Tag: Trump

There is danger in autocracy

Last week, an Israeli artist erected a life-sized golden statue of Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu in Tel Aviv’s Rabin Square. Reminiscent of the golden calf with its connection to forbidden idolatry, artist Itay Zalait said he was making a statement about freedom of speech in Israel and what he sees as a type of idolatry growing around the man sometimes called King Bibi.

Citizens gathered around the statue, arguing about its meaning and various interpretations. Because the installation was erected without a permit, city officials ordered it removed but, before the artist could do so, it was toppled by a bystander and left laying on its side like the figure of a deposed despot.

In addition to the prime minister’s office, Netanyahu occupies the portfolios of foreign minister, economy minister, minister of regional cooperation and communications minister.

In this latter role, Netanyahu has appointed figures to oversight positions that have allowed them to put a finger on the scale in support of media outlets that are sympathetic to the government. Similarly, American casino magnate Sheldon Adelson bankrolls the newspaper Israel HaYom, which is widely seen as a propaganda machine for Netanyahu.

The Netanyahu government is also seen as threatening the broadcast news sector, having undertaken an effort to replace the state-run broadcaster with a more complimentary version, only to reverse course when it appeared the new agency would also be insufficiently uncritical. Like other politicians in democratic countries, Netanyahu has found some popularity among his supporters by picking fights with the media, including individual reporters who report things unfavorable to the prime minister.

While discourse in Israel remains legendarily vibrant, evidence that the government may be attempting to influence or control aspects of journalistic freedom are rightly drawing deep concern. And this concern is exacerbated by evidence of other tendencies within Israeli society that seem to reflect authoritarian, anti-democratic and discriminatory inclinations.

Education Minister Naftali Bennett is having “ethical rules” drawn up for what university lecturers can and cannot say about politics. Culture Minister Miri Regev has promoted a bill to retroactively cut funding to cultural institutions that do not meet the government’s standard of “loyalty” to the state of Israel.

On a different, but similarly ham-fisted front, there is the attempt to legislate the public broadcast of the muezzin, the five-times-a-day call to Muslim prayer, which begins before dawn. Granted, not everyone is keen to have daily pre-dawn loudspeaker broadcasts, whatever the purpose, but such a move against a religious minority already experiencing myriad forms of discrimination calls into question fundamental issues of multiculturalism and respect for religious freedom and pluralism that need to be addressed.

The rabbinate has also weighed in on a few issues that have outraged progressive and feminist Israelis.

Crediting a 15th-century scholar, the Sephardi chief rabbi Yitzhak Yosef declared that women and yeshivah scholars are forbidden from serving in the Israel Defence Forces or performing national volunteer service. He claimed that women had been permitted to go to war at times in Jewish history, but only to cook and clean. The comments come at a time when Israel has seen a four-fold increase in the number of women combat soldiers and as some segments of the political spectrum and civil society are speaking up against what they see as the unsustainable tradition of military exemptions for the ultra-Orthodox.

Then there is Eyal Karim, who was recently sworn in as chief rabbi of the IDF. During his confirmation hearings, Karim was forced to explain earlier comments that seemed to justify the rape of non-Jewish women during wartime. He apologized, saying that his comments were a theoretical consideration of biblical permissions and prohibitions. Karim has also stated that women should not serve in the IDF, or sing at army events.

These and other developments have combined with the Netanyahu government’s warm reaction to Donald Trump’s election to raise alarm among some that Israel is on a path similar to the populist, authoritarian phenomenon seen in the United States and much of Europe. In so many ways, Israel’s body politic is sui generis, utterly unlike any other democracy on earth. Yet it should not surprise that what emerges among its closest allies should also find a place among Israelis.

Trump, tweeting from his gold-embossed chambers in Manhattan, is exhibiting plenty of monarchical characteristics. European political upstarts are glorifying strongmen of the past and, in some cases, of the present, in the form of the Russian leader Vladimir Putin. When these sorts of autocratic inclinations arise in Israel, they should be opposed there, just as they should be everywhere.

טרודו וקסטרו

מנהיגה לשעבר של קובה, פידל קסטרו, שנפטר ב-25 בנובמבר. (צילום: Antônio Milena/ABr via Wikimedia Commons)

ג’סטין טרודו מאבד גובה: תמיכתו בפידל קסטרו גרמה לראש ממשלת קנדה לראשונה לחטוף מכל עבר

ראש ממשלת קנדה מטעם המפלגה הליברלית, ג’סטין טרודו, חטף לראשונה ביקורת קשה מאוד מבית ומחוץ, לאור תמיכתו הנלהבת במנהיגה לשעבר של קובה, פידל קסטרו, שנפטר ב-25 בנובמבר. רבים ממנהיגי העולם המערבי בהם ארה”ב וכמובן מנהיגי האופוזיציה (מהמפלגה הקונסרבטיבית) לממשלת טרודו בקנדה, ביקרו אותו קשות לאור הדבריו שאמר לזכרו של קסטרו. המועמד לנשיאות בארה”ב מטעם המפלגה הרפובליקנית, מרקו רוביו (שהפסיד לדונלד טראמפ), הגדיל לעשות כשאמר: “האם הצהרה זו אמיתית או פרודיה? כי אם זה אמיתי זה מביש”. ואילו פרשן יחסי החוץ של הוול סטריט ג’ורנל, ברט סטיבנס, העיר: “הודעה מחפירה של ג’סטין טרודו. לא ג’סטין, פידל לא ‘שירת’ את העם הקובני. הוא הפך את העם למשרתיו במשך 60 שנה”.

המנהיג הקובני היה ידידו של אביו פייר אליוט טרודו, שהיה המנהיג המערבי הראשון שביקר אותו באי ב-1976, מאז משבר הטילים עם ארה”ב והאמברגו האמריקני. קסטרו לא שכח וב-2000 הגיע להלוויית טרודו במונטריאול. טרודו הבן מיהר לצאת בהצהרה כתובה לאחר שנודע שקסטרו נפטר. בה אמר בין היתר: “פידל קסטרו היה מנהיג גדול מהחיים, ששירת במשך כמעט חצי מאה. היה מהפכן ונואם אגדי, שהביא לשיפור עצום במערכת החינוך וכן מתנגדיו הכירו בהתמסרותו ובאהבתו האדירה לעם הקובני, שרחש חיבה עמוקה ומתמשכת למנהיג”.

האמנם טרודו? מומחה לנושאי קובה וקסטרו, הסופר ובמאי הסרטים, ירון אביטוב, שחי בעבר בקובה, כתב בימים האחרונים רשימה על קסטרו שפורסמה בעיתון מעריב. בין היתר כתב אביטוב: “קסטרו היה אחד העריצים האכזריים ביותר בתולדות המאה ה-20 ונחשב לאכזר ומרושע. הוא רדף את מתנגדיו ורבים הושלכו לכלא ונמקו שם, בעיקר סופרים ועיתונאים. לאורך השנים מאות אלפים גלו מקובה, או ניסו לברוח ממנה למיאמי ברפסודות רעועות, וחלקם נטרפו על ידי כרישים. את הבשורה המהפכנית, שהייתה אמורה לשמש מודל וחיקוי במאבק נגד האימפריאליזם, השחיתות והסיאוב, המיר קסטרו ברודנות מושחתת ומסואבת, שרק מרקסיסטים עיוורים עוד דוגלים בה. במהלך כהונתו העשיר קסטרו את קופתו הפרטית על חשבון העם שהסתפק בנזיד עדשים, עד שזכה להיכלל ברשימת מאה עשירי העולם של המגזין פורבס. קסטרו הפך את קובה לאחת המדינות העניות המרודות בעולם. מדינה שרוב תושביה משתכרים סכומים שלא היו מספיקים לרכישת פלאפל ברחוב דיזינגוף. רוב תושבי קובה מתחננים בפני תיירים שירכשו עבורם תרופות שאין להשיגן, לא מעט מבנותיה מציעות את מרכולתן בשוק הבשר האכזרי, מדינה שסובלת מהפסקות חשמל ומים תכופות, מרבית אוכלוסייתה ניזונה מפנקסי קיצוב וכל אדם שפותח את הפה עלול להיות מושלך למאסר ממושך, ואף גרוע מכך”.

החשש מדונלד טראמפ: ארכיון האינטרנט האמריקני יצור עותקי גיבוי בקנדה

לאור החשש ממדיניותו הבעייתית והמסוכנת של הנשיא הנבחר של ארה”ב מטעם המפלגה הרפובליקנית, דונלד טראמפ, ארכיון האינטרנט האמריקני החליט ליצור עותקי גיבוי לעת חרום בקנדה. בהנהלת הארכיון הדיגיטלי חוששים כי טראמפ מסוגל להפעיל צנזורה קשה שתפגע בחופש הפעולה שלהם, ולכן הוחלט ליצור ‘אתר ראי’ שלא במפתיע ימוקם בשרתים הקנדיים שמעבר לגבול. עלות יצירת עותקי הגיבוי בקנדה תעלה מיליוני דולרים והארכיון מחפש עתה מקורות מימון ותרומות, להפעלת הפרוייקט המסובך.

הארכיון הדיגיטלי האמריקני (שהוא ארגון שלא למטרות רווח) פועל מזה כעשרים שנה, ומאחסן כל העת עמודי רשת. יצויין כי מדי שבוע הארכיון גדל בכשלוש מאות מיליון עמודי רשת חדשים, שכוללים ספרים, סרטונים, תוכנות, מוסיקה ועוד.

Does the truth still matter?

A recently released study from the graduate School of Education at Stanford University engaged 7,800 middle school, high school and college students to evaluate the information they received on the internet. The report said there was a “stunning and dismaying consistency” in the responses from the students, demonstrating an inability to discern information based on whether it originated from activist groups, neutral sources or advertising, and students routinely could not tell the difference between news articles from legitimate sources and unreliable webpages, nor between ostensibly balanced news coverage and opinion pieces.

The aftermath of the recent U.S. presidential election has seen commentators raise alarms over “fake news” – stories planted on social media with the deliberate intent to mislead. Obviously, this is another wrinkle in the whole issue of discerning fact from fiction. Then there is the ability of wholly unchecked assertions to go viral and be taken as fact by hundreds of thousands of people.

The New York Times analyzed one example of how these things can happen. In Austin, Tex., a man with just 40 Twitter followers saw a lineup of buses in downtown Austin on Nov. 9, the day after the election. That evening, crowds gathered in Austin, protesting the election of Donald Trump the night before. The man put two and two together and tweeted that “Anti-Trump protesters in Austin today are not as organic as they seem. Here are the buses they came in. #Fakeprotests #Trump2016 #Austin.”

The due diligence the man performed was a Google search to determine whether there were any major conferences being held in Austin and he found none. It turns out the buses were hired by a software company that was holding a conference for more than 13,000 people. Nevertheless, the tweet, which implies that the anti-Trump protesters were bused into town by some nefarious organizer, was shared 16,000 times on Twitter and 350,000 times on Facebook.

This was an example of a “story” not being adequately researched and proven. It is a slightly different species from the deliberately false “news” stories that popped up during the election with headlines like “Pope Francis shocks world, endorses Donald Trump for president” and “FBI agent suspected in Hillary email leaks found dead in apartment in murder-suicide.” Both of these, and countless more like them, were intentionally false, yet shared by thousands of people who believed – or wished – them to be true.

Comedian Jon Stewart used to refer to his program The Daily Show as “fake news,” but in fact it was parody and satire, taking a grain of truth and riffing humor and social commentary from it. This differs as well from sites like The Onion or Canada’s The Beaverton, which are not intended to be taken seriously, but sometimes are.

Then there is, to bring it full circle, the forms of legitimate journalism – news and analysis – which are generally well-researched, with facts corroborated and sources verified, but are often received by consumers as something else. In other words, people will take falsified news as fact and decry factual reporting as made-up.

On Sunday, Trump himself tweeted, without a shred of evidence, “I won the popular vote if you deduct the millions of people who voted illegally.” With vote counting (inexplicably) still underway, Trump has easily won the electoral college and, therefore, the presidency, but Hillary Clinton is currently 2.2 million votes ahead of Trump in the popular vote.

This sort of assertion from a sore winner is typical of the man, who seems to lie even when there is no advantage, as if to keep in practice. Throughout the campaign,

Trump routinely told untruths, which helps explain why the Oxford dictionary chose “post-truth” as its international word of the year for 2016.

Tens of millions voted for Trump despite, or possibly because of, his awkward relationship with the truth, suggesting that truth doesn’t matter like we once assumed it did. Or that people don’t care what the truth is, so long as what is said, published or posted conforms to or supports their preexisting opinions. People are willing to hear (or read, say or write) falsehoods and accept them as true if they wish them to be, rather than question their own beliefs or situation at all.

The unwillingness or inability to differentiate truth from fiction has long been a concern. Purveyors of lies – in advertising, politics, daily life – have been doing their deeds for centuries. Yet the ability in the internet age for people to select “news” that supports their worldview, or to be duped by people with agendas, has opened whole new universes of falsehood. Scarier, by far, is the apparent insouciance with which many people approach the issue. Some of us are satisfied with fiction if it suits our preferred version of fact. In such a case, we are not facing a problem of media literacy. We are facing a more serious affront to the very idea of reality.

Much work to be done

It has been a difficult month for me and I know it has been for many of you. Though I feel more and more like a Canadian with each passing year and I am a rabbi in this community, I still have an emotional connection to family and events in America (“the old country”). Like many around the world, I am grieving a loss, not of an election, but of a promise and a vision of a more hopeful, kind, tolerant and peaceful world.

The election of Donald Trump as president of the United States is a reminder of the power of fear and the fragility of the human spirit. There is no denying that a majority of the global population of Western countries feels threatened by unrelenting change – immigration, globalization, terrorism, multiculturalism. Many conflate slowing or stopping the pace of change with preserving their heritage, their privilege. The election of nationalistic leaders around the globe, of which Trump is only the latest, is an unfiltered primal scream of the fragility and fear consuming Western civilization.

As Jews, we are always hyper-aware of these kinds of tectonic shifts in societal norms. When what was once considered beyond the pale of decency becomes mainstream, we rightfully get worried.

That the U.S. election took place on the anniversary of Kristallnacht only served to remind us of the thin veneer of civility that exists in society and how fragile it is against the pressures of a global economy and existential threats to safety and security.

Here in Canada we have seen an increase in antisemitic incidents since the American election. Perhaps they are unrelated, but our “radar” for these kinds of things tells us otherwise. Anger and resentment have been given licence and agency by this recent campaign. Perhaps they would have no matter the winner but, whenever this happens, it is never “good for the Jews.”

Throughout the Torah, God tests the Jewish people. He puts them in the most vexing of situations. Temples are destroyed, false prophets rise among them, they are attacked from within and they are attacked from without. In each instance, the people rise above the challenges and are stronger because they confronted the challenge and found a way to persevere in spite of it.

I don’t think God brought us Trump or those world leaders like him, but I do think this is a test of our character and our humanity as individuals, as Jews and as Canadians, a test with great implications.

The biblical prophets were ignored and often derided, and yet they stood up and spoke truth to power. In the end, sometimes decades later, they were always proven right. The situation developed just as they said it would and the people suffered greatly, but they recovered, eventually healed and were restored.

I am 46 years old. For my generation, this is our time to lead, and the world will look to us to address these problems. This is the great test of my generation, one that began on 9/11. A test of our humanity, a test to prove that love does trump hate, that we can be good and prosperous, that America and other nations can be great without tearing each other and their citizens down in the process.

I am lucky to be in Canada right now, but election night made clear what we already knew: we are not there yet. There is work to be done here, too, as well as in America and around the globe. We are not impervious to the isolationist forces and economic circumstances that brought Trump to power.

Rabbi Tarfon used to say: it is not upon you to complete the task, but you are not free to idle from it (Avot 2:21). The time for mourning is ending. We must rise from our grief and get back to work – for there is much to be done.

Dan Moskovitz is senior rabbi at Temple Sholom.

אפקט טראמפ

אמריקנים מחפשים אופציות הגירה ועבודה בקנדה. (צילום: Makaristos via Wikimedia Commons)

זכייתו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות בארצות הברית ממשיכה להכות גלים במדינה. אמריקנים רבים המתוסכלים מבחירת טראמפ הנחשב במחינתם למאוד מסוכן, בודקים את האפשרות לעבור לקנדה ולמצוא כאן בית חם.

כפי שכבר פורסם אתר מחלקת ההגירה הקנדית קרס עם פרסום תוצאות בחירות של טראמפ בשמונה בנובמבר. זאת, לאור גידול משמעותי במספר הגולשים האמריקניים שהחלו לחשוב ברצינות על מציאת מקלט בקנדה מהחשש מטראמפ.

אפקט טראמפ משפיע גם בתחום העבודה. לאחרונה נרשם גידול משמעותי ביותר בחיפוש עבודה בקנדה מצד אמריקנים שרוצים לגור כאן לאור זכייתו בבחירות. במקביל נרשם גידול גם כן מצד אמריקנים שמחפשים שידוך עם קנדים, כך שתיפתח בפניהם הדלת להשיג ניירת לעבור ולגור כאן. אפילו בתחום התעופה והתיירות מתברר שיש גידול משמעותי מצד אמריקנים שמחפשים טיסות לקנדה.

יצויין כי קנדיים רבים לא “מאושרים” מבחירתו של טראמפ ומדי כשבוע מתקיימות הפגנות נגדו בסמוך למלונות דירות טראמפ טאור, בערים טורונטו וונקובר. גם הממשלה הקנדית חוששת מטראמפ שחוזר ומצהיר כי הוא רוצה לשנות את הסכם הסחר נפט”א המשותף לארה”ב, קנדה ומקסיקו.

“גדרות מצילות חיים” יותקנו על גשר בורארד למנוע מאזרחים להתאבד

עיריית ונקובר בונה בימים אלה גדרות בצידי גשר בורארד למנוע מאזרחים לקפוץ אל מותם, תוך כדי קפיצה חופשית אל המים העמוקים. עלות הפרוייקט שיימשך מספר חודשים נאמדת בכשלושה וחצי מיליון דולר. זאת, במסגרת עבודות שיקום, שיפוץ הגשר ובניית מסלולי אופניים חדשים. מהנדסי העירייה חשבו תחילה להתקין רשתות בתחתית הגשר שיעצרו את המנסים לקפוץ, או להציב קירות זכוכית בצידי הגשר. אך לבסוף הוחלט שהגדרות ממתכת (משגיעות לגובה 3.6 מטר) הן הפתרון הטוב והיעיל ביותר.

במערכת בריאות הנפש של מחוז בריטיש קולומביה ברכו על החלטה והוסיפו: “הגדרות יצילו חיים. זה ידוע שיש לא מעט נסיונות להתאבד מגשר בורארד”. ואילו המתנגדים לפרוייקט שטוענים כי במקום לבזבז כספים על הקמת הגדרות, עדיף היה להגדיל את תקציב מערכת בריאות הנפש ולעניק שירות טוב יותר לנזקקים, כך שהם לא ינסו להתאבד.

כוכב נוסף לסטארבקס: הרשת תממן טיפול נפשי לעובדיה בקנדה

רשת בתי הקפה סטארבקס בקנדה הולכת משמעותית לקראת העובדים. הנהלת הרשת המקומית תממן לעובדים טיפולים נפשיים בהיקף של עד חמשת אלפים דולר בשנה. מדובר בצעד חסר תקדים בענף רשתות הקפה והמזון ובכלל בקנדה, בארה”ב ובקומות אחרים.

בסטארבקס קנדה מועסקים כתשעה עשר אלף איש וכשבעים וחמישה אחוז מהם שעובדים עשרים שעות לפחות מדי שבוע, זכאים עם בני משפחותיהם לקבל את טיפול הנפשי (ללא צורך שום באישור רופא משפחה), שכולל ביקורים אצל פסיכולוג מורשה. ההחלטה לממן את הטיפולים התקבלה לאור התייעצות עם העובדים. בהנהלת הרשת מודעים לעובדה כי תחום בריאות הנפש משפיע מאוד על רבים בקנדה, כאשר ברובם הם הצעירים. יצויין כי מרבית עובדי סטארבקס צעירים (הגיל הממוצע ברשת עומד על עשרים וארבע) וביקורים אצל פסיכולוג נחשבים ליקרים מאוד במדינה.

מומחה בתחום אומר שלטיפולים נפשיים יש ערך רב. הם מקטינים תביעות רפואיות מצד העובדים, מגדילים משמעותית את שביעות רצונם וכן גם את נאמנותם למקום העבודה. לדבריו מדובר בתרומה חשובה מאוד לעובדים בעיקר בענפי המזון והמסחר הכל כך תחרותיים, ויש לקוות שחברות נוספות ילכו בדרכה של סטארבקס.

גם הנהלת סטארבקס בארה”ב החליטה אחרונה ללכת לקראת העובדים שם. הרשת העלתה את שכר עובדיה (כמאה וחמישים אלף במספר) בלפחות חמישה אחוזים.

מגדל טראמפ בטורונטו

מגדל טראמפ בניו יורק. (צילום: Roni Rachmani)

מלון הדירות טראמפ אינטרנשיונל בטורונטו כן יוצע בסופו של דבר למכירה בשל חוב המגיע ל-301 מיליון דולר. למלון הדירות בניהול חברתו של דונלד טראמפ, הנשיא הנבחר של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית, יצא מונטין רע מאוד, זאת בשל שירות וניהול גרועים מאוד מרגע פתיחתו. החוב שייך לבעלי הבניין – חברת טאלון אינטרנשיונל בשליטת המיליארדר היהודי-רוסי, אלכס שניידר. המיליאדר החזיק בעבר בשליטה (80 אחוז) על קבוצת הכדורגל של מכבי ת”א. כיום הוא ומחזיק בכרבע (21.4 אחוז) בחברת הנדל”ן הישראלית מישורים. כדי לשמור על תקינות של הליך מכירת הנכס הוא יבוצע בפיקוח וניהול בית המשפט.

טאלון אינטרנשיונל וחברת הניהול של טראמפ נמצאים בהליכים משפטיים ארוכים, עקב תביעות הדדיות על הפרת הסכמים מצד שני הצדדים. במקביל עשרים ושלוש תביעות הוגשו לבית המשפט על ידי בעלי יחידות בבניין, נגד החברות של שניידר ושל טראמפ בטענות לניהול כושל ואי עמידה בהבטחות (בהתאם לחוזים שנחתמו עימם), להשכרת נכסיהם והחזרים על השקעותיהם. המלון דירות בגובה שישים וחמש קומות (עם 216 חדרי מלון ו-118 דירות) נפתח בשנת 2012 בדאון טאון טורונטו. עד היום מרבית הסוויטות לא נמכרו ותפוסת המלון עומדת על שיעור נמוך של בין 55 אחוז עד 75 אחוז בלבד.

מלון הדירות טראמפ אינטרנשיונל הוטל ומגדל בוונקובר (בבעלות מיליארדר ממלזיה) היה אמור להיפתח במהלך הקיץ, אך זה לא קרה. הפתיחה נדחתה לסתיו ולבסוף שוב הפעם לראשית שנת 2017. לפי הערכה הבעלים היה מעוניין להתרחק עד כמה שאפשר ממערכת הבחירות הסוערת בארה”ב, והתבטאויותיו החמורות של טראמפ בנושאים שונים.

יצויין כי רבים מתושבי טורונטו וונקובר ישמחו עם השם טראמפ יוסר מחזית משני הפרוייקטים.

לראשונה בתולדות קנדה: מס יוטל על דירות ובתים ריקים

לאור משבר הנדל”ן המתמשך בוונקובר יוטל מס על דירות ובתים ריקים בעיר. כך החליטה מועצת עיריית ונקובר ביום רביעי שעבר. יצויין זו הפעם הראשונה שמוטל מס כזה בקנדה. ונקובר תשמש כנראה מודל חיכוי לערים אחרות ברחבי המדינה בהם מחירי הנדל”ן לא מפסיקים לעלות ובעיקר טורונטו.

המס בשיעור אחוז אחד מערך הנכס יוטל על דירות ובתים שעומדים ריקים לפחות חצי שנה בשנה. תקנות המס החדש ייכנסו לתוקף בחודש ינואר 2017. על בעלי נכסים יהיה מוטל לדווח לעייריה אם נכסיהם ריקים או מאויישים. מי שילח דוחות כוזבים לעירייה יקנס בלא פחות מעשרת אלפים דולר.

לפי הערכה בונקובר יש כיום לפחות שניים עשר אלף נכסים ריקים וברובם מדובר בדירות. בעלי הנכסים שיכולים להרשות זאת לעצמם זאת הם אמידים ובעיקרם סינים. לאור מצוקת הדיור כאשר מחירי הנדל”ן ודמי השכירות עולים כל הזמן, רבים מהתושבים של ונקובר לא יכולים להתמודד עם מציאות קשה זו ונאלצים לנדוד לערים אחרות רחוקות.

מחירי הנדל”ן בוונקובר עלו בשנה האחרונה בשיעור הגבוה ביותר עולם שעומד על למעלה משלושים ושישה אחוז (בין החודשים יוני 2015 ליוני 2016). כדי להילחם בתופעה של האמרת מחירי הנדל”ן, החליטה ממשלת בריטיש קולומביה בחודש אוגוסט האחרון להטיל מס בשיעור חמישה עשר אחוז על זרים שרוכשים נדל”ן במחוז. בשלב זה השפעת המס עדיין לא ידועה אם כי מתפרסמים דיווחים שונים בתקשורת, כי יש האטה מסויימת ברכישת נכסים למגורים. ממשלת מחוז אונטריו עוקבת מקרוב אחר השפעות המס על הזרים בבריטיש קולומביה, וגם היא שוקלת לנקוט במהלך דומה.

Small but important

There were fears that, if Donald Trump lost the election last week, his supporters would riot. Fewer people thought the opposite would happen – either that Trump would win or that those who opposed him would riot.

Nightly protest marches after the election were largely peaceful, but some were not, notably in Portland, Ore. It would be informative to learn if any participants in these street rallies were among the 45% of Americans of voting age who didn’t bother to cast a ballot. It would be galling in the extreme to find that people who couldn’t take a few minutes to vote on Nov. 8 were spending hours on the following days marching against the results of an election in which they didn’t think it necessary to vote.

But something more predictable has happened as well. Given the tenor of Trump’s campaign, and the glee with which his victory was met by such groups as the Ku Klux Klan, other white supremacists and those who go by the neologism alt-right, the Republican victory seems to have unleashed among some Americans a spurt of acting out. There have been countless recorded incidents of antisemitic, anti-black, anti-Muslim and anti-gay slurs, graffiti and even physical attacks. It was predictable that Trump’s hateful rhetoric would have an impact regardless of the election’s outcome, but the validation he received from more than 50 million Americans appears to have legitimized, or at the very least, inspired, some people to act out in antisocial, racist and violent ways.

In response, online articles, videos and infographics have been created demonstrating how to intervene and de-escalate a point of conflict. Also, a movement has emerged in which individuals demonstrate solidarity with individuals and groups who feel threatened.

A safety pin. A simple safety pin affixed to a garment is a new signal for people who may feel threatened in a situation – on a subway, in a classroom, at the mall, anywhere – that the person wearing a safety pin is a person who can be relied on for support.

It’s a small thing, but it isn’t. For an individual feeling threatened because they are identified as a target because of their ethnicity, religion or sexual orientation, a tiny signal of solidarity, support and refuge could be a lifeline.

We are in Canada, of course, not in the United States. But we would be naïve to think that what happens there doesn’t impact the social fabric here. There is racism, antisemitism, anti-Muslim bias, homophobia and other forms of bigotry under and at the surface here. The idea that we could provide a place of safety for individuals feeling threatened – or indeed that we could find ourselves looking for such a place – is as realistic for Canadians as it is for Americans.

Now that Remembrance Day has passed, we will remove our poppies, the symbol of respect for those who fought and died in the past for democratic and civil rights. Some of us, if we feel inclined, will replace it with a safety pin, evidence that we are committed to upholding these values today and in the future in whatever small but meaningful way we can.

What now, America?

Many of our readers survived the predations of fascism or communism; some endured both. It is probably safe to say these people do not take democracy for granted, as some of us who have been fortunate to live our entire lives under democratic governments may.

For many of us, Remembrance Day is one of the few times in the year when we stop and take stock of our good fortune and the sacrifices that made it possible. This year, we should perhaps give even more consideration to the fact, which we have mentioned in this space before, that democracy is a remarkably new and fragile thing. What we recognize as modern democracy is an American invention just 240 years old.

There have been concerning noises in the birthplace of democracy leading up to the close Tuesday of this ugliest of presidential election campaigns. In addition to Donald Trump’s threats to not abide by the democratic decision of the people because of some imaginary “rigging,” much of his rhetoric has seemed deliberately calculated to undermine democracy and its parallel values of pluralism and respect for diversity. Trump’s behavior and language – and the vitriol and violence he inspired and encouraged among his followers – are antithetical to American democracy.

We should not fall into the trap of comparative blame. This was probably the nastiest campaign in American history, but that is not something we can ascribe equally to both leading candidates and their followers.

Hillary Clinton ran a negative campaign, yes, but only within the comparatively gentle parameters of what has become conventional in American politics of the television age. Trump’s campaign, on the other hand, was a blast furnace of hatred, ridicule, dehumanization, lies, racism, sexism and incitement.

One of the most important pillars of democracy is also one of the most ephemeral: the confidence of the populace in the institutions of governance. And polls indicate that Americans currently have extraordinarily low opinions of their officials.

The American people – and the new president (who was declared after the Independent went to press) – have an unenviable task ahead of them in restoring confidence in the system, in their institutions and in their ability to advance as the world’s beacon of democracy.

For the sake of their country – and for the sake of the magnitude of impact it will have on the rest of the world – we should all wish for a period of reflection, healing and reconciliation.

Silver linings, anyone?

By Michael Vadon - from Wikipedia
Photo by Michael Vadon – from Wikipedia

As the majority of the world sits in shock that a reality TV star was actually voted in to be the next President of the United States (happy or not, y’all have to admit only Michael Moore expected this result!), many awoke Wednesday morning trying to make some sense of it all.

It’s usually around this time that the desperately positive side of me seeks some kind of solace or acceptance by trying to find a silver lining in a seemingly poor situation – that same part of me that has allowed me to be a Vancouver Canucks fan for so many years.
It is with that train of thought that I consider what possible positive outcome might eventually come from the fact that more than 50 million Americans submitted their vote for a man with no international political experience, the temperament of a bully, sexist tendencies and an undeniable ability to look someone in the eye and lie if it suited him in that moment.
There was an intense sense of panic across the country leading up to this election. There was panic from those who feared their country was already falling apart and looked to Trump as their only option for change. There was also panic from those who opposed Trump and feared the type of change he could bring.
It became clear, however, that very few Americans felt that their country was going to be just fine no matter what happened Nov 8.
Perhaps the shocking election of Donald J. Trump was the wake-up call or the shake up the country needed to become more focused on what it needs to do in order to actually become whole again.
If Trump is as ridiculous, ignorant and unprepared as President as he showed to be during his campaign it’s going to become painfully obvious rather fast. In which case the need for dramatic reform could kick the country into high gear, unite leaders in unprecedented ways and refocus the entire country.
Or perhaps Trump becomes humbled by the responsibility of leading the free world, learns on the job quickly and becomes the new type of leader millions of Americans are hoping for. If that happened it would also completely change the way American politics function moving forward.
Of course it’s also possible he leads the country into civil war, alienates millions and sets of world-wide fires that can’t be easily extinguished while the US of A becomes a joke, sending Western society into grave danger. But let’s stay on the possible silver lining track here for a minute!
It is clear that something had to give. Much like when mother nature sets off natural disasters in order to renew herself for the longevity of the planet, perhaps this disaster of an election will do the same for the longevity of the USA.
Perhaps this is the political version of the story of Noah and the flood and America can come out of this disaster ready for a more positive future.
Unfortunately, as many Americans learned while crashing the Canadian immigration website last night, Canada is not the Ark!
Happy silver linings, everyone!

The future of democracy

Israel’s President Reuven Rivlin spoke strong words at the opening of the Knesset’s winter session this week. The very survival of democracy, he suggested, is on the line.

“Against a background of political upheavals occurring in the West, the free world, it is no secret that democracy – or Western liberal democracy – is in a state of confusion,” said Rivlin. “Many citizens across the world feel that the existing democratic system is struggling to function and, moreover, is struggling to offer an answer to their needs in light of the current threat of terrorism, the current wave of migration and refugees, or the ongoing economic and employment crises.”

Rivlin was speaking broadly, apparently referencing the various movements springing up in recent years at the fringes of what was once the political mainstream. These include new nativist and often xenophobic movements in Europe. The vote by Britain to leave the European Union is a symptom of a strain of political ideology that rejects open borders – both for trade and for people. While the Brexit vote was supported by people across the political spectrum, its campaign was led by the United Kingdom Independence Party, a movement pushing its way into the mainstream from the far right.

While Europe struggles with the challenges of and reactions to economic meltdowns and waves of refugees and migrants, the presidential election in the United States has been rocked by events that also threaten foundational understandings of democracy.

Donald Trump, the Republican candidate for president, has suggested he may not abide by the results of the election, an outcome he is alleging to be “rigged.” There is no evidence, according to almost all commentators, of any rigging of the electoral system. Indeed, say most, the patchwork nature of the American electoral system makes comprehensive manipulation of a federal election essentially impossible. However, Trump’s assertions seem based less on the idea that the electoral infrastructure is rigged than on his perception that the media and the political establishment are nearly uniformly against him. As paranoid as this may seem, it is not altogether false. The political establishment, even in his own Republican party, is lukewarm at best toward their outsider nominee. And the media is merely reporting the attitudes of some of the public, many of whom are aghast and appalled at the successive emanations from Trump’s mouth.

However, if the establishment and commentators in the media are lined up against him, this should arguably be viewed as a statement about him, not them – which brings us back to the issue of Trump’s threatened refusal to admit defeat. Absolutely crucial to democracy is the legitimacy – and perception of legitimacy – of the electoral process. In the most contested election in modern history, in 2000, Al Gore accepted defeat even though he received more votes in the state of Florida than the declared victor George W. Bush and, therefore, should have been the winner. In the interest of national unity and the preservation of confidence in the system, Gore acceded to the determination of a Florida court.

Now, Trump suggests he may not accept the results even if he is conclusively defeated. Of course, anything is possible with this candidate, so it may be bluster. But the bigger picture in this scenario is the impact Trump’s words have on his followers. Some are already promising “revolution” if Trump is defeated.

Then, of course, there is the other possibility: Trump wins.

Where American democracy – and the country’s role as a model of responsible government – would go from there is an ominous mystery.