Tag: Andrew Scheer

טרודו ניצח שוב את השמרנים בבחירות

כיוון שהמפלגה של ג’סטין טרודו זכתה במרבית המושבים ברפלמנט, הוא זה שיקבל ראשון את המנדט להרכיב שוב את הממשלה החדשה. (רוני רחמני)

האם הוא עשוי בטפלון? שאלו הפרשנים באולפני החדשות לאור ניצחונו של ג’סטין טרודו – ראש הממשלה היוצא מטעם המפלגה הלברלית, בבחירות הכלליות בקנדה, שנערכו ביום שני בשבוע שעבר. זאת לאור מספר פרשות בהן נקשר שמו בשנה האחרונה. בהן: טרודו הואשם בכך שניסה להסדיר תביעה נגד חברת תשתיות הגדולה ממחוז קוויבק אס.אן.סי לוולין. להגנתו אמר ראש הממשלה כי ניסה בסך הכל למנוע פיטורי אלפי עובדים של החברה באם היא תעקור לחו”ל. כן פורסמה תמונה בה נראה טרודו מחופש לשחור עת היה מורה בבית ספר. טרודו התנצל על כך מספר פעמים. לכן העלו מספר פרשנים את הסברה שהוא יובס בבחירות הארבעים ושלושה במספר. אך לא כך אצל טרודו. אמנם המפלגה הליברלית הפסידה את הרוב בפרלמנט בבחירות, והיא ירדה ממאה שבעים ושבעה מושבים למאה חמישים ושבעה, מתוך שלוש מאות שלושים ושמונה מושבים. אך כיוון שהמפלגה של טרודו זכתה במרבית המושבים ברפלמנט, הוא זה שיקבל ראשון את המנדט להרכיב שוב את הממשלה החדשה. מדובר הפעם בממשלת מיעוט כי דרושים מאה ושבעים מושבים לממשלה הנשענת על רוב. אם יצליח טרודו לצרף לממשלתו את המפלגה הדמוקרטית החדשה מהשמאל, שנפגעה קשות בבחירות וירדה משלושים ותשעה מושבים לעשרים וארבעה, הוא יבטיח לעצמו ממשלה יציבה הנשענת על רוב ברור בן מאה ושמונים ואחד מושבים.

מפלגת השמרנים בראשות אנדרו שיר, ניהלה קמפיין מלוכלך ואישי נגד טרודו בארבעים ימי מערכת הבחירות. שיר לא התבייש להמציא סיפורים על טרודו ולטעון דברים כנגדו שלא היו ולא נבראו. ומה לא יעשו השמרנים כדי לנצח. שיר אף הגדיל לעשות וטען באחת מעצרות הבחירות האחרונות כי אם הוא ינצח בבחירות, יפעל לקיים חקירה נגד טרודו בפרשת אס.אן. סי לוולין. ציבור מאזיניו הנאמן צעק לעבר שיר:”נעל אותו”, “נעל אותו”, “נעל אותו”. זאת בדיוק כפי שצעקו תומכי המועמד לנשיאות בארה”ב דונלד טראמפ, כאשר הציע לבצע חקירה נגד הילרי קלינטון בפרשת האימיילים שנעלמו. הדימיון לא מפתיע אפוא כאשר מדובר בשמרנים. המפלגה של שיר הגדילה אמנם את כוחה משמעותית בפרלמנט לעומת הבחירות הקודמות, מתשעים וחמישה מושבים למאה עשרים ואחד מושבים, אך נכשלה נמרצות בכוונתה להרכיב את הממשלה הבאה.

המנצחת הגדולה בבחירות האחרונות היא המפלגת הבדלנים ממחוז קוויבק שהגדילה את כוחה משמעותית לעומת הבחירות הקודמות. מעשרה מושבים לשלושים ושניים מושבים. המפלגה הבדלנית הודיעה כי הורידה מסדר היום שלה את הרצון להגשים את החלום ההיסטורי ולהיפרד מקנדה. כל שהמפלגה מבקשת עתה זה הוא לדאוג לאינטרסים של המקומיים בקוויבק. ובין היתר למנוע את בניית צינור נפט במחוז להעברת נפט ממחוז אלבטרה.

לאור תוצאות הבחירות להערכת מספר פרשנים: קנדה כיום מפוצלת הרבה יותר מבעבר. לדעת חלק מהם זה מה שקורה בהרבה מדינות במערב כיום, אך בקנדה הפיצול נחשב עדיין למתון יותר. במחוז קוויבק שולטת המפלגה הבדלנית, במרכז המדינה שולטת המפלגה הליברלית ובמערב קנדה (במחוזות סיסקצ’ואן ואלבטרה) מפלגת השמרנים. הפרשנים חושבים שטרודו יהיה חייב לגלות מנהיגות אמיתית כדי לאחד את כל הכוחות תחתיו. יש המאמינים שהוא המנהיג הנכון במקום הנכון והוא יצליח לעשות זאת. מכל מקום בנאום הניצחון שלו אמר טרודו כי הוא ראש הממשלה של כל קנדה, והוא יפעל לטובת כל האזרחים בין אם בחרו בו או לא. וטוב שכך.

Vibrant democracies

On Monday, Canada and Israel each embarked on a new adventure in governance. Here at home, Justin Trudeau’s Liberal party had a surprisingly robust showing in the federal election, winning the irrefutable right to form a minority government, or to form a coalition of some description.

The Liberals’ relatively strong showing – 157 seats to Andrew Scheer’s 121; just 13 short of a majority – opens the door for a government with Jagmeet Singh’s New Democrats holding a balance of power. Just a few days before the election, polls suggested a race so tight, and with the Bloc Quebecois and NDP taking so many seats, that any configuration to reach the magic 170 number would have required not two parties, but three. That complicated scenario was averted, leaving the Liberals free to face the House with either a formal agreement with the NDP or a tacit knowledge that the now-fourth party is in no financial position to return hastily to the election battlefield.

In Israel Monday, President Reuven Rivlin called on Blue and White leader Benny Gantz to attempt to form a government after incumbent Binyamin Netanyahu failed to do so after the second inconclusive election this year. Gantz has said he hopes to form a “liberal unity government,” but that is as challenging as Netanyahu’s failed effort to coalesce a majority. He may be hoping that, if Netanyahu is indicted in the coming days, Likud under a new leader might be a viable partner – or perhaps some MKs unfettered from Netanyahu’s long years of leadership will break away and form a faction to join Gantz. Another plan has Gantz propping up Netanyahu unless and until Netanyahu is charged, at which point Gantz would stand up as prime minister, which seems a strange compromise with a tarnished leader. As usual in Israeli politics, there are a vast number of moving parts.

Multiple moving parts is less typical of Canadian politics, where our tendency toward majority governments typically sequesters any moving parts in the all-powerful Prime Minister’s Office. Not so during a minority Parliament, when individual MPs on all sides are able to wield power in ways they can only dream of in a majority scenario.

In what must be a jagged pill for the once and future prime minister, Jody Wilson-Raybould, whose testimony about Trudeau’s treatment of her was the single most detrimental arrow in Trudeau’s reelection armour, was herself reelected as an independent in Vancouver Granville. A large number of Jewish British Columbians, now, are represented in Parliament by an individual who belongs to no party. This will be fascinating to watch in many respects, not least how she pursues politics from the opposition benches as the SNC-Lavalin affair continues to percolate.

Other sidebars in the result include the scuttled effort by a leading anti-Israel figure to re-enter Parliament. Svend Robinson, who, during 25 years in Parliament, was one of Canada’s most vociferous voices against Israel, threw his hat back in the ring but came up short in Burnaby North-Seymour – being narrowly defeated by the incumbent Liberal despite this being ground zero in the battle over the Liberals’ Trans Mountain pipeline expansion.

More notably, Maxime Bernier, leader of the nascent People’s Party, lost his own seat in Quebec. His party made effectively no impact anywhere, sending the hopeful sign that messages of populist xenophobia that seem to be resonating elsewhere in the world still fall largely on deaf ears, at least electorally, here.

Canada will almost certainly have an easier time forming a government than Israel will but, in both cases, the drama plays out against the backdrop of healthy, vibrant, disputatious democratic systems. No matter what the outcomes, we should be thankful for that.

 

Religion and politicians

In an interview with the CBC last week, federal Green party leader Elizabeth May was asked who her personal hero is. She responded, “Jesus Christ.” Almost immediately, she apologized, saying that she had responded while failing to “self-edit.”

Canadians, by and large, are not so open to publicly discussing matters like religion, politics or other things that could be perceived as controversial. But political leaders should be prepared to discuss things in their lives that have shaped them. In fact, religion seems likely to be more central in this election than it has been in decades.

New Democratic Party leader Jagmeet Singh felt compelled to address his religion in an ad (notably aimed at Quebec voters) about how his identity as a Sikh influences his worldview.

While Quebec’s Bill 21, which bans the display of religious symbolism in the public service, means Singh would not be permitted to teach in the province or hold certain roles in the civil service, he managed to finesse the issue quite neatly. He found a sort of common ground by acknowledging that Bill 21 is an effort by Quebecers to protect and preserve their identity, the importance of which he acknowledged paralleled his own pride in his identity and the importance it holds in his life.

Over the weekend, he also managed to continue discussing the topic while having a few laughs, which rarely hurts. Singh, who has struggled to connect with voters in the pre-election period, may come out of this round a winner by making Quebec voters and other Canadians take a good look at him for the first time.

Meanwhile, Liberals are trying to portray Conservative party leader Andrew Scheer as having a hidden agenda, based on his Catholic religious beliefs, on issues like reproductive freedom and equal marriage.

Scheer and Prime Minister Justin Trudeau, both Catholics, have taken similar approaches, asserting that their religious views will not dictate party or government policies. However, there is probably a different calculation being made on each side. Trudeau’s policies are probably more liberal than the teachings of his church, so segmenting the two prevents an undesirable schism with his church. Scheer is probably calculating that his beliefs in the teachings of his church are not shared by the majority of voters; therefore, segregating his political and religious positions may have a hint of political expediency. In both cases, Trudeau and Scheer have been vague and both have attempted to move past the topic. (This is tougher for Scheer, whose grassroots supporters, in many cases, are more religiously conservative than the average voter. Working on not alienating them while courting middle-of-the-road voters places him in a bit of a bind.)

The reticence by Trudeau and Scheer to enthusiastically discuss their religious views, and May’s odd flip-flop on Jesus, may be a consequence of a root misunderstanding around the separation of church and state: the concept is that religious institutions should not unduly influence, or be influenced by, governments. It does not mean that individual elected officials should neuter their religious views as they cross the threshold into the legislature. If one’s deeply held religious beliefs and values are what make up a person’s identity, worldview and morality, these are things that should very much be on the table for people seeking the public’s trust. By example, there is plenty in biblical literature that May could have cited as motivators for her environmental priorities. That kind of openness would be refreshing. Singh tried it. We’ll see what happens.

If religious adherence is an important part of who a candidate is, it would be nice to think that they would not be embarrassed or shy to share these perspectives with us. Canadians would perhaps understand our leaders better – including when they say that they personally believe one thing but would not legislate it on the country, which is an entirely legitimate position.

What likely makes voters suspicious or skeptical is when a politician seems to be hiding something, is ambiguous about how their beliefs might guide policy positions, or is ashamed of who they are.

אנדרו שייר קורא לג’סטין טרודו להתפטר

  (Andre Forget/OLO) ראש האופוזיציה, אנדרו שייר

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, הסתבך ולא ברור כלל אם יצליח להיבחר שוב בבחירות הכלליות שיערכו בחודש אוקטובר. זאת לאור טענת שרת המשפטים והיועצת המשפטית לשעבר, ג’ודי ווילסון-רייבולד, כי הוא, אנשי לשכתו ושר האוצר, ביל מורנאו, הפעילו עליה לחץ להתערב הליך המשפטי נגד חברת הבנייה וההנדסה אס.אן.סי לאוולין החשודה בשחיתות, ולמנוע את העמדתה לדין. החברה נחשבת למהגדולות בעולם והמטה שלה ממוקם בקוויבק.

ראש האופוזיציה, אנדרו שייר, מהמפלגה השמרנית קרא לטרודו להתפטר לאלתר בטענה “שאיבד את סמכותו המוסרית לשלוט”. שייר ביקש גם מהמשטרה הפדרלית לחקור את הפרשה. שייר שכנראה אין לו מה למכור לבוחריו השמרנים לקראת הבחירות הקרובות, ממשיך לטעון בכל הזדמנות כי על ראש ממשלה להתפטר. מרבית הפרשנים בתחום לא קונים את הטענות של שייר.

טרודו מצידו ממשיך להסביר: “אני והצוות שלי פעלנו בצורה הולמת ומקצועית. לחלוטין אינני מסכים עם תיאור האירועים האלה מצד היועצת המשפטית לשעבר”. טרודו הוסיף כי הוא ואנשיו לא עברו על החוק ואין מקום להמשיך ולדון בנושא. בכל מקרה הבוחר יאמר את דברו בבחירות שיערכו בקרוב.

ווילסון-רייבולד הופיעה לפני כשבועיים בפני ועדת המשפטים של הפרלמנט, שטחה את טענותיה וענתה לשאלות במשך שעות, כשהאירוע הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה. שרת המשפטים והיועצת המשפטית של טרודו לשעבר, טענה כי הוא, אנשי לשכתו ושר האוצר, הפעילו עליה לחץ בלתי פוסק במשך כארבעה חודשים שנבע ממניעים פוליטיים, להתערב בהליך המשפטי נגד אס.אן.סי לאוולין החשודה בשיחוד אנשי ממשל בלוב, כדי לזכות בחוזים ממשלתיים. הניסיונות להשפיעה על דעתה כיועצת משפטית ועל התביעה העצמאית בקנדה, נועדו למנוע את העמדת החברה וראשיה לדין ולבקש לפטור אותה בקנס כספי בלבד. זאת כדי למנוע את החלטת הנהלת החברה להעביר את משרדיה למחוץ לקנדה, דבר שיגרום לפיטורי אלפי עובדים. טרודו שחושש שמהלך כזה יעיב על ההצלחה הכלכלית של ממשלתו הזכיר לווילסון-רייבולד לטענתה, כי גם אזור הבחירה שלו נמצא בקוויבק. עם זאת ווילסון-רייבולד טענה מפורשות כי טרודו ואנשיו לא עברו על החוק. אך למפתיע בסוגיה זו האופוזיציה שמאמינה לכל מילה שלה, ממשיכה לטעון כי טרודו עבר על החוק? שרת המשפטית לשעבר בשלה אך את האופוזיציה זה לא מעניין.

לאור התנגדותה להתערב בהליך המשפטי בעניין חברת הבנייה, טוענת עוד ווילסון-רייבולד, כי בינואר טרודו העביר אותה במתפקידה לתיק זוטר (השרה לענייני יוצאי הצבא), ולבסוף היא התפטרה מהממשלה במהלך פברואר.

טרודו דוחה גם את הטענה הזו של שרת המשפטי לשעבר שלו ומציין, כי היא הועברה לתפקיד אחר רק בגלל שהשר לענייני יוצא הצבא פרש מהממשלה. אחרת היא הייתה נשארת בתפקידה עד היום עד כמה שזה היה תלוי בו.

מעניין שווילסון-רייבולד טענה בחקירתה כי אולי יש מקום להפריד בין התפקידים שר המשפטים בממשלת קנדה והיועץ המשפטי לממשלה, כיוון שכפל התפקידים יוצר בעייה כמו זו של סוגיית אס.אן.סי לאוולין. אך מדוע היא לא חשבה על כך בטרם מונתה לתפקיד הכפול? או בזמן שהחלה למלא אותו?

יועצו הבכיר של טרודו לשעבר, ג’רלד באטס, שהתפטר מתפקידו לאור הפרשה, נחקר אף הוא בוועדת המשפטים של הפרלמנט. הוא דחה את טענותיה של שרת המשפטים לשעבר. לדבריו שתי פגישות או שתי שיחות טלפון בחודש בנושא אס.אן.סי לאוולין, לא היווו שום לחץ על ווילסון-רייבולד.

שיתוף הפעולה הטכנולוגי

שיתוף הפעולה הטכנולוגי בין קנדה לישראל מתרחב משמעותית. (צילום: tec_estromberg)

מועצת המנהלים של קרן קנדה-ישראל תממן שמונה פרוייקטים חדשים בסכום כולל של כחמישה עשר מליון שקל (שהם כמישה מיליון ושלוש מאות אלף דולר קנדי). הפרוייקטים יבוצעו בשיתוף פעולה עם חברות בתחומים הבאים: חקלאות, רובטיקה, תקשורת לווינים, טכנולוגיות, מזון וטכנולוגיה נקייה (קלינטק). רשימת שמונה החברות שזכו בתקציבים של קרן קנדה-ישראל כוללת את: פלורה-פוטוניקה – בתחומי החקלאות, אינובופרו – בתחומי החקלאות, סי-נייצ’ר – בתחומי החקלאות, אף.אף.אר רובוטקס – בתחומי הרובוטים לחקלאות, גילת רשתות לווינים – בתחומי תקשורת לווינים, קנופי מדיה – בתחומי הטכנולגיות לאינפורמציה ותקשורת, אטלנטיום טכנולוגיות – בתחומי המזון והטכנולוגיה הנקייה (קלינטק) ואפקון בקרה ואוטומציה – בתחומי הטכנולוגיה הנקייה (קלינטק).

יצויין שקנדה כיום היא אחת השותפות המשמעותיות של ישראל, בתחום החדשנות. בנוסף לשיתוף הפעולה עם קרן קנדה-ישראל, מתבצעים שיתופי פעולה נוספים עם ממשלת מחוז קוויבק, ממשלת מחוז אונטריו וגורמים נוספים, בתחומי בריאות, תחבורה חכמה ועוד. התקציב הכולל של מחקר ופיתוח הכולל של פרוייקטים בין קנדה וישראל שאושרו בשנה האחרונה, עומד על לא פחות מכארבעים ושניים מיליון שקל (שהם כחמישה עשר מיליון דולר קנדי).

אומר שר הכלכלה של ממשלת ישראל, אלי כהן: “קשרי החדשנות בין ישראל לקנדה קיימים כבר יותר מארבעים שנה. מדובר במנוף כלכלי בילטרלי חשוב מאין כמוהו, המחבר בין חברות, חוקרים, ויזמים ישראלים וקנדים. שיתוף הפעולה הטכנולוגי שלנו עם קנדה, על מגוון ערוציו הוא נכס אסטרטגי חשוב למדינת ישראל ולאקוסיסטם הטכנולוגי שלנו”.

מנכ”ל רשות החדשנות ,אהרון אהרון, מוסיף: “קנדה מפעילה מערכות חדשנות מתקדמות ומפותחות מאד, הן ברמה הפדרלית והן ברמה המקומית. רשות החדשנות מפעילה מגוון תכניות ברמות שונות שמאפשרות לחברות טכנולוגיה ישראליות בתחומים שונים ליהנות ממערכות חדשנות אלה, ולשתף פעולה עם חברות וגופים קנדיים”.

הקרן הדו-לאומית קנדה-ישראל שמופעלת על ידי רשות החדשנות הוקמה לפני כעשרים וארבע שנים (ב-1994). מאז היא עוסקת בחיבור שבין חברות טכנולוגיה בין שתי המדינות. וזאת במימון של פרוייקטים של מחקר ופיתוח משותפים. בנוסף לקרן הדו-לאומית, רשות החדשנות מפעילה מספר הסכמי שיתוף פעולה עם גורמים נוספים בקנדה. כאמור בהם בין היתר ממשלת מחוז אונטריו. במסגרת זו אושרו בחודש פברואר שנה זו ארבעה פרוייקטים חדשים בתחומי: החקלאות, טכנולוגיה נקייה (קלינטק), תעופה, חלל וטכנולוגיות לאינפורמציה ותקשורת. ההיקף הכספי של פרוייקטים אלה עומד על כארבעה מיליון שקל (שהם כמיליון וחצי דולר קנדי). גם עם ממשלת קוויבק נחתמו (בשנה שעברה) הסכמים ליישום ארבעה פרוייקטים חדשים, בסכום של כעשרה מיליון שקל (שהם כשלושה וחצי מיליון דולר קנדי). הרשות לחדשנות מפעילה בנוסף תוכנית ייעודית של אימות פתרונות בריאות לקשישים בבתי חולים בכל רחבי קנדה. ובמקביל הרשות לחדשנות מפעילה תוכנית חדשה בתחומי התחבורה החכמה בקנדה.

המפלגה השמרנית תכיר בירושלים כבירת ישראל

מפלגת השמרנים הקנדית בראשות אנדרו שייר, תכיר בירושלים כבירת ישראל כפי שארה”ב עשתה. ארה”ב הבטיחה להעביר את שגרירותה מתל אביב לירושלים בקרוב. כך הכריז שייר אם מפלגתו תנצח בבחירות 2019 את מפלגת השלטון הליבראלית בראשות ג’סטין טרודו. בהודעה רשמית של השמרנים נאמר בין היתר כי: “המפלגה מכירה בעובדה כי ישראל, כמו לכל מדינה ריבונית אחרת, שמורה הזכות לקבוע היכן תמצא בירתה”.

יש לזכור שהמפלגה השמרנית בראשות סטיבן הרפר, החזיקה בשלטון במשך קרוב לעשר שנים. דווקא הרפר שהיה מקורב מאוד לישראל, לא חשב להכיר בירושלים כבירת ישראל. שייר חושב אחרת.

Partisan decision

Andrew Scheer was two days old when Joe Clark was elected prime minister of Canada in 1979. In that election campaign, then-Progressive Conservative leader Clark promised to move the Canadian embassy in Israel to Jerusalem from Tel Aviv.

Cabinet documents recently released help explain why that promise was never fulfilled. There were diplomatic and, yes, commercial considerations though, at the time, the government claimed potential backlash from Arab states and businesses was not a factor.

Andrew Scheer is now leader of the Conservative party, facing a different Prime Minister Trudeau, and this week he promised to, well, you guessed it.

“Canada’s Conservatives led by Andrew Scheer will recognize Jerusalem as Israel’s capital when we form government in 2019,” declares a pledge on the party’s website. It describes the party as “a strong voice for Israel and the Canadian Jewish community.”

The Conservative government under Stephen Harper was indeed a strong voice for Israel – at times the only government in the world to be so – and for the Jewish community in Canada. There is no reason to believe that a Conservative government under Scheer would be any different, but the politics around this pledge are disappointing.

The statement came in the form of a petition-type pledge on the party’s website. That is, for those unschooled in the modern art of email harvesting, a strategy – legitimate and legal, certainly – of inviting people who agree with a topic to sign their name (and share their email address). The party can then target that voter, knowing they have a particular interest in the topic.

Again, there is nothing untoward about this, in general. But if a party that wants to form government chooses to issue a significant platform plank or promise dealing with one of the most contentious diplomatic issues in the world, perhaps a speech in Parliament or other suitable venue would be a more appropriate medium than a partisan webpage unabashedly accumulating names of voters for future political solicitations.

It is also so blatantly an imitation of the U.S. president’s shameless move on the issue. As we wrote here at the time, Donald Trump’s actions were not motivated by principle, but by sheer political calculation. Or, inasmuch as that president is not given to overthinking matters, more intended as a slap in the face to his political enemies.

We will leave aside here whether the embassy move is a good idea, a fair one, timely or otherwise merited or unmerited on substance. The point here is that the Conservatives are exploiting this issue for political purposes – and that is not good for Israel or for Jewish Canadians.

When Justin Trudeau became prime minister and effectively adopted the same policy approach vis-à-vis Israel as his predecessor, it was clear that a Canadian consensus was essentially in place. The New Democratic Party, in convention a few days ago, managed to put a lid on most of whatever dissent there was on this topic. Elizabeth May, the leader of the Green Party, put her leadership on the line in the summer of 2016 to let her members know she would not lead a party with an extremist agenda toward Israel.

This consensus is not a result of stifling free expression or of Zionist power or of anything other than a fair Canadian reading of important world events. In other words, for whatever else we disagree on, Canadians, by and large, accept Israel’s right to exist free from terrorist attacks.

Scheer’s move this week is cynical. It turns the legitimate consideration of the embassy’s location into a partisan one, when it should be entertained within the broader consensus we have developed. That is not the kind of voice Israel or Jewish Canadians want from our elected representatives.