Tag: Trump

Bibi’s visit to Washington

Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu’s visit to the White House generated more buzz than policy direction. But there’s nearly as much to be gleaned from what he and U.S. President Donald Trump didn’t say as from what they did. Here are some takeaways.

Trump is eerily out of touch with antisemitism. Given the apparent spike in antisemitic incidents across the United States, including 60 bomb threats to Jewish community centres across North America in January alone, one reporter asked Trump what he planned to “say to those among the Jewish community in the States and in Israel, and maybe around the world, who believe and feel that your administration is playing with xenophobia and maybe racist tones.” In response, Trump opened bizarrely with a reference to the number of Electoral College votes he received. Then he deployed the classic “some of my best friends are Jewish” evasion by mentioning his Jewish daughter and son-in-law and grandchildren. He concluded by saying, “you’re going to see a lot of love.” On the heels of omitting the mention of Jews from the White House statement on International Holocaust Remembrance Day – though his opening remarks mentioned “survival in the face of genocide” – this evasion continues the chill.

Does Trump know what a one-state solution means? Trump seemed to roll back the longstanding U.S. commitment to two states by saying, “So I’m looking at two-state and one-state, and I like the one that both parties like.”

It’s not clear that Trump is aware of what he means by a “one-state” solution, particularly since people tend to use it very differently. The Israeli right-wing has, in recent years, spoken of a one-state solution involving various forms of West Bank annexation. In this scenario, it’s unlikely that Palestinians would be given full rights. However, Israeli President Reuven Rivlin has recently called for annexing the West Bank and providing full voting rights to Palestinians. On the left, the one-state solution has certainly meant a single, democratic state. In that scenario, refugees would likely be given full rights of return and the culture and identities of both national peoples would be elevated. It’s unlikely that Israel would accept such a situation. But, given the extent of settlement entrenchment in the remaining territory, which would have been allocated for a Palestinian state under a two-state scenario, all of these ideas need to be explored.

As for settlements, Trump was more critical of Israeli settlements than one might have expected, given his settlement-supporting pick for ambassador to Israel, David Friedman. “I’d like to see you hold back on settlements for a little bit,” he told Bibi.

A Jewish state is not what it seems. Bibi has done a masterful job over the last several years in pointing the world’s attention to the fact that the Palestinian Authority has not recognized Israel as a “Jewish state.” No less than five times in

Netanyahu’s remarks at the Washington press conference did he declare that Palestinians must recognize “the Jewish state.” At the same time, he hid the fact that the Palestinians have, in fact, recognized Israel’s right to exist in peace and security. On Sept. 10, 1993, the day before the Oslo Agreement was signed, Palestine Liberation Organization head Yasser Arafat wrote to Israel’s then-prime minister Yitzhak Rabin that the PLO “recognizes the right of the state of Israel to exist in peace and security.” Bibi need not look far for the texts of these letters of mutual recognition. They are on Israel’s own Ministry of Foreign Affairs website.

As for Israel’s demand that the Palestinians recognize Israel specifically as a “Jewish” state, observers realize that this is code for denying Palestinian refugees the right of return. This is a contentious issue and will have to be part of the final status negotiations. In sum, it is not up to the Palestinians to recognize

Israel’s Jewish character; that is an internal matter. It’s up to the Palestinians to recognize Israel’s existence, entailing safety and security – and that, they already have done.

What’s the substance? Skilled orator that he is, Bibi stressed he wanted to deal with “substance,” not “labels,” uttering the word “substance” five times. By substance, he made clear he wanted the Palestinians to recognize Israel as a “Jewish state” (see above) and wanted Israel to retain security control in the eastern part of the West Bank. Wouldn’t it be something if, by “substance,” Bibi meant that everyone in the areas currently under Israeli control is entitled to basic civil rights and human rights? Maybe that’s too substantive. One can dream, though.

Mira Sucharov is an associate professor of political science at Carleton University. She is a columnist for Canadian Jewish News and contributes to Haaretz and the Jewish Daily Forward, among other publications.

 

פיילין נחשבת למועמדת

שרה פיילין מועמדת לשגרירת ארה“ב בקנדה? (צילום: Therealbs2002 via Wikimedia Commons)

שרה פיילין נחשבת למועמדת לתפקיד שגרירת ארצות הברית בקנדה. כך פורסם בהרחבה בתקשורת הקנדית והבינלאומית בימים האחרונים. פיילין ששימשה מושלת מדינת אלסקה בשנים 2006-2009 הייתה בין הראשונים להתייצב לצידו של דונלד טראמפ, עת התמודד בפריימריז על רשות המפלגה הרפובליקנית. באחת מעצרות הבחירות של טראמפ בהן השתתפה לפני כשנה היא אמרה: “טראמפ בונה דברים גדולים שנוגעים בשמים. כל חייו הוא מביט כלפי מעלה”. פיילין נחשבת למקורבת לנשיא החדש, ויתכן ועתה הוא יגמול לה בכך שימנה אותה לשגרירה באוטווה, למניגת ליבה של קנדה. עם זכייתו של טראמפ בנשיאות בבית הלבן היא הוזכרה כאחד המועמדים המובילים לתפקיד שרת הפנים של ארה”ב. וכן לתפקיד השרה האחראית על יוצאי הצבא. בנושא זה התבטאה פיילין כי: “הבירוקרטיה הורגת את הווטרנים שלנו”.

מזה כחודש אין לארה”ב שגריר באוטווה לאחר שברוס היימן, נתבקש לעזוב את תפקידו בראשית ינואר על ידי ממשלו של טראמפ. היימן (יהודי חבר המפלגה הדמוקרטית) שהחזיק בתפקיד השגריר בקנדה כשלוש שנים היה מקורב לנשיא היוצא, ברק אובמה. קודם למינויו לשגריר הוא שימש בכיר בבנק ההשקעות האמריקני גולדמן את זאקס ולאחר מכן היה לאיש עסקים.

דובר הבית הלבן, שון ספייסר, גרם ביום רביעי שעבר לתדלוק השמועות על המינוי של פיילין לתפקיד השגרירה בקנדה, כיוון שהוא סירב לאשר או אף להכחיש אותו. פייליין שכמו טראמפ מגיבה כל הזמן באמצעות חשבון טוויטר, לא התייחסה אף היא לשמועות על התפקיד החדש שמיועד עבורה.

חבר הפרלמנט הקנדי מטעם המפלגה הדמוקרטית החדשה, ניתן כהן, טוען כי מינויה של פיילין לשגרירה כמוהו להתמודד עם שני דונלד טראמפ. לדבריו הענקת תפקיד השגריר לפיילין יזיק למאמצי קנדה לחזק את הקשרים עם הממשל החדש של טראמפ, ויהיה קשה לקחת אותה ברצינות. הוא הוסיף: “פיילין אף פעם לא הרגישה בנוח עם האמת”. חבר פרלמנט נוסף מטעם המפלגה הדמוקרטית החדשה, צ’ארלי אנגוס, ציין כי המינוי הזה מראה עד כמה הממשל של טראמפ לא לוקח ברצינות את קנדה. ואילו רבים מהגולשים בקנדה הגיבו בצחוק ובגיחוך לגבי האפשרות שפיליין תזכה במינוי של השגרירה באוטווה.

פיילין (בת ה- 52 ואם לחמישה ילדים) הייתה ב-2008 מועמדת לתפקיד סגן נשיא ארה”ב, עת הכריז הסנטור הרפובליקני, ג’ון מקיין, כי יתמודד על תפקיד הנשיא מטעם מפלגתו. לדעת רבים מהמומחים בארה”ב פיילין רק הזיקה למקיין לזכות בתפקיד, והוא הפסיד לברק אובמה. מושלת אסלקה לשעבר נחשבת בדעותיה לימנית שמרנית (היא מתנגדת בין היתר להפלות), ומקורבת מטבע הדברים לאגף הניצי במפלגה הרפוליקנית. פיילין גם משתתפת קבועה באירועים של ‘תנועת מסיבת התה’, שאותה היא כינתה “העתיד של אמריקה”. היא משמשת כיום כפרשנית ברשת הטלוויזיה הימנית פוקס ניוז.

פיילין ידועה כתומכת נלהבת בישראל והיא דוגלת בברית האסטרטגית בין ארה”ב לישראל. יצויין כי במשרדה מוצב דגל ישראל באופן קבוע והיא אף ביקרה בארץ לפני כשש שנים.

אין זה סוד שפיילין נחשבת לאחת מהדמויות השנויות במחלוקת בארה”ב, והיא לא זוכה לאהדה רבה בקרב התקשורת בכל העולם. בראיונות שונים היא מתבלבלת בין מושגים ומפגינה חוסר ידיעה בנושאים בסיסים. דמותה לכן מככבת לא פעם בתוכניות פרודיה שונות. ב-2011 יצא לאור ספר שנכתב על ידי ג’ו מגיניס, שתיאר את פיילין בצורה שלילית. בין היתר נכתב כי היא בגדה בבעלה עם השותף שלו לעסקים וכן הסניפה קוק.

The time to act is now

Temple Sholom Rabbi Dan Moskovitz addresses a Concerned Canadian Clergy for Refugees multi-faith clergy press conference at Jack Poole Plaza in Downtown Vancouver on Jan. 29. (screenshot)

The murders at a Quebec City-area mosque Sunday night shattered our sense of Canadian safety and multiculturalism. Six worshippers were killed and at least a score more injured in the shooting rampage inside a Ste.-Foy Islamic centre during evening prayers.

We are confident we reflect the intent of every reader and the broader community we serve when we offer condolences to and solidarity with the victims, their families and the entire Muslim community in Canada, each member of which must be feeling a sense of grief and fear.

We will not, however, state, as some inevitably do in such situations, that “We are all Muslims now.” After this tragedy, only members of the targeted group can fully appreciate the sense of isolation and anxiety such a tragic act instils. We cannot all understand the variety, depth and breadth of feelings of those affected, so, while we should acknowledge our common humanity and grief, we should offer special comforts to our Muslim friends and ensure that they know that Jewish Canadians and all Canadians sympathize with the uniqueness of a hate-motivated attack.

The grief that enveloped us late Sunday should not eclipse the light we witnessed on Sunday morning, when local clergy, led by Temple Sholom’s Rabbi Dan Moskovitz, other rabbis and clergy from different faith traditions, gathered to stand in solidarity against the executive orders signed by U.S. President Donald Trump last Friday.

The president decreed that all refugees would be immediately banned from entering the United States for at least 120 days. A parallel announcement declared that citizens of Iran, Iraq, Libya, Somalia, Sudan, Syria and Yemen would be banned from entering the country for at least 90 days.

The presidential orders came as a stunning blow to those who didn’t take Trump at his word. Even many who count themselves as among his fiercest opponents seemed to believe Trump would stop short of his most extreme promises. But there he was: doing exactly what he said he would do – banning Muslims from entering the United States (as well as taking preliminary steps to construct a wall along the border with Mexico).

“To be clear, this is not a Muslim ban, as the media is falsely reporting,” the president obfuscated in a written statement Sunday. “This is not about religion – this is about terror and keeping our country safe.”

Despite this contention, one of the stomach-churning aspects of this seemingly random list of Muslim-majority countries is what they share in common: as the New York Times has reported, these are countries where the Trump organization has few business interests. If one subscribed to the idea that banning people based on nationality was a wise move, certainly Saudi Arabia, which produced almost all of the 9/11 terrorists, and Egypt and the United Arab Emirates, which have not insignificant records of radicalization, would logically (if that is the correct term) be on such a list. So might Turkey. But residents of those countries can, for now, continue to enter the United States.

Trump’s orders were additionally jarring for Jews and others who were solemnly marking International Holocaust Remembrance Day at the very time Trump was turning America’s back on refugees. The history of the United States – and Canada, and almost every other country – in turning their backs on Jewish refugees is the reason the Holocaust was able to occur in the magnitude that it did. The callousness Trump exhibited in taking actions against refugees on International Holocaust Remembrance Day is abominable, even worse than his intentional omission of Jews in his Holocaust statement that day.

Syrian refugees are not, at present, finding every door in the world closed to them, as Jews did in the 1930s. They are, however, having the door to the golden medina – the great land of liberty whose preeminent symbol openhandedly welcomes the homeless, tempest-tost, huddled masses yearning to breathe free to a place of permanent refuge – slammed in their faces. In Trump’s America, Lady Liberty lifts her lamp beside the golden door only so that refugees can read the sign: “Keep out.”

The move by Canadian clergy is admirable. They deserve our thanks and support as they provide a model for individuals to take a stand at an important time.

Likewise, we were proud to see the remarks of Prime Minister Justin Trudeau, and the thousands of Canadians who have shared his sentiments, that Canada will step up where America is faltering and take in some of those refused entry to the United States. We invite readers to contact members of Parliament to let them know that plenty of Canadians – including Canadian Jews – understand that Canada is in a unique position to act at a time when the United States is betraying our erstwhile shared values.

By press time, it remained unclear what specific animosities drove the perpetrator of the Ste.-Foy attack. And, while it is premature to blame the murderer’s actions on ambient anti-Muslim agitation stoked by a swath of demagogues leading all the way up to the president of the United States, the rhetoric in which Trump and many of his supporters are engaging is certain to have negative consequences.

Consequences, too, will be felt from the actions of well-intentioned people. The rabbis and other clergy who step forward and condemn bigotry are the best antidote to the negativity and hatred we see. They are whom we should emulate. We must step forward with them.

Taking the higher road

On President Donald Trump’s inauguration day last Friday, Richard Spencer, an up-and-coming voice of the extreme right-wing in America, was punched in the face by a protester.

Spencer is president of the National Policy Institute, a white supremacist organization, and calls for a whites-only homeland. He is sometimes credited with inventing the term “alt-right,” which is a catch-all for the extremism emerging in the United States at present. He was giving an interview to a reporter when someone stepped into the frame and punched him in the face.

Social media erupted, with plenty of people contending that punching Nazis is fair game. (For the record, Spencer had denied he is a Nazi just before the punch landed. He describes himself as an “identitarian,” which is a term associated with far-right, white supremacist ideology.)

Spencer is one among many on the far right who are emboldened

by Trump’s victory. His attacker, apparently, was emboldened by the belief that violence against people like Spencer is justifiable. This is the reality of the day in parts of the American body politic.

No one knows what the Trump administration portends. The new president contradicts himself and has no guiding ideological compass. He speaks (and tweets) without any evidence of self-control and reacts wildly to the mildest provocation. It is probably safe to venture, however, that the Trump administration will not advance the rights of women, religious or ethnic minorities, refugees and immigrants or LGBTQ people. While the Trump team includes numerous Jews, Zionists and philosemites, the campaign also attracted support from the most racist and antisemitic individuals and entities in the country. Journalists with Jewish names who reported unflatteringly on Trump have been subject to particularly brutal online harassment.

As Trump moves from rhetoric to action, we will have plenty of opportunity to analyze his record. What is likewise worthy of consideration is the manner in which the opposition to Trump manifests. The mass rallies in Washington and around the world last Saturday were inspiring. While billed as “women’s marches,” participants reflected a panoply of interests and identities. The events went off, largely, without a hitch – there were no arrests in the approximately 600 marches that took place around the world, including here in Vancouver. It remains to be seen, however, whether the outpouring of political engagement demonstrated by marchers will morph into a structured political movement. As an historian of social movements told the New York Times, after big rallies like Saturday’s “there is a lot of unfun, unglamorous work to do.”

The marchers were overwhelmingly civil, their handmade signs frequently illustrating superb wit and insight. But not all of the resistance to Trump has been as peaceful. The individual who punched Spencer represents a different sort of character.

There is a stream on the left – perhaps we should call it the “alt-left” – which exhibits its own totalitarian tendencies. So righteous are some “progressives” – we’ve seen this very clearly among some anti-Israel activists – that opposition to their target is justified by any means necessary. For some, this means punching an opponent in the face. For others, it can mean justifying such violence, or completely rejecting in other ways the right of dissenting voices to be heard.

As odious as Spencer’s ideas are, and however much we might contend that people who share such views only understand force, the introduction of violence – as well as ideological extremism in defence of liberty – is, to contradict Barry Goldwater, indeed a vice.

Most of us can probably agree that if anyone’s ideas are worthy of approbation, it is Spencer and his like. Yet if we extend this to argue that, as a result, a punch in the face is justifiable, then – does this really need to be explicitly expressed? – we accept that violence based on political disagreement is a legitimate part of our society’s foundations. If mere disagreement is enough to merit physical attack, then what will our political institutions eventually become and how will we ever be able to keep our leaders, or those with the financial and other means, from systematically abusing human rights or other oppression? With even more violence?

It is, of course, challenging to engage with supporters of a man who is belligerent and nasty, and who licenses this behaviour in his followers. The booing of Hillary Clinton during the inauguration was a symptom of the mentality of some Trump supporters.

But we side with Michelle Obama on this, suggesting that when those on the extreme right go low, those of the centre and of the reasonable left and right should go high. To employ the tactics we have seen from Trump and his supporters – lying, scapegoating, vicious personal attacks – would not only debase causes deserving of defending, it would represent a spiral from which the political system might never return.

In addition to the many differences of policy that will emerge between the Trump administration and its critics in the years to come, we hope there will also be a discernible difference of style; that, in the face of boorishness, “alternative facts” and insensitivity, the opposition will demonstrate dignity, truth and respect for humanity.

Congratulating Trump

President Donald Trump gives his inaugural speech Friday. (photo from YouTube)

Israeli and American-Jewish leaders congratulated President Donald Trump on his swearing-in Friday, Jan. 20, as the new Republican commander-in-chief promised an “America First” agenda in his inaugural speech.

“Congrats to my friend President Trump,” Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu wrote on Twitter. “Look forward to working closely with you to make the alliance between Israel and the United States of America stronger than ever.”

Israeli Ambassador to the United Nations Danny Danon also warmly welcomed Trump, saying, “A true friend of Israel will enter the White House today. Thank you, President Trump for your unequivocal support. We look forward to welcoming you to our capital of Jerusalem.”

Referring to December’s Resolution 2334, which condemned Israel’s settlement policy and passed after the Obama administration’s refusal to veto the measure, Danon said, “After the shameful resolution that was adopted by the Security Council, Israel looks forward to strengthening our most important alliance and leading together towards a new era at the UN.”

In his inaugural speech, Trump echoed many of the populist themes from his campaign, in which he promised to restore American jobs, manufacturing and prestige.

“From this moment on, it’s going to be America first, America first,” Trump said. “Every decision on trade, on taxes, on immigration, on foreign affairs, will be made to benefit American workers and American families.”

Following Trump’s address, Rabbi Marvin Hier of the Simon Wiesenthal Centre delivered a benediction for the administration.

“Eternal God, bless President Donald J. Trump and America, our great nation,” Hier said. “Dispense justice for the needy and the orphan, for they have no one but their fellow citizens. A nation’s wealth is measured by its values and not its vaults.”

Leaders of the Conference of Presidents of Major American Jewish Organizations, a coordinating body on international and national concerns for 52 national Jewish groups, said they “look forward to working with President Trump and his administration to deepen the historic special relationship between the U.S. and Israel, enhance the safety and security of the Jewish state and its people, and on other issues of vital importance to the American Jewish community.”

“Among these [issues] are the multiple threats posed by Iran, promoting peaceful resolutions wherever possible, standing forcefully against terrorism and its backers, and fighting antisemitism and racism,” said Stephen M. Greenberg, chair, and Malcolm Hoenlein, executive vice-chair and chief executive officer, of the Conference of Presidents.

Zionist Organization of America leaders said they “appreciate our new president’s determination to eliminate the scourge of radical Islam, and his quote of one of our favourite lines from Psalm 133, often sung by the Jewish people, about dwelling together in unity.”

Trump said in his speech, “We will shine for everyone to follow. We will eradicate radical Islamic terrorism from the face of the earth. When you open your heart to patriotism, there is no room for prejudice. The Bible tells us, ‘How good and pleasant it is when God’s people live together in unity.’”

For more international jewish news and commentary, visit jns.org.

הרפר יוצא נגד טראמפ

מצעד הנשים בוונקובר ,21 בינואר השנה. (צילום: Roni Rachmani)

ראש ממשלת קנדה לשעבר, סטיבן הרפר, יוצא במתקפה נגד הנשיא החדש של ארה”ב, דונלד טראמפ. עם זאת הרפר לא מגיב כלל ליחסים ההדוקים בין טראמפ ושר החוץ שלו, לבין רוסיה ומנהיגה ולדימיר פוטין. הרפר וממשלתו החרימו את רוסיה בעיקר בגלל פעילותיה באוקריאנה, והובילו את המאבק הנחרץ ביותר בקרב מחנה מדינות המערב נגד פוטין.

מעניין כיצד ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, היה מתייחס לדברי הרפר כנגד טראמפ. כזכור הרפר ונתניהו ניהלו מערכת יחסים הדוקה ביותר וראש ממשלת קנדה לשעבר נחשב לידיד הקרוב ביותר של ישראל. עתה נתניהו מרגיש שיש לו הרבה במשותף עם טראמפ שלא מפסיק להבטיח שיתמוך באופן משמעותי בישראל, ואף יעביר את שגרירות ארה”ב מתל אביב לירושלים.

הרפר דיבר ביום חמישי שעבר בניו דלהי וזו בעצם הפעם הראשונה שהוא מדבר ישירות על נושאים פוליטיים בינלאומיים, מאז הובס בבחירות הפדרליות בנובמבר 2015 על ידי הליברלים בראשות ג’סטין טרודו. נאומו החשוב (בן החצי שעה) של הרפר התקיים בפני הפורום של קרן המחקר אובזרוור, שדן בעתיד העולם בעידן טראמפ. הרפר התייחס בנאומו לסידרה של זעזועים פוליטיים המתרחשים בעולם כיום, בהם החלטת בריטניה לעזוב את אירופה ובחירתו של טראמפ לנשיאות בארה”ב.

הרפר קורא למדיניות החוץ של טראמפ חוסר ודאות גלובלית. לדבריו שלטונו הבדלני של טראמפ הוא המקור עיקרי לאי הוודאות הבינלאומית. מדיניותו החדשה של טראמפ היא ציון דרך של שינוי מדיניות החוץ של ארה”ב, לעומת שבעים השנים האחרונות. לדברי הרפר אין לנו מושג ברור מה מתכוון הנשיא החדש של ארה”ב לעשות, אך יש לנו מספר קווי מתאר רחבים, והמשמעותי שבהם כאמור הוא לחזור אחורה ולהפוך את אבני היסוד של מדיניות החוץ האמריקנית, שמתקיימת מאז מלחמת העולם השנייה.

הרפר אומר כי טראמפ מתכוון להפחית משמעותית את מעורבות ארה”ב בעניינים בינלאומיים עולמיים, והוא יהיה מונחה על ידי אינטרסים כלכליים צרים. והראשונה שעל הפרק היא סין, שנחשבת על ידיו בוחריו ליריב גיאופוליטי ולכן יש לנקוט במדיניות קשה נגדה. ראש ממשלת קנדה לשעבר חושב שהנשיא החדש של ארה”ב יעבוד עם דידים ובני ברית של ארה”ב, אך עתה הם יאלצו להביא נכסים אמיתיים לשולחן הדיונים עם השלטון האמריקני. הוא לא הזכיר את קנדה במפורש אך התכוון גם אליה. הרפר ציין עוד כי השינוי במדיניות עם מדיניות ידידותיות יבוא לביטוי בראש ובראשונה עם מדינות אירופה.

הרפר טען עוד כי טראמפ הוא נשיא חסר תקדים בהיסטוריה של ארה”ב, והוא דוחה את הרעיון שאמריקה לבד צריכה לקבל את האחריות על נושאים עולמיים. רבים ממנהיגים העולם לא יאהבו את השינוי במדיניות החוץ של ארה”ב, שתתבסס מעתה על אינטרסים לאומיים חיוניים של ארה”ב, המוגדרים באופן צר ובעיקר מתייחסים לאינטרסים הכלכליים. המדיניות הבינלאומית החדשה הזו של ארה”ב תיצור סיכונים משמעותיים לעולם.

הרפר מאמין שהשינוי המשמעותי הנוסף במדיניות הבינלאומית של ארה”ב תחת שלטונו של טראמפ, מתייחס כאמור לגבי סין. בעידנו ארה”ב תפסיק להתייחס לגידול של סין כדבר שפיר וחיובי, אלא שיש להפסיק ולממן את היריב הגיאופוליטי. זה הולך להדאיג מאוד בעיקר נוכח המאזן השלילי המאסיבי ביחסי הסחר בין שתי מדינות אלה. היחס של טראמפ לסין מתאים להשקפה בדעת הקהל האמריקנית שתמיד הייתה סקפטית בנוגע לגבי מדיניות החוץ של ארה”ב כלפי סין, והאם היא באמת יותר הזדמנות מאשר איום.

מונטריאול לתל אביב

אייר–טראנסאט תפעיל לראשונה טיסה ישירה ממונטריאול לתל אביב בחודשי הקיץ. (צילום: Patrick Cardinal via Wikimedia Commons)

לראשונה תופעל טיסה ישירה ממונטריאול לתל אביב, באמצעות חברת הצ’רטרים הקנדית אייר-טראנסאט. זאת במלאת 150 שנה להיווסדותה של קנדה ו-375 שנה להיווסדותה של מונטריאול.

עד היום הופעלו טיסות ישירות בין קנדה לישראל רק מטורנטו, באמצעות חברת התעופה הקנדית אייר קנדה וחברת התעופה הישראלית אל על. זו הפעם הראשונה שאייר-טראנסאט (שהיא חברת התעופה השלישית בגדולה בקנדה) טסה ליעד במזרח התיכון.

אייר-טראנסאט נותנת אפוא מענה לביקוש הגדל לטיסות בין שתי המדינות. היא תפעיל את הקו החדש משדה התעופה טרודו במונטריאול לשדה התעופה נתב”ג בתל אביב, בחודשי הקיץ, בין ה-18 ביוני ועד סוף אוקטובר. הטיסות יבוצעו באמצעות מטוס איירבוס (מסוג אי330-300) שמכיל 345 מקומות ישיבה.

יש אפשרות לטוס עם אייר-טראנסאט מטורונטו למונטריאול ומשם לטוס ישירות לישראל. בסך הכל יתקיימו שתי טיסות שבועיות בין מונטריאול לתל אביב, בימים רביעי וראשון (הטיסה צפויה להימשך כתשע וחצי שעות), וכן שתי טיסות מתל אביב למונטריאול בימים שני וחמישי (הטיסה צפויה להימשך כעשר וחצי שעות). לפי ימי הטיסה שאינם כוללים את שבת, ניתן להבין שהחברה מאותתת שהיא תפנה בין היתר לקהל היעד בקרב יהודים דתיים והחרדים, שגרים במונטריאול ויש להם בני משפחה בישראל והפוך.

בחודשי הקיץ אייר-טראנסאט טסה בעיקר לעשרים ושמונה יעדים טרנסאטלנטים מרכזיים באירופה (בהם: צרפת, אנגליה, סקוטלנד, איטליה, יוון, ספרד, פורטוגל, הולנד, שוויצריה בלגיה, צ’כיה, אירלנד וקרואטיה). ואילו בחודשי החורף החברה טסה בעיקר ליעדים חמים במדינות הלטיניות ודרום אמריקה (בהם: מקסיקו, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומניקנית, אל סלוודור, האיטי, הונדורס, ג’מייקה, ניקרגואה, מרטיניק, פנמה, גוואדלופ, סנט לושה וסנט מרטין).

אייר-טראנסאט שמשווקת בתוספת לכרטיסי טיסה גם חבילות נופש ותיור רבות, תציע שירותים אלה גם לאלה שטסים לישראל. חבילות הנופש יכללו בתי מלון בתל אביב וכן בירושלים, ובנוסף סיורים מודרכים לאתרים תירותיים רבים באזור.

בסיסה של אייר-טראנסאט נמצא במונטריאול והחברה מפעילה שישים ושלושה קווים (מהם כארבעים ברחבי הקיץ) לעשרים ושש מדינות במהלך כל השנה, ממונטריאול וכן משדה התעופה פירסון בטורונטו. כמות הנוסעים של חברת התעופה עומדת על כשלושה מיליון איש בשנה. בהנהלת אייר-טראנסאט מאמינים כי השנה תפוסת המטוסים שלה תגדל בכעשרים אחוז לעומת אשתקד. החברה שמעסיקה כאלפיים וחמש מאות עובדים תחגוג השנה שלושים שנה להיווסדה.

השם טראמפ יוסר ממלון הדירות טראמפ אינטרנשיונל בטורונטו

מלון הדירות טראמפ אינטרנשיונל בטורונטו הוצע למכירה תמורת 298 מיליון דולר. הבניין בגובה 65 קומות שנפתח ב-2012 כולל 211 חדרי מלון, 74 דירות ושטחים מסחריים (כולל מסעדה בקומה ה-31). הליך המכירה מתנהל בפיקוח בית המשפט ויש כבר מתעניינים ברכישת הבניין, שנמצא ברחוב ביי בדאון טאון. הפרוייקט נושא את שם הנשיא החדש של ארה”ב דונלד טראמפ, ועם המכירה השם טראמפ יוסר ממנו לרווחת רבים מהתושבים. הבניין נפתח באיחור לאור בעיות שנתגלו בבנייתו. בנוסף זכוכית נפלה מהקומה ה-34, לאחר מכן התברר שהאנטנה שעל הגג אינה יציבה, ונתגלע סדק באחד החלונות.

בעלת הבניין חברת טאלון אינטרנשיונל בשליטת המיליארדר היהודי-רוסי, אלכס שניידר, צברה חוב של כ-300 מיליון דולר. טאלון וחברת הניהול של המלון בבעלות טראמפ, הגישו תביעות הדדיות על הפרת הסכמים. ואילו 23 תביעות הוגשו לבית המשפט על ידי בעלי דירות נגד החברות טאלון וטראמפ בטענות לניהול כושל, ואי עמידה בהבטחות להשכרת נכסיהם. עד היום מרבית הסוויטות לא נמכרו ותפוסת המלון עומדת על 55%-75% בלבד.

Do we seek solace or action?

Armon Hanatziv Promenade in Jerusalem on Jan. 8 following a terror attack. Four Israel Defence Forces soldiers were murdered – Yael Yekutiel, 20, Shir Hajaj, 22, Shira Tzur, 20, and Erez Orbach, 20 – and at least a dozen other people were injured when a truck driver, from the East Jerusalem neighbourhood of Jabel Mukaber, drove at speed at a group waiting at a bus stop. The terrorist was shot dead. (photo from Ashernet)

Israel is threatened by enemies who respect no rules of engagement, as we saw in the brutal vehicular attack that killed four and injured many others in Jerusalem Sunday.

Israel has faced the challenge of maintaining the moral code of a democratic, humanitarian society under the cloud of threatened annihilation and incessant terror. At the age of 18, young Israelis are often faced with the most impossible dilemmas as citizen-soldiers sworn to uphold national security while conducting themselves in a manner as ethical as the national ideals they are defending.

When Israeli soldiers go rogue, as they occasionally do, and contravene the moral code of the country and the Israel Defence Forces, the response is often polarizing. Worldwide, critics depict individual crimes as symptomatic of the culture of an illegal, apartheid state that is rotten at the core, while defenders cite the judicial processes that follow as evidence that Israel does indeed live up to its values. Sometimes, these cases open deep schisms, as we have seen recently in the case of Sgt. Elor Azaria.

Last year, Azaria, an IDF medic, shot dead a Palestinian terrorist in Hebron who had been disarmed and incapacitated. Azaria told a fellow soldier: “He stabbed my friend and he deserves to die.”

A panel of three Israeli judges unanimously convicted him of manslaughter with a possible sentence of 20 years.

“The fact that the man sprawled on the ground was a terrorist, who had just sought to take the lives of IDF soldiers at the scene, does not in itself justify disproportionate action,” the judges determined.

The trial and its aftermath have opened a debate – or reopened an endless one – about what is moral and immoral as Israel, depending on your perspective, struggles for its existential survival or perpetuates the occupation of Palestinian lands.

The case is being depicted as a fight for the moral soul of the country, although many issues have been portrayed in this dramatic fashion over the decades.

For other countries, addressing essential questions of national morality, of right and wrong, is not necessarily second nature. Yet much of the world is facing choices as stark or starker than Israel’s.

Donald Trump is about to be sworn in as president of the United States. While governments in European and other democracies have, at times, been led by unpredictable individuals, Trump’s ascension is unprecedented for a plethora of reasons that do not need itemizing.

In responding to Trump, and to myriad other current events, we have few precedents to guide us, yet how we respond will determine what our world will become.

Do we quietly accept the presidency of the bigoted, petulant, potentially dangerous Trump, recognizing that, for better or worse, he is the leader of the world’s ostensibly greatest democracy? Or do we stand as steadfast in every way possible against the regressive parts of his agenda (as scattershot and incoherent as that agenda may be)?

Do we try to empathize with, understand and transform the economic, social and racial outlooks that led 63 million Americans to vote for him, or do we dig in our heels and declare them, if not outright racists and women-haters, at least voters for whom xenophobia, race-baiting and misogyny were not deal-breakers, and seek to isolate them from mainstream discourse?

Further afield, do we oppose with every fibre the far-right movements that are growing in France, Hungary, Poland, Italy, the United Kingdom and elsewhere in Europe, or do we seek to ameliorate the conditions that are leading increasing numbers of Europeans to support these sorts of ideologies?

Do we choose to view Syrian refugees as potential terrorists or, at least, as products of a society where antisemitism is deliberately inculcated? Or do we see in them the same desperate humanity of our recent and long-past ancestors?

There are situations in the world that can reasonably cause us to seek solace in isolation, to retreat to the literal or figurative woods and cut ourselves off from the daily news that is so unsettling. However, we have a tradition that encourages discourse and action, one that tells us to repair the broken world, even if we are unable to complete the task.

סדר עדיפויות שונה

ג’סטין טרודו יחמיץ את טקס השבעתו של דונלד טראמפ. (צילום: Alex Guibord)

לראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, יש סדר עדיפויות משלו והוא בחר שלא יגיע לטקס השבעתו של הנשיא החדש של ארה”ב, דונלד טראמפ, שיערך ב-20 בחודש בוושינגטון הבירה. זאת כיוון שהוא יהיה עסוק בסיור ברחבי קנדה בעותה עת. טרודו ישלח משלחת קנדית רמת דרג לטקס במקומו אך עדיין לא פורסם מי הם חבריה.

טרודו יבקר בחמש פרובינציות בין ה-17 ל-20 בחודש ויפגש עם תושבים מקומיים כדי לשמוע את דעתם בנושאים שונים, לקראת השנה שנייה של הליברלים בשלטון. לאחר מכן הוא יתארגן לנהל את ישיבות הקבינט שיערכו באלבטרה (23-24) ויעסקו בתקציב הפדרלי. וכן בסוגיה: כיצד להיערך למדיניות של השלטון החדש בארה”ב בראשות טראמפ, שמבקש בין היתר לבטל את הסכם הסחר החופשי בין ארה”ב, קנדה ומקסיקו.

מחקר קנדי ממליץ שלא לגור ליד כבישים סואנים שמזיקים לבריאות

מחקר קנדי חדש ממליץ לתושבים שלא לגור באזורים רועשים ובעלי רמת זיהום גבוהה כמו כבישים סואנים, כיוון שזה עלול לגרום לנזקים בריאותיים קשים. המחקר המקיף נערך במחוז אונטריו במשך אחד עשר שנים. הוא עקב אחר 4.4 מיליון צעירים בגילאים שבין 20-55, וכן אחר 2.2 מיליון מבוגרים בגילאים שבין 55-85. המחקר פורסם ב-4 בחודש בכתב העת הרפואי היוקרתי הבריטי “לנסט”.

לפי תוצאות המחקר מגורים בסביבה רועשת מעלים את הסיכון לחלות במחלת הדמנציה. אלו שגרים במרחק של כחמישים מטר מכביש סואן מעלים את רמת הסיכון שלהם לחלות במחלה בשיעור של שבעה אחוזים. אלו שגרים במרחק של מעל חמישים מטר ועד מאה מטר מכביש סואן מעלים את רמת הסיכון שלהם לחלות בארבעה אחוזים, ואילו שחיים במרחק של מעל מאה מטר ועד מאתיים מטר מגדילים את רמת הסיכון שלהם בשני אחוזים בלבד.

עורכי המחקר מציינים כי החשיפה ההולכת וגדלה לתנועת רכבים שמגבירה את זיהום האוויר והרעש, תוך גידול באחוז האוכלוסייה שגרה ליד כבישים, יכולים להפוך לנטל בריאותי ציבורי גדול. מדי שנה מתים בעולם כשלושה מיליון איש רק מתוצאה של זיהום אוויר (שמגביר את הסיכון לחלות במחלות שונות בהן: מחלת לב, מחלת ריאות, מחלות נשימה וסרטן). להערכת מומחים בריטים מדובר במחקר מעניין וחשוב מאוד, וזה בהחלט הגיוני שהמגורים ליד כבישים סואנים מגבירים את הסיכוי לחלות בדמנציה. וזאת כיוון שזיהומים ורעשים מרכבים עשוים להשפיע על פעילות המוח לאורך זמן. ולכן ברור שלא מומלץ לאוכלוסייה לגור ליד כבישים סואנים.

דמנציה (בעברית שיטיון או קהיון) היא מחלה שגורמת לפגיעה רחבת היקף בתפקודו הקוגנטיבי של האדם. התפקוד הקוגנטיבי כולל את כל היכולות המוחיות הגבוהות של בני האדם, בהם: שפה, זיכרון, תפיסה, יכולת למידה, יכולת לבצע אנליזה וסינתזה (ובכך להבין את המציאות היום יומית). הגורם השכיח ביותר לדמנציה הוא מחלת אלצהיימר, שבה מתנוונים ומתים תאים מייצרי אצטילכולין באזורים שונים של המוח, ויוצרים פגיעה משמעותית ומתקדמת בתפקוד הקוגנטיבי. גורמים נוספים למחלה הם: פרקינסון, הנטינגטון, איידס, שימוש בסמים, השמנה, טרשת עורקים, רמות גבוהות של חומצת אמינו, לחץ דם גבוה או נמוך, חולשה, עישון, סכרת, פגיעות ראש, דום נשימה בשינה, עששת, מחסור בוויטמין די ומחסור בוויטמין בי-12. בדרך כלל מחלת הדמנציה פורצת בגילאים מבוגרים. כאחוז וחצי מכלל האוכלוסייה יחלו בדמנציה עד גיל 65, ועשרים אחוז מהאוכלוסייה יחלו במחלה מעל גיל 85. לפי נתוני הסטטיסיקה בעולם יש כיום כחמישים מיליון חולי דמנציה ומדי שנה מתווספים כשמונה מיליון חולים נוספים.

הרפר יוצא נגד החלטת מועצת הביטחון של האו”ם

מועצת הביטחון של האומות המאוחדות שהכריזה בשבוע שעבר כי ההתנחלויות של ישראל בשטחים אינן חוקיות. (צילום: UN/Manuel Elias)

ראש ממשלת קנדה לשעבר, סטיבן הרפר, יוצא נגד החלטת מועצת הביטחון של האומות המאוחדות שהכריזה ביום שישי בשבוע שעבר כי ההתנחלויות של ישראל בשטחים אינן חוקיות ויש לפנותן. כידוע ארה”ב נמנעה בהצבעה ולא הטילה וטו כך שנסללה הדרך לקבל את ההחלטה נגד ישראל וההתנחלויות. לעומת זאת ממשלת קנדה ברשות ג’סטין טרודו, בחרה עד כה שלא להגיב כלל להחלטת מועצת הביטחון. אם זאת סביר להניח שטרודו התומך בפתרון שתי המדינות בוודאי היה מישר קו עם מועצת הביטחון.

הרפר בעצם הגיב בחשבון הטוויטר שלו לתגובה של הנשיא הנבחר של ארה”ב, דונאלד טראמפ, שאמר בטוויטר כי לאור החלטת מועצת הביטחון את הדברים הבאים: “בנוגע לאו”ם – הדברים יראו אחרת אחרי ה-20 בינואר”. כידוע טראמפ יכנס לתפקידו בבית הלבן ב-20 בינואר 2017 (כ-90 אלף גולשים אהבו את דברי טראמפ). הרפר תמך בתגובת טראמפ להצבעה והודה על על התנגדותו הפומבית להחלטת מועצת הביטחון (כ-2,500 גולשים תמכו בדברי הרפר)”.

בתגובה לדברי הרפר הגולשים באינטרנט מיהרו להביע את עמדתם בעד ונגד. להלן שלוש תגובות “מעניינות ונאורות” התומכות בדברי הרפר, שמוכיחות שוב באיזה תקופה אנו נמצאים, כאשר אנשים מרשים לעצמם להגיד הכל. אחד הגולשים כתב: “קנדה צריכה מספר התקפות טרור מאסיביות. אולי זה יעורר את האידיוטים שיבינו עם מה ישראל צריכה להתמודד מדי יום מול האיסלאם”. גולש אחר: “אובמה מראה את צבעיו האמיתיים בנוגע לאו”ם המושחת והפוך. אני שמח שהוא עוזב”. ועוד גולש: “זו הנקמה של אובמה כיוון שמורשתו לא אומרת כלום אחרי ה-20 בינואר. טוב להרפר. עתה היכן טרודו עומד?”

משחקים בלגו: העירייה מצאה דרך להתקרב לתושבים

בוונקובר כמו בערים אחרות אין קשר חם בין העירייה לתושבים המקומיים, שממעטים להגיע למפגשים משותפים. בהנהלת העירייה של ונקובר הגיעו למסקנה שצריך למצוא דרך להתקרב אל תושבי העיר. לאחר בדיקות מקיפות שונות שכללו בין היתר משאל לתושבים באינטרנט, נמצא הפתרון המיוחל: קוביות לגו. מתברר שמשחק הלגו יוצר קשר בלתי אמצעי ומתמשך בין הצדדים שמשתתפים בו. מועדון הלוגו של ונקובר הובא בסוד העניין והפך לשותף מרכזי בפרוייקט החדש בין העירייה לתושבים. המועדון אחראי מעתה על אספקת חמישים סטים של קוביות למפגשים בין שני הצדדים. חברי המועדון בונים דגם ראשוני של נשוא הפגישה למשל מרכז קניות חדש, והמשתתפים שיושבים סביב שולחן גדול, ממשיכים בבניית הפרוייקט וכל מה שסביבו, תוך כדי שיחה. בהנהלת העייריה מציינים שהלוגו מאפשר לתושבים להיפתח יותר בקלות לנושאים שונים, ומספר התושבים שמגיע למפגשים הולך וגדל. בהם צעירים ובני נוער שהעייריה חפצה לשמוע גם את דעתם בנושאים שונים ובעיקר אלה הקרובים להם.

צים מרחיבה את השירותים באוקיאנוס האטלנטי כולל קנדה וארה”ב

חברת הספנות הישראלית צים החליטה להרחיב את שירותיה באזור האוקיאנוס האטלנטי, שכוללים גם את קנדה וארה”ב. כל זאת לשפר את שירותי הפריום בין החופים המזרחיים של קנדה וארה”ב עם ארצות הים התיכון – איטליה וצרפת.

השינויים שכוללים הוספת הקווים עם הפעלת חמש אוניות יבואו לידי ביטוי החל מחודש אפריל 2017. הנמלים בארה”ב אותם יפקדו האוניות הם: ניו יורק, נורפולק וסוואנה. ואילו בקנדה מדובר בנמל של הליפקס. הנמל בהפליקס נחשב לאחד החשובים ביותר בקנדה והוא משמש לנקודה המוצא המרכזית של קנדה לספינות שמפליגות לאירופה. אגב רבים מהמהגרים לקנדה נחתנו לראשונה בנמל הליפקס.