settlements

Trojan horse for Israel?

United States Secretary of State Mike Pompeo said Monday that the United States does not view Israeli settlements in the West Bank as a violation of international law, reversing long-standing U.S. policy.

Most countries, and the United Nations General Assembly, hold that the settlements contravene the Fourth Geneva Convention, which declares that an occupying power “shall not deport or transfer parts of its own civilian population into the territories it occupies.” There are counterarguments: Jewish residency in the area goes back thousands of years and, since Jordanian occupation of the area, which was superseded by Israeli occupation in 1967, was never internationally recognized, there was effectively no legal sovereign power and, as a result, the prohibition outlined by the Geneva Conventions is moot.

These are arcana for legal minds, but the more practical implications of the announcement demand the questions: Why? And why now?

The announcement came 48 hours before the deadline Benny Gantz was granted to form a government in Israel. Was this some last-ditch lifesaver thrown to Prime Minister Binyamin Netanyahu by his friend Donald Trump? Trump seemed to throw Netanyahu more of an anvil than a buoy after Netanyahu’s poor showing in the most recent election, contending that the relationship was between two countries, not between two men. Typically, Trump’s concept of loyalty to ostensible allies is solid as the wind.

And what does the U.S. administration hope to gain from this? Is there some domestic political calculation at play? It may be an ideologically consistent position for Republicans to side with the Israeli right. But ideological consistency, or any consistency at all, is not a hallmark of the administration.

Some would say that there is an overemphasis on settlements as a component of the conflict, that there is a vast range of issues at the root of the continuing Israeli-Palestinian struggle and that settlements are among the most likely to be satisfactorily resolved through compromise. Other accelerants, like incitement in Palestinian society, are less easily dismantled or accommodated through trade-offs.

Whether we are vehemently opposed to settlements in the West Bank, whether we are passionately in favour of the right of Jewish people to live in that area, or whether we fall somewhere in between, realpolitik should convince us that settlements undermine attempts by the Israeli side to project a good-faith commitment to an eventual resolution of the conflict.

But, more to the immediate consequences, almost instantaneously after Pompeo’s comments, the Overseas Security Advisory Council, a branch of his own department, issued a new security alert for Jerusalem, Gaza and the West Bank, warning of potential retaliation by Palestinians in response to Pompeo’s remarks: “U.S. citizens should carefully consider risks to their personal safety and security at sites and events that are potential targets” and “should avoid nonessential movements and events that attract attention.”

Violence should always be blamed on the perpetrator, and defences should not be made that seem to excuse it based on “provocations.” Nevertheless, the Secretary of State made a comment that led to an immediate warning from his own department that American and Israeli people and interests may be put at risk. And for what?

Is this a “gift” to Jewish and Zionist Americans? Sure, if we believe that it is beneficial to have the Diaspora pro-Israel movement associated with the extreme right in both countries, and that our long-standing commitment to peace and two states with contiguous defensible borders is a concept increasingly isolated to the left. Clearer heads would see it as a very divisive gift indeed, a Trojan horse more than a gift basket from Zabar’s.

For whatever else it may have been, Pompeo’s statement is, at root, the manifestation of something we have repeatedly warned against in the space: the politicization of the important bilateral relationship with Israel for short-term political reasons. That isn’t good for Israel in the long run.

הפסיקה נגד היין מהשטחים

(flickr)

בית המשפט הפדרלי של קנדה קבוע בסוף יולי כי סימון יין שיוצר בהתנחליות שבשטחים הכבושים, בתוך יין תוצרת ישראל אינו מותר. זאת כיוון שמדובר בדברי שקר, הטעייה והולכת שולל של ציבור הצרכנים.

הפסיקה הקשה נגד היין מהשטחים ניתנה בעקבות עתירה של אזרח יהודי מהעיר וויניפג, בשם דיוויד קטנבורג, שהוא פעלי פרו פלסטיני. הוא טען בעתירתו כנגד ממשלת קנדה, שיינות שיוצרו בהתנחלויות שבשטחים אינם יכולים להימכר עם תווית של יין שיוצר במדינת ישראל. לדברי קטנבורג הקהילה הבינלאומית וכן גם קנדה לא מכירות בהתנחלויות שבשטחים, כחלק אינטגרלי ממדינת ישראל. העתירה של קטנבורג הוגשה נגד סוכנות הפיקוח על המזון של קנדה, שבמקור אישרה את מכירת היין מההתנחלויות בשטחים עם התווית מיוצר בישראל.

שופטת בית המשפט הפדרלי, אן מקטביץ, פרסמה את פסק הדין שלה (שמתפרש על פני ארבעים ושלושה עמודים). היא אמרה בין היתר בהחלטתה כי יש מעט מאוד דברים כה מורכבים וסבוכים בהם המדיניות במזרח התיכון. וכן קיומן של ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. אלה מעלים נושאים פוליטיים מסובכים, רגישים ועמוקים. עם זאת, אחת הדרכים השלוות אשר בה יכולים בני האדם להביע את עמדותיהם, היא דרך קבלת ההחלטות שלהם, כאשר הם רוכשים מוצרים שונים. כדי שיכולו להביע את עמדתם בהקשר זה, על הצרכנים לקבל מידע מדוייק לגבי זהות המוצר שנמצא במחלוקת. עוד קבעה השופטת של בית המשפט הפדרלי כי סימון יינות שיוצרו והוכנסו לתוך בקבוקים בהתנחלויות שבשטחים, כיין שיוצר במדינת ישראל, הוא דבר שקרי, מטעה ומוליך שולל את ציבור הצרכנים. לדבריה בהתנהלות שכזו מפירים את חוקי המקור של מוצרי מזון (כולל יינות) ותרופות. ההחלטה שמאפשרת לסמן יין שיוצר בהתנחלויות הישראליות שבשטחים כיין שיוצר במדינת ישראל, לא נופלת בגדר האפשרי והמתקבל על הדעת. אגב שופטת סירבה לקבוע כיצד כן יש לפרסם מהיכן היין בשטחים הכבושים יוצר. זאת לאור חילוקי הדעות המשמעותיים בכל הנוגע למעמד החוקי של ההתנחלויות הישראליות, בשטחי הגדה המערבית. היא ציינה כי אינה מתכוונת ליישב סוגיה זו בתיק שלפניה.

השופטת מקטביץ שלחה את התביעה של קטנבורג בחזרה לסוכנות הפיקוח על המזון של קנדה, על מנת שתדון בסוגיה מחדש. יצויין כי תחילה סוכנות הפיקוח הקנדית הסכימה לאור פנייתו של קטנבורג, להסיר את הסימון תוצרת ישראל על בקבוקי יין שיוצרו בהתנחלויות בשטחים. לאחר מכן היא חזרה בה ואז הוא עתר לבית המשפט העליון במדינה.

בהתאם לחוק הקנדי מוצרי מזון, כולל יינות אשר נמכרים בקנדה, חייבים לכלול פירוט מלא על מקור המדינה בהם הם יוצרו. כמובן שחל איסור להטעות את הצרכנים המקומיים.

לא ברור בשלב זה כיצד סוכנות הפיקוח על המזון תנהג לאור הפסיקה. לא מן הנמנע שסוגיה סבוכה זו תחזור לשולחנו של בית המשפט הקנדי לאור ערורים צפויים.

המרכז לענייני ישראל היהודים בקנדה פנה רשמית לממשלת קנדה וביקש תגיש עירעור לבית המשפט על החלטת השופטת מקטביץ. לדברי המרכז נפלו מספר טעויות משמעותיות בהחלטת השופטת. זאת כיוון שהדבקת התוויות על מקור היצור של בקבוקי היין מההתנחלויות בשטחים, תואמת את רוח הסכם הסחר החופשי בין קנדה לישראל שנחתם לאחרונה. וכן תואמת את החוק הקנדי והחוק הבינלאומי.

במרכז מציינים כי אם כן יוגש ערעור הם יבקשו מבית המשפט לקבל מעמד של מתערבים בדיון המדובר, על מנת להבטיח שהחוק הקנדי והחוק הבינלאומי יפורשו ויושמו כראוי.

“Settlement” versus “Ariel”

Avi Zimmerman chose for Talk17 a format that would allow a speaker to share their stories and views uninterrupted. (photo from Avi Zimmerman)

There is a range of strong opinions when it comes to Jewish community development east of the Green Line. Many around the world refer to these Israeli communities as “settlements.” But, to Avi Zimmerman of the Ariel Foundation and many Israelis, Ariel is something else.

Zimmerman was born and raised in West Orange, N.J. He made aliyah in 1995 and served in the Israel Defence Forces. After earning a degree in occupational therapy at the Hebrew University and then working in the field for four years, he and his wife decided to move to Ariel. There, Zimmerman started up an aliyah program.

“I was then asked to run the Ariel Foundation, which is what I’ve been doing for the last eight years or so,” Zimmerman told the Independent. “The foundation is not only for raising funds for city projects, it also provides accurate information about the city of Ariel to an international public.”

Ariel will celebrate its 40th anniversary in 2018. Established on Aug. 17, 1978, with 40 families, it is now a city of close to 20,000 residents, plus an additional 15,000 students studying at Ariel University.

Geographically, Ariel is east of Tel Aviv, past the Green Line. Given what he – and others – see as misinformation being spread about Jewish communities east of the Green Line, Zimmerman decided to share stories from the people actually living in the area and how local people feel about various issues.

To do this, Zimmerman copied a format that has worked very well for TED Talks on YouTube, and created Talk17.

“Our lives are not lived through a conflict lens, fortunately, nor are those of our Palestinian neighbours,” he explained. “Those elements possibly do exist. It’s not that they don’t exist. But, they are not the primary theme of the way life is lived here.

“If people are interested in what goes on here, I think it’s only fair to the international community to provide more accurate information – not in terms of stats or facts, although that’s part of it … [but] beyond that, in terms of the voices from the region.

“The concept is, instead of talking about us in a well-intentioned yet disenfranchising way, just listen to us and hear what we have to say.”

Zimmerman chose the TED Talk format because it is not confrontational, as are debates and as can be panel discussions. The format allows a presenter to tell their whole story without interruption.

“We want to give authentic voices an opportunity and a fair platform, so there’s no debate, no winners and losers, no questions and answers,” he explained. “There’s no objective right or wrong to that. It’s authentic…. I think, ultimately, people are interested in the breadth and depth of the story.

“There are a lot of people who like to live in what they are calling echo chambers … in a world where everybody says what they like to hear, and they de-friend you if you say something else. A lot of the world is just moving in that direction. But they are not our target audience. If you already know everything, we can’t convince you otherwise. You’re going to turn off the video when you hear something you don’t like and that will be the end of it. My target audience is authentic people. They actually care and are willing to listen to new ideas they’re not familiar with.”

image - The crowdfunding page clearly lays out the principles behind Talk17 — The crowdfunding page clearly lays out the principles behind Talk17. *(image from generosity.com)*

While an 18-minute video is hard for some people to get through, Zimmerman has been finding that, organically, Talk17 has been successful by having speakers who are on the frontlines of change-making. He gave as an example an exchange he’d had just before his interview with the Jewish Independent – an artist had happened upon Talk17’s Facebook page and was very excited about the concept. The artist runs an organization that uses the arts as a form of intercultural dialogue and they and Zimmerman are now working on plans for an arts-themed program, including an exhibition, at the end of April.

“It was just a preliminary conversation today,” said Zimmerman. “But, the thing is, these are the kinds of people who can help us open new doors.”

Since starting Talk17, 90% of the views, as it happens, have been from Arab-speaking, self-identified Palestinians, said Zimmerman. “We’re reaching across the aisle,” he said. “There’s something very real to this.”

While Palestinians, Israelis and Canadians are open to listening to talks in languages other than English, Zimmerman has found that Americans are less willing to do so. Because of this, he has decided to stick with English for Talk17.

“We automatically limit ourselves to English-speakers,” he said. “They don’t have to be native English-speakers. We try to get a fair balance of Arab and Palestinian voices among the Jewish and Israeli voices. We try to get a fair balance of women and men.

“We try to find people that have a unique story … so, it’s not just a personal story, but there’s a new concept to it. If you follow the first videos we’ve been launching, you’ll see each story is very different. We’re also trying to work on themes, events with themes.”

He said an upcoming theme will be diplomatic options for the future. “For 50 years,” he said, “we’ve heard about the two-state solution, we’ve heard about it since the 1947 Partition Plan. But, the point is, it’s not going anywhere. So, people are saying that, if not that, then what? So, we want to examine that.”

Zimmerman hopes that, by the end of the process, he will have been able to create a video archive that people can access to deepen and broaden the conversation about the region, so they can realize there is more to the story than they thought from just reading a short article or hearing a news clip.

Zimmerman also hopes that, in the future, visitors to Israel will be more willing to venture out of Tel Aviv and Jerusalem, and will come visit Ariel to experience firsthand the beauty of the region and its people.

“We all need to remember that, regardless of the terms of the deal that one day will hopefully be reached between Israel and the Palestinians, and regardless of where the lines will be drawn, Jews and Arabs will be neighbours forever,” said Zimmerman. “With that in mind, we need to figure out how to work with them directly, and we’d appreciate it if the world would allow us to do so, by appreciating the dynamics between us … by having this window into our interactions.

“However, the objective of Talk17 is not for me to have a better relationship with my Palestinian neighbour. That’s an added value … something we do anyway. We don’t need Talk17 for me to meet with my friend on Wednesday. We need Talk17 for the relationship between the Israelis and the international community, and the Palestinians and the international community.”

In addition to the Talk17 YouTube channel, there is a crowdfunding effort in progress for the talks, at generosity.com/community-fundraising/talk17-change-the-israel-conversation–2.

Rebeca Kuropatwa is a Winnipeg freelance writer.

לאור נאום ג’ון קרי

ג’ון קרי בישראל בשנת 2013. (צילום: U.S. Embassy Tel Aviv via Wikimedia)

דוברת משרד החוץ של קנדה חוזרת על עמדתה הרשמית של ממשלת ג’סטין טרודו, שתומכת בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל שתביא לסיומו של הסכסוך במזרח התיכון. דבריה נאמרו לאור נאומו של שר החוץ של ארה”ב, ג’ון קרי, שתקף בשבוע שעבר בנאום פרידה את ישראל, שלדבריו ממשיכה לבנות בשטחים ובכך מסכנת את אופציית הקמת המדינה הפלסטינית. לדברי מפלגת הירוקים הקנדית מדיניות נתניהו מהווה איום על השלום.

הדוברת של שר החוץ סטפן דיון, שנטל גניון, ציינה “שכתוצאה מהנחישות לבניית שלום קבוע בין ישראל והמדינה הפלסטינית, קנדה תתמוך במאמצים לקיים את פתרון שתי המדינות, וליצור את התנאים ששני הצדדים יחזרו לנהל משא ומתן ישיר למציאת שלום כולל, צודק ובר קיימא”.

חבר הפרלמנט מטעם המפלגה הקונסרבטיבית, פיטר קנט, תקף את ממשלת טרודו הליברלית לאור השתיקה שלה (אותה הגדיר “כמבישה אך לא מפתיעה”), על ההחלטה האנטי ישראלית שהתקבלה במועצת הביטחון של האו”ם. הוא הביע גם אכזבה מהממשל היוצא של אובמה בנושא. קנט ציין עוד כי עתה יותר מתמיד ישראל זקוקה לידידיה ולבני בריתה. לדבריו הדבר היחיד שמעניין את ממשלת טרודו הוא להיות שוב חברה במועצת הביטחון של האו”ם.

לעומתו חברת המפלגה הדמוקרטית החדשה, הלן לורדייר, וראש המפגלת הירוקים, אליזבט מאי, ציינו כי הן תומכות בדברי קרי לגבי ישראל והמזרח התיכון. לורדייר: “להתנחלויות הישראליות יש השפעה שלילית על הסיכויים לשלום. ומה שאנו רוצים באזור זה שלום לכולם”. ואילו מאי אמרה: “הייתי רוצה לראות שקנדה תנקוט עמדה תקיפה יותר. כמו שג’ון קרי אמר חברים הם שם גם כדי להגיד לך שמשהו אינו מתאים או אינו מקובל. המדיניות של נתניהו היא איום על תהליך השלום. אנשים צריכים להיות מסוגלים לומר את זה בכל רם מבלי שטון של לבנים ירדו עליהם”. מאי הוסיפה עוד כי חבל שארה”ב התמתינה כל כך הרבה זמן להפסיק עם החלטות הווטו שלה באו”ם.

יצויין כי מפלגת הירוקים הורידה מסדר היום את התמיכה בתנועת הבי.די.אס להחרמת ישראל, לאור איומיה של מאי לפרוש מההנהגה. המפלגה החליטה בראשית דצמבר לתמוך בהחרמת מוצרים ישראלים המיוצרים בשטחים.

כפי שפורסם בשבוע שעבר ראש ממשלת קנדה לשעבר, סטיבן הרפר, יצא נגד החלטת מועצת הביטחון של האומות המאוחדות שהכריזה לפני כשבועיים, כי ההתנחלויות של ישראל בשטחים אינן חוקיות ויש לפנותן. הרפר הגיב לתגובה של הנשיא הנבחר של ארה”ב, דונאלד טראמפ, שאמר: “בנוגע לאו”ם הדברים יראו אחרת אחרי העשרים בינואר”. הרפר בוודאי היה מסתדר עם טראמפ בכל הנוגע לסוגיית המזרח התיכון בכלל ולישראל בפרט. אך מעניין כיצד שני האישים היו מתנהלים אחד כלפי השני, בזמן שהרפר יצא נחרצות נגד פעילותה של רוסיה והעומד בראשה, הנשיא ולדימיר פוטין, והפעיל חרמות וסנקציות שונות, בעוד שטראמפ מסתדר עם רוסיה, מנהל מערכת יחסים די חברית עם פוטין והוא אף מינה לתפקיד שר החוץ אישיות מקורבת למנהיג הרוסי? הכל פוליטיקה.

ועוד בנושא ישראל: חברת הפרלמנט מטעם המפלגה הקונסרבטיבית שמנסה להתמודד על ראשות המפלגה, קלי ליץ’, והמכונה טראמפ של קנדה לאור ההתבטאיות החמורות שלה, ציינה כי אם תעמוד בראש המפלגה שגם תנצח בבחירות הכלליות ולכן תכהן כראש ממשלה, היא תעביר את שגרירות קנדה לירושלים. נוכח החלטת מועצת הביטחון ודברי קרי “על קנדה להפגין את תמיכתה בישראל” אמרה ליץ’.

הרפר יוצא נגד החלטת מועצת הביטחון של האו”ם

מועצת הביטחון של האומות המאוחדות שהכריזה בשבוע שעבר כי ההתנחלויות של ישראל בשטחים אינן חוקיות. (צילום: UN/Manuel Elias)

ראש ממשלת קנדה לשעבר, סטיבן הרפר, יוצא נגד החלטת מועצת הביטחון של האומות המאוחדות שהכריזה ביום שישי בשבוע שעבר כי ההתנחלויות של ישראל בשטחים אינן חוקיות ויש לפנותן. כידוע ארה”ב נמנעה בהצבעה ולא הטילה וטו כך שנסללה הדרך לקבל את ההחלטה נגד ישראל וההתנחלויות. לעומת זאת ממשלת קנדה ברשות ג’סטין טרודו, בחרה עד כה שלא להגיב כלל להחלטת מועצת הביטחון. אם זאת סביר להניח שטרודו התומך בפתרון שתי המדינות בוודאי היה מישר קו עם מועצת הביטחון.

הרפר בעצם הגיב בחשבון הטוויטר שלו לתגובה של הנשיא הנבחר של ארה”ב, דונאלד טראמפ, שאמר בטוויטר כי לאור החלטת מועצת הביטחון את הדברים הבאים: “בנוגע לאו”ם – הדברים יראו אחרת אחרי ה-20 בינואר”. כידוע טראמפ יכנס לתפקידו בבית הלבן ב-20 בינואר 2017 (כ-90 אלף גולשים אהבו את דברי טראמפ). הרפר תמך בתגובת טראמפ להצבעה והודה על על התנגדותו הפומבית להחלטת מועצת הביטחון (כ-2,500 גולשים תמכו בדברי הרפר)”.

בתגובה לדברי הרפר הגולשים באינטרנט מיהרו להביע את עמדתם בעד ונגד. להלן שלוש תגובות “מעניינות ונאורות” התומכות בדברי הרפר, שמוכיחות שוב באיזה תקופה אנו נמצאים, כאשר אנשים מרשים לעצמם להגיד הכל. אחד הגולשים כתב: “קנדה צריכה מספר התקפות טרור מאסיביות. אולי זה יעורר את האידיוטים שיבינו עם מה ישראל צריכה להתמודד מדי יום מול האיסלאם”. גולש אחר: “אובמה מראה את צבעיו האמיתיים בנוגע לאו”ם המושחת והפוך. אני שמח שהוא עוזב”. ועוד גולש: “זו הנקמה של אובמה כיוון שמורשתו לא אומרת כלום אחרי ה-20 בינואר. טוב להרפר. עתה היכן טרודו עומד?”

משחקים בלגו: העירייה מצאה דרך להתקרב לתושבים

בוונקובר כמו בערים אחרות אין קשר חם בין העירייה לתושבים המקומיים, שממעטים להגיע למפגשים משותפים. בהנהלת העירייה של ונקובר הגיעו למסקנה שצריך למצוא דרך להתקרב אל תושבי העיר. לאחר בדיקות מקיפות שונות שכללו בין היתר משאל לתושבים באינטרנט, נמצא הפתרון המיוחל: קוביות לגו. מתברר שמשחק הלגו יוצר קשר בלתי אמצעי ומתמשך בין הצדדים שמשתתפים בו. מועדון הלוגו של ונקובר הובא בסוד העניין והפך לשותף מרכזי בפרוייקט החדש בין העירייה לתושבים. המועדון אחראי מעתה על אספקת חמישים סטים של קוביות למפגשים בין שני הצדדים. חברי המועדון בונים דגם ראשוני של נשוא הפגישה למשל מרכז קניות חדש, והמשתתפים שיושבים סביב שולחן גדול, ממשיכים בבניית הפרוייקט וכל מה שסביבו, תוך כדי שיחה. בהנהלת העייריה מציינים שהלוגו מאפשר לתושבים להיפתח יותר בקלות לנושאים שונים, ומספר התושבים שמגיע למפגשים הולך וגדל. בהם צעירים ובני נוער שהעייריה חפצה לשמוע גם את דעתם בנושאים שונים ובעיקר אלה הקרובים להם.

צים מרחיבה את השירותים באוקיאנוס האטלנטי כולל קנדה וארה”ב

חברת הספנות הישראלית צים החליטה להרחיב את שירותיה באזור האוקיאנוס האטלנטי, שכוללים גם את קנדה וארה”ב. כל זאת לשפר את שירותי הפריום בין החופים המזרחיים של קנדה וארה”ב עם ארצות הים התיכון – איטליה וצרפת.

השינויים שכוללים הוספת הקווים עם הפעלת חמש אוניות יבואו לידי ביטוי החל מחודש אפריל 2017. הנמלים בארה”ב אותם יפקדו האוניות הם: ניו יורק, נורפולק וסוואנה. ואילו בקנדה מדובר בנמל של הליפקס. הנמל בהפליקס נחשב לאחד החשובים ביותר בקנדה והוא משמש לנקודה המוצא המרכזית של קנדה לספינות שמפליגות לאירופה. אגב רבים מהמהגרים לקנדה נחתנו לראשונה בנמל הליפקס.

Will state be free?

Binyamin Netanyahu may not have expected the international reaction he received when he accused opponents of Jewish settlements in the West Bank of supporting the ethnic cleansing of Jews. While he went too far, there is some truth to be learned from the fallout.

The Israeli prime minister made the comments in a video, where he noted that nobody suggests that two million Arab citizens of Israel are an obstacle to peace. Yet the presence of Jews in the areas most people assume will eventually be Palestine under a two-state solution, he said, is repeatedly held up as proof that Israel is not acting in good faith toward a two-state objective.

Netanyahu was pointing out one of the glaring hypocrisies in the discussion of an eventual peace agreement and a two-state solution. He was intentionally inflammatory but, in the process, he set off a reaction that is illuminating and worth consideration.

First, we need to understand this basic fact: nobody expects Jews living outside the Green Line to voluntarily become citizens of a future Palestinian state. The entire discussion is an exercise in rhetoric. But this fact, too, raises other issues. Not many believe that Jews in an independent Palestine could live as citizens the way Arab citizens of Israel do under law (however imperfect this ideal might be in practice), partly because it’s probable that nobody would be free in an independent Palestine. If history is any measure, an independent Palestine might be a theocracy run by Hamas, a kleptocracy run by Fatah or some hybrid thereof. Regardless, Palestinian Authority President Mahmoud Abbas, among others, has insisted that no Jews will be permitted to live in an independent Palestine. The world ignores these racist statements, or excuses them as the legitimate reaction of a people long oppressed by the Jewish state.

Since most Jews would flee of their own volition if they found their homes outside the new borders of Israel, Netanyahu’s claims of ethnic cleansing can be seen as inflammatory and false, since it is not the Palestinians who would evacuate the Jews from the West Bank, but the West Bank Jews themselves, knowing the place held no future for them. But, while Netanyahu should be criticized for exploiting the term ethnic cleansing, perhaps to deflect criticism from the settlements, he has also drawn attention to the uncomfortable truth that the dream of Palestinian “freedom” for which so many in the world (including, for instance, most delegates to the recent Green Party of Canada convention) have devoted so much of their energies, is in fact a cause that may instead create a country that is nobody’s dream of a free and independent homeland.

Netanyahu is guilty of poking a hornet’s nest. However, his critics, too, should look at their own assumptions and motivations. The prime minister went too far in summoning imagery of mass deportations, but others have not gone far enough in addressing the reality that the movement for Palestinian independence in infused with unhealthy ideologies, of which excluding Jews from citizenship is just one.

עדיין נחשב לידיד קרוב של ישראל

תצפית אל דרום הכנרת מהכביש היורד מיבניאל. (צילום: אלה פאוסט)

ג’סטין טרודו: מברך את העם היהודי לחג הפורים, מתקומם על החרם נגד ישראל, אך מתנגד להתנחלויות בשטחים

ראש ממשלת קנדה מטעם המפלגה הליברלית, ג’סטין טרודו, מביע לאחרונה את דעתו בפומבי בנושאים שקשורים ליהודים ולישראל. שלא כמו קודמו בתפקיד, סטיבן הרפר, טרודו לא עומד אוטומטית מאוחרי ישראל בכל עניין ועניין והוא אינו חבר של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אבל עדיין נחשב לידיד קרוב של ישראל.

טרודו פרסם בשבוע שעבר אגרת ברכה לאזרחים היהודים בקנדה לקראת חג הפורים. בברכה נאמר: “חג הפורים מציין את סיפורה של אסתר המלכה והדוד שלה מרדכי, אשר הצילו את העם היהודי בתקופת פרס העתיקה. אירוע זה מזכיר לנו שוב את כוחו ועוצמתו של העם היהודי, אשר שרד וגבר על הרדיפה הבלתי הנתפסת הזו. בזמן שאנו קוראים את מגילת אסתר אנו מאשרים מחדש את המחויבות הקיימת שלנו לנקוט פעולה ולעמוד נגד האנטישמיות, נגד ביטויים אחרים של שנאה ואפליה בקנדה ומחוצה לה”.

רק לפני כחודש חזר טרודו על הבטחתו מקמפיין הבחירות שלו להתנגד לכל חרם על ישראל. טרודו ומרבית חברי המפלגה הליברלית שבראשותו תמכו ב-22 בפרואר בהצעת המפלגה הקונסרבטיבית מהאופוזיציה, לגנות את כל מי שמחרים את ישראל. הפרלמנט הקנדי אישר את ההחלטה הזו ברוב גדול של 229 מול 51 מתנגדים. לפי הצעת הקונסרבטיבים על הממשלה הקנדית לגנות כל ניסיון לקדם את תנועת החרם והסנקציות נגד ישראל בקנדה ומחוצה לה. עוד נאמר בהחלטה כי תנועת החרם הבינלאומית של ‘הבי.די.אס’ פועלת לעשות דה-לגיטימציה ודמוניזציה של מדינת ישראל. שר החוץ הקנדי, סטפן דיון, אמר מספר ימים קודם לכן בצורה ברורה כי העולם לא ירוויח דבר מהחרמת ישראל ויש להילחם באינטישמיות על כל צורותיה השונות.

לעומת כל זאת טרודו לא מהסס להעביר ביקורת פומבית של מדיניותה של ישראל בשטחים. הוא אמר לאחרונה כי ישראל עושה דברים מזיקים כמו למשל ההתנחלויות הבלתי חוקיות. טרודו: “יש זמנים שאנחנו לא מסכימים עם בעלי הברית שלנו, ואנחנו לא נהסס לומרת זאת בקול רם. זהו עניין שחברים צריכים לדעת לעשות. כמו למשל ההתנחלויות שהן בלתי חוקיות”. שר החוץ דיון אמר באותו נושא קודם לכן את הדברים הבאים: “ההתנחלויות פוגעות ביכולת להגיע לפתרון צודק באזור”.

בנושא טרודו והרפר כתב ניצן הורביץ בעיתון ‘הארץ’ בין היתר: “ראש הממשלה החדש הוא איש פתוח, מתקדם ובעל חוש הומור. תשע השנים הרפר היו די והותר לקנדים. הם הבינו שהמדיניות התקציבית המרסנת שלו וההסתמכות העיוורת על חברות אנרגיה הביאו אותם אל עברי פי פחת. לעומת זאת טרודו נמצא בצד הנכון של ההיסטוריה. הוא כבר הציג ממשלה שווה של נשים וגברים”.

האם פיצה גנובה טעימה יותר: שישה שליחי פיצה נשדדו בססקטון לאחרונה

שישה נהגים שמובילים פיצות בריכבם נשדדו החל מסוף פברואר ובמהלך מרץ בעיר ססקטון. באחד מסופי השבוע נשדדו ארבעה שליחים ולאחר מכן נשדדו עוד שניים. המשטרה המקומית מאמינה שיש קשר בין כל ששת המקרים בהם משתתפים שני שודדים. המשטרה קוראת לנהגים להגביר את הזהירות ואמצעי האבטחה. עדיין לא ידועה זהות השודדים שכנראה גם מכורים למגשי פיצות חמות וטריות.

השודדים כנראה ממוצא אינדיאני (בגילאי 18-20) לבושים בשחור ופניהם מכוסות במסכות, פועלים בשעות הבוקר המוקדמות וחמושים בשלל של כלים מאיימים: צמידים מברזל, מפתח צינורות, מוטות מברזל וסכינים. צמד השודדים מאיים על הנהגים המופתעים וגונב את הכסף שבידם עם חלק מהפיצות שברכבם.

Word choice matters

The Jordan River is “the only river on planet earth that on its good days is a few feet wide, and people claim that it has a bank 40 miles wide.” (photo from Beivushtang via Wikimedia Commons)

Settlements or Jewish communities? West Bank or Judea and Samaria? East Jerusalem or eastern Jerusalem? Those are some of the language choices that journalists covering the Israeli-Palestinian conflict are faced with each day – and those choices should not be taken lightly, experts say.

“It’s the terminology that actually defines the conflict and defines what you think about the conflict,” said Ari Briggs, director of Regavim, an Israeli nongovernmental organization that works on legal land-use issues. “Whereas journalists’ job, I believe, is to present the news, as soon as you use certain terminology, you’re presenting an opinion and not the news anymore.”

“Accuracy requires precision; ideology employs euphemism,” said Eric Rozenman, Washington director of the Committee for Accuracy in Middle East Reporting in America (CAMERA).

At the conclusion of his essay, “Politics and the English Language,” George Orwell argues that writers have the power to “send some worn-out and useless phrase … into the dustbin, where it belongs.” Many Jewish leaders, organizations and analysts wish to do just that with the following terms, which are commonly used by the mainstream media in coverage of Israel.

West Bank: Dani Dayan believes the “funniest” term of all that is used in mainstream coverage of Israel is West Bank. Dayan is the chief foreign envoy of the Yesha Council, an umbrella organization representing the municipal councils of Jewish communities in an area that the Israeli government calls Judea and Samaria, in line with the region’s biblical roots. Yet, media most often use West Bank to describe the area in reference to the bank of the river situated on its eastern border.

“[The Jordan River] is the only river on planet earth that on its good days is a few feet wide, and people claim that it has a bank 40 miles wide [spanning across Judea and Samaria],” Dayan told this reporter. “There is no other example of such a thing in the geography of planet earth. That proves that West Bank is the politicized terminology, and not Judea and Samaria, as people claim.”

Member of Knesset Danny Danon (Likud) has said it’s “ridiculous” that West Bank – a geographic term that once described half of the Mandate of Palestine – has “taken on a political meaning that attempts to supersede thousands of years of Jewish tradition.”

“The correct name of the heartland of the Land of Israel is obviously Judea and Samaria,” he said.

Rozenman, the former editor of the Washington Jewish Week and B’nai B’rith Magazine, draws a distinction between the context of Palestinian and Jewish communities in the area. “If I’m referring to Palestinian Arab usage or demands, I use West Bank,” he said. “If I’m referring to Israeli usage or Jewish history and religion, etc., I use Judea and Samaria. Israeli prime ministers from 1967 on, if not before, used and [now] use Yehuda and Shomron, the Hebrew from which the Romans latinized Judea and Samaria.”

West Bank is fair to use, “so long as it’s noted that Jordan adopted that usage in the early 1950s to try to legitimate its illegal occupation, as the result of aggression, of what was commonly known as Judea and Samaria by British Mandatory authorities,” added Rozenman.

Dayan, meanwhile, prefers to call Palestinian communities in Judea and Samaria exactly that. “The area is Judea and Samaria and, in Judea and Samaria, there are indeed Palestinian population centres, and that’s perfectly OK,” he said. “We cannot neglect that fact, that yes, we [Jews] are living together with Palestinians. And, in Judea and Samaria, there is ample room for many Jews, for many Palestinians, and for peaceful coexistence between them if the will exists.”

Settlements: Judea and Samaria’s Jewish communities are often called settlements, a term that can depict modern-day residents of the area as primitive.

Settlements “once referred in a positive manner to all communities in the Land of Israel, but at some point was misappropriated as a negative term specifically against those Jews who settled in Judea and Samaria,” Danon said. “I prefer to use ‘Jewish communities in Judea and Samaria’ when discussing the brave modern-day Zionistic pioneers.”

Dayan said that “settlements” is not pejorative, but still inaccurate. “It’s a politically driven labeling in order to target those [Israeli] communities,” he said. “Most communities in Judea and Samaria are not different from any suburban or even urban community in Europe, in the United States, in Israel itself, or elsewhere.”

The state of impermanence

As a harvest festival, Sukkot is infused with thanksgiving for the bounty that Jews in Canada and, mercifully, in most of the world today, enjoy. The holiday is also an earthy affair, as we move out into our backyards (or, in some cases caused by this hot housing market, our sliver of a balcony) and into temporary shelters inspired by those used by the Israelites during the 40 years of exodus in the desert. The emphasis of the sukkah is on impermanence and inhabiting one, even if just for a meal, inspires reflection on the impermanence in our lives, including life itself.

Sukkot is immediately followed by Shemini Atzeret and Simchat Torah – and the juxtaposition is striking. On Simchat Torah, we celebrate the most permanent thing the Jewish people have experienced. On this day, we complete the annual reading of the Torah and immediately begin again, missing not a beat between the end of Devarim, Deuteronomy, and the beginning of Bereisheet, Genesis.

For a people who have known – who, indeed, have just finished a week of reenacting – historical impermanence, Simchat Torah is a reassurance that, in the face of all historical, social and technological change, at least one thing remains constant: the book that binds us in spirit and practice.

The Torah is a constant in times of change, and it is easy to take for granted that, in the long history of the Jewish people, we are living out one of the most dramatic epochs our people has ever known. For millennia, our forebears yearned for Zion, longing to celebrate next year in Jerusalem and to be a free people in our land. In our generation, this dream has come to pass.

The creation of the state of Israel has changed Jews, Judaism and Jewish practices in small and large ways. One of the most significant ways is the sense of permanence provided by a Jewish homeland. Yet, there have been times of war and terror when the dream has turned nightmarish. And there remain many in the world who would like Israel to be an impermanent way station, merely another sukkah, for the Jewish people.

Jews – in Israel and around the world – are determined that Israel should remain as permanent and enduring as the Torah. Yet, unlike the Torah, which has a definitive beginning and end, Israel’s borders are not recognized by the international community, nor is there a consensus in Israel about where precisely they should be in the event of a final status agreement for a two-state solution.

While Jews worldwide were contemplating construction of their sukkot, the United States and others were condemning Israel’s recent announcement of additional housing construction in East Jerusalem.

Such settlements do nothing to convince the world that Israel is acting in good faith vis-à-vis a two-state outcome. On the other hand, condemning construction as the primary obstacle to peace in the region is a difficult pill to swallow: there are more pressing impediments to peace on both sides of the conflict.

However, while settlements may not be the main impediment to peace, they are an attempt to build something relatively permanent in a region without clear borders. It seems a considerable waste of resources – human labor, building materials, money, time, even Israeli and Palestinian PR efforts and goodwill – to keep building, especially knowing that the area is disputed and, therefore, impermanent.

Such construction also raises the hopes and dreams of those who ultimately will live there – what happens if they are forced to move? Israel has demonstrated its willingness to uproot Jewish residents in Sinai and Gaza in exchange for the faint hope of peace.

Through history and ritual, Jews understand that most things are temporary, like settlements that eventually give way to compromise. We also understand that some things are meant to last, like Torah and like the irreversible redemption of the Jewish people to the land of Israel.