Trudeau

Silence can’t be an option

The entire federal cabinet – save the foreign affairs minister – was absent Monday when the House of Commons unanimously voted to characterize the Chinese government’s treatment of its Muslim Uyghurs and other ethnic minorities in the northwest part of China as “genocide.”

In the absence of the prime minister and all his cabinet colleagues, Marc Garneau, the foreign minister, stood and declared, “I abstain on behalf of the Government of Canada.”

The vote was on a nonbinding resolution brought forward by the Conservative party and, ultimately, was supported by all parties, receiving a unanimous vote by those members in the house and participating remotely. An amendment, brought by the Bloc Quebecois, also passed, calling on the International Olympic Committee to move the games scheduled for Beijing in 2022 unless the genocide stops.

According to international law, genocide is the “intent to destroy, in whole or in part, a national, ethnical, racial or religious group.” The United States, at the tail end of the Trump regime, became the first country to name China’s behaviour genocide.

The Chinese government is perpetrating mass incarceration of millions of Uyghur Muslims and ethnic Kazakhs in northwestern China, operating concentration camps, separating families, committing forced sterilization, using slave labour and employing indoctrination apparently aimed at breaking the victims’ adherence to Islam and promoting obeisance to the communist regime.

The Chinese state barely disguises their intent, acknowledging that they are operating “re-education camps” or “counter-extremism centres.” An Australian study last year posited that there are 380 such facilities in the northwestern province of Xinjiang, where most of the 12 million Uyghurs live. The area produces a large proportion of the world’s cotton and the BBC has reported that an estimated 500,000 people are being employed in forced labour picking cotton. Some who have escaped the camps report physical and mental torture, including mass rape and sexual abuse.

An argument could – indeed should – be made that the use of the term “genocide” must be applied carefully in order to avoid diminishing the significance of the language. We have seen the misuse of the term applied to Israel. But there is a great difference between using caution out of respect for the magnitude of the allegation and avoiding the term out of some political expediency or fear of diplomatic retaliation.

Whether what is happening in China right now fits the definition of genocide as we understand it in contexts like the Holocaust, Darfur, Rwanda or Bosnia is not immaterial. But there can be no question that what is happening are crimes against humanity on a massive, blood-chilling scale. Censure of the most extraordinary sort is absolutely justified.

Of course, discretion plays a role. In every decision and position the government takes relating to foreign parties, there are multiple domestic, diplomatic and practical considerations. No country’s foreign policy is pristine or unsullied by what we might consider pure self-interest or unprincipled motives. Fears of repercussions are legitimate.

China is a bully. In response to Canada’s rightful arrest of Huawei executive Meng Wanzhou on a U.S. extradition request, the regime effectively kidnapped two Canadian citizens, Michael Kovrig and Michael Spavor, who have now been incarcerated for more than 800 days.

As we have said in the context of Canada’s support for Israel, elected officials should exercise immense caution in employing foreign policy as a wedge issue. Certainly there are legitimate differences of opinion among parties and individuals on various international topics.

Objectively, O’Toole and his party did the right thing. They were accompanied by MPs from all parties, including Liberal backbenchers. We would hope that the motion and the unanimous support is a symptom of a genuine Canadian commitment to fighting evil in the world. However, it is difficult not to see some partisan calculation at play. O’Toole and his party have been effective and vocal in raising the Uyghur issue (as well as other Chinese government atrocities and human rights abuses) for some time. By contrast, the Trudeau government has appeared to waffle, hemming and hawing over the definition of genocide and appearing reticent to offend the Chinese regime; their approach to China in general has been scattershot and incoherent.

It is within the realm of reason that the Conservatives saw a chance to embarrass and divide the Liberal government and took it. But the bigger issue is, even if the Conservatives were motivated by some hope of political gain, the Liberal government could have muted any such benefit by simply doing the right thing – as Liberal MPs and those of other parties did.

O’Toole, after the vote, decried an absence of leadership. Fair enough.

If the Canadian government has a reason to not characterize Chinese actions as genocide, we’d like to hear them. By simply refusing to show up, the Trudeau government did not take a stand on one of the crucial global issues of the day.

When a people is facing genocide, the very least the victims and Canadian citizens should expect is for Canada’s government to speak up. Too many times in history we have seen the consequences of silence.

טרודו שוב מסתבך

ראש ממשלת קנדה ג’סטין טרודו

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, שוב הסתבך בשערוריה גדולה שיכולה לאיים על עתידו הפוליטי. זאת דווקא כאשר מניותיו עלו לאחרונה בשל הטיפול הנאות של ממשלתו הליברלית במגפת הקורונה. רבים רבים בקנדה ומחוצה לה מוכירים לו הערכה רבה על מה שעשה עבור אזרחי קנדה בימים קשים אלה.

ממשלת טרודו העניקה תשעה מאות מיליון דולר לעומת הצדקה ווי שמטפלת בסטודנטים, במסגרת חוזה חדש בתקופת הקורונה. העמותה נותנת מענקים לסטודנטים שלא יכולים לעבוד בעת הזו עבור פעיליות התנדבויות שונות. בו בזמן מתברר בימים אלה שהעמותה שילמה כספים רבים למשפחת טרודו. אם כן זו השערוריה השלישית בה מעורב טרודו בשתי הקנדציות שלו בזמן שהוא מכהן ראש ממשלה. הפעם מדובר באירוע החמור ביותר שעדיין לא ברורים ממדיו הקשים. משרד האתיקה מתחיל לחקור את הפרשה המסובכת וזו בעצם כאמור זו הפעם השלישית שמעשי טרודו מגיעים לחקירות כאלה.

מפלגת האופוזיציה השמרנית דורשת מהמשטרה הפדרלית לפתוח בחקירה כדי לגלות אם מדובר בפעילות מושחתת של טרודו, עת העניקה ממשלתו חוזה ממשלתי נחשק בשווי של כתשעה מאות מיליון דולר לעומת הצדקה ווי, בזמן שהאחרונה שילמה לאורך השנים סכומי כסף גדולים לבני משפחתו של טרודו.

עומתת הצדקה ווי זכתה בחודש יוני בחוזה לניהול תוכנית פדרלית לחלק מענקים בגובה של עד חמשת אלפים דולר לסטודנטים, עבור התנדבות בארגונים שפועלים ללא מטרות רווח, במהלך משבר הקורונה. טרודו עצמו היה שותף למו”מ עם העמותה להעברת התקציב הגדול. לאור הביקורת הקשה עמותת ווי הודיעה כי לא תממש את החוזה ותוותר על התקציב הממשלתי.

עמות ווי שילמה בשנים האחרונות כמאתיים וחמישים אלף דולר לאמו של ראש הממשלה, מרגרט טרודו, עבור עשרים ושמונה נאומים שנשאה באירועים שונים. אחיו של ראש הממשלה, אלכסנדר טרודו, קיבל שלושים ושתיים אלף דולר עבור שמונה נאומים באירועים שונים. ואילו אשתו של ראש הממשלה, סופי טרודו, קיבלה אלף וחמש מאות דולר עבור נסיעה מטעם העמותה.

עוד מתברר שבתו של שר האוצר בממשלת טרודו, ביל מורנו, הועסקה בעמותת ווי. מורנו כמו טרודו השתתף בדיונים להעברת התקציב לעמותה.

משרד המבקר של קנדה כבר פתח כאמור בבדיקה בנוגע להתנהלות ראש הממשלה טרודו, בנושא העמותה. חבר הפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית, מייקל בארט, טוען כי ידוע שמשפחתו של טרודו הפיקה תועלת כספית משמעותית מהארגון. ולכן ברור לגמרי שיש ראיות מספיקות כדי שהמשטרה תחקור את הפרשה. מפלגת בוק קוויבק קראה לטרודו לפנות את כיסאו עד לסיום החקירה, לטובת סגניתו, כריסטיה פרילנד. זאת בשל האפשרות שתיפתח גם חקירה פלילית.

משרד האתיקה של קנדה פרסם בשנים האחרונות שני דוחות שבהם קבע כי טרודו הפר תקנות הנוגעות לניגוד אינטרסים. הראשון מייד לאחר שטרודו מונה לראש הממשלה בקנדציה הראשונה שלו (באלפיים ושבע עשרה). טרודו יצא לחופשה באי הפרטי של הפילנטרופ וידיד המשפחה שלו אגא חאן, באיי בהאמה. זאת בזמן ששחאן ניהל משא ומתן על מימון פרויקטים ממשלתיים שונים. הדוח השני פורסם לפני כשנה לאחר שטרודו הואשם בניסיון להשפיע על ההליך המשפטי בעניין חברת התשתיות הגדולה מקוויבק אס.אן.סי לוולין. אז דובר כי טרודו ניסה להשפיע על התובעת הכללית ששימשה גם שרת המשפטים שלו, כדי שלא תעמיד לדין את החברה שהואשמה בתקופת ראש הממשלה הקודם, סטיבן הרפר, כי שיחדה בכירים בלוב כדי לזכות בחוזים ממשלתיים גדולים.

רשת פייק ניוז ישראלית

רשת פייק ניוז ישראלית ניהלה קמפיין אנטי-מוסלמי בינלאומי נגד טרודו

על פי תחקיר של העיתון הגרדיאן, בשנתיים האחרונות קבוצת משתמשים ישראלית, ובראשה סוחר יהלומים מלוד, הפיצה ידיעות מזויפות על פוליטיקאים מוסלמים ואף טענה כי ראש ממשלת קנדה ייבא למדינתו את חברי דאע”ש

רשת פייק ניוז ישראלית ניהלה קמפיין אנטי-מוסלמי בפייסבוק – שמשך אליו יותר ממיליון גולשים בארבע יבשות. כך על פי תחקיר שפורסם בעיתון הגרדיאן הבריטי.

לפי התחקיר כמה משתמשי פייסבוק פעלו בשיטה קבועה: ראשית הם פנו לעשרים ואחד עמודי ימין קיצוני וביקשו מהם הרשאה לניהול העמוד. לאחר שקיבלו את הגישה לעמודים הם הפיצו סימולטנית ידיעות שקריות. בשנתיים האחרונות הופצו בשיטה זו למעלה מחמשת אלפים ושש מאות ידיעות מזויפות. הן זכו ללמעלה משמונה מאות אלף אלף לייקים.

אחד ממנהלי העמודים סיפר לגארדיאן כי פנתה אליו אישה שהציעה לו סיוע ביצירת תכנים לעמוד שהוא מנהל. האישה הזו שכנעה אותו שהיא עורכת טובה, ושתוכל לספק לו תכנים איכותיים שיעלו את החשיפה והלייקים. כך אמר רון דה-ויטו מניו יורק. הוא חשב לעצמו שהוא יכול לתת לה את הזדמנות לפרסם את התכנים שלה.

קמפיין הפייק ניוז כאמור, שם לו למטרה להשמיץ פוליטיקאים מוסלמים ומחוקקים ליברליים. זאת במטרה להשפיע על השיח, בעיקר בתקופות בחירות. כך למשל, חברות הקונגרס האמריקני המוסלמיות רשידה טליב ואילהאן עומאר נפלו קורבן למתקפות אנטי-מוסלמיות. על ראש עיריית לונדון המוסלמי, סאדיק קאן, הופץ כי טען לאחר פיגוע בעיר בשנת אלפיים ושבעה עשרה – שפיגועי טרור הם חלק מעסקת החבילה של המגורים בעיר, ומי שלא מעוניין לחוות אותם יכול לעזוב אותה.

לא רק פוליטיקאים מוסלמים סבלו מדיווחים מזויפים, אלא גם מחוקקים ליברליים. על יו”ר מפלגת הלייבור הבריטית, ג’רמי קורבין, נטען כי אמר שהיהודים הם מקור הטרור הגלובלי. ואילו ראש ממשלת קנדה הנוכחי, ג’סטין טרודו, הואשם כי ייבא לקנדה את חברי ארגון הטרור הסוני דאע”ש.

עיתון הגרדיאן הצליח לאמת כי מקור אחד עמד מאחורי הפרסומים בדפים השונים, ואף אימת את זהותו. מדובר אחד האנשים שעומדים מאחורי הקמפיין ושגר בישראל אריאל אלקרס. הוא סוחר יהלומים בשנות השלושים לחייו ומתגורר כיום בלוד. מנהלי העמודים העידו כי היו בקשר עם משתמשים נוספים, בהן שתיים שהציגו את עצמן בתור רוחל’ה ותהילה (לא בטוח שהשמות אמיתיים), אך העיתון לא הצליח לאמת את זהותן.

כתבת העיתון הגיעה במסגרת התחקיר לביתו של אלקרס, והוא הכחיש מכל את מעורבותו ברשת הפייק ניוז. כאשר הוא נשאל על מתשמש בשם אריאל אלף מאתיים שלושים ושמונה איי, שנחשד כי הוא זה שהפיץ חלק מהידיעות, השיב אלקרס כי איננו יודע דבר וסגר את הדלת בפניה של הכתבת. בהמשך אלקרס יצא אחריה לרחוב וביקש ממנה לדעת הכיצד היא איתרה אותו.

בעקבות פניית הגרדיאן הסירה הנהלת פייסבוק חלק מהעמודים הקשורים לרשת הפייק ניוז. בפייסבוק ציינו שכנראה שמאחורי פעילותם של עמודים אלו עומדים מניעים פיננסיים. עמודים וחשבונות אלו הפרו את המדיניות של פייסבוק נגד ספאם וחשבונות מזויפים באמצעות פרסום תוכן קליקבייט – שנועד למשוך אנשים לאתרים חיצוניים. כך נמסר על הנהלת פייסבוק. בהנהלת האתר החברתי ציינו עוד כי היא לא תתיר לאנשים להתחזות בפייסבוק. הנהלת האתר עדכנה את מדיניות ההתנהגות הלא-אותנטית שלה, כדי לשפר את יכולתה להגיב לטקטיקות חדשות. החקירות של פייסבוק נמשכות ובהנהלת החברה אמורים עוד כי הם ינקטו בפעולות נוספות אם יאתרו הפרות נוספות.

Self-image to be tested

It was all decorum and politeness at an election forum Sunday sponsored by the Centre for Israel and Jewish Affairs and SUCCESS, the United Chinese Community Enrichment Services Society.

The comparative decorousness of the event – although interrupted at one point by an impassioned outburst related to the mistreatment of indigenous peoples – will likely be an anomaly as the neck-and-neck campaign proceeds. Desperate measures will likely be employed as Liberals and Conservatives battle for a majority – and as New Democrats and Greens spar in what seems destined to be a down-ticket race of its own.

And all of this is playing out against the potentially upending news that the People’s Party of Canada’s Maxime Bernier has been admitted to the national debates on Oct. 7 and 10 organized by the official Leaders’ Debate Commission.

The new party – started by the breakaway former Conservative from Quebec – has attracted a range of malcontents, including extremists of various sorts being involved in or peripheral to his party. While the four “mainstream” parties have all tread relatively lightly around super-charged racial issues, Bernier – and perhaps less predictably, his fellow 337 candidates across the country – seems prone to exploit and exacerbate racial divisions.

On this and many other issues that will form the meat and potatoes of the rest of the campaign, Canadians will now hear the perspective of Canada’s answer to the populism that has taken root in the United States, Europe and elsewhere. The degree to which these ideas and Bernier’s rhetoric catches on will tell us much about our country and ourselves. Canadians have liked to imagine that we are immune to the phenomenon of xenophobia that seems to be gaining ground globally. But, then, we haven’t had, in recent history, a chance to vote for a party that represents such ideas.

One of the things that has been notable during the aftermath of Prime Minister Justin Trudeau’s recently revealed repeated donning of deeply problematic costumes, including blackface/brownface, is what seems like a divergence between the official voices and the unofficial voices.

Elected officials utter pieties about respect for diversity. Representatives of multicultural and anti-racism organizations speak of challenges and opportunities. Yet, in radio call-in programs and online comments – those voices of “ordinary” people – the responses seem quite different. Many complain that the blackface controversy is all a sideshow that diminishes focus on issues like the economy and the environment. Others suggest a tempest in a teapot or political correctness run amok.

In a few days, Canadians will get our first look at all the party leaders side by side, including Andrew Scheer and Jagmeet Singh, who remain somewhat unknown quantities, and Bernier, who will bring some genuinely outside-the-establishment perspectives to the debate. How far Bernier pushes the envelope – and how Canadians respond to his ideas – will tell us just how accurate our self-perception as an open, tolerant society really is.

קנדה תמשיך לתמוך בפתרון שתי המדינות

מעלה אדומים, ישראל (David Mosberg)

“עמדתה של קנדה נותרה ללא שינוי ואנו נמשיך לתמוך בפתרון של שתי המדינות במזרח התיכון”. כך אמר בפרלמנט, ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו. דבריו נאמרו על רקע תוצאות הבחירות בישראל, שעל פי הן שוב נבחר לרשות הממשלה, בנימין נתניהו. ראש ממשלת ישראל החדש-ישן הודיע ערב הבחירות, כדי לרכוש לעצמו עוד קולות מהימין, כי ממשלתו החדשה תכריז של סיפוח שטחים באזורי יהודה ושומרון. נתניהו אמר: “אנו דנים בהחלת הריבונות על מעלה אדומים וגם בדברים אחרים. לאחר ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל ברמת הגולן, קיימים גם דיונים על סיפוח אזורים ביהודה ושומרון. אני הולך להכיל ריבונות אבל אני לא מבדיל בין גושי ההתיישבות לנקודות היישוב הבודדות. כל נקודת ישוב כזאת היא ישראלית ויש לנו אחריות כממשלת ישראל. כל אחד מבין שהקדנציה הבאה שלנו תהיה גורלית לשני הכיוונים – האם נוכל להבטיח את הביטחון שלנו ועל השטח החיוני של יהודה ושומרון שהוא פי עשרים גדול מעזה”.

לאור תוצאות הבחירות בישראל שאל חבר הפרלמנט הקנדי מטעם המפלגה הדמוקרטית החדשה, גיא קארון, את ראש הממשלה טרודו: “בינימין נתניהו ימשיך בתפקידו כראש הממשלה. בהבטחה של הרגע האחרון הוא הודיע כי יספח התנחלויות בגדה המערבית. אם ממשלת ישראל תעמוד בהבטחתה זו, עשויות להיות לכך משמעויות חמורות על היציבות באזור. עמדתה של קנדה עד היום היתה ברורה שאין ההתנחלויות חוקיות. ומועצת הביטחון של האומות המאוחדות מסכימה עם כך. האם ראש הממשלה יאשר כי קנדה תתייחס לסיפוחם של שטחים אלה כבלתי חוקיים ותפעל בהתאם בנושא?”

טרודו אמר בתגובה לשאלתו של קראון: “עמדתנו נותרה ללא שינוי. אנו תומכים בפתרון שתי המדינות ישראל לצד פלסטין במזרח התיכון. הפתרון הזה אמור להיות מושג באמצעות משא ומתן בין שני הצדדים. פעולות חד צדדיות כגון התנחלויות, אינן לגטימיות ואינן מסייעות בפתרון המצב במזרח התיכון”.

פרופסור קורן שהסתבך בקנדה קיבל תפקיד בכיר בקופת מכבי

פרופסורר גידי קורן, שניהל מעבדה לגילוי שימוש בסמים ובאלכוהול בבית החולים “סיק קידס” בטורונטו והסתבך, מונה לתפקיד מדען בכיר במכון המחקר של קופת החולים “מכבי”. יש שלא מבינים מדוע.

פרופסור קורן נחשב למומחה בעל שם עולמי בפרמקולוגיה, אך הוא הסתבך בפרשייה שהסעירה את קנדה, והובילה לבחינה מחודשת של כמה ממחקריו. וכן לוויתור על רישיון הרפואה שלו במחוז אונטריו. קורן החליט להסביר ראשונה את גרסתו למקרים החמורים ששמו נקשר בהם.

הפרופסור הפך לאחד החוקרים הבולטים בתחום בדיקת שיער לגילוי שימוש בסמים או באלכוהול. הוא הקים את מעבדת “מאת’ריסק” בבית החולים, שהייתה היחידה שהשתמשה בטכניקה הזו. שׁירותי הרווחה הקנדיים נעזרו בבדיקות שלה במשך כמעט שלושה עשורים. שנים עברו עד שוועדות חקירה קבעו כי ערכות הבדיקה שבהן השתמשו במעבדה היו לא תקינות. באותה עת בתי המשפט הסתמכו על הבדיקות שאמורות היו לספק מידע ראשוני – כקביעה חד-משמעית, על מנת להפריד ילדים ממשפחותיהם.

קורן טוען להגנתו: “הבדיקות שעשינו במעבדה לא גרמו לאף ילד לעזוב את ביתו. התפקיד שלי היה לבדוק שהילדים האלה נמצאים באזור בטוח. זאת הייתה מטרת העבודה. יש טעויות בכל מערכת והטיעון שילדים הורחקו מבתיהם זו עלילת דם. בישראל התחילו אותה קבוצה מאוד שמאלנית של רופאים לזכויות אזרח. ובעקבות כך הגשתי קובלנה פלילית. בית המשפט שעסק בסוגיה מצא בין השאר שבשום מקרה לא קרה שילד ניזוק מבדיקה זו או אחרת”.

Rabbis call on Trudeau

Five local rabbis – Rabbi Lindsey bat Joseph, Rabbi Shmuel Birnham, Rabbi Laura Duhan Kaplan, Rabbi David Mivasair and Rabbi Dan Moskovitz – are among the 33 signatories to a public statement issued July 11 calling upon the Trudeau government to suspend Canada’s Safe Third Country Agreement with the United States. The 33 rabbis from across the country represent a diversity of Canadian Jewry.

The statement calls for the agreement to be suspended “until such time that Canadians can be confident that the United States is in fact a country to which refugee claimants can be returned safely.

“Our own Jewish people’s history instructs us of the necessity to find safe refuge in times of turmoil and lethal threat.

“Our people’s spiritual legacy teaches us that we must not stand idly by the blood of our sisters and brothers, regardless of where they are from.

“The Trump administration’s decision to separate children from their families seeking refuge along the U.S.-Mexican border and its neglect of a plan to reunite them seems to us to amply demonstrate that the U.S. is not a safe country to which refugees should be returned.”

The statement notes that the “agreement requires the Canadian government to review continually the human rights record of the U.S. There were calls to end the agreement in January 2017, when the Trump administration implemented its travel and immigration ban. At this time, it is clear beyond any reasonable doubt that Canada must review and re-evaluate the U.S. qualification as a safe third country.

“Nearly 2,000 children entering the U.S. for the purposes of claiming asylum between April and May have been separated from their families and are being held at detention centres. No one knows the effects of this trauma on these youth, but the human rights abuses are grotesque. According to ACLU, HRW, Amnesty International and media reports, minors are being held in metal cages, given foil blankets and, in many cases, without any visual stimuli in the format of books or toys. In some cases, parents are told their children will be taken for a bath but are not returned. Teenagers in cages are required to care for the younger children, including diaper changes. At one detention centre, staff are not allowed to console, lift or even touch the children, no matter how much agony or fear the child may express. Some children being held are still breastfeeding.”

The Canadian rabbis, “cognizant of our people’s own history as desperate refugees and our tradition of seeking justice … urge the Trudeau government to acknowledge that the United States is not a safe third country and to suspend the Safe Third Country Agreement until the U.S. meets its requirements.”

טראמפ ממשיך להשתולל

פסגת הג’-7 שהתקיימה בשרלבוקס קוויבק שבקנדה. (צילום: Shealah Craighead)

נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ממשיך להתנהג כבריון שכונתי, מאיים ומלכלך על המדינות הקרובות ובעיקר על השכנה ומי שנחשבה עד היום לידידה הקרובה ביותר – קנדה. כל בוקר מתעורר העולם וצופה בתדהמה כיצד נשיא ארה”ב מנהל את ענייניו ומגיב על כל עניין ועניין, באמצעות חשבון הטוויטר הרועש שלו. אין תקדים בעולם להתנהלות כה שערורייתית וחסרת אחריות, על מי שאמור לעמוד בראש העולם המערבי הדמוקרטי והנאור. בהתנהגותו הביזרית מצליח טראמפ לפצל את העולם המערבי ובעצם לבודד את ארה”ב, מול המחנה השני השפוי שכולל את קנדה ומדינות אירופה. מנהיגי רוסי וסין בוודאי נהנים לראות מה עושה טראמפ למערב. בחלומותיהם הוורודים ביותר הם לא היו מאמינים שנשיא אמריקני, יהיה זה שיצור אנרכיה ובלגן כה גדול בארה”ב ומחוצה לה, שתוך שהוא מבטל הסכמים מהסכמים שונים, ומראה שאין עוד תוקף לחתימתו.

פסגת הג’-7 שהתקיימה בשרלבוקס קוויבק שבקנדה, לא רק שלא הביאה להפגת המתח בין טראמפ לראשי מדינות אירופה, קנדה ויפאן, אלא אף הגבירה אותו לאור התנהלותו של נשיא ארה”ב. טראמפ הגיע באיחור לפסגת המדינות המתועשות וכיאה לו עזב לפני שהדיונים הסתיימו. תחילה הוא חתם על המסמך המסכם את הפסגה לפיו המדינות יילחמו בפרוטקציוניזם (מדיניות של הטלת מכסים על מוצרי יבוא לשם העצמת ייצור עצמי), אך לאחר מכן בדרכו לסינגפור (לפגישה עם שליט צפון קוריאה, קים ג’ונג און), הוא חזר בו ממה שהוסכם ובעצם פוצץ את פסגת הג’-7. במקביל טראמפ לא חדל להתקיף את ראש ממשלה קנדה, ג’סטין טרודו. הוא ציין שטרודו חלש, לא נאמן ובעצם תקע לו סכין בגב. על מה ולמה? אף אחד לא מבין.

גם שני יועציו הקרובים של טראמפ נקראו לעמוד לצידו והתקיפו את טרודו באופן חמור ביותר. היועץ הכלכלי של הנשיא, לארי קודלו, טען כי טרודו תקע

לנשיא סכין בגב. ואילו היועץ לענייני מסחר של הנשיא, פיטר נבארו, אמר מצידו כי יש מקום מיוחד בגיהנום לכל מנהיג שעוסק בחוסר תום לב בדיפולמטיה, כפי שטרודו עשה. לאחר מכן נבארו שכנראה נבהל מהביקורת הקשה שהוטחה בו לאור דבריו החמורים, חזר בו והתנצל על מה שאמר.

המונדיאל של 2026 יערך בקנדה-מקסיקו וארה”ב

הפעם נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ לא הצליח להפריע ולמנוע את אחדות המדינות צפון אמריקה. שלוש המדינות של היבשת הצפונית, קנדה, מקסיקו וארה”ב נבחרו על ידי קוגנרס פיפ”א לקיים את אליפות העולם בכדורגל – המונדיאל, בעוד שמונה שנים (2026). מול הצעה משותפת של שלוש המדינות שקיבלה 134 קולות, התחרתה מרוקו שקיבלה רק 65 קולות ולא היה לה סיכוי.

המונדיאל של צפון אמריקה יהיה גדול מקודמותיו וישתתפו בו ארבעים ושמונה נבחרות. שמונים המשחקיה של האליפות יתפרשו על פני שלושים וארבעה ימים. מרבית המשחקים שישים במספר יערכו מטבע הדברים בארה”ב, עשרה מהם יערכו במקסיקו ועשרה נוספים יערכו בקנדה (ומדובר רק בשלבים המוקדמים). המשחקים כאן יתקיימו באיצטדיוני הכדורגל של הערים טורונטו (אצטדיון בי.אם.או שמכיל 30,000 מקומות והוא כנראה יורחב ל-45,000), מונטריאול (האצטדיון האולימפי שמכיל 72,000 אלף מקומות) ואדמונטון (אצטדיון הקומונוולס שמכיל 56,418 מוקומות). שלושת האצטדיונים ידרשו לעבור מקצה שיפורים כדי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של פיפ”א.

המונדיאל התקיים במקסיקו ב-1970 (עם השתתפות ראשונה ואחרונה של נבחרת ישראל) וב-1986, וכן במארה”ב ב-1994. קנדה לעומת זאת אירחה את אליפות העולם בכדורגל לנשים ב-2015.

An apology is the start

Prime Minister Justin Trudeau has said that he will make an apology in the House of Commons for the government of Canada’s 1939 decision to turn away the refugee ship MS St. Louis. The ship, carrying 907 German Jews, was denied entry at most North American and Caribbean ports before returning to Europe. Around half of the passengers were then accepted by the United Kingdom, the Netherlands, France and Belgium. About 500 were returned to Germany, where 254 were murdered by the Nazis.

Apologizing for the past has become common in Canada. Trudeau himself has apologized for Canada’s refusal in 1914 to allow the docking of the Komagata Maru, a ship carrying 376 migrants, mostly Sikh; apologized to gays and lesbians who were discriminated against by government in the past; exonerated six Tsilhqot’in chiefs who were hanged in 1864; and apologized to survivors of the Indian residential school system in Newfoundland and Labrador. The latter apology was necessary because this particular group was excluded from the 2008 residential schools apology made by Stephen Harper, when he was prime minister, because the schools there were not operated by the government of Canada. Harper also apologized, in 2006, for a head tax that penalized Chinese immigrants. Brian Mulroney, when he was prime minister, apologized, in 1988, for the internment of Japanese Canadians.

Such apologies are deeply important to the victimized communities, as evidenced by comments from Jewish community organizations last week.

“Canada is extraordinary not only because we strive to uphold the highest ideals,” said Shimon Koffler Fogel, chief executive officer of the Centre for Israel and Jewish Affairs, in a statement, “but also because we have the courage to address moments in our history when we failed to do so.… A formal apology will be a powerful statement to Holocaust survivors and their families, including St. Louis passengers who live in Canada today.”

Friends of Simon Wiesenthal Centre president Avi Benlolo said, “While an apology can never change the past, it can awaken the national conscience to ensure such grave mistakes are never repeated in the future.”

On the other hand, critics come from two sides: one arguing that we cannot change the past by apologizing in the present; the other contending that apologies are mere words.

The government’s recognition of past injustices is important, however. While political motivations are probably a factor in any government decision, this should not detract from the positive impacts an apology has on affected communities.

That said, if the objective is, as the prime minister and others have stated, to learn from the past and create a more just present and future, apologies should be accompanied by other undertakings, such as ongoing education, including curricula that teachers could download to contextualize issues, monuments at relevant locations marking the incidents (some of which already exist), a commitment to further commemoration or a host of other initiatives created in conjunction with affected communities.

Apologies, in other words, should not be the end of a conversation, but the start of a process.

טרודו מצטער על החלטת טראמפ

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, והמתוקשרת של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, 2017. (צילום: @WhiteHouse)

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, הביע צער על החלטתו המתוקשרת של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, לבטל את הסכם הגרעין עם איראן שהושג ב-2015.

טרודו הודיע כי קנדה תמשיך לתמוך בהסכם הקיים, בו תומכות גם מדינות אירופה, גרמניה, בריטניה, צרפת, סין ורוסיה. טרודו אמר עוד שההסכם עם איראן אינו מושלם, אך הוא מונע ממדינה זו לפתח נשק אטומי. לדבריו קנדה תמשיך לתמוך בהסכם כמו גם מדינות נאט”ו האחרות. טרודו הוסיף עוד: “אנו מכבדים החלטות של מדינות אחרות לגבי מדיניות החוץ שלהן. אבל לגבי המטרות של קנדה, אנו נקבל החלטות לגבי מדיניות חוץ שלנו כאן באוטווה, ולא בוושינגטון או בכל מקום אחר”.

טרודו ציין עוד כי הוא בטוח שנושא ההסכם עם איראן יעמוד בראש הדיונים של מדינות הג’י-7 שיתכנסו לפגישה השנתית שלהן, בחודש הבא בקנדה.

אפסילור זכתה במכרז הצבא הקנדי שהיקפו כארבעה מיליון דולר

חברת אפסילור מישראל זכתה במכרז של משרד הביטחון הקנדי, עבור אספקת פתרונות לטעינת סוללות וניהול אנרגיה. זאת עבור פרויקט “החייל הדיגיטלי” של צבאה קנדה. אפסילור תפתח ותספק מטען חדשני, שיוכל לטעון במקביל שתיים עשרה סוללות עתירות אנרגיה של מערכת “החייל הדיגיטלי”.

בשלב ראשון תספק אפסילור ארבע מאות מטענים רב ערוציים, שירותים וחלקי חילוף, בהיקף של כשלושה מיליון דולר ארה”ב (כארבעה מיליון דולר קנדי). בחוזה יש גם אופציה להכפלת מספר מטענים במהלך ארבע השנים הקרובות.

ועדת המכרזים של הצבא הקנדי בחרה באפסילור שהצעתה זכתה לניקוד טכני גבוה ומחיר תחרותי. וכן לאור הניסיון המוכח של אפסילור בפיתוח

מטענים צבאיים מתקדמים עבור צה”ל וצבאות נוספים במדינות המערב.

צבא קנדה נחשב לאחד הצבאות הפעילים ביותר מקרב קבוצת המדינות החברות בברית נאט”ו. במשך שנים רבות הצבא הקנדי נטל חלק משמעותי בפעילות, כמעט בכל אזורי העימות אשר בהם פעלה הברית הצפון אטלנטית. אזורי העימות כללו בין היתר את: יוגוסלביה, עיראק ואפגניסטן. במקביל הצבא הקנדי השתתף גם במשימות שונות של כוחות שמירת השלום של האו”ם.

במסגרת ההסכם בין אפסילור לצבא הקנדי יצויידו אלפי חיילים לוחמים קנדיים, במערכות לבישה של “החייל דיגיטלי”, כולל אמצעים מתוחכמים של אמצעי שליטה ובקרה, מערכת לניהול קרב, אמצעי תצפיות, הרכשת מטרות, תקשורת וכו’.

מאחר ורכיבי האנרגיה במערכת נדרשים לתמוך בכל הציוד האלקטרוני הלביש במשימות ממושכות של החיילים, זוהה נושא טעינת הסוללות כקריטי. לכן צבא קנדה פרסם את המכרז המיוחד לפיתוח ולייצור מטען ייעודי, שיעמוד במפרט גבוה במיוחד של דרישות טכניות ומבצעיות. כך למשל המטען נדרש לטעון מספר רב של סוללות במהירות, לפעול בשטח וכן תוך כדי נסיעה ברכב. וגם להתחבר להזנה ממקורות אנרגיה מגוונים, כדוגמת רשתות חשמל בכל רחבי העולם, כלי רכב שונים, ואפילו סוללות חד פעמיות. המטען החדש יהיה אטום לחלוטין למים ואבק, ויפעל באזורי אקלים שונים בעולם. המטען החדש,

שפיתחה אפסילור תומך בסוללות לבישות, שנמצאות בשימוש בצבאי הקנדי, וכן גם בצבאות נוספים של מדינות החברות בנאט”ו.

מנכ”ל אפסילור, אלכס סטפנסקי, אומר בתגובה לזכייה במכרז: “אנו גאים שהחברה שלנו נבחרה על ידי צבא קנדי, להיות חלק מהתוכניות היוקרתית של “החייל הדיגיטלי””. הוא הוסיף: “הזכייה במרכז של צבא קנדה ממחישה את התחרותיות ואת איכות פיתוח והמוצרים שלנו. אנו רואים בפרוייקט זה מקדם חשוב, שיסייע לנו להתמודד על מכרזים נוספים בקנדה, וכן בצבאות אחרים בנאט”ו ורחבי העולם”.

Feminism needs mentioning

While a recent panel called Israel, Canada and Me in the Age of Trump covered many topics well, there was a noticeable omission – feminism.

Three of the four panelists at the Peretz Centre on April 9 were women – Dr. Shayna Plaut, Ofira Roll and Rabbi Susan Shamash, with Eviatar Bach. But most participating audience members were male, with moderator Stephen Aberle having to solicit a question from a woman near the end to provide a semblance of balance. Perhaps the aggressive tone coming from the floor, not to mention the police protection, was stifling for some women.

The event sponsor, Independent Jewish Voices, Vancouver, requested the police presence because of a threat by another Jewish political group to disrupt the event. Thankfully, while some of the other group’s members were in the audience and were quite outspoken, a stimulating, heartfelt and combative exchange between the panel and an audience of about 40 people took place without incident. Unfortunately, the emotionally charged atmosphere shut down exploration of two pressing questions regarding the rights of Palestinians in Israel: the two-state solution and the ongoing Jewish settlements in East Jerusalem and the occupied territories.

It was noted that, at the core of the tensions for Jews is a fundamental contradiction: the injustices experienced by the Palestinians in Israel go against Jewish values and teachings. As well, while Prime Minister Binyamin Netanyahu’s support of President Donald Trump may be politically expedient, it is morally questionable. Separate from the panel discussion, an American news commentator caught my attention with the suggestion that German Chancellor Angela Merkel now stands as the most seasoned and capable leader among Western democratic nations. I would add a third adjective to describe her – compassionate.

Perhaps just as practising Christians who voted for Trump in the American election last November were able to close their eyes to the “unChristian” aspects of his words and actions, so too has a segment of Jewish people who support “part” of what Trump stands for. All these diverse outlooks and allegiances fit with Plaut’s assertion: despite our conflicted and incongruent ideas, it is important to wade in and “engage in the messy.”

As hard as this is to do within ourselves, the difficulty is magnified when we try to maintain or reach a respectful dialogue. Tolerance is all good and well, but what happens when some voices become intolerable – that is, in denial of the truth and in support of racism, bigotry, misogyny? What happens when power – even democratically elected power – is used to exploit and oppress?

The panel fully addressed the fears many of us are feeling, including the danger of making decisions based on this emotion and the fact that fear can lead to a “them versus us” mentality. Surprisingly fascism, rooted in this negative feeling, was only mentioned once during the afternoon talk, when Bach used it to describe his view of Israel’s body politic as the left becomes more “lethargic.”

On the whole, we can’t afford to become lethargic and we can’t exclude women’s voices in favour of a “muscular” political agenda. The Women’s March on Washington on Jan. 21, held in conjunction with hundreds of solidarity marches elsewhere, gave us a taste of our collective power, as I personally witnessed by participating with about 15,000 women and men in Vancouver. We garnered praise for a day that was peaceful, inclusive, positive – and global.

That historic action has since faded into a grim reality, as women (along with LGBTQ people and visible minorities) witness Trump, who has a lengthy record of misogyny, working alongside his almost exclusively white male cabinet, take backward steps on human rights. Government actions have included an executive order to block funding to organizations that support abortion services, a travel ban targeting some Muslim countries and the appointment of a Supreme Court justice that could lead to legal changes regarding women’s reproductive rights.

In contrast, Canadian feminists and their allies’ success in decriminalizing abortion remains uncontested. To his credit, Prime Minister Justin Trudeau pledged $650 million in March for women’s sexual and reproductive health around the world, stating “a lack of choices in reproductive health mean that they [women] either are at risk of death, or simply cannot contribute and cannot achieve their potential.”

But, when Trump applauded Trudeau’s initiative to organize a joint women’s entrepreneur project in February, many questioned how sincere this “pro-women” gesture was. A diversity of board members not only benefits women, but expands business approaches and ideas. And women are underrepresented at this level, only holding 18.8% of Fortune 1000 company board seats in 2015 and 20.6% of the seats on Fortune 500 boards. The Trump-Trudeau roundtable with North American businesswomen may have raised awareness on women’s value in the workplace, but did the session result in a significant step toward equality or simply provide an image-boost for the male leaders involved?

Certainly in stark contrast to Trump’s male-dominated inner circle is Trudeau’s cabinet, with half of its members female, appointed from a caucus where women comprise 27% of Liberal members of Parliament. However, Canada only ranks 50th out of 190 countries on proportion of national-level female politicians. As well, five of the 15 women in Trudeau’s cabinet are in junior positions.

In Israel, women have also been elected in greater numbers over time but men are still at the helm. Economic equality also eludes Israeli women at every level. This appears to be the narrative for women in most democracies, Scandinavian nations providing some important exceptions.

Systemic, rather than cosmetic, changes need to be made within institutions – including provisions for harassment-free parliamentary debate so female politicians can thrive without being subject to intimidation and emotional abuse. Indeed, all forms of violence faced by women from all walks of life must be addressed, most urgently among indigenous women in Canada, a long-ignored and tragic reality.

When policies impacting the vast majority of women are implemented, the ramifications are significant. Consider that women continue to be the primary childcare provider: according to Statistics Canada, women comprise 80% of single parents with a child and three quarters of part-time workers are women.

So why, again using Statistics Canada figures, do women make 87 cents for every man’s dollar – a gap even wider for visible minorities and immigrant women? Pay equity legislation is a move in the right direction and provinces that do not have this, such as Alberta, are shown to have a wider gap.

The spread of part-time, precarious jobs affects all workers, but especially women, and has led to a groundswell of campaigns across North America to raise the minimum wage. In British Columbia, 63% of minimum wage earners are women, according to the B.C. Federation of Labour, and these are not only teenagers – 80% of all minimum wage earners are over 20 years old.

Malala Yousafzai was recently bestowed with an honorary Canadian citizenship by the Trudeau government, her bravery and powerful messages to girls and women inspiring global admiration. She would undoubtedly agree that, in these politically uncertain times, we must strive for a climate of respect and tolerance and ensure women are an integral part of dialogues and policies.

Janet Nicol is a teacher at Killarney Secondary School in Vancouver, freelance writer and local historian. She has written previously about an early-20th-century Jewish-Canadian human rights lawyer, Israel Rubinowitz, for the Jewish Independent.