקהילה היהודית. הדבר עורר תמיהה כפולה: כיצד משרדו של הרפר ידע מהן הכתובות של היהודים, ומדוע קהילות זרות אחרות לא “זכו” לקבל כרטיסי ברכה ממנו. הרפר ידע להעריך את כוחה הפוליטי של הקהילה היהודית כאן שכיום היא השלישית בגדולה בעולם מחוץ לישראל.

טרודו לראשת השנה החדשה

ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, מברך פליטים סוריים לקנדה. (צילום: cic.gc.ca)

טרודו לראשת השנה החדשה: יש לתמוך בנזקקים ובמעמד הביניים

ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, פירסם אגרת לקראת השנה החדשה והדגיש את הצורך לתמוך בנזקקים, מיעוטי יכולת, פליטים. וכן במעמד הביניים שכה נחלש בתקופת ממשלת השמרנים של הרפר. טרודו הזכיר באגרת את האיומים על קנדה והערכים הקנדיים כמו ביטויי שינאה, ומעשי אלימות שמכוונים נגד קהילות דתיות.

ממשלת טרודו פועלת כידוע להביא כעשרים וחמישה אלף פליטים סוריים לקנדה. עד לסוף 2015 הממשלה הצליחה להביא כמה אלפי פליטים והיא צפויה לעמוד במשימתה עד לסוף 2016. בהקשר זה יצוין כי אחת הסיבות שהביאו לנפילתו של סטיבן הרפר, שכ-71 מהציבור הקנדי ביקש להחליפו, נעוצה בעבודה שלא היה רגיש כלל לנושא הפליטים הסוריים.

אין רוב לפינוי מרצון: עשרה תושבים מונעים את פינוי ליטל ביי איילנדס בשניופאונדלנד ולברדור

תושבי הישוב ליטל ביי איילנדס שבמזרח קנדה לא יודעים אם הם צריכים לצחוק או לבכות. זאת כיוון בגלל התנגדות נחרצת של עשרה מהתושבים שגרים בישוב, הם לא יכולים לקבל את הצעת ממשלת מחוז ניופאונדלנד ולברדור ולעבור למקום אחר.

ליטל ביי איילנדס נחשב לישוב הקטן ביותר בקנדה כיום וגרים בו עתה רק מאה וחמישה תושבים. לפי תקנון המחוז דרוש רוב של תשעים אחוז כדי לקבל החלטות הרות גורל ומשמעותיות כמו פינוי ישובים. בהצבעה שנערכה לאחרונה בסוגיה זו תשעים וחמישה מהתושבים אמרו “כן” לפינויי ועשרה אמרו “לא” לפינוי. ההצעה נפלה כי התומכים השיגו רוב של רק 89.47 אחוז ולא תשעים אחוז.

החיים בישוב המבודד והמוקף בים מכל צדדיו לא קלים והגישה אליו אפשרית רק באמצעות מעבורת או סירות. מרבית התושבים (כארבע במאות במספר) שגרו בו נטשו אותו בשנים האחרונות, וכמעט ואין בו תעסוקה מלבד תיירות. בליטל באיי איילנדס יש בית ספר אחד עם שני תלמידים ומורה, תחנת כיבוי אחת ומלון קטן אחד. וכן כדאי לדעת לא פחות משתי כנסיות. ממשלת ניופאונדלנד ולברדור הציעה לתושבים לעזוב את ליטל ביי איילנדס מרצון ולעבור לישובים אחרים במחוז, שהגישה אליהם נוחה יותר. הממשלה הבטיחה לכל אחד מהמתפנים מאתיים ושבעים אלף דולר כפיצוי. כאמור בשלב זה הפינוי לא יוצא אל הפועל והפרק הראשון של הפינוי מרצון יסתיים. בקרוב יגיע בוודאי הפרק השני.

נפתחה הדלת במערכת המשפט הקנדית: לראשונה מונה שופט טרנסג’נדר לאחד מביתי המשפט

לראשונה מונה בקנדה שופט טרנסג’נדר. בימים אלה קייל מקנזי מתחיל לשמש שופט בית המשפט המחוזי של מחוז מניטובה, שממוקם בויניפג. מקנזי בן הארבעים וארבע הוא טרנסג’נדר מוצהר. הוא נאלץ להתמודד מול חמישה מועמדים נוספים לתפקיד השופט ונבחר על ידי ועדת שיפוטית עצמאית. במערכת המשפט מקצה לקצה ברכו על המינוי החדש וציינו כי מקנזי ראוי לתפקיד השופט המחוזי, קודם כל בגלל ניסיונו הרב כעורך דין וכשרונו המקצועי היוצא דופן. במערכת הוסיפו: “כמובן שמערכת המשפט מחוייבת להיות שוויונית ופתוחה אך תחילה על השופטים להיות איכותיים וטובים”. מקנזי הוא בסך הכל השופט הטרנסג’נדר השלישי בלבד בכל יבשת צפון אמריקה והוא מצטרף לשני עמיתיו המכהנים בארצות הברית.

מקנזי שימש בחמש השנים האחרונים תובע מטעם פרקליטות המדינה בנושאי משפחה, מסחר ומשפט אזרחי. במקביל כיהן גם סגן נשיא של לשכת עורכי הדין של מניטובה. הוא עבר תהליך של שינוי מין מאישה לגבר עוד בתקופת לימודיו בית הספר התיכון.

לפי הערכה בכל העולם יש פחות מעשרים טרנסג’נדרים מוצהרים שנבחרו לתפקידים ציבוריים בכל הרמות השונות של הממשלות.

Bright lights to end year

Canadians have been in an uncharacteristically self-congratulatory mood lately over our national response to the Syrian refugee crisis. The federal government has come through on behalf of thousands of people fleeing the catastrophic violence in Syria, with the prime minister and what appeared to be most of his cabinet showing up personally to greet the first arrivals. Perhaps more impressive still has been the mobilization of ordinary Canadians to sponsor and aid refugees, with synagogues, churches, community groups, neighborhoods and individuals stepping up to help. In contrast with the response from many in the world, including the Gulf states and divisive figures like Donald Trump, Canadians should be rightly proud of our collective response.

Certainly there are concerns among some Canadians about the newcomers. The idea that “radicalized” individuals could slip in under the guise of humanitarian status is frequently mooted. More likely is the potential that some refugees may carry with them ideas about women, Jewish people, gay people or others that are not consistent with this country’s norms. This is not something to gloss over. We should be aware of it and ensure that, along with our clearly demonstrated willingness to offer a heart-felt welcome to the refugees, we also model for them other Canadian ideals, including respect for difference. The fact that the groups sponsoring refugees are themselves representative of Canadian diversity should be a good head start in this regard.

The joyous welcome we have witnessed is an uplifting way to draw 2015 to a close. This has not been a year filled with happy news, yet the last few weeks have brought us several encouraging lights in the midst of the winter’s darkness.

In Paris last weekend, 195 countries made an historic step toward reining in the carbon emissions that are causing climate change. These two issues – refugees and the climate – are not unrelated. Scientists and other warn that if something significant does not change quickly, the world will be awash in populations struggling against each other for arable land, potable water and habitable space. It is a daunting prospect, put mildly, and events in Paris suggest the world may finally be taking the danger seriously. Of course, we have made false promises before. Again, we may have reached a moment of truth where the arc of history is bending toward repairing the damage we have done to the world.

There has been another very significant development in recent days. The rapprochement between the Jewish people and the Catholic Church that began five decades ago took a very major and substantive leap forward with remarks by Pope Francis and the release of a landmark statement by the Vatican.

Catholics, the document states, are obligated to demonstrate their faith in Jesus to all people, including Jews, but the Catholic Church “neither conducts nor supports” missionary initiatives aimed toward Jews. From the perspective of 2,000 years of Christian doctrine that situates the Catholic Church and Christianity as the preemptive successor religion to Judaism, this is a revolution. It is the antithesis of the sort of language and ideas that have caused incalculable strife for Jews in Europe and other primarily Christian lands. It suggests that the leadership of the church, once deemed infallible and all-knowing, admits that some things are unknowable. The Christian dictum that eternal life requires belief in and dedication to Jesus as the messiah is neither negated nor affirmed by this new statement, deeming it “an unfathomable divine mystery” that salvation can come only through Jesus while the church also affirms the biblical covenant between God and the Jewish people, the Vatican says.

“While affirming salvation through an explicit or even implicit faith in Christ,” the Vatican document says, “the church does not question the continued love of God for the chosen people of Israel.”

The Pope has repeatedly made friendly gestures to the Jewish people, rejecting millennia of hostility and continuing a trajectory of reconciliation begun in the 1960s with the Second Vatican Council.

These three developments – the welcoming of refugees to Canada, the recognition that we must care for our planet for its and our survival, and an historic reappraisal of the relationship between Christianity and Judaism – seem like pleasant things to reflect on as we close out a year in which bright lights are a welcome respite.

הזדהו עם הקורבנות פיגועי הטרור שפקדו את פריז

אזרחים של ונקובר הגיעו לבניין בו ממוקמת הקונסוליה הצרפתית ברחוב פנדר בדאון טאון, עמדו דקת דומיה בכניסה, הניחו זרים ותמונות של פריז, והדליקו נרות נשמה. (צילום: Roni Rachmani)

קנדיים מזדהים עם קורבנות פיגועי הטרור הקשים שתקפו את פריז

אזרחים רבים של קנדה הביעו זעם וכעס והזדהו עם הקורבנות פיגועי הטרור הקשים שפקדו את פריז, ביום שישי האחרון. יש שהגיבו באמצעי המדיה השונים ואילו אחרים שפקדו מוסדות צרפתיים או כאלה שמזוהים עם צרפת, ועמדו דקת דומיה לידם לזכר הקורבנות שניספו בפיגועים.

אזרחים של ונקובר הגיעו לבניין בו ממוקמת הקונסוליה הצרפתית ברחוב פנדר בדאון טאון, עמדו דקת דומיה בכניסה, הניחו זרים ותמונות של פריז, והדליקו נרות נשמה. פעילויות דומות התקיימו בכל רחבי קנדה. מבני ציבור רבים הדליקו נורות בצבעי הדגל הצרפתי ודגלי קנדה הורדו לחצי התורן.

רמת הכוננות הבטחונית בקנדה הוגברה והמשטרה הפדרלית (האר.סי.אם.פי) פועלת בשיתוף עם סוכנויות הביון והריגול הקנדיות, וסוכנויות משטרה אחרות, למניעת אפשרות של פיגועי טרור מקומיים. עם זאת בשלב זה לא התקבל שום מידע ממשי על אפשרות של פיגועי טרור בקנדה.

במקביל הוגבר הלחץ על ראש הממשלה החדש מטעם הליברלים, ג’סטין טרודו, לחזור בו מהחלטתו להפסיק ולהפציץ מטרות של דאע”ש בסוריה ועיראק. כידוע טרודו הודיע חד משמעית בקמפיין הבחירות שלו שאם יבחר לראשות הממשלה, הוא יחזיר את מטוסי חיל האוויר הקנדי הביתה, והצבא יתמקד רק באימון כוחות צבאיים מקומיים שנלחמים בדאע”ש. טרודו עוד הודיע שהממשלה תגביר את העזרה ההומנטרית למדינות ואזרחים שסובלים מהלוחמה במזרח התיכון.

אליפות העולם בכדורגל לנשים שהתקיימה בקנדה: הנבחרת נכשלה אך הקופה התעשרה

נבחרת הנשים הלאומית של קנדה בכדורגל נחלה כשלון צורב באליפות העולם המונדיאל, שנערכה בחודשים יוני ויולי בקיץ. עתה מברר כי מהבחינה הכספית המונדיאל הכניס לקופתה של קנדה סכום שיא של 493.6 מיליון דולר. הסכום כולל גם את המונדיאל לנשים על גיל 20 שנערך בחודש אוגטס אשתקד באדמונטון, טורונטו מונטריאול ומונקטון. ההכנסות משני הטורנירים היו גבוהות בשיעור של 46 אחוז המתחזיות המוקדמות שפורסמו בחודש פברואר אשתקד. הנתונים מתפרסמים על ידי ההתחדות לכדורגל של קנדה שנעזרה בחברת המחקר ‘סטים פרו’.

משחקי המונדיאל לנשים שהתקיימו בשש ערים: ונקובר, אדמונטון, ויניפג, אוטווה, מונטריאול ומונקטון. מספר הצופים בששת האצטדיונים הגיע לשיא מבחינת אליפות הנשים ועמד על 1,353,506. הצלחתה של נבחרת ארצות הברית בטורניר שבו היא זכתה, הביאה כמאה אלף אוהדים אמריקנים שחצו את הגבול לקנדה, לצפות במשחקים. אין ספק האמריקנים היוו את אחד הגורמים המשמעותיים בהכנסות הגבוהות של המונדיאל. גם אחוזי הצפייה במחשקים בטלוויזיה והשימוש במדיה החברתית בעת הטורניר שברו שיאים.

אורבנקורפ מטורונטו פרסמה טיוטת תשקיף להנפקת אג“ח בתקופה הקרובה

חברת אורבנקורפ (בבעלות אלן ססקין) הפעילה בתחום הנדל”ן בטורונטו פרסמה בימים אלה טיוטת תשקיף להנפקה ראשונה לציבור של אגרות חוב. ההנפקה תתקיים בתקופה בשבועות הקרובים והחברה מקווה לקבל דירוג מקומי.

ססקין פועל בתחום הנדל”ן במשך יותר משלושים וחמש שנים וחברתו אורבנקורפ פעולת בתחום הנדל”ן בטורנטו יותר מעשרים וארבע שנים. החברה נחשבת לאחת הבולטות בעיר, היא פועלת בעיקר במרכז טורונטו ועוסקת בפיתוח, שיווק פרוייקטים למגורים, בהשכרה של נכסים מניבים וכן בייזום והפעלה של מערכות גיאותרמיות בפרוייקטים שהיא בנתה. אורבנקורפ בנתה עד היום לפחות חמשת אלפים וחמש מאות דירות מגורים, והיא פעילה כיום בשנים עשר פרוייקטים שונים. בין השנים 2012 ו-2014 הרווח הנקי המצרפי של החברה עמד על כשלושים וארבעה מיליון דולר. אורבנקורפ צופה כי בין השנים 2016 ו-2018 יגיעו הכנסותיה לכשלוש מאות ותשעים מליון דולר, והרווח המצרפי הגולמי צפוי להגיע לכשבעים מיליון דולר.

הקשרים עם ישראל

שר החוץ הקנדי החדש סטפן דיון. (צילום: twitter.com/HonStephaneDion/media)

ממשלת טרודו תפעל לחזק את הקשרים עם מדינות ערב וזה יבוא על חשבונה של ישראל

הממשלה הליברלית החדשה בראשות ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, תפעל לחזק את הקשרים בין קנדה למדינות ערב. זאת לעומת תקופת שלוש הממשלות של ראש הממשלה לשעבר, סטיבן הרפר, בהם הקשרים בין קנדה למדינות ערב הלכו ונחלשו, בזמן שהקשרים עם ישראל הלכו והתחזקו. מנהיגי מדינות ערב והפלסטינים האשימו את ממשלות הרפר בכך שהן נוטות בברור לטובת ישראל, וקנדה אינה יכולה לשמש מתווכת מאוזנת בין הצדדים. אך כאמור ממשלת הליברלים עומדת להנהיג מדיניות חדשה בכל התחומים, כולל יחסי החוץ ולהתקרב מחדש למדינות ערב. מדיניות חדשה זו צפויה לפגום ביחסים עם ישראל או לפחות להקטין מכוחם.

שר החוץ הקנדי החדש, סטפן דיון, אמר בסוף שבוע שעבר כי קנדה מבקשת לחזור לתפקידה המסורתי (לפני עידן הרפר), ולהיות מתווך הוגן בין הצדדים במזרח התיכון, תוך חיזוק הקשרים עם מדינות ערב. לפי הערכת פרשנים קנדה של טרודו לא תתמוך יותר אוטומטית בישראל בכל עניין ועניין כפי שעשה שלטונו של הרפר, וכל מקרה יבחן לגופו. הממשלה החדשה צפויה להשמיע גם ביקורת קשה יותר על ההתנחלויות של ישראל.

דיון מציין כי “ישראל היא ידידה, בת ברית, אבל כדי שנהיה בני ברית אפקטיביים, אנו צריכים לחזק את היחסים עם שותפים לגיטימיים אחרים במזרח התיכון”. דיון מתח ביקורת על הדרך שבה הרפר ניהל את המדיניות כלפי ישראל, כיוון שהוא הפך את הנושא לעניין כחלק מקפיין הבחירות שלו, ופגע בעוצמת היחסים של קנדה וישראל.

מחקר חדש מפתיע: מומלץ לבדוק לחץ דם בבית או בבית המרחקת אך לא במרפאות או ליד רופאים

לפי מחקר רפואי חדש ומפתיע לא מומלץ בכלל לבדוק את לחץ הדם אצל הרופא המשפחתי, או במרפאה מקומית. אלה לבחור במקום שקט ורגוע יותר כמו בבית או בבית המרקחת. ההנחיות החדשות שעולות מהמחקר התפרסמו לאחרונה בקנדה וארה”ב. וזאת כדי לגרום לשיפור משמעותי באיכות בדיקות לחץ דם וכן להביא לתוצאות נכונות יותר של הבדיקות.

ההנחיות מתבססות על ניסיון מצטבר בקרב הרופאים המשפחתיים ועל-פיהן, רבים מבין הפציינטים שמתבקשים לבדוק את לחץ הדם במרפאותיהם, נמצאים ליד הרופאים דווקא במצב של לחץ רב וחוסר שקט נפשי. או כפי שהתופעה נקראת בקרב הרופאים בהגה המקצועית שלהם, כי בעצם הפציינטים לוקים “בתסמונת החלוק הלבן”, דבר שבדרך כלל מהשפיע לרעה על תוצאות הבדיקה ויכול לתת תמונה שגויה על מצבם הבריאותי האמיתי. לפי הערכה מקצועית כשליש מהפציינטים בקנדה לוקים “בתסמונת החלוק הלבן”, ותוצאות שגויות של בדיקות לחץ הדם שלהם יכולה לגרום לשימוש בתרופות שלא לצורך.

על פי ההנחיות של המחקר החדש מומלץ עוד לבדוק את לחץ הדם במשך עשרים וארבע שעות ברציפות באמצעות שרוול מיוחד, שמולבש על ידו של הפציינט. בעזרת אותו שרוול לחץ הדם של הפציינט נבדק כל עשרים עד שלושים דקות. קיימת אופציה נוספת והיא לבדוק את לחץ הדם באמצעות התחברות למכשיר אוטומטי בפעם ביום במשך שבוע שלם. עלות המכשיר האוטומטי בקנדה נאמדת בסביבות שישים דולר.

אין זה חדש מחקרים רפואיים רבים מראים כי לחץ דם גבוה הוא גורם סיכון בריאותי משמעותי ביותר, ויש לו קשר ישיר להתקפות לב וכן לשבץ מוחי. כיום לאחד מתוך חמישה תושבי קנדה יש לחץ דם גבוה. בפועל מדובר על כך שכתשעה עשר אחוז מהאולוסיה המקומית לוקה בלחץ דם גבוה. חומר למחשבה.

Tone is important

Once we’ve watched the videos of our new prime minister Bhangra dancing, scrolled through the rehashed pics of him shirtless at the weigh-in for his boxing bout against Senator Patrick Brazeau and perused the swooning of global commentators, we may turn our attention to Justin Trudeau’s policies in his first days as our leader-designate.

One of his first acts was to inform U.S. President Barack Obama by telephone that Canada would withdraw from combat missions against ISIS. This was a central part of Trudeau’s election platform and Canadians voted for him strongly, so this move was consistent with what he said he would do.

Canada’s role in the fight has not been insignificant, though we are by no means the foremost military in this battle. In the past year, six Canadian CF-18 jets have been involved in more than 180 airstrikes against ISIS targets. Trudeau promises this will end. He says, though, that Canada will remain a part of the 65-country coalition by increasing humanitarian aid and continuing to train Iraqi security forces.

On other matters of foreign affairs, Trudeau says that his government will restore diplomatic relations with Iran. We do not know yet whether the multipartite agreement intended to prevent Iran from constructing nuclear weapons will meet this objective. It will be years before we can conclusively answer this. But we wrote in this space when the Conservative government cut diplomatic ties with the Islamic Republic – long before negotiations over the nuclear program even began – that it was wrong to do so.

If you want to make peace, you don’t talk to your friends. You talk to your enemies. These were the wise words of Moshe Dayan. More to the point, from a practical standpoint, diplomatic relations will improve the situation for Canadians of Iranian descent and those with families there, who were probably punished more than the government in Tehran by the diplomatic break.

Continuing on foreign affairs, circling from ISIS to Iran and around to Israel – Trudeau spoke by phone to Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu four days after the election.

The specifics of the conversation are private, but Israel’s ambassador to Canada, Rafael Barak, said he is optimistic Canada’s friendship with Israel will be unchanged.

“Mr. Trudeau has been very consistent from the very beginning of his campaign, in expressing his support for Israel,” Barak told Canadian Press. “I’m sure maybe the style will change. But I don’t feel there will be a change on the substance. I’m really reassured.”

A Trudeau spokesperson said “there would be a shift in tone, but Canada would continue to be a friend of Israel’s.”

We will watch closely, of course, to see what “a shift in tone” looks like. As we noted in this space two weeks ago, the Liberal party ran an ad in the last days of the election campaign in Canadian Jewish News promising, “On Oct. 19, our government will change. What won’t change is Canada’s support for Israel.”

That is an unequivocal statement and it probably reassured a great many voters who believed a change of government was desirable but a change in approach toward Israel was not.

The importance of a potential “shift in tone” is that, frankly, tone is just about all we have to offer. The impact we had under the Conservatives – for better or for worse, depending on one’s politics – was based almost exclusively on our words.

Proud as we may be of our significant sacrifices and achievements during the First and Second World Wars, which we will mark next week on Remembrance Day, and significant as our contribution has been in Afghanistan, Canada’s impact on the global stage today is mostly one of principled voice. We are not a major military power. We have economic power, but less than our major trading allies. Agree or disagree with the content, former prime minister Stephen Harper showed that a Canadian voice – even a lonely one in the wilderness, as it often was when he defended Israel – can have powerful resonance.

Tone matters a lot.