nationalism

מדינה במשבר

אירוע השבעה באוקטובר הנורא גרם לטראומה קשה מאוד אצל ישראלים רבים. ישראל מעולם לא חוותה אירוע כל כך קשה שגרם נזק נפשי גדול לתושבי המדינה שנמצאת במשבר שהולך ומתעצם

חלק מהישראלים מנסה לחזור לשגרת היום יום ויש אחרים המתסכלים החוצה אל מה שקורה בעולם. יש שרוצים לעזוב את ישראל ועל פי נתונים רשמיים כבר למעלה משמונים אלף עבור לגור בחו”ל. בפועל המספר צפוי להיות גדול יותר. אחרים רוצים לתפוס קצת מנוחה בחו”ל למספר ימים וכידוע נסיעה לחו”ל היא אחד התחביבים הידועים של הישראלים. המשבר הנוכחי יצר אף תופעה חדשה של ישראלים המלכלכים על העולם שלא עצר מלכת, או שמחפשים נקודות תורפה במדינות שנות – כדי לטעון שהחיים ישראל טובים יותר. ישראלים אלו שותפים לרגשי התעמולה הלאומנית שתפחו לאור השבעה באוקטובר. לא מפתיע כי בעת שראש ממשלת ישראל מפעיל מכונת רעל כנגד כל מי שמתנגד לו, יש אזרחים שמפעילים מכונת רעל כנגד כל דבר שהוא לא ישראלי בהן מדינות בעולם. כידוע הנשק הטוב ביותר לפתור בעיות מבית הוא להתקיף את האחרים הזרים

לאחרונה מספר ישראלים שלחו לי לינקים על קנדה ונקודות התורפה שלה. כמו הומלסים, מהגרים, פשע ואנטישמיות. אכן האנטישמיות מרימה ראש במדינות רבות בעולם כולל קנדה וזו תופעה חמורה ביותר. אך לא פחות חמור הוא שישראלים ויהודים בעולם מתעלמים לחלוטין מהסיבה לאנטישמיות בגל הנוכחי. הם מציינים כי העלייה באנטישמיות הנוכחית החלה לאור השבעה באוקטובר. אך “שוכחים” את מעובדה לא פשוטה שעדיף להתעלם ממנה, במסגרת מסע הלאומניות השוטף את ישראל ויהודי העולם. והיא: שההרג של עשרות אלפים אזרחים חפים מפשע בעזה, הוא זה שהביא לאנטישמיות הקשה שאנו חווים כיום. אין שום הצדקה לאנטישמיות נגד עם שאיבד כמחציתו בשואה, אך עם שאיבד את מחציתו בשואה, לא יכול לאפשר הרג של אזרחים ברצועת עזה, כולל נשים וילדים רבים

על מנת להסביר עוד יותר עד כמה כיום הישראלים הם לאומניים אזכיר כיצד הם מתייחסים “ודואגים” לילדי עזה המסכנים שאף אחד לא יכול להאשימם במעשי השנאה הבלתי אנושית של החמאס ושאר ארגוני הטרור. סיפרתי לידידה ישראלית שגרה שנים בארה”ב על מופע של זמרת אמריקאית ידועה שהופיעה בחודש שעבר בוונקובר. אמרתי לשמאוד נהנינו בהופעה. ומה היא אמר בתגובה: אני שמחה שנהניתם בהופעה אך אני פחות שמחה שהוצאת כסף על כך, והזמרת תתרום חלק מההכנסות לילדי עזה. נדהמתי מהתגובה הזו והחלטתי שלא להגיב. זאת, למרות שכמעט עניתי לידידתי כי צה”ל ידאג לכך שעוד מעט לא ישארו ילדים חיים בעזה כך שאלה לא יזדקקו עוד לתרומות

מספר ישראלים שלחו לי דברי ביקורת קשים על ראש הממשלה “הנורא” של קנדה, ג’סטין טרודו, שגרם לנזק גדול למדינה. הופתעתי שפתאום הישראלים הפכו למומחים בנושאי קנדה. מכל מקום טרודו סוף סוף הודיע בימים האחרונים על התפטרותו וחבל שלא עשה זאת קודם. לגבי הישראלים: הם האחרונים שיכולים לבקר ראשי הממשלות של מדינות אחרות. ומדוע? כי במשך כשבעה עשרה שנה עומד בראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו הנוכל. הוא הרס כל חלקה טובה במדינה אותה הפך לבובת הסמרטוטים שלו. נתניהו הוא אחראי הראשי והראשון למחדלי השבעה באוקטובר ולרבים רבים מתחלואות מדינת ישראל בעשורים האחרונים. מי שלא הצליח להחליפו שלא יחפש ללכלך על מדינות אחרות בעולם ועל המנהיגים שלהן. הלאומניות הישראלית לא תוביל את הישראל להצלחה

Illiberal world of Bannon

In considering the furor around President-elect Donald Trump’s decision to appoint Stephen Bannon, the chief executive officer of the hard-right news website Breitbart, as his chief strategist, let’s start with the perspective of those who have defended him.

On one important level, their anger over the Bannon spat is justified. It is galling to see the behemoths of the liberal left, from MoveOn.org to the New York Times, suddenly discover the threat of antisemitism after showing general indifference to its resurgence in public life during the last 16 years.

Simply put, their negative feelings towards Israel got in the way of acknowledging that larger reality. But, as Israel isn’t a factor in the case of Bannon, they can level the accusation of antisemitism safely, untainted by any association with the Jewish state or its “occupation” of Palestinian territories.

But, there is no meaningful record of statements or actions on Bannon’s part to convict him of the charge of being, on a personal level, antisemitic. And, since Americans tend to understand antisemitism as suggestive of a character defect, it is not surprising that many people also interpreted the attacks upon Bannon as a low blow against his boss, the incoming president.

It’s at precisely this juncture, however, that the Bannon quarrel has gone awry. The issue was never really about Bannon’s own sensibilities and, in fairness, that was never the focus of the much-discussed Anti-Defamation League (ADL) statement on Bannon released Nov. 13. What the ADL said is that Bannon “presides” over the “premier website” of the “alt-right,” which it then defined as “a loose-knit group of white nationalists and unabashed antisemites and racists.”

This raised the legitimate question of whether a man with such associations is suited to one of the country’s top political appointments – whether he can be one of the unifying figures the country needs. But that is not the discussion we have had these past days; it’s all been about the personalities, and not the politics.

David Hirsh, the British academic who has played a key intellectual role in confronting the academic boycott of Israel, put forward a better standard with which to make a judgment at the ADL’s Never is Now Summit on Antisemitism, held in New York Nov. 17. Bannon’s case reminds us, he said, that “antisemitism is about politics, not personal moral failure.”

Our bitterly sectarian politics compromise the discussion of antisemitism and, more broadly, racism and prejudice, in America today. In the debate about Bannon, there seems to be an assumption among his supporters that nobody as implacably opposed as he is to the progressive left – powerful elements of which have allied with Islamists, and enabled the spread of antisemitic discourse in the guise of anti-Zionism – could possibly share any of their flaws.

As a result, Bannon’s defenders adopt many of the same rhetorical tactics that left-wing anti-Zionists deploy when confronted with the charge of antisemitism; listing their Jewish political comrades or friends or relatives, decrying reputational smears without foundation, asserting their fondness for Jewish culture, and so on.

In rushing to Bannon’s aid, they overlook the deeper historical truth that antisemitism has always been promiscuous, finding favor on right and left. Yet, in their alternative imagining, antisemitism is solely a problem of the political left.

Let me offer a brief explanation of why some aspects of Bannon’s intellectual universe should be of concern to anyone who cares about the basic social empathies that are needed to sustain democracy – the same empathies, I would add, that have been badly damaged by the growth of identity politics on the left and right.

Concerns about the alt-right

There used to be just conservatives. Then there came the neo-conservatives, a largely American variation on the theme that venerates free markets, but marries it with an interventionist foreign policy. Neo-conservativism got a black eye after the interventionism its proponents advocate led to the quagmire in Iraq. In a resurgence of old-fashioned conservatism, stalwarts proudly adopted the self-deprecating paleo-conservative, a blatant rejection of the neo-conservative moniker.

In recent months, a new term has come into common usage in American politics: alt-right. The contraction of “alternative right” is a sort of whitewashing umbrella for a range of ideological streams that were, until recently, considered well outside the mainstream. White nationalism, itself a whitewashed term for white supremacy, is chief among these. While not precisely defined, alt-right has also been said to encompass the anti-immigration and xenophobic nativism that has been articulated by Donald Trump, the Republican candidate for U.S. president. Populism is a term also associated with the alt-right, although Bernie Sanders’ challenge to Hillary Clinton for the Democratic nomination was also defined as populist.

The banality of the term “alt-right” – it almost sounds like something you do with a computer keyboard – masks the mainstreaming of terrible ideas. Concurrent to, and not the least bit unrelated to, the rise of alt-right as a term is the rise of Trump as a political phenomenon. The Republican standard-bearer has said, on an almost daily basis, things that would eliminate any other candidate in history from contention. Yet his supporters dismiss (or embrace) his hateful, ignorant and, seemingly as often as not, outright false statements. The litany is endless. Last week, he suggested that Clinton’s secret service details should disarm and “see what happens to her.” This unsubtle allusion to violence is not at all uncommon in Trump’s rhetoric. That he remains a contender for the presidency is alarming. That he is rising in the polls, almost tying Clinton in aggregates and leading her in many polls, suggests that Americans are seriously considering taking a dangerous political turn.

Trump idolizes “strongmen.” He has reveled in the admiration of Vladimir Putin, the Russian leader who has undone that country’s nascent steps toward democracy. He is unequivocally a solo act, openly insisting that he will run roughshod over Congress and the judiciary, the institutions that the founders of the United States set up as checks and balances on the presidency. He has stated that the electoral system is rigged against him and predicted rioting in the country should he lose. The image he projects of America is of a third-world economy, and the vision of political violence he purveys is more suited to an unstable dictatorship than to the reality of American government.

It is in the nature of human beings to take for granted what we have the moment we possess it. Readers of a certain age remember The Jetsons, with its incredible futuristic gadgets, a cartoon we can now watch on a device we carry in our pocket that contains all the accumulated knowledge of humankind, and we have the ability to speak face-to-face with almost anyone in the world instantaneously, in real time. And yet, when this gadget alerts us that we have a message or a call, we are as likely to respond with a weary, “Oh, what is it now?”

Likewise, perhaps, with democracy. In its modern incarnation, democracy was born 240 years ago in what is now the United States of America. In the span of human history, this is the blink of an eye. About Trump, many commentators, most recently this week in the Washington Post, have said, “This is how fascism comes to America.”

On numerous occasions over the years, we have used this space to condemn flippant use of such terms as fascism, warning that overuse will dull sensitivity to the seriousness of the language and its threat. We are less reticent to condemn the use in this case. The rise of Trump and the “alt-right” ideologies he empowers are cause for very real concern.