Trump – Page 8

Small but important

There were fears that, if Donald Trump lost the election last week, his supporters would riot. Fewer people thought the opposite would happen – either that Trump would win or that those who opposed him would riot.

Nightly protest marches after the election were largely peaceful, but some were not, notably in Portland, Ore. It would be informative to learn if any participants in these street rallies were among the 45% of Americans of voting age who didn’t bother to cast a ballot. It would be galling in the extreme to find that people who couldn’t take a few minutes to vote on Nov. 8 were spending hours on the following days marching against the results of an election in which they didn’t think it necessary to vote.

But something more predictable has happened as well. Given the tenor of Trump’s campaign, and the glee with which his victory was met by such groups as the Ku Klux Klan, other white supremacists and those who go by the neologism alt-right, the Republican victory seems to have unleashed among some Americans a spurt of acting out. There have been countless recorded incidents of antisemitic, anti-black, anti-Muslim and anti-gay slurs, graffiti and even physical attacks. It was predictable that Trump’s hateful rhetoric would have an impact regardless of the election’s outcome, but the validation he received from more than 50 million Americans appears to have legitimized, or at the very least, inspired, some people to act out in antisocial, racist and violent ways.

In response, online articles, videos and infographics have been created demonstrating how to intervene and de-escalate a point of conflict. Also, a movement has emerged in which individuals demonstrate solidarity with individuals and groups who feel threatened.

A safety pin. A simple safety pin affixed to a garment is a new signal for people who may feel threatened in a situation – on a subway, in a classroom, at the mall, anywhere – that the person wearing a safety pin is a person who can be relied on for support.

It’s a small thing, but it isn’t. For an individual feeling threatened because they are identified as a target because of their ethnicity, religion or sexual orientation, a tiny signal of solidarity, support and refuge could be a lifeline.

We are in Canada, of course, not in the United States. But we would be naïve to think that what happens there doesn’t impact the social fabric here. There is racism, antisemitism, anti-Muslim bias, homophobia and other forms of bigotry under and at the surface here. The idea that we could provide a place of safety for individuals feeling threatened – or indeed that we could find ourselves looking for such a place – is as realistic for Canadians as it is for Americans.

Now that Remembrance Day has passed, we will remove our poppies, the symbol of respect for those who fought and died in the past for democratic and civil rights. Some of us, if we feel inclined, will replace it with a safety pin, evidence that we are committed to upholding these values today and in the future in whatever small but meaningful way we can.

What now, America?

Many of our readers survived the predations of fascism or communism; some endured both. It is probably safe to say these people do not take democracy for granted, as some of us who have been fortunate to live our entire lives under democratic governments may.

For many of us, Remembrance Day is one of the few times in the year when we stop and take stock of our good fortune and the sacrifices that made it possible. This year, we should perhaps give even more consideration to the fact, which we have mentioned in this space before, that democracy is a remarkably new and fragile thing. What we recognize as modern democracy is an American invention just 240 years old.

There have been concerning noises in the birthplace of democracy leading up to the close Tuesday of this ugliest of presidential election campaigns. In addition to Donald Trump’s threats to not abide by the democratic decision of the people because of some imaginary “rigging,” much of his rhetoric has seemed deliberately calculated to undermine democracy and its parallel values of pluralism and respect for diversity. Trump’s behavior and language – and the vitriol and violence he inspired and encouraged among his followers – are antithetical to American democracy.

We should not fall into the trap of comparative blame. This was probably the nastiest campaign in American history, but that is not something we can ascribe equally to both leading candidates and their followers.

Hillary Clinton ran a negative campaign, yes, but only within the comparatively gentle parameters of what has become conventional in American politics of the television age. Trump’s campaign, on the other hand, was a blast furnace of hatred, ridicule, dehumanization, lies, racism, sexism and incitement.

One of the most important pillars of democracy is also one of the most ephemeral: the confidence of the populace in the institutions of governance. And polls indicate that Americans currently have extraordinarily low opinions of their officials.

The American people – and the new president (who was declared after the Independent went to press) – have an unenviable task ahead of them in restoring confidence in the system, in their institutions and in their ability to advance as the world’s beacon of democracy.

For the sake of their country – and for the sake of the magnitude of impact it will have on the rest of the world – we should all wish for a period of reflection, healing and reconciliation.

Silver linings, anyone?

By Michael Vadon - from Wikipedia — Photo by Michael Vadon – from Wikipedia

As the majority of the world sits in shock that a reality TV star was actually voted in to be the next President of the United States (happy or not, y’all have to admit only Michael Moore expected this result!), many awoke Wednesday morning trying to make some sense of it all.

It’s usually around this time that the desperately positive side of me seeks some kind of solace or acceptance by trying to find a silver lining in a seemingly poor situation – that same part of me that has allowed me to be a Vancouver Canucks fan for so many years.

It is with that train of thought that I consider what possible positive outcome might eventually come from the fact that more than 50 million Americans submitted their vote for a man with no international political experience, the temperament of a bully, sexist tendencies and an undeniable ability to look someone in the eye and lie if it suited him in that moment.

There was an intense sense of panic across the country leading up to this election. There was panic from those who feared their country was already falling apart and looked to Trump as their only option for change. There was also panic from those who opposed Trump and feared the type of change he could bring.

It became clear, however, that very few Americans felt that their country was going to be just fine no matter what happened Nov 8.

Perhaps the shocking election of Donald J. Trump was the wake-up call or the shake up the country needed to become more focused on what it needs to do in order to actually become whole again.

If Trump is as ridiculous, ignorant and unprepared as President as he showed to be during his campaign it’s going to become painfully obvious rather fast. In which case the need for dramatic reform could kick the country into high gear, unite leaders in unprecedented ways and refocus the entire country.

Or perhaps Trump becomes humbled by the responsibility of leading the free world, learns on the job quickly and becomes the new type of leader millions of Americans are hoping for. If that happened it would also completely change the way American politics function moving forward.

Of course it’s also possible he leads the country into civil war, alienates millions and sets of world-wide fires that can’t be easily extinguished while the US of A becomes a joke, sending Western society into grave danger. But let’s stay on the possible silver lining track here for a minute!

It is clear that something had to give. Much like when mother nature sets off natural disasters in order to renew herself for the longevity of the planet, perhaps this disaster of an election will do the same for the longevity of the USA.

Perhaps this is the political version of the story of Noah and the flood and America can come out of this disaster ready for a more positive future.

Unfortunately, as many Americans learned while crashing the Canadian immigration website last night, Canada is not the Ark!

Happy silver linings, everyone!

The future of democracy

Israel’s President Reuven Rivlin spoke strong words at the opening of the Knesset’s winter session this week. The very survival of democracy, he suggested, is on the line.

“Against a background of political upheavals occurring in the West, the free world, it is no secret that democracy – or Western liberal democracy – is in a state of confusion,” said Rivlin. “Many citizens across the world feel that the existing democratic system is struggling to function and, moreover, is struggling to offer an answer to their needs in light of the current threat of terrorism, the current wave of migration and refugees, or the ongoing economic and employment crises.”

Rivlin was speaking broadly, apparently referencing the various movements springing up in recent years at the fringes of what was once the political mainstream. These include new nativist and often xenophobic movements in Europe. The vote by Britain to leave the European Union is a symptom of a strain of political ideology that rejects open borders – both for trade and for people. While the Brexit vote was supported by people across the political spectrum, its campaign was led by the United Kingdom Independence Party, a movement pushing its way into the mainstream from the far right.

While Europe struggles with the challenges of and reactions to economic meltdowns and waves of refugees and migrants, the presidential election in the United States has been rocked by events that also threaten foundational understandings of democracy.

Donald Trump, the Republican candidate for president, has suggested he may not abide by the results of the election, an outcome he is alleging to be “rigged.” There is no evidence, according to almost all commentators, of any rigging of the electoral system. Indeed, say most, the patchwork nature of the American electoral system makes comprehensive manipulation of a federal election essentially impossible. However, Trump’s assertions seem based less on the idea that the electoral infrastructure is rigged than on his perception that the media and the political establishment are nearly uniformly against him. As paranoid as this may seem, it is not altogether false. The political establishment, even in his own Republican party, is lukewarm at best toward their outsider nominee. And the media is merely reporting the attitudes of some of the public, many of whom are aghast and appalled at the successive emanations from Trump’s mouth.

However, if the establishment and commentators in the media are lined up against him, this should arguably be viewed as a statement about him, not them – which brings us back to the issue of Trump’s threatened refusal to admit defeat. Absolutely crucial to democracy is the legitimacy – and perception of legitimacy – of the electoral process. In the most contested election in modern history, in 2000, Al Gore accepted defeat even though he received more votes in the state of Florida than the declared victor George W. Bush and, therefore, should have been the winner. In the interest of national unity and the preservation of confidence in the system, Gore acceded to the determination of a Florida court.

Now, Trump suggests he may not accept the results even if he is conclusively defeated. Of course, anything is possible with this candidate, so it may be bluster. But the bigger picture in this scenario is the impact Trump’s words have on his followers. Some are already promising “revolution” if Trump is defeated.

Then, of course, there is the other possibility: Trump wins.

Where American democracy – and the country’s role as a model of responsible government – would go from there is an ominous mystery.

בחירות בארצות הברית בלוטו

מתברר שהתנהלותו של דולנד טראמפ בקמפיין הבחירות שלו גורמת נזק וכאב ראש, למערך יחסי הציבור שנערך לפתיחת מלון הדירות טראמפ, ברחוב ווסט ג’ורג’יה בדאון טאון ונקובר. (צילום: Roni Rachmani)

לפי תושבי בריטיש קולומביה קלינטון תזכה בנשיאות לבחירות בארה”ב: כך לפחות מצביעים ההימורים באתר של הלוטו קורפורשיין

הקנדים היו מאוד רוצים להצביע בבחירות לנשיאות ארצות הברית שיערכו בשמונה בנובמבר. זאת כיוון שהם יודעים שהתוצאות יכולות להשפיע משמעותית על היחסים עם השכנה מדרום. אך למעט אלה שמחזיקים בדרכון כפול (קנדי ואמריקני) ולכן כן ויוכלו להצביע, הרוב הדומם בקנדה יצפה בתוצאות הבחירות מול מסך הטלוויזיה.

אך מתברר שהתושבים המקומיים יכולים לשחק בנדמה לי ולהמר על מי שלדעתם המועמד שיזכה בנשיאות. זה עולה כמובן כסף וזה אף חוקי בקנדה (לגילאי 19+). ההימורים על הבחירות בארה”ב מתבצעים באתר הלוטו קורפורשיין של בריטיש קולומביה. לעומת זאת יצויין אין אפשרות לקנדים להמר על תוצאות הבחירות המקומיות או הפדרליות בקנדה. בלוטו קורפורשיין אומרים כי רבים רבים מהמרים על הבחירות בארה”ב, שעולות כיום על כל ההימורים האחרים של התאגיד. אגב גם במחוזות מניטובה ונובה סקוטיה ניתן להמר על הבחירות בארצות הברית.

לפי מצב ההימורים הנוכחי בבריטיש קולומביה מועמדת המפלגה הדמוקרטית, הילרי קלינטון, תזכה בבחירות מול מועמד המפלגה הרפובליקנית, דולנד טראמפ, ביחס שעומד על 1.18. כך שמי שכמעט הולך על בטוח ומהמר על קלינטון נניח בסכום של מאה דולר יזכה במאה ועשרים דולר, עם אכן היא תזכה בבחירות. ואילו ההימורים לטובת טראמפ עומדים ביחס הרבה יותר גרוע שעומד על 5.20. כך שמי שמסתכן ומהמר על טראמפ נניח בסכום של מאה דולר יקבל לא פחות מחמש מאות ועשרים דולר, אם דווקא הוא ינצח בבחירות.

photo - The hotel was scheduled to open in August this year. Then the opening was postponed for the fall but this did not happen — המלון היה אמור להיפתח בחודש אוגוסט השנה. לאחר מכן הפתיחה נדחתה לסתיו אך גם זה לא קרה. *(צילום: Roni Rachmani)*

לדברי הלוטו קורפורשיין של בריטיש קולומביה לפחות כארבעים אחוז מהמהמרים תומכים בקלינטון ואילו פחות מעשרים וחמישה תומכים בטראמפ. כל ידיעה שמגיעה מטעם מחנות שני המועמדים מורגשת היטב בזירת המהמרים. וכידוע כל הזמן מגיעות חדשות מקלינטון ומטראמפ, שגרמו למערכת בחירות לנשיאות ארה”ב להיות לחסרת תקדים בשערוריות ובלכלוכים שלה.

בינתיים מתברר שהתנהלותו של טראמפ בקמפיין הבחירות שלו גורמת נזק וכאב ראש, למערך יחסי הציבור שנערך לפתיחת מלון הדירות טראמפ, ברחוב ווסט ג’ורג’יה בדאון טאון ונקובר. המלון היה אמור להיפתח בחודש אוגוסט השנה. לאחר מכן הפתיחה נדחתה לסתיו אך גם זה לא קרה. מסיבות לא ידועות הפתיחה של המלון נדחתה שוב והפעם לראשית שנה הבאה. לדעת מומחים בעלי הפרוייקט הולבורן גרופ מעדיפים להמתין עד לסיום הבחירות והקמפיין הנוראי של טראמפ שיורה לכל עבר, ורק אז לקיים מסיבת פתיחה של המלון. הולבורן גרופ מפרסמים באמצעי המדיה מזה זמן תחרות להשתתף באירוע הפתיחה הרשמי של המלון. הזוכה בתחרות יובא ברכב מפואר למלון, יקבל לינת חינם ללילה, ישא אישור וי.איי.פי וכן יפגוש אישית את משפחת טראמפ. לאור התנהלותו השערורייתית של טראמפ, מתברר שלא רבים קופצים על המציאה להשתתף בהליך התחרות.

במקביל לקמפיין הבחירות של טראמפ כמה עשרות תושבים מקומיים השתתפו לאחרונה בהפגנה ליד מלון הדירות, תוך שהם מניפים כרזות בגנותו ומבקשים לעודד את הציבור האמריקני להביס אותו בבחירות.

כזכור ראש עיריית ונקובר, גרגור רוברטסון, ניסה ללא הצלחה להפעיל לחץ על הולבורן גרופ, להוריד השם טראמפ ממלון הדירות. סקר אחרון שנערך בקנדה מצביע על כך שכשישים ושניים אחוז מהאזרחים רוצים שהשם טראמפ יורד מבתי המלון והדירות בטורונטו וונקובר.

הפרמייר של מחוז בריטיש קולומביה, כריסטי קלארק, קוראת לכולם גנות את עמדותיו הסקסיסטיות של טראמפ כלפי נשים. לדברי קלארק יש לדאוג לכך ששיחות מסוג כזה ומחשבות מסוג כזה לא יהפכו לנורמליזציה.

Concerns about the alt-right

There used to be just conservatives. Then there came the neo-conservatives, a largely American variation on the theme that venerates free markets, but marries it with an interventionist foreign policy. Neo-conservativism got a black eye after the interventionism its proponents advocate led to the quagmire in Iraq. In a resurgence of old-fashioned conservatism, stalwarts proudly adopted the self-deprecating paleo-conservative, a blatant rejection of the neo-conservative moniker.

In recent months, a new term has come into common usage in American politics: alt-right. The contraction of “alternative right” is a sort of whitewashing umbrella for a range of ideological streams that were, until recently, considered well outside the mainstream. White nationalism, itself a whitewashed term for white supremacy, is chief among these. While not precisely defined, alt-right has also been said to encompass the anti-immigration and xenophobic nativism that has been articulated by Donald Trump, the Republican candidate for U.S. president. Populism is a term also associated with the alt-right, although Bernie Sanders’ challenge to Hillary Clinton for the Democratic nomination was also defined as populist.

The banality of the term “alt-right” – it almost sounds like something you do with a computer keyboard – masks the mainstreaming of terrible ideas. Concurrent to, and not the least bit unrelated to, the rise of alt-right as a term is the rise of Trump as a political phenomenon. The Republican standard-bearer has said, on an almost daily basis, things that would eliminate any other candidate in history from contention. Yet his supporters dismiss (or embrace) his hateful, ignorant and, seemingly as often as not, outright false statements. The litany is endless. Last week, he suggested that Clinton’s secret service details should disarm and “see what happens to her.” This unsubtle allusion to violence is not at all uncommon in Trump’s rhetoric. That he remains a contender for the presidency is alarming. That he is rising in the polls, almost tying Clinton in aggregates and leading her in many polls, suggests that Americans are seriously considering taking a dangerous political turn.

Trump idolizes “strongmen.” He has reveled in the admiration of Vladimir Putin, the Russian leader who has undone that country’s nascent steps toward democracy. He is unequivocally a solo act, openly insisting that he will run roughshod over Congress and the judiciary, the institutions that the founders of the United States set up as checks and balances on the presidency. He has stated that the electoral system is rigged against him and predicted rioting in the country should he lose. The image he projects of America is of a third-world economy, and the vision of political violence he purveys is more suited to an unstable dictatorship than to the reality of American government.

It is in the nature of human beings to take for granted what we have the moment we possess it. Readers of a certain age remember The Jetsons, with its incredible futuristic gadgets, a cartoon we can now watch on a device we carry in our pocket that contains all the accumulated knowledge of humankind, and we have the ability to speak face-to-face with almost anyone in the world instantaneously, in real time. And yet, when this gadget alerts us that we have a message or a call, we are as likely to respond with a weary, “Oh, what is it now?”

Likewise, perhaps, with democracy. In its modern incarnation, democracy was born 240 years ago in what is now the United States of America. In the span of human history, this is the blink of an eye. About Trump, many commentators, most recently this week in the Washington Post, have said, “This is how fascism comes to America.”

On numerous occasions over the years, we have used this space to condemn flippant use of such terms as fascism, warning that overuse will dull sensitivity to the seriousness of the language and its threat. We are less reticent to condemn the use in this case. The rise of Trump and the “alt-right” ideologies he empowers are cause for very real concern.

We have our own issues

American politics, these days, attracts global disbelief and revulsion. The contest pits against each other two of the most unpopular candidates since polling began. One of them, the Republican nominee Donald Trump, is endorsed by the country’s leading white supremacists.

There is no question that Trump has tapped into something. Most of his supporters are not now and never have been members or supporters of the Ku Klux Klan or similar fringe groups. They are, in fact, a large and mainstream enough group that he won the nomination of the Republican party and now stands just a couple of points behind Democrat Hillary Clinton in polls, with at least two in five Americans saying they intend to vote for him. Among white Americans, if they alone were the electorate, polls say Trump would win a landslide.

Leaving aside his nonchalance about the fact that David Duke, the former imperial wizard of the KKK, and other of America’s most prominent racists think he would make a top-notch president, Trump has legitimized a host of barely more discrete forms of bigotry, chauvinism and hatred. People who strive for human respect have responded with two approaches. They have condemned the most overt examples of Trump’s racism, while acknowledging that many Americans are experiencing economic and social displacement that could justify their scapegoating of other groups or otherwise find reason to support a candidate whose policy positions are nothing more than accumulated Twitter tantrums.

If Trump wins, there will be more issues to address than this space can accommodate. If he loses, there will still be a divided country where parents have to explain to their children why it is inappropriate for them to express ideas that have been so effortlessly articulated by one of the two leading candidates for the highest office in the country.

Incongruously – or is it? – we are also in a time when the United States is engaged in a deep public reflection on race. The Black Lives Matter movement, which is partly a result of the murder of young African-Americans by police officers but also of broader systemic racism, has opened an overdue public discussion. Decades after legal racism was upended, there remain serious issues that the country needs to confront. Small gestures like that by Colin Kaepernick, a football player who is refusing to stand for the national anthem as a protest against discrimination, have aroused outrage but also raised legitimate awareness. Can you love your country and still condemn aspects of its nature?

Israelis, perhaps foremost among others, have faced this question for decades. And Canada is also engaged in a discussion around race. While we, too, have a history of racism against people of African descent, this history is different from that of the United States in myriad ways, including the absence of slavery in our history. But our past includes racist and antisemitic immigration policies, social and systemic antisemitism, racism and mistreatment of women, degradations of many varieties and, in something we are only beginning to come to terms with, treatment of indigenous Canadians that was intended to erase their cultural identities. And these are not the only areas where our society fails to live up to our ideals.

It is certainly tempting to look at what is happening to our south and feel superior. It would be more productive as a society for us to acknowledge that, while we see fault in others, we will be a better country when we keep our gaze closer to home, and use our stones for repairing, not throwing.

הצטברות חובות

למלון הדירות טראמפ אינטרנשיונל הוטל ומגדל טורונטו. (צילום: Secondarywaltz via commons.wikimedia.org)

קנדה לא תבחר בדונלד טראמפ: המלון דירות בטורונטו שבניהולו מוצע למכירה עקב הצטברות חובות בהיקף 260 מיליון דולר

אין זה סוד שהקנדים לא אוהבים את המועמד של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות בארצות הברית, דונלד טראמפ. סגנונו הבוטה והתבטאויותיו החריפות זרות להם והם שמחים לאידם של האמריקנים השכנים מדרום, שנאלצים להתמודד עם התופעה היוצאת דופן הזו מדי יום.

למלון הדירות טראמפ אינטרנשיונל הוטל ומגדל טורונטו בניהול חברתו של טראמפ יצא מונטין רע מאוד, תוך הדגשה על שירות וניהול גרועים, מרגע פתיחתו לפני כארבע שנים. המלון שייך לחברת טאלון אינטרנשיונל דבלופמנט שבבעלות המיליארדר היהודי-רוסי, אלכס שניידר, שגר בטורונטו. שניידר גר בסוויטה המפוארת במלון ששוויה מוערך בעשרים מיליון דולר. חברתו של טראמפ אחראית על מערכי השיווק, ההזמנות והניקיון. חלק לא מבוטל מרוכשי הסוויטות בפרוייקט הגיש תביעה לבית המשפט נגד טראמפ וטאלון, בטענות שונות בהן בנייה באיכות ירודה ועל כך שהתפוסה הנמוכה של החדרים שבבעלותם שמיועדת להשכרה, לעומת מה שהובטח להם עת רכשו את נכסיהם.

מלון דירות טראמפ מתנשא לגובה של 65 קומות והוא כולל: 261 חדרי מלון ו-118 דירות. מרבית הסוויטות במלון והדירות בניין לא נמכרו עד היום, כאמור לאור המוניטין הרע שיצא לפרוייקט. אגב תפוסת המלון עומדת על 55-75 אחוז בלבד.

חברתו של שניידר לא מסוגלת להחזיר במלואה הלוואה בהיקף 310 מיליון דולר שלקחה מבנק אירופאי למימון בניית המלון, שעלותו הגיע לכחצי מיליארד דולר. טאלון יצויין פתחה בהליכים של הגנה בפני נושים בקייץ אשתקד. טאלון חייבת לבנק האוסטרי אר.בי.איי 260 מיליון דולר והבנק מנסה בימים אלה למכור את המלון, כדי להציל לפחות חלק מכספי החוב של שניידר. לפי הערכה הבנק יקבל עבור המכירה לכל היותר בין 180-200 מיליון דולר. בכל מקרה הרוכשים החדשים של הנכס לא מתכוונים להמשיך ולהשאיר את השם טראמפ על הבניין, כיוון שלא ירצו עוד בחברת ניהול הכושלת של טראמפ. הם יאלצו אף להשקיע סכומים נכרים בשיפוץ הפרוייקט. תושבי טורונטו בוודאי ישמחו לדעת שהשם טראמפ ימחק מהמלון דירות, שעד כה לא הסב שום נחת לעיר. אגב חברתו של טראמפ הגישה בעצמה תביעה לבית המשפט נגד חברתו של שיינדר, בטענה שהאחרונה מבקשת לנשלה מניהול הפרוייקט.

חברת הניהול של טראמפ מנהלת ארבעה עשר פרוייקטים דומים ברחבי העולם בהם בטורקיה ובפנמה, ובכל מקום יצא לה שם גרוע מאוד. במהלך הקיץ הקרוב יפתח מלון הדירות טראמפ אינטרנשיונל הוטל ומגדל ונקובר (בבעלות מיליארדר ממלזיה), שממוקם ברחוב ג’ורג’יה שבדאון טאון. יהיה מעניין לדעת אם גם הפעם טראמפ יצור לעצמו שם רע כל כך מהר. לאור ההתבטאויות הקשות בקמפיין הבחירות שלו, ניסו חלק מתושבי ונקובר כולל ראש העיר, גרגור רוברטסון, לפתוח בפעילות להורדת השם טראמפ מהפרוייקט שבניהולו, אך נכשלו לפי שעה.

שניידר (יליד 1968) צבר את הונו מפעילותו בתעשיית הפלדה של אוקראינה, באמצעות קבוצת מידלנד שבבעלותו (ביחד עם אדוארד שיפרין). הוא עלה לישראל כילד קטן עם משפחתו ב-1972 ולאחר כעשר שנים עברה המשפחה לטורונטו. שניידר למד באוניברסיטת יורק בטורונטו וכיום הוא נשוי ואב לשלושה ילדים. בסוף שנת 2007 רכש שניידר 80 אחוז מקבוצת הכדורגל מכבי ת”א תמורת כ-65 מיליון ש”ח. לאחר שנתיים הוא מכר את הבעלות על הקבוצה למיליארדר היהודי שגם כן גר בטורונטו, מיטשל (מיץ’) גולדהאר. שניידר היה בעבר הבעלים של פורמולה 1 ואשתקד הוא רכש כרבע מחברת מישורים הישראלית.

Trump at what cost?

“I didn’t come here tonight to pander to you about Israel,” Donald Trump told the AIPAC conference Monday evening, before proceeding to do exactly that.

In his unique rhetorical way, Trump ticked off every box on the AIPAC agenda, and then some. He also ticked off a number of rabbis and other delegates who condemned and protested his presence at the event. Trump’s history of making statements that are sexist and racist, his sluggishness at disavowing the support of neo-Nazis and Ku Klux Klanners, his making fun of a disabled reporter and a litany of other offences convinced some AIPAC attendees that Trump should be either disinvited or boycotted.

They were wrong, because this was an opportunity for Trump to clarify or otherwise explain his behaviors. Of course, he didn’t, which was an opportunity missed. Trump came on – uncharacteristically – with a prepared text distributed in advance to media. What he read was a fulsome reversal of his statement just days earlier that he would be neutral between Israel and the Palestinians.

Trump’s repeated invocation of the term “believe me” is almost a verbal tic and it belies a tendency to express the unbelievable.

“Nobody respects women more than I do,” Trump told CNN Monday night. If we were to believe him, women would be among the only people Trump seems to respect. When any individual criticizes him, Trump lashes out with the most juvenile, personal and insulting terms, not least repeatedly referring to his fellow Republicans Cruz and Rubio as “Lying Ted” and “Little Marco.”

Within days, Trump pivoted from “neutrality” to a no-holds-barred defence of Israel that would make Binyamin Netanyahu (whom Trump calls “Bibby”) blush. The response he received from the AIPAC crowd verged on enthusiastic. Yet his conversion to Zionism may reflect little more than some good advice, a comparatively competent speechwriter and the ability to unabashedly pander.

Trump promised to dismantle the nuclear deal with Iran and he trashed the United Nations. “When I’m president, believe me, I will veto any attempt by the UN to impose its will on the Jewish state,” he said.

He condemned the Palestinian incitement of children to hate Israel and Jews. “In Palestinian textbooks and mosques, you’ve got a culture of hatred that has been fomenting there for years,” he said.

He promised to move the American embassy to Jerusalem.

In what amounted to his first significant expression of foreign policy, Trump waded in deep. He wants to reduce American commitments to NATO, specifically citing NATO’s obligation to defend Ukraine. What he doesn’t understand or doesn’t care about is that the United States and Britain made a deal with Ukraine – then the world’s third-largest nuclear power – to eliminate its arsenal in exchange for a promise of protection. Global reaction to Russian aggression betrayed that promise and Trump wants to rub salt in the wound.

This is an example of Trump’s lack of awareness on international affairs. Yet it is unlikely to hurt him with supporters, who forgive his every error and offence and who sometimes seem to idealize a world free of non-Americans.

On CNN after the speech, Trump was asked about the expressions of support he has received from neo-Nazis, Ku Klux Klanners and antisemites. “I don’t want their support,” he said, adding: “I don’t need their support.”

Trump is indeed creaming his opponents in the primaries, and it may be a minor rhetorical thing, but would he take their support if he did need it?

Asked by Wolf Blitzer whether he would condemn violence by his supporters, Trump replied, “Of course I would, 100%, but … I have no control over the people.” Then he went on to note that “these people” have been disenfranchised – they lost their jobs and earn less money now than they did 12 years ago, as though this justified violence.

Had Trump’s AIPAC speech occurred in a vacuum – if he had just landed from the proverbial Mars and not for months been spouting hatred toward Muslims, Mexicans, women and anyone who opposes him – the speech might have deserved the applause it received.

Instead, his words were diametrically opposed to what he has said in the past and, even if they weren’t, they are coming from an individual who has done egregious harm to social relations and human decency in public discourse. Even if Trump said everything Jewish people and other friends of Israel wanted to hear, this would not detract from the other things he has said and the other people – including every Muslim in the world – he has deliberately and maliciously affronted.

“I’m going to be great for Israel,” Trump declared, and maybe he would be. But at what cost to the social fabric of his country and the place of the United States in the world?

“When I say something, I mean it, I mean it,” he crowed, despite his blatant reversals. “Believe me, believe me.”

סערת דונלד טראמפ

דבריו החמורים של המועמד הרפובליקני לנשיאות בארה”ב, דונלד טראמפ, בגנות המוסלמים, מעוררת תגובות נזעמות גם בקנדה. (צילום: Gage Skidmore via wikimedia.org)

סערת דונלד טראמפ מגיעה גם לקנדה: פוליטיקאים קוראים להחרימו וחברי מועצות בערים קוראים להסיר את שמו מהמגדלים

דבריו החמורים של המועמד הרפובליקני לנשיאות בארה”ב, דונלד טראמפ, בגנות המוסלמים, מעוררת תגובות נזעמות גם בקנדה. טראמפ אמר השבוע במסגרת קמפיין הבחירות שלו שיש לאסור על המוסלמים להיכנס לארה”ב, בין אם כמהגרים או כתיירים. טראמפ מוביל עדיין בסקרים מול שאר המועמדים של המפלגה הרפובליקנית, אך הביקורת נגדו במפלגה ומחוצה לה, בארה”ב ומחוצה לה, רק הולכת וגדלה. טראמפ באימרותיו השנויות במחלוקת והפרובוקציות שלו נמצא במסלול הנכון להפוך לאחד האישים השנואים בעולם.

שר החוץ של קנדה, סטפן דיון, אמר בנוגע לטראמפ: “מעולם לא קרה בקנדה מה ששמענו כעת בארה”ב מטראמפ. אנחנו לא יכולים לקבל דבר כזה. אף מפלגה בקנדה לא תתקרב לדברים כאלה. אזרחי קנדה יתנגדו לנצח לאמירות שכוללות שנאת זרים כזו”. ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, סירב להגיב ישירות על דברי טראמפ בטענה כי כל אחד בתפקידו אסור לו להגיב בנושאי פוליטיקה פנימית של מדינה אחרת, במיוחד כאשר מתנהלת בה מערכת בחירות. עם זאת טרודו ציין והוסיף כי: “אזרחי קנדה יודעים היטב היכן הוא עומד בנוגע לנושאים כאלה”.

מנהיגת האופוזיצה הזמנית מטעם מפלגת השמרנים, רונה אמברוז, דחתה את דבריו של טראמפ וטענה שהם מגוחחים. לדבריה: “זה בידי תושבי ארה”ב לבחור מי יהיה המנהיג הבא שלהם, אבל אני בטוחה שרבים ואפילו במפלגתו, חושבים שהתגובות שלו הן מגוחחות”. ואילו מנהיג המפלגה הדמוקרטית החדשה, טום מולקייר, טוען שהגיע הזמן לאסור על אנשים כמו טראמפ שמפזרים דברי שינאה, להיכנס לקנדה”.

במקביל חברי מועצה בעיריית טורונטו וונקובר גם הם יוצאים בחריפות נגד דברי טראמפ. מספר חברי מועצת העיר טורונטו דורשים להחליף השם “טראמפ” של מגדל המלון דירות בדאון טאון, בשם אחר. מגדל טראמפ בטורונטו פועל מאז ראשית 2012. גם חברים במועצת עיריית ונקובר דורשים אף הם להחליף את השם “טראמפ” של מגדל המלון דירות ברחוב ג’ורג’יה בדאון טאון, בשם אחר. מגדל טראמפ בוונקובר שבנייתו הולכת ונשלמת בימים אלה, יפתח בראשית שנה הבאה.

טראמפ מתכוון לבקר בישראל לקראת סוף השנה. במסגרת הביקור לפי מקורביו הוא ינסה לעלות להר הבית ואין ספק שפרובוקציה כזו מצידו, יכולה להצית את כל המזרח התיכון. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, למרות שדחה את דבריו של טראמפ בגנות המוסלמים, כן הסכים להיפגש עימו כשיגיע לישראל.

ארגון או.אי.סי.די: ישראל וקנדה במקום טוב מבחינת נטל המיסים

ישראל וקנדה נמצאות במקומות מוכבדים מבחינת היקף נטל המיסוי בקרב שלושים וארבע המדינות, החברות בארגון או.אי.סי.די. ישראל הצטרפה לאו.אי.סי.די ב-2010 והחברות בו מחויבויות לערכי דמוקרטיה, שקיפות ודבקות בערכי כלכלת שוק ופיתוח כלכלי.

הארגון פרסם בשבוע שעבר את נתוני 2014 ונטל המיסים של חברותיו עומד על 34.2% בממוצע. המדינה עם נטל המיסוי הגבוה ביותר היא דנמרק עם 47.6%. אחריה: צרפת (45%), בלגיה (44.7%), איטליה (43.9%), פינלנד (43.7%), שבדיה (42.8%), אוסטריה (42.5%), נורבגיה (40.5%), לוקסמבורג (38.4%) והונגריה (38.4%) במקומות התשיעי והעשירי. גרמניה (36.5%) במקום השלושה עשר, בריטניה (32.9%) במקום השמונה עשר ואחריה ספרד (32.7%) במקום התשעה עשר. ישראל במקום העשרים ושלושה עם נטל מיסוי של 30.6%, ואחריה במקום העשרים וארבעה קנדה עם 30.5%. יפן (30.3%) במקום העשרים ושישה, אוסטרליה (27.5%) במקום העשרים ותשעה, אחריה במקום השלושים שוויץ (26.9%), ובמקום השלושים ואחד ארה”ב (25.4%). המדינה עם נטל המיסוי הנמוך ביותר היא מקסיקו (19.7%) במקום השלושים וארבעה.