ממשלת קנדה חסמה את החברה המולאמת הסינית שאנדונג מרכישת מכרה זהב במדבר הארקטי בקנדה. זאת במסגרת החלטתו של ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, לעמוד איתן אל מול ההשפעה הגוברת של סין על המדינה ובייחוד על האזורים הצפוניים שלה.
מדובר בהחלטה השנייה של טרודו שהטיל וטו על עסקה ביוזמת סין מאז שנכנס לתפקידו לפני כשלוש שנים. בכך הוא נסוג באופן חלקי ממטרת מדיניות שהציב בתחילת דרכו לטפח קשרים כלכליים אדוקים יותר עם סין.
הווטו עשוי לפגוע ביחסים בין המדינות, שהם בלאו הכי מתוחים לאחר שקנדה עצרה את סמנכ”ל הכספים של וואווי, מנג וואנגז’ו, שהיא גם בתו של המייסד. וואנגז’ו נעצרה בוונקובר לפני שנתיים בחשד לפיהם חברת וואווי, הפרה את הסנקציות הבינלאומיות האמריקניות נגד איראן. לאחר מכן סין עצרה שני קנדים בהאשמות שהפרו את חוקי ביטחון המדינה, וטרודו תיאר את המעצרים כנקמה על מעצרה של המנכ”לית מווואווי.
שאנדונג (מהחברות גדולות בעולם לכריית זהב) רצתה לרכוש את חברת טמאק, אשר בבעלותה מכרה שנמצא כמעט מאתיים ק”מ ק”מ צפונית למעגל הארקטי, תמורת כמאה וחמישים מיליון דולר.
בכירים לשעבר בקהילייה הצבאית והביטחונית הקנדית יצאו נגד העסקה. הם טענו שהיא תעניק לסין גישה גדולה מדי לאזור הארקטי, אזור בעל רגישות בגלל חשיבותו הגדולה כנתיב מסחר ומקור למינרלים בעלי ערך.
על פי החוק בקנדה, הממשלה צריכה לבדוק כל רכישה בידי ישות חיצונית השייכת למדינה כשלהי, ויש ל הזכות לבלום עסקאות כאלה על בסיס שיקולי ביטחון לאומי.
בשגרירות סין באוטווה הגיבו כי על קנדה לספק סביבת שוק הוגנת וללא אפליה ליוזמות מכל המדינות, כולל סין. כל פוליטיזציה או התערבות בתירוץ של ביטחון לאומי היא שגויה, אמרה עוד בשגרירות.
בפעם הראשונה שממשלתו של טרודו הטילה וטו על עסקה עם סין הייתה לפני כשנתיים. אז קנדה בלמה את הרכישה של קבוצת אקון ע”י חברת סי.סי.סי.סי מתוך שיקולים של ביטחון לאומי.
ההחלטה לגבי שאנדונג משקפת החשיבה מחדש של ממשל טרודו בנוגע למדיניות מול בייג’ינג. דיפלומטים בדימוס וחוקרי מדיניות חוץ מתלוננים, שקנדה התמקדה זמן רב מדי בהגנה על אינטרסים מסחריים כמו יצוא מזון, כורים ושירותים פיננסיים, ולא הצליחה לראות שהתוקפנות של סין כמעצמה בעולם תחת שלטונו של הנשיא, שי ג’ינפינג, המגיעה הרבה מעבר לזה.
על כולנו להיות מעט יותר חכמים בהבנת הכלים שהממשלה הסינית מוכנה להשתמש בהם, שאינם לפי הנורמות אליהן אנו רגילים מול בעלות ברית החושבות כמונו, אמר טרודו.
שר החוץ של קנדה, פרנסואה־פיליפ שמפאן, הבטיח מדיניות חדשה לגבי סין אבל הזהיר מפני אימוץ גישה לוחמנית, כפי שהציעו כמה מיריביו הפוליטיים הניציים של טרודו. בואו לא ניגרר לפיתוי של רטוריקה קשוחה וחסרת אחריות אשר לא תייצר תוצאות של ממש, אמר.
אם תשים קנדה קץ לפרשת הסגרת וואנגז’ו זה עשוי לתת לה את כוח ההינף לדרוש מסין יותר. עורכי הדין שלה דיברו עם בכירים במשרד המשפטים האמריקאי בשבועות האחרונים, לגבי הסכם על פיו היא תודה בחלק מן ההאשמות נגדה. בתמורה התובעים יסכימו לדחות ואולי אחר כך לבטל את כתב האישום, אם היא תשתף פעולה.
עסקה בנושא וואנגז’ו עשויה לגרום לסין להחזיר לקנדה את שני העצורים הקנדיים, מזה כשנתיים. מייקל קובריג, דיפלומט קנדי שהיה בחופשה ומייקל ספאבור, איש עסקים קנדי. מעצר שניהם נחשב כאחד הגורמים להאצת השיחות בנושא של וואנגז’ו מול ארה”ב.
How does a 1940 Yiddish theatre song – probably based on a passage from the Talmud’s Tractate Bava Metzia – end up becoming a popular piece sung around the world?
Over a 75-year period, Aaron Zeitlin’s “Dona Dona” (in Yiddish, “Dos Kelbl,” “The Calf”) has been sung by some of the 20th century’s biggest English-speaking performers, including Joan Baez, Donovan, the Chad Mitchell Trio, Chad & Jeremy, and countless others. It has been sung in Japanese, German, French (in this version, the calf is replaced by a boy trying to figure out his future) Swedish, Hebrew, Russian, Italian, Catalan and Vietnamese. Zeiltin’s original “Dos Kelbl” was put to music by Sholom Secunda; in 1956, Arthur Kevess and Teddi Schwartz translated it into English.
“Dona Dona” was part of Zeiltin’s Yiddish play Esterke, based on the legendary relationship of a Jewish woman named Esther and King Casimir of Poland. Zeitlin first published it in 1932 in Globus, the Yiddish literary journal he edited. The play about Esterke and Kazimierz the Great was a Polish-Jewish mystery in four acts. Male and female actors sang “Dona Dona” as a solo, as a duet and as a chorus with orchestration.
Zeitlin was invited to New York for the performance of Esterke, which is an indication of how influential Yiddish theatre was in the pre-Second World War Jewish cultural world. With the outbreak of the war, however, he was unable to sail back to his family. His wife, two children, father and brother were killed in the Holocaust.
This terrible loss haunted Zeitlin for the rest of his life. Indeed, some maintain that “Dona Dona” represents the tremendous suffering and loss of life Jews experienced in the Holocaust. While Zeitlin – who was living in Poland in the 1930s – was certainly aware of the growing threat of Nazism, he composed the song before the Holocaust began.
Over time, the song has been interpreted in many different ways. In a 2010 article in The Jewish Magazine, Mendel Weinberger understands “Dona Dona” as a reference to the struggle between the physical and the spiritual. The calf represents the body, the seat of desire. The body seeks pleasure, wealth and honour, and is a slave to these desires. The calf on the way to the slaughterer is a metaphor for the body’s journey towards death. The calf (i.e. the body) is mournful because it has become attached to life and fears the unknown of the next world. The swallow, on the other hand, represents the soul, in Weinberger’s interpretation. The Divine Soul is a part of G-d’s Being and is not bound by the material limitations of the physical world; it is free to soar in the spiritual realms high above the earthly one.
Baez, who, probably more than anyone else in North America, was responsible for popularizing the English version of the song, has said she was attracted to the “beauty of the melody.” At the beginning of her long career, she started singing “Dona Dona” as a civil rights protest song. It appeared on her first album and became a “staple” in her performances.
In 1975, Seoul, South Korea, banned the playing of “Dona Dona.” The government considered the song to be leftist and violence-inducing. Two hundred and sixty other songs appeared on this blacklist.
Pointing to how times change or perhaps stay the same, in 2018, Liao Yiwu, a Chinese writer in exile, used “Dona Dona” to boost the morale of someone under long-term house arrest. He had been trying to get permission for poet Liu Xia (widow of Nobel Prize winner, dissident Liu Xiaobo) to immigrate to Germany. In a phone call that year, the severely depressed widow cried continuously, saying, “It is easier to die than to live.” Liao Yiwu played “Dona Dona” for his desperate friend, who has since been released and allowed to leave for Germany.
Given that Zeitlin had religious training, the Gemara of Talmud Bava Metzia 85a is a likely inspiration of “Dona Dona” and, therefore, probably best explains the song’s true meaning. The Gemara tells the story of how Rabbi Yehuda HaNasi, the redactor of the Mishnah, came to endure terrible pains. A young calf, destined for the slaughterhouse, met up with the rabbi. The calf placed its head under the rabbi’s coattails and cried. Yehuda HaNasi said to it, “Go! It was for this that you were created.” Because he should have shown greater mercy to the calf, the rabbi was punished for 13 years with great suffering. Only when he expressed pity for some baby weasels did his pains leave him.
Deborah Rubin Fieldsis an Israel-based features writer. She is also the author of Take a Peek Inside: A Child’s Guide to Radiology Exams, published in English, Hebrew and Arabic.
***
“Dona Dona”
On a wagon bound for market There’s a calf with a mournful eye High above him there’s a swallow Winging swiftly through the sky How the winds are laughing They laugh with all the their might Laugh and laugh the whole day through And half the summer’s night Dona Dona Dona Dona Dona Dona Dona Don Dona Dona Dona Dona Dona Dona Dona Don
Stop complaining, said the farmer Who told you a calf to be Why don’t you have wings to fly with Like the swallow so proud and free How the winds are laughing They laugh with all the their might Laugh and laugh the whole day through And half the summer’s night Dona Dona Dona Dona … Don
Calves are easily bound and slaughtered Never knowing the reason why But whoever treasures freedom Like the swallow has learned to fly How the winds are laughing They laugh with all the their might Laugh and laugh the whole day through And half the summer’s night Dona Dona Dona Dona … Don
נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ ,וראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודועניין בחדשות (Shealah Craighead, 2018)
ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, לא יתערב הליך המשפטי שמתנהל בבית המשפט העליון של מחוז בריטיש קולומביה בוונקובר, להסגרת סמנכ”ל הכספים של ענקית התקשורת הסינית וואווי וסגן יו”ר מועצת המנהלים, מנג וואנג’או, לארה”ב. הליך ההסגרה צפוי להימשך עוד חודשים ארוכים ואולי שנים. נקבעו כבר דיונים בביהמ”ש לראשית שנה הבאה שיכללו את טענות ההגנה שנשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, התערב בהליך ההסגרה משיקולים פוליטיים. פרסום הספר החדש שמסעיר את ארה”ב “החדר שבו זה קרה” של היועץ לביטחון לאומי לשעבר של טראמפ, ג’ון בולטון, מחזק את טענות ההגנה בנושא.
טרודו הגיב למכתב של חברי פרלמנט ודיפלומטים קנדים לשעבר שנשלח אליו בשבוע שעבר, ובו הם מציעים ששר המשפטים הקנדי, דיוויד למטי, יתערב בתהליך ההסגרה וישחרר את וואנג’או. כך שמקביל סין תשחרר את שני הקנדים שהיא מחזיקה בהם כבר יותר משנה, היזם מייקל ספאוור והדיפולמט לשעבר מייקל קובריג, שמואשמים בריגול. מעצר הקנדים נועד להפעיל לחץ על קנדה לשחרר את וואנג’או. ממשלת סין לא חוסכת שום הזדמנות להתקיף את קנדה ובעיקר את טרודו לאור מעצרה של וואנג’או.
טרודו אמר בתגובה למכתב כי קנדה לא תיכנע ללחץ של הסינים באמצעות מעצרם של הקנדים אותו הוא מכנה “סיטואציה נוראית”, וכי אסור לקנדה: “לתת למדינות לחטוף קנדים כדי להשיג את מבוקשן מאוטווה”. טרודו הוסיף כי שיחרור וואנג’או כדי לתפתור בעייה קצרת טווח תסכן אלפי קנדים שנוסעים לסין וברחבי העולם, בעקבות כך שממשלת קנדה תודיע למדינות העולם, שאפשר להשפיע על מדיניותה על ידי מעצר של אזרחיה באופן אקראי.
טרודו ממשיך לתמוך בעצמאות מערכת המשפט והתביעה הקנדית, בזמן שמתנהל הליך הסגרת וואנג’או לארה”ב, לאחר שנעצרה בוונקובר בסוף אלפיים ושמונה עשרה לבקשת האמריקנים. לאור מעצרם של שני הקנדים טרודו ציין כי קנדה “פתוחה לכל פעולה נגד סין כל עוד שלא תסכן קנדים אחרים בעתיד”.
וואנג’או (בתו של מייסד וואווי הביליונר רן זנפיי) שוהה בוונקובר בביתה המפואר, בתנאים מגבילים שנקבעו ע”י ביהמ”ש, לאחר שהפקידה ערבות של עשרה מליון דולר. במהלך היום היא יכולה להסתובב בתחומי העיר בלבד כאשר צמיד אלקטרוני מוצמד לרגלה, ביחד עם אנשי ביטחון (במימונה).
לטענת משרד המשפטים האמריקני וואנג’או העקפה את הסקנציות האמריקניות על איראן, ועשתה עימה עסקים באמצעות חברת מדף מהונג קונג בשם סקאי.קום. זאת תוך שהיא מציגה מצג שווא לבנקים האמריקנים שסקאי.קום כביכול היא חברה נפרדת מוואווי. כתב תביעה האמריקני כנגד וואווי, וואנג’או ובכירים נוספים בחברה, כולל עשרים ושלוש עבירות פליליות. בהן: הונאת ארבעה בנקים להסוות קשרים עם מסחריים עם איראן, גניבת סודות מסחריים וטכנולוגיות מחברת טי. מובייל, זיופים, הלבנת הון, ניסיונות לשיבוש חקירה והשמדת ראיות. לדברי האמריקנים הפעילויות הבלתי חוקיות של וואווי ומנהליה נמשכו למעלה מעשור.
ביהמ”ש בוונקובר קבע לפני כחודש שהעברות שמיוחסות לוואנג’או בארה”ב תקפות גם בקנדה, ולכן הליכי הסגרתה לארה”ב גם כן תקפים. ביולי ואוגוסט תציג התביעה מסמכים נגד הנתבעת ובספטמבר ההגנה תגיב עליהם. בראשית פברואר שנה הבאה ידון ביהמ”ש בטענות ההגנה שיש לבטל את הליך הסגרת וואנג’או, כיוון שהופרו זכויותיה, עת עצרה בשדה התעופה של ונקובר. ההגנה טוענת עוד שהתביעה האמריקנית הטעתה את ביהמ”ש בנוגע לעובדות הקשורת למעצרה. עוד טוענת ההגנה כאמור שטראמפ, משתמש במעצרה של וואנג’או כקלף מיקוח במלחמת הסחר שלו עם סין, והוא ציין כי יתערב לשיחרורה אם זה יביא להסכם טוב יותר עם הסינים. ההגנה תיעזר בספרו החדש של בולטון שבאחד מפרקיו מצויין כי בארוחת חג המולד לאחר שוואנג’או נעצרה, ציין טראמפ לכאורה על הלחץ שזה יצר על הסינים, תוך שהוא מכנה את וואנג’או “איוונקה טראמפ של סין”. בסוף אפריל ביהמ”ש בוונקובר צפוי להכריע אם תוסגר וואנג’או לארה”ב.
סין יוצאת בחריפות נגד ארה”ב וקנדה לאור החלטת משרד המשפטים הקנדי, לפתוח בהליכי הסגרתה של סמנכ”ל הכספים וסגן יו”ר מועצת המנהלים של ענקית התקשורת הסינית וואווי, מאנג וואנז’ו, לארה”ב. הסינים טוענים כי ארה”ב פועלת נגד וואנז’ו וואווי משיקולים פוליטיים כיוון שהנשיא, דונלד טראמפ, ציין במספר הזדמנויות כי אם יראה שיש התקדמות במשא ומתן בין ארה”ב לסין להשגת הסכם סחר חדש, הוא יפעל לשחרורה של וואנז’ו. במקביל יביא לביטול האשמות נגדה ונגד החברה. בנוסף הסינים כועסים על ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, שלדבריהם יש לו כנראה סטנדרטים כפולים. זאת כיוון שלטענתם בסוגיית וואנז’ו הוא טוען כי אין מקום להתערבות הדרג הפוליטי, ורק לבית המשפט יש סמכות לפעול בנושא. בעוד שבפרשת העמדה לדין של “מנהליה המושחתים” של ענקית הקנדית אס.אן.סי לאוולין, הוא ניסה להתערב משיקולים פוליטיים, ולמנוע את המשך הליך המשפטי נגד החברה. לפיכך כפי שפורסם לאחרונה ראש האופוזיציה, אנדרו שייר, דורש מיידית את פיטורי טרודו. כצפוי רבים מתנגדים לדעתו בנושא.
בסוף חודש ינואר ארה”ב הגישה בקשה רשמית לקנדה להסגרתה של וואנז’ו. ובית המשפט העליון של מחוז בריטיש קולומביה יקיים במאי דיון ראשון בנושא, אחד מתוך רבים שצפויים עוד לפנינו. כידוע הליך ההסגרה בין שתי המדינות יכול להימשך שנים רבות. וואנז’ו שוקלת לנצל את הזמן הרחב שיעמוד לרשותה כאן בוונקובר, ואף ללמוד באוניברסיטה של בריטיש קולומביה במסלול לתואר שני.
וואנז’ו נעצרה בשדה התעופה הבינלאומי של ונקובר בסוף חודש דצמבר. זאת בזמן שעצרה לחניית ביניים בטיסה שבין קונג קונג למקסיקו. שלטונות האכיפה של ארה”ב שקיבלו מידע על דבר הנחיתה של וואנז’ו בוונקובר, ביקשו ממשטרת הגבולות הקנדית לעצרה לאלתר. לאחר כשבועיים במעצר היא שוחררה בתנאים מגבילים על ידי בית המשפט העליון של המחוז. כתב האישום הפלילי של משרד המשפטים האמריקני כנגד וואווי, וואנז’ו ובכירים נוספים בחברה כולל עשרים ושלוש עבירות. ובהן: הונאת בנקים להסוות קשרים עם מסחריים עם איראן תוך כדי הפרת האמברגו עליה, גניבת סודות מסחריים וטכנולוגיות, זיופים, הלבנת הון, ניסיונות לשיבוש חקירה והשמדת ראיות.
בינתיים וואנז’ו היזדרזה להגיש תביעה נגד את קנדה על המעצר שלה לבקשת ארה”ב. וואנז’ו (בתו של מייסד וואווי) הגישה לפני מספר ימים תביעה אזרחית בבית המשפט העליון של מחוז קולומביה הבריטית נגד ממשלת קנדה, רשות
משטרת הגבולות הקנדית והמשטרה הפדרלית (האר.סי.אם.פי) – בשל טענתה “להפרות חמורות” של זכויות האזרח שלה. היא תובעת פיצויים כיוון “שהמעצר שלה שאינו חוקי הוא שרירותי, והחוקרים שלה לא עידכנו אותה בכוונה על הסיבה האמיתית של מעצרה, על זכותה לשמור על השתיקה ועל זכותה לקבל ייעוץ משפטי בהקדם”. עוד נכתב בתביעה של סמנכ”ל הכספים של וואווי, כי במקום לעצור אותה באופן מיידי, היא נחקרה שעות על ידי רשות הגבולות, תחת מסווה של בדיקת מכס שגרתית בשדה התעופה. וואנז’ו מציינת עוד כי שוטרי משטרת הגבולות החרימו את המחשב האישי שלה ואת הטלפון הסלולרי שלה, השיגו את הססיסמאות שלהם ובניגוד לחוק בדקו את התכנים שלהם.
יצויין כי וואווי הגישה בשבוע שעבר תביעה נגד השלטונות האמריקניים, בעקבות האיסור של הממשל על פקידיו ועל חברות אמריקניות להשתמש במכשירי החברה. התביעה תטען כי הממשל הפדרלי חרג מסמכותו ועליו לחשוף לבית המשפט, מדוע בישנתיים האחרונות הוא אסר על הפקידים והחברות האמריקניות להשתמש בציוד של וואווי.
סמנכ”ל הכספים וסגן יו”ר מועצת המנהלים של ענקית התקשורת הסינית וואווי, מאנג וואנז’ו (2014).
ארה”ב הגישה סוף סוף את הבקשה הרשמית לקנדה להסגיר לידה את סמנכ”ל הכספים וסגן יו”ר מועצת המנהלים של ענקית התקשורת הסינית וואווי, מאנג וואנז’ו. זאת, לאור אישומים פליליים חמורים כנגדה וכנגד החברה. וואנז’ו נעצרה בשדה התעופה הבינלאומי של ונקובר בסוף חודש דצמבר, כאשר ביקשה להחליף מטוס בטיסה מהונג קונג למקסיקו דרך ונקובר. האמריקנים הם אלו שביקשו מהשלטונות הקנדיים לעצור אותה. בית המשפט העליון של מחוז בריטיש קולומביה הסכים לשחרר א וואנז’ו בתנאים מגבילים עד לדיון בבקשת ההסגרה, הליך שיכול להימשך שנים. הדיון הראשון בבית המשפט יתקיים בראשית חודש מרץ.
משרד המשפטים האמריקני פרסם בסוף חודש ינואר את כתב אישום הפלילי כנגד חברת וואווי, הסמנכ”ל וואנז’ו ומספר דיקרטורים בכירים נוספים, הכולל לא פחות מעשרים ושלוש עבירות. בהן: הונאת ארבעה בנקים (בהם אי’ץ.אי.בי.סי) להסוות קשרים עם מסחריים עם איראן תוך כדי הפרת האמברגו על איראן, גניבת סודות מסחריים וטכנולוגיות מחברת טי. מובייל האמריקנית, זיופים, הלבנת הון, ניסיונות לשיבוש חקירה והשמדת ראיות. במשרד המשפטים מציינים כי הפעילויות הבלתי חוקיות של וואווי ומנהליה נמשכו למעלה מעשור.
וואנז’ו (בת הארבעים ושש) היא בתו של מייסד וואווי הביליונר רן זנפיי. וואווי נחשבת ליהלום הגדול שבכתר הסיני. החברה, מנהליה ובעליה זוכים ליחס מיוחד במדינה. סין רואה בחומרה רבה את הפרשה דבר שגרם לקרע גדול ביחסים שבינה לבין ארה”ב וקנדה. בעקבות כך סין עצרה שני אזרחים קנדים כביכול מסיבות ביטחוניות, והטילה עונש מות על קנדי נוסף החשוד בהברחת סמים. קנדה לכן נמצאת במצב מאוד לא נוח כשהיא כלואה במאבק בין שתי המעצמות הגדולות והחזקות בעולם: ארה”ב מצד אחד וסין מהצד השני.
בקרב קהילת הסינים בקנדה הדעות חלוקות לגבי המקרה של וואנז’ו, וואווי והיחסים המתוחים בין סין לקנדה. סינים רבים מעדיפים בכלל להתרחק מנושאים פוליטיים. “התרבות הסינית היא מאוד טובה בללמד אותך להיות צייתן, לשמור חוק, לא לעשות גלים ולא לעורר רעש”, אומרים סינים שגרים בקנדה. לדבריהם הם חוששים שהמשבר ביחסי סין וקנדה יכול להשפיע לרעה אף על הסינים שגרים כאן בקנדה. יכולה להיווצר מתיחות ופער בין הסינים מסין לאלה שגרים כאן, במיוחד לאור העובדה שצנוזרה מופעלת בסין ומידע מוטעה מפורסם שם. בנוסף יש חשש שהממשלה הסינית יכולה לגרום נזק לסינים קנדים שעדיין עושים עסקים בסין, או שיש להם עדיין משפחה שם. לאור כך סינים רבים שגרים מקנדה מעדיפים שלא להתבטא כלל בנושא זה, ואף נמנעים מלהגיב בפלטפורמות החברתיות השונות.
להלן לקט תגובות של גולשים מקומיים בתגובה לפרסום פרשת מעצרה של וואנז’ו והאישומים החמורים נגדה ונגד חברת וואווי. מייק מציין עד כמה וואנז’ו חיה בתנאים מצויינים למרות שבית המשפט קבע תנאים מגבילים לשחרור שלה על תנאי. הוא מציין את הבית המפואר בו היא גרה, היא חופשיה לאכול בחוץ, לפגוש חברים ולעשות קניות. אדם אומר כי בוודאי יש סינים קנדים שחוששים שהם יחטפו על ידי סין בגלל דעותיהם. אדי אומר כי סינים מקומיים חוששים לבני משפחותיהם בסין אם הם אנטי וואווי. יש גם סינים כאן שחוששים מגזענות אם הם תומכים בסין. קייל טוען כי סינים קנדים שהתערו בחברה המקומית ברובם הם נגד מדיניות סין וואווי. כמובן שיש לקית בחשבון אם יש להם משפחה בסין.
סיפור מעצרה של סמנכ”לוואווי מנג וואנג’או שמואשמת בקנוניה להונות מוסדות בינ”ל גורם למשבר ביחסי סיןעם ארה”ב וקנדה. (צילום: Roni Rachmani)
סיפור מעצרה של סמנכ”ל הכספים של וואויי,
מנג וואנג’או, בשדה התעופה הבינלאומי של ונקובר בראשון לחודש, זכה לכותרות נרחבות
בכל רחבי העולם. מעבר לכך הוא גרם למשבר ביחסים של סין עם ארה”ב וקנדה.
לאחר שלושה ימים של דיונים משפטיים ארוכים בבית
המשפט העליון של מחוז בריטיש קולומביה, הצליחה וואנג’או (בת הארבעים ושש) לקבל
שחרור על תנאי. עתה היא ממתינה לדיון המשפטי בבקשת ארצות הברית להסגירה לידיה.
לאמריקנים יש חודשיים ימים להגיש את הבקשה. צפוי שהדיון המשפטי בסוגיה זו ימשך
חודשים ארוכים ואולי אף שנים. וואנג’או שהופכת עתה שלא ביוזמתה להיות תושבת של
ונקובר כנראה לתקופה ארוכה מאוד, מתעדת לעשות בזמן החופשי הרב שצפוי לה דוקטורט
באוניברסיטה של בריטיש קולומביה ואולי אף לכתוב ספר.
תנאי השחרור על תנאי של סמנכ”ל הכספים של
ענקית התקשורת הסינית וואווי וסגן יו”ר מועצת המנהלים, לא פשוטים כלל ועיקר.
היא חוייבה להפקיד בבית המשפט ערבות גבוהה בגובה עשרה מיליון דולר. כן היה עליה
להפקיד את כל הדרכונים שבידיה. וואנג’או תוכל לנוע רק באזור מטרו ונקובר אך נאסר
עליה להתקרב לשדה התעופה הבינ”ל. מוצמדת לה אבטחה מרגע שהיא עוזבת את ביתה היוקרתי
בצד המערבי של ונקובר. וזאת במימון שלה כשלפי הערכה מינימלית מדובר בלמעלה מאלף
דולר ליום בודד. כן הוצמד לרגלה צמיד אלקטרוני. על וואנג’או להישאר במעצר בית בכל שעות
לילה, החל מאחת עשרה ועד שש בבוקר שלמחרת. בנוסף יש חמישה אנשים שהתחייבו אישית שהיא
לא תברח לסין, בהם בעלה, הבעלים של חברת האבטחה שתלווה אותה וסוכן הנדל”ן שלה
בוונקובר.
(צילום: Roni Rachmani)
התביעה בניו יורק הוציאה צו מעצר לוואנג’או (בתו
של מייסד וואווי הביליונר רן זנפיי) באוגוסט, בטענה שהיא עקפה את הסקנציות
האמריקניות על איראן, ועשתה עימה עסקים באמצעות חברת מדף מהונג קונג בשם סקאי.קום,
בשנים אלפיים ותשע-אלפיים וארבע עשרה. זאת תוך שהיא מציגה מצג שווא לבנקים
האמריקנים שסקאי.קום כביכול היא חברה נפרדת מוואווי, למרות שלטענת האמריקנים מדובר
באותה חברה. התביעה הקנדית ציינה שוואנג’או נמנעה מלטוס לארה”ב לאחר שהבינה
שיש חקירה פלילית בעניינה. היא נעצרה בוונקובר לבקשת האמריקנים, עת החליפה מטוס
בטיסה מהונג קונג למקסיקו. באם תורשע וואנג’או בארה”ב היא צפויה לעונש מאסר
של עד שלושים שנים.
פרשת וואנג’או יצרה משבר גדול ביחסי ארה”ב וסין על רקע בעיות המסחר
בין שתי המדינות שרק הולך מתעצם. הסינים מצידם החליטו בשלב זה לפגוע בקנדה והם
עצרו את הדיפלומט הקנדי לשעבר, מייקל קובריג, שעבד בעבר בשירות הציבורי הקנדי כעשר
שנים (שכלל את הקונסוליה בהונג קונג, בייג’ינג וכן שימש כחבר במשלחת קנדה
לאו”ם בניו יורק). הוא שימש יועץ לראש הממשלה ג’סטין טרודו, עת ביקר בהונג
קונג לפני כשנתיים. כיום משמש קובריג אנליסט ואסטרטג של פוליטיקה בינלאומית, בצומת
של תקשורת, פוליטיקה כלכלה וביטחון גלובלי.
נשיא ארה”ב דונלד טראמפ, שפועל כהרגלו בניגוד לכל מה שמנהיג במעמדו
צריך לעשות, הזדרז להכריז כי יתערב בפרשת וואנג’או וידאג שתשוחרר לחלוטין, אם הדבר
יעזור לארה”ב להשיג הסכם סחר חדש עם סין. זאת בניגוד גמור לעמדת ממשלת קנדה כפי
שנמסרה לממשלת סין, שפרשת וואנג’או קשורה למערכת המשפט בלבד, והמערכת הפוליטית לא
מעורבת בה כלל כיאה לכל מדינת חוק. אך טראמפ כמו טראמפ מצפצף על כולם וגם על החוק.
Israel’s IVC Research Centre concludes that, with each passing year, some 16% more companies have at least one Chinese investor. (photo by Dave Gordon)
With headlines proclaiming the largest trade war in history, the United States and China began dueling tariffs July 6, and the ongoing row threatens hundreds of billions of dollars of product distribution. But, while China has locked horns with our neighbours to the south, it is partnering more and more with Israel.
According to Thomson Reuters data, Chinese investment in Israeli corporations tripled in the past few years to $16 billion, with about $600 million directed specifically to startups. Israel’s IVC Research Centre concludes that, with each passing year, some 16% more companies have at least one Chinese investor. The Jerusalem Post has stated that it will be no time before China surpasses the United States as Israel’s main foreign investor.
The Chinese “are leveraging Israeli tech to fuel their economy. Israel is held in high esteem as a hub of innovation,” said Hagai Tal, chief executive officer at Tel Aviv-based Taptica, an Israeli mobile advertisement company. “Many Israeli companies also see important opportunities in the East, and the meeting point of these two approaches is what produces such successful business partnerships.”
Israeli Shimi Azar, who runs mobile advertising Spotad’s Asia-Pacific operations, said he has seen “China becoming an innovation power in only a few years.”
China has 232 of the world’s 2,000 largest companies, up from 43 in 2003, according to Forbes magazine. Of the top 20 technology giants, China has nine, including Alibaba, Tencent, Ant Financial, Baidu and Didi. (The United States has 11.) C-Trip International is larger than Expedia, and China produces more online sales than anywhere else, says Market Watch.
“Big cities like Shanghai or Shenzhen already feel quite Western in almost every respect so, culturally, we are becoming closer every year,” said Azar. “The younger generation is eager to learn English and travel the world, so I’m convinced that any significant cultural differences to speak of will soon be a thing of the past.”
Ronen Mense is vice-president of Asia for AppFlyer, a mobile marketing analytics and attribution platform, which went to market with an Asia-first model. “In today’s digital and mobile-first world,” he said, “the Chinese mobile market is like no other. The numbers are staggering: about 800 million mobile users, nearly 500 million users making payments with their phones, nearly $2 billion quarterly revenue in the Chinese iOS App Store – more than any other country in the world.”
Lee Branstetter, professor of economics and public policy at Carnegie Mellon University’s Heinz College, said Israel is “doing truly world-class research” in microchips, security and machinery. Adding to the reasons why China and Israel are collaborating more is the political clampdown sweeping through the United States; notably, concerns over security, trade, foreign debt and foreign corporate control.
The bilateral cooperation was echoed at the political level when Chinese President Xi Jinping and Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu signed a memorandum in 2015, agreeing to partner in the technology sector.
For the past four years, the China-Israel Innovation Summit has taken place with the support of their respective countries’ governments. In the past two years, two Israeli companies entered the Chinese stock exchange for the first time: Alma Lasers (bought out by XIO Group in 2013) and Sisram Medical, in part owned by China’s Fosun Pharmaceutical. Major acquisitions are now legion.
In 2016, a Chinese consortium, led by Giant Network Group, paid $4.4 billion to acquire Playtika, an Israeli video game company. A year prior, China’s XIO Group ponied up $510 million for medical device firm Lumenis.
Last year, Kuang-Chi Group – whose stated aim is to “invest in and collaborate with innovative technology projects worldwide” – announced it was looking to base its headquarters in Tel Aviv. Its chairman, Dr. Ruopeng Liu, told Forbes that it all had to do with Israel’s “global reputation for innovation,” coupled with China’s strength in the global market.
Forbes also has reported that Ogawa, a healthcare leader in China, is earmarking $10 million for wellness technology investments in Israel.
Peggy Mizrahi, a Chinese citizen who now lives in Israel, sees two nations who have a similar view of the world. Mizrahi is vice-president of Indigo Global, an Israeli boutique investment advisory firm, with activities and operations in Africa, Asia and the Middle East. She said the “Chinese are [known for] long-term planning, conservative and hierarchical, unlike the commonly recognized Israeli mindset as fast, innovative, impatient, flexible and [with a] lack of respect for authority. However, paradoxically, both countries share something deeper than that: the refugee mindset – a people suffered for decades in wars, exiles, and Holocaust, massacres; struggled for independence and peace; respect of culture, history and the power of knowledge; and, most importantly, both Israelis and Chinese believe that economic progress and technological advancement will ultimately bring peace and prosperity to the world.”
David Maman, chief executive officer and co-founder of Binah.ai, recently sold one of his companies, HexaTier, to Chinese conglomerate Huawei. According to Maman, it’s not unusual for scores of delegations each month to visit Israel from the biggest corporations in China – including Fosun, Huawei, Alibaba, Tencent and Baidu – to explore investments and other ventures with Israeli startups.
Just as sure as tech can be used for the good, one expert had concerns about increasing collaboration.
Branstetter, who served as the senior economist for international trade and investment for the U.S. President’s Council of Economic Advisers, added there must be care ensuring technology isn’t misused.
“If an American pilot were ever shot down by a Chinese missile powered by Israeli technology, it would be a real problem for the Israeli government.”
Dave Gordonis a Toronto-based freelance writer whose work has appeared in more than 100 publications around the world.
עכשיו זה כבר ברור לרבים: נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, גורם נזק ממשי לכלכלת העולם. טראמפ שמתהלך ומתנהג כבריון שכונתי מאיים על כולם, מביא לפרוד רציני בין ארה”ב לאירופה וקנדה ושאר הידידות המסורתיות שלה, דבר שרק מעלה חיוכים אצל הרוסים והסינים. טראמפ שהוא בסך הכל סוחר ממולח וכוחני עד להחריד עם מונטין רע מאוד (כאשר מי שעשה עימו עסקים בעבר לא יעיז בכלל להתקרב אליו עוד), חושב שזו הדרך לנהל יחסים דיפלומטים עם המדינות החשובות בעולם. אך הוא לא מבין בתחום זה כמו בתחומים רבים אחרים (מלבד בלעשות כסף), הוא לא מכיר את ההיסטוריה ולא מכבד את מי שיש לו דעה אחרת, ובדרך כלל מדובר בליבראלים ובאנשים משכילים ממנו, שמחפשים לשתף פעולה אחד עם השני – בניגוד הגמור אליו.
בכל פעם שאחד ממנהיגי המדינות החשובות בעולם נאלץ להיפגש עם טראמפ, רואים בברור שהוא לא רווה נחת והיה מעדיף להיות רחוק מהנשיא האמריקני עד כמה שאפשר. בין היתר מדובר בראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, שהבין מהר מאוד שגם הוא לא חסין וטראמפ יתקיף גם אותו. לא נראה שטראמפ יודע לנהוג אחרת. עד עידן טראמפ ארה”ב וקנדה נחשבו לידידות קרובות ביותר ובעלות ברית בלתי ניתנת לערעור. השכנות ביניהן הפכה אותן לא פעם כמעט למדינה אחת. אך טראמפ הרס את הקשר המיוחד הזה של שתי המדינות, כמו שהוא הורס כל דבר אחר בו הוא נוגע.
לפי עיתון הפייננשל טיימס הבריטי מלחמת הסחר בה פתח טראמפ בתרחיש הגרוע שלה, יכולה להתנפח אף לטריליון דולר. היקף המכסים שארה”ב הטילה ובתגובה קנדה, מקסיקו, האיחוד האירופי וסין הטילו מכסים מצדן, יכול להשתוות בהיקף כולל לכרבע המסחר של ארה”ב עם העולם, או לחילופין ישתווה לשישה אחוזים מהיקף המסחר העולמי בסחורות (במונחים של אשתקד).
להלן שלוש הסיבות העיקריות לכך שמלחמת הסחר יכולה להגיע להיקף של כטריליון דולר:
1. ארה”ב הטילה מכסים על סחורות סיניות בהם דודי שמש ומחרטות לרובטים תעשייתים ורכבים חשמלים. בתגובה סין הטילה מכסים על סחורות אמריקניות בהם פולי סויה, מאכלי ים ונפט גולמי. טראמפ הרגזן הודיע כי יטיל מכסים על מוצרים סינים נוספים וסין מצידה איימה שוב בתגובה הולמת. לכן ניתן להעריך כי בתוך מספר חודשים רוב או כל הסחר בין ארה”ב לסין שמגיע לכ-640 מיליארד דולר – ימוסה. סין תגיב מצידה בצעדים לכיסוי הפער.
2. טראמפ מאיים בהטלת מכסים בגובה של כ-20 אחוז על כלי רכב וחלקים לכלי הרכב, בטענה המגוחחת שזה פוגע בביטחון הלאומי של ארה”ב. אשתקד ארה”ב ייבאה כלי רכב בשווי כ-192 מיליארד דולר וחלקים לכלי הרכב בשווי כ-143 מיליארד דולר. האיחוד האירופאי, יפאן וקנדה מאיימות בהטלת מיסים משלהן באותו היקף. כך שימוסו סחורות עולמיות בשווי כ-650 מיליארד דולר.
3. טראמפ ממשיך לאיים על שתי השכנות של ארה”ב קנדה מצפון ומקסיקו מדרום, כי יבטל את הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה נפט”א. דרישותיו בהן הסכם חדש כל חמש שנים נדחו על ידי קנדה ומקסיקו. ארה”ב הטילה בשלב זה מיסים על פלדה ואלומיניום מקנדה ומקסיקו, ועתה היא מאיימת במיסים על כלי הרכב וחלקים לכלי הרכב המיוצרים אצלן. אשתקד ארה”ב ייבאה כלי רכב וחלקים לכלי הרכב מקנדה ומקסיקו בשווי של כ-158 מיליארד דולר (במסגרת הסכם נפט”א).
Rebecca Fannin, founder of Silicon Dragon, at the event in Tel Aviv on Jan. 29. (photo from silicondragonventures.com)
Perhaps unlikely partners – 6,000 kilometres away from each other – Israel and China are cooperating and collaborating on business and investment deals worth billions of dollars. But it’s a not-so-hidden secret that China has been falling in love with Israeli start-ups, entrepreneurs and high-tech in general. And the feeling’s mutual.
The phenomenon was discussed Jan. 29 at an event called Silicon Dragon Israel, held at WeWork Sarona in Tel Aviv. Silicon Dragon events have occurred around the world since 2010.
Forbes contributor and author Rebecca Fannin is founder of Silicon Dragon, which boasts a 30,000-strong network of executives, entrepreneurs, venture capitalists and angel investors. She recently noted in Forbes that “several mega-funded Chinese tech startups are poised to go public this year or next,” with a potential combined worth of a quarter-trillion dollars.
There are likely to be Israeli fingerprints in some of those, and other recent, deals, given how Royi Benyossef, developer relations manager of Samsung Next, explained, “They’re mesmerized by Israel and their technology-exporting capabilities…. The idea that it’s a ‘start-up nation’ leads the Chinese to believe this is a place they want to invest in.”
Benyossef was on the panel discussing how key Asian corporations are leveraging Israel tech knowhow. He was joined by the director of investments of Singtel Innov8, Gil Prashker.
In another panel, moderator Simon Weintraub of Yigal Arnon and Co. explained the best way to cooperate with investors, especially when dealing with cultural barriers. As Yahal Zilka, managing partner and co-founder of Magma Venture Partners, explained, “In one word, building trust…. That doesn’t happen in one day.”
By way of example, Zilka said the GPS mapping app Waze “failed twice, miserably” in China. “And it all had to do with trust, nothing else. It clearly is a different interaction, pace and activity.”
Avishai Silvershatz, managing partner, Infinity Group, added, “The short answer is, be careful. Nothing in your experience will give you the experience to enable you to understand it. You have to have local partners, and be careful with them as well – it takes … years to understand. You have to be smart. There’s a lot of money to be made, because there’s as much money to be made as lost.”
One jolt for which most investors were unprepared was a recent government intervention. Weintraub said that, in 2016, business interaction from China was at an all-time high, until the authorities there “cracked down on the outflow of currency.” He said, “It caused tremendous uncertainty for 2017 … but now they’ve eased some of those restrictions.”
Zilka noted that the bureaucracy in China is comprised of “very complex structures.”
“In the same way that [Donald] Trump says ‘America first,’ the Chinese are saying ‘China first,’” explained Silvershatz. “They want investments to go towards their own strategic interests and goals. This is the ‘party line.’ It’s government, then corporate … so long as the government has their way.”
This panel also included Ehud Levy of Canaan Partners Israel, Aaron Mankovski of Pitango Venture Capital and Nathan Low of Sunrise Israel Tech Capital.
Independent of the event, some academics weighed in on why the Israel-China business relationship works so well.
“It’s different in organizational culture,” Daniel Galily, a former lecturer at Beijing-Geely University, told the Jewish Independent. “The educational system in China places great emphasis on discipline and obedience to superiors, while the Israeli educational system and the Israeli army encourage students and soldiers to think about new ideas and to solve problems in situations of uncertainty. The Chinese understand that, and so they strive to integrate the Israeli creativity to their economy, and also strive to learn how to combine creativity in to their economy.”
Dave Gordonis a Toronto-based freelance writer whose work has appeared in more than 100 publications around the world.
A Magen David is still attached to the roof of a former synagogue in Harbin, China. (photo by Deborah Rubin Fields)
If a few years ago you had flown on an international flight from Beijing, China, you would have noticed a departure terminal display of Chinese marionettes. Like many other sites in China, there was more to this small puppet exhibit than met the eye. While the display explained the history of this colourful theatre, it ironically underscored the question about which we Westerners are most curious: who is pulling the strings in today’s China?
A taxi in Beijing. (photo by Deborah Rubin Fields)
Our arrival point was Beijing. Right away, our local guide made critical comments about the regime. In her opening remarks, she stated the temperature in Beijing never went above 39°C. Why? Because then, she claimed, the government would have to give people the day off. So, officially, it never got hotter than 39°C. When she said this, I half-expected some secret police (perhaps our tour bus driver?) to arrest her for her sarcasm. As no one hauled her away, I started to rethink where I was and what I knew about China.
Our guide gave the group free time to wander Tiananmen Square. Like all those who visit the square, we passed through a metal detector and an X-ray security check. Yet, once past this point, uniformed police officers were few and far between. As my husband and I walked around the vast and infamous plaza, however, mounted cameras were everywhere. Nevertheless, everyone seemed oblivious to the fact that someone, somewhere was watching their every move. Chinese citizens and foreign visitors alike seemed preoccupied with one thing: taking photographs of each other.
This preoccupation with self expressed itself in different ways. For instance, several young Chinese awed me with their self-assurance. In Xian, a female guide-in-training confided in me that she wanted to do what she called exciting graduate work in the United States. She seemed undaunted by applying for permission to study abroad, having to take foreign entrance tests, getting accepted at an American university, finding funding and a challenging subject to study. She showed both marvelous confidence and a sense of mobility.
In a Jewish cemetery in Harbin, a young girl materialized by our side. Earlier, I had noticed her pushing her bike up the steep hill to the cemetery. It seemed she wanted nothing more than to practise her very limited English vocabulary. We huddled around her and the puppy she was carrying in her basket. She did not seem at all fazed that we weren’t able to understand her. We never learned where she came from (there were no homes close by) or where she was going. From our guide’s translation, all we learned was that she was 12 years old and that she had to leave to take care of her dog.
A sign advertising a synagogue in the former Jewish quarter of Kaifeng. (photo by Deborah Rubin Fields)
In Kaifeng, a 30-year-old female resident demonstrated a similar sense of unabashed certainty. Claiming Jewish descent, she expressed conviction in being able to build an entire synagogue. Although she seemed to have little knowledge of Judaism, much less about Jewish politics and/or philanthropy, she believed she would be able to achieve her goal.
In Beijing, one of our Chinese lecturers bombastically concluded that the Kaifeng Torah scrolls – which, according to the British Library, are from the 17th century – were fake. He offered no new study material; he simply and quickly discarded what others had written. Conversely, he offered a lengthy explanation of how, throughout his career, he had managed to be in the right place at the right time. And so it seemed, from his down-pat Silicon Valley gestalt and his outstanding command of American English.
I hoped that, on the road, I’d catch people “off guard.” In fact, there were lots of antics on the road. In big cities like Beijing and Shanghai, pedestrians had designated crosswalks and lights, but drivers didn’t honour them. People on foot would begin crossing with the “green walking man,” but would end up dodging approaching vehicles. Yet, no one yelled or raised a fist at the intruding scooters, cars, buses, trucks and taxis.
In traffic, drivers impulsively decided to make U-turns on multi-lane highways. Intriguingly, other drivers simply yielded. There was no Western-style road rage; Chinese drivers just let the others merge into traffic. There was likewise fascinating seen-but-not-seen vehicle activity: scooter owners pocketed illegal fares from passengers they had picked up, while parking attendants of an upscale spa discreetly covered the car licence plates of relaxing “Party” members.
Yet, even with all the upward mobility of the big cities, we saw signs of hardships, past and present. For example, a senior university lecturer and former member of the Chinese diplomatic corps, still carefully extinguished his cigarette butt, saving the remainder for a later smoke. On the way to our Harbin hotel, I saw people searching for clothes in a giant heap of cast-offs. Down the same road, people were picking up chunks of coal in a coal yard. We saw small dwellings where even my head (I am only 5’1”) would touch the ceiling.
Aha, I said to myself. I have found the “true” China in all this dust and pollution. The real China, I told myself, resembles the USSR of the late 1970s. But, as we kept driving, we reached the downtown skyscrapers and tall new apartment buildings. No beloved Chinese cranes (the ornithological family name is Gruidae) soared the horizon. They had been replaced by swiveling construction cranes.
Plastered on some of these buildings were the names of Western brand items. Not only were there ads for Western consumer products, but the Chinese models themselves all had surprisingly Western facial features. In fact, I later heard that Chinese plastic surgeons are doing a booming business “styling” Caucasian-type eyes.
The entrance to Modern Hotel, formerly owned by Harbin Jews. (photo by Deborah Rubin Fields)
And what of China’s Jews? The merchant economy of ancient China brought Jewish traders to Kaifeng as early as the eighth century. The community thrived, reaching its height in the 17th century at 5,000 members. But, following generations of war, poverty and religious isolation, the community significantly declined. Some claim that Kaifeng Jews were victims of their own success, as they assimilated so well.
Wanting to establish a foothold, Russia encouraged its Jews to settle in Harbin in the 19th century. By 1908, Harbin had a diverse Jewish community of 8,000.
Shanghai first saw Russian Jews fleeing czarist persecution and massacres in the early 1900s, continuing through the 1917 revolution. Then came Jews from Baghdad, Bombay and Cairo, including several financially successful families. In the 1930s and early 1940s, more families from Germany and Nazi-occupied areas fled to Shanghai.
Most of China’s Jews did not want to live under communism. So, after the Second World War ended, they left for either the West or Israel. Now, Beijing has a transient Jewish community of international businesspeople.
***
Even today, one party in China is calling the shots. Democratic freedoms such as multiple political parties or a free press are missing, so some elite group is still pulling the symbolic strings of millions of people. But the strings appear to have a lot of slack and the go-phrase ironically comes from other cultures: seize the day! In this, the Chinese seem to be having a lot of success.
Deborah Rubin Fieldsis an Israel-based features writer. She is also the author of Take a Peek Inside: A Child’s Guide to Radiology Exams, published in English, Hebrew and Arabic.
***
Sidebar …
In 2014, the Chinese film industry produced a movie entitled Dr. Rosenfeld, by director Xu Zongzheng. The movie, which stylistically calls to mind old Soviet movies, was recently screened in Jerusalem.
Dr. Jakob Rosenfeld came to China as a Viennese-Jewish refugee from Nazi Austria. A urologist and gynecologist by training, he joined Mao’s army to fight the Japanese. He was elevated to the rank of general and to a postwar job as health minister in the Manchurian government. At the end of the film, viewers read that, in 1952, Rosenfeld died in Tel Aviv of a heart attack.
