Netanyahu – Page 3

האנטישמיות שוברת שיאים בקנדה ובישראל לא מבינים למה

לפי נתונים אחרונים של ההסתדרות הציונית העולמית מאז השבעה באוקטובר האנטישמיות בקנדה גדלה בקרוב לשבע מאות אחוזים, לעומת התקופה המקבילה אשתקד. כשבעים אחוז מפשעי שנאה בקנדה מכוונים כנגד הקהילה היהודית המקומית. זאת בזמן שאוכלוסיית היהודים בקנדה מהווה קרוב לאחוז וחצי מאוכלוסיית המדינה

האנטישמיות שוברת שיאים בלתי נתפסים בקנדה ובעצם בכל מדינות המערב והם מדאיגים ביותר. ולמרות זאת בישראל לא מבינים בכלל מה הסיבה העיקרית לעלייה באנטישמיות נגד יהודים ואזרחי ישראל כאחד. וישראל לא מנסה להפעיל אפוא מדיניות הסברה ולימוד ברחבי העולם כדי לנסות ולהתמודד עם האתגר הקשה הזה

רובם של הישראלים מדגישים בהרחבה את העלייה באנטישמיות ברחבי העולם. זאת כדי להצדיק שהרבה יותר בטוח לחיות בישראל מאשר מחוצה לה. את הישראלים זה בכלל לא מעניין כי הסיבה לגידול המשמעותי באנטישמיות נגד יהודים וישראלים בעולם, נעוצה בתוצאות ההרסניות של פעילות צה”ל בעזה. רבים ברחבי העולם צופים ושומעים על כמות גדולה של אזרחים פלסטינים ובהם נשים וילדים שנהרגים עקב התקפות בלתי פוסקות של צה”ל. הצבא הישראלי מחפש לחסל את אנשי החמאס, הג’יהאד האיסלאמי וחברי ארגוני טרור נוספים. אך באותה עת תושבי עזה משלמים מחיר כבד מנשוא. רבים מקפחים את חייהם ומאות אלפים נותרו חסרי בית, והם נעים אנא ואנא בין איים של חורבות

לאור האובדן הגדול של חיים אדם בעזה חל כאמור הגידול המשמעותי באנטישמיות והשינאה כנגד יהודים וישראלים בכל רחבי העולם. ונראה כי לפי מדיניות ממשלת ישראל הנוכחית והעומד בראשה, בנימין נתניהו, לא יחול שום שינוי לטובה בעת הקרובה. כך שאלו שבחרו לגור מחוץ לישראל משלמים מחיר כבד שלא באשמתם

אומר יעקב חגואל, יו”ר ההסתדרות הציונית העולמית: מדובר בעלייה חסרת תקדים. בשבעה באוקטובר לא פרצה מלחמה רק נגד מדינת ישראל, אלא נגד העם היהודי כולו, עם קמפיין מתוזמן וממומן שמעורר אנטישמיות. זו תופעה שלא נראתה מאז השואה, ואנחנו יחד עם ממשלות ומדינות נוספות צריכים להילחם בתופעה הזו ולעקור אותה מהשורש. אנחנו לא ניתן לעולם לחזור לימי מלחמת העולם השנייה. כאמור חגואל לא מתייחס כלל לסוגיה מה הסיבה הישירה לעלייה באנטישמיות והיא מותם של אלפי פלסטינים בעזה בעקבות פעולת צה”ל. אי הכירה בסיבה לא תאפשר להילחם משמעותית באנטישמיות

ואילו ד”ר רחלי ברץ, ראש המחלקה למאבק באנטישמיות בהסתדרות הציונית העולמית מוסיפה: הנתונים בלתי ניתנים להכחשה. בחודשים האחרונים חל שינוי גדול לרעה ביחס אל יהודי קנדה. הדבר ניכר מאוד ברחובות ובריבוי האירועים האלימים, אבל לא פחות מכך בקרב סטודנטים, מרצים וחברי סגל בקמפוסים השונים. הרעות החולות שהפכו פופולריות במערב אירופה ובארה”ב הגיעו גם למדינה שבה מהווים היהודים פחות מאחוז וחצי מהאוכלוסייה. עם זאת, בקנדה חיים למעלה מארבע מאות אלף יהודים. מדובר בתפוצה היהודית השלישית בגודלה בעולם, וראוי שכל הגורמים הרלוונטיים יתנו את דעתם ויטפלו בתופעה חמורה זאת

לעומתם ראש ישיבת סלבודקה בבני ברק, הרב משה הלל הירש (שהוא גם חברת מועצת גדולי התורה של דגל תורה), טוען כי הניסיון לצמצם את עולם התורה, הוא זה שמביא להעצמת תופעת האנטישמיות בעולם. הרב הירש מוסיף כי עלינו שהכל מתנהל לפי פעילותו של אלוהים והכל בעצם לטובתנו. הרב מציין עוד כי אנו חיים כיום בתקופה שאינה חסרת תקדים וכלל ישראל חיות במשך מאות שנים לפני בית המקדש ולאחריו, עם אתגרים מאותם סוג של היום

A plea for the hostages

A screenshot of former Israel Air Force pilot Uri Arad speaking at the Jan. 20 Bring Them Home rally in Jerusalem.

***

Weekly rallies have been held in “Hostages Square,” the plaza in front of the Tel Aviv Museum of Art, since the Oct. 7 terror attacks by Hamas, who killed 1,200 people and kidnapped 240 that day. Every week, thousands gather in the square and in other locations, calling for the release of the 136 hostages still being held in Gaza, at least 32 of whom are now believed to be dead. At the Jan. 20 Bring Them Home rally in Jerusalem, one of the speakers was Uri Arad, a former pilot who was held in captivity in Egypt for six weeks during the 1973 Yom Kippur War. Arad is not related to Ron Arad, an Israeli Air Force officer missing in action since 1986, who Arad mentions in his speech. The remarks below were translated into English by Rahel Halabe, a Vancouver translator and educator, who is a family friend.

***

I was asked to speak here today because I have been a prisoner of war. Until recently, I had avoided talking publicly about my captivity or even identifying as a past captive. The reason I stand here today and talk to you stems from my deep empathy with the hostages and their families, my fear for the hostages’ fate and the need to join the call for their immediate release.

Indeed, I can testify from my experience that captivity is a very difficult experience, physically and mentally. Still, it is important for me to emphasize that, as difficult as my experience was, it is not the same as what our hostages in Gaza are going through. As a pilot of the air force, I was totally aware of the possibility of falling into captivity and I was prepared physically and mentally to cope with the experience. This is not the same for innocent civilians who are kidnapped out of the blue, without any previous preparation. As time goes on, it shows that the hostages are indeed going through hell.

Moreover, being held captive by a state is not the same as being held captive by a murderous terrorist organization. Being held by a state, I did not feel the constant existential threat on my life – I knew that, eventually, I would return home. This is unlike the hostages in Gaza, who are in constant existential fear of being murdered by their captors, or even killed by our own forces. It is, therefore, a much more difficult experience than what I went through.

I shut my eyes and imagine Noa Argamani, the Bibas family, Amit Buskila, Elyakim Libman, Yusef and Hamza Alziadneh, Liri Elbag, and all the other hostages, and my heart is shattered. Here in Israel, there are so many tormented families who are suffering from uncertainty and worry for their loved ones, some of them after experiencing losses without the ability to properly mourn. It’s just horror. We have to say clearly and loudly: we have reached a stage in which every day that passes is like Russian roulette in the life of the hostages. Therefore, it is necessary to do everything, everything, to bring them home now!

When people ask what reassured me most and helped me get through my time in captivity, I answer without any hesitation: I knew that the state would do all that it could to bring me back home. The ability to cope with torture, difficult interrogations and the uncertainty of my fate mostly came from my belief in the contract between me and the state, from knowing that I would not be abandoned. This confidence is what accompanies all soldiers who are ready to give their life for the state. This is the Israeli ethos of solidarity, the most sublime expression of which is that those injured on the battlefield are never abandoned, even if their rescue may involve losses, and that the state goes above and beyond to bring its captives and hostages home.

This is why I came here today, to say in a clear voice: the return of the hostages is the most important mission, maybe the only one, that should guide decision-makers at this moment. This is the necessary condition for our ability as a nation to recuperate from the horrendous disaster that hit us on Black Saturday. All of us are tormented knowing that Ron Arad never came back. It is, therefore, important to say it is unthinkable that there will be tens more of “Ron Arads.” If we don’t regain our composure and immediately bring the hostages home, this will happen. Some of the hostages will return in coffins, others will be forever lost.

But, I am asked, how do we bring them back? Don’t they keep telling us that the objective of destroying Hamas is not less important, that there have been great attempts to bring them back, that both objectives are interconnected and that we must keep putting military pressure on Hamas to bring the hostages back? It must be said, at this point in time, as Gadi Eisenkot expressed so well two days ago, this is senseless. The truth is that, today, these two objectives contradict each other. And the evidence is that – except for one hostage – all the hostages who have come back were returned in the framework of a deal. The military operation not only did not help in the return of the hostages, but it even cost the life of a few of them, and every day that passes just increases the danger to their lives. The conclusion is clear and sharp: the only way to bring the hostages back alive is through a deal. Now!

There are those who object to stopping the war, claiming that it would be a repetition of the same mistake that brought Oct. 7 upon us, and that it will eventually bring upon us many more Black Shabbats and an existential danger to the state in the long run. They mistakenly think that the destruction of Hamas is just around the corner. This is a delusion! Today, it is clear to all who are reasonable that the destruction of Hamas is an extremely difficult goal, which will require years to achieve. It is important to understand that what really hides behind this claim is the willingness to give up on the hostages. In the clash between short-term and long-term interests, those who claim the above prefer the long-term. I say, first, we must bring back the hostages! In the long-run, we will be able to continue weakening the terrorists through both military pressure and political initiatives, while striving for comprehensive agreements that will bring an end to the conflict.

I know that the thought of being forced to stop the fighting and, on top of that, pay the heavy price of a mass release of terrorists, is difficult for many people. I, too, have found it hard to swallow and say this grudgingly, but there is no escape. It is necessary to internalize that the hostages are the major asset Hamas has in its hands, and that [Hamas leader Yahya] Sinwar will not give up this asset except in exchange for the end of fighting. The strategic failure of Black Shabbat puts us, after more than 100 days of fighting, in a position in which we are forced to clearly make a decision and pay the price. The Israeli government, therefore, should initiate a deal of “all for all,” including a stop to the fighting. Now!

Binyamin Netanyahu refused to take responsibility for what happened on Oct. 7, but has been “gracious” enough to declare that he is responsible for all that will happen. If so, it must be clearly said: Netanyahu is responsible for the fate of the hostages. From here, I would like to address the prime minister and say: Netanyahu, you have brought upon us the worst catastrophe in the history of the state. This will be your legacy; you will be inscribed in history with shameful disgrace. Still, you have a chance to somehow soften history’s judgment, if you bring the hostages back alive. This is the time to rise above the political considerations that have led you and initiate a deal for the return of the hostages. Now!

Finally, I would like to say: continuing the current policy will cause a rupture, impossible to repair, in Israeli society. Israel will lose its soul, one of its most significant elements. We will never again be able to say that we hold human life sacred. This is an unbearable price. Therefore, bring the hostages back in exchange for stopping the fighting. Now!

Thank you all.

המלחמה של ישראל

המלחמה הנוכחית שנכפתה על ישראל מציגה שני מראות עיקריים: אסון וזוועה על מה שעשו מחבלי חמאס וכישלון גדול של הממשלה בראשות בנימין נתניהו, הצבא, מערך המודיעין, השב”כ ואולי גם המוסד

החמאס הוכיח שהוא ארגון טרור רצחני ולא אנושי תוך שהוא מותיר מאות הרוגים ופצועים. אחרים נלקחו בשבי. לא מדובר רק בחיילי צה”ל אלה בעיקר באזרחים, נשים וילדים, גברים וזקנים. חלקם נטבחו, חלקם עונו וחלקם כך סתם נרצחו. החלק האחר הוא אולי במצב הקשה ביותר: נלקח בשבי על מנהרות החמאס בעזה הצפופה. מאז קום המדינה לא היה אירוע כזה בו נהרגו ביום אחד מאות רבות של אזרחים וחיילים. הפוגרום הנורא ביותר בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל. התמונות בערוצי הטלוויזיה ואתרי החדשות באינטרנט על הנרצחים, הפצועים ואלו שנשבו, הם קשות מנשוא. חיות אדם בסגנון דאעש אחראים לדבר הנורא הזה

במקביל הכישלון של ישראל שנתפסה מופתעת לחלוטין מתקפת הפתע של חמאס, ולאחר מכן לקח זמן רב מדי לכוחות צה”ל ומערך הביטחון להגיע אל ישובי חבל עזה, ולהציל את אלה שהמחבלים לא הספיקו להרוג. נתניהו קיבל מידע ואזהרה מהמצרים ממה שחמאס עומד לעשות והתעלם מכך. היה לו הרבה יותר חשבו לעבות את השמירה הצבאית על ההתנחלויות בשטחים הכבושים, שנציגיהם יושבים בממשלתו. נתניהו הזחוח והשחצן ייזכר לדראון עולם כראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות ישראל. זאת, כיוון שהוא לא מנע את האסון הגדול ביותר שקרה למדינה ולאזרחיה. “שותפים מלאים” לכשלונו של נתניהו חברי ממשלתו שאין להם מושג איך לנהל מדינה והם דואגים רק לאינטרסים האישיים שלהם. גם לצבא הגנה לישראל יש חלק גדול בכישלון הנוראי שגב המחיר קשה מנשוא. מערכת ההגנה על יישובי חבל עזה עם כל הטכנולוגיה שלה קרסה תוך דקות על ידי עשרות מחבלי חמאס שנהרו אל הישובים החשופים. מערך המודיעין של צה”ל, השב”כ ואולי גם המוסד לא ידע כלל על הכנות של החמאס לביצוע המבצע לכניסה לשטחי ישראל. לקיום מבצע שזה דרושים חודשים ארוכים תוך תיאום עם גורמים באיראן ואחרים. כל אלה הצליחו להערים על המודיעין הישראלי בקלות בלתי נתפסת

לאחר שהמלחמה תסתיים צפוי שבכירים בצבא, במערך המודיעין והרמטכ”ל, בכירים בשב”כ ובמוסד והעומדים בראשם יתפטרו עוד לפני שוועדת החקירה הממלכתית תדון בסוגיית האחריות והכישלון שאפשר לחמאס לבצע את פשעיו. לעומתם נתניהו כרגיל לא יקח שום אחריות למעשיו. בכל הקריירה הפוליטית הארוכה שלו הוא תמיד ידע להאשים אחרים. אבל שום אחריות אישית. נתניהו יעשה הכל כבעבר להמשיך ולשבת על כיסא המלך כי נתניהו דואג רק לנתניהו

נתניהו מינה חברי ממשלה חסרי יכולת לטפל בתיקים עליהם הם אחראים. לא כישוריהם הביאו אותם לשולחן הממשלה, אלא הנאמנות למנהיג נתניהו. לכן לא מפתיע לגלות את חוסר יכולתם של שרי הממשלה הנוכחית לטפל במצוקות הרבות של ישראל בימי המלחמה הקשים האלה. נשמעה ביקורת נוקבת על שרי ממשלת נתניהו שלא ביקרו פצועים בבתי החולים ולא השתתפו בהלוויות הקורבנות הרבים

בתור אחד שגר בישראל ארבעים וחמש שנים לא האמנתי שהמדינה תגיע למצב שכזה. החברה מפוררת מבפנים בעיקר לתודות הרפורמה המשפטית של נתניהו. הצבא לא ערוך לאתגרים האינסופיים שלו ואת ההנהגה תפסו פוליטיקאים קטנים שנכשלו בתפקידם. ישראל משלמת היום מחיר כבוד מאוד לאור מחדלי ההנהגה שלה. אני לא צופה עתיד ורוד בהמשך הדרך. על נתניהו מוטל לעשות רק דבר אחד: ללכת הביתה

חודש שלישי ברציפות של הפגנות

(photo by Roni Rachmani)

בוונקובר כמו בעשרות רבות של ערים ברחבי העולם ממשיכים ישראל ויהודים מקומיים להפגין נגד המהפכה המשפטית של ממשלת נתניהו, ובעד שמרית הדמוקרטיה בישראל. ההפגנות בוונקובר נערכות זה החודש השלישי ברציפות עד כה נערכו כבר שנים עשר אירועים, בכיכר רובסון בדאון טאון בסמוך לוונקובר ארט גלרי – בימי ראשון בשתיים עשרה בצהריים. משתתפים בהן בין עשרים לחמישים איש לכל היותר. למארגני האירוע ברור שמטבע הדברים לישראלים וליהודים שגרים כאן אין רצון להשתתף באירועים קהילתיים כאלה או אחרים, או בהפגנות הקשורות בישראל. חשוב להם להראות שגם כאן יש הפגנות תמיכה בדמוקרטיה הישראלית ונגד הצעות החוק של נתניהו ואנשיו להריסתה, גם אם המשתתפים בהן הוא מועט באופן יחסי לערים אחרות בעולם

מארגני ההפגנות בארץ ובעולם כותבים באתר שלהם בפייסבוק: “עכשיו זה הזמן. הזמן השחור. עכשיו זה הרגע לקום ולזעוק: הארץ הזאת בנפשנו היא
מה שקורה בה היום יקבע מי היא תהיה ומי אנו וילדינו נהיה. (דויד גרוסמן)

ישראל נמצאת כעת תחת מתקפה על בסיס קיומה – על הדמוקרטיה שלה. מול המתקפה הזו קמה מחאה חסרת תקדים בישראל, בקרב ישראלים רבים ברחבי העולם. בשבת נצא מהבית – מוונקובר ועד סידני כדי לקחת חלק במאבק לעצירת המהפכה המשטרית, כדי להשמיע את קולנו במלחמה על

הדמוקרטיה. תביאו שלטים ודגלים, תביאו כלים מוזיקליים.
תבואו צבעוניים. אנחנו רוצים לשתף את הקהילות הפלורליסטיות וססגונית תזמינו את החברים שלכם, את המשפחות שלכם, את הילדים שלכם, את ההורים שלכם. תזמינו חברים שאוהבים את ישראל ורוצים לתמוך המאבק שלנו על הדמוקרטיה בארץ. הפיצו ושתפו”

בן הסיסמאות שמופצות בהפגנות בוונקובר ובערים אחרות בעולם כולל בישראל: “שקרן קטן”, “בא לריב”, “מלשכת ראש הממשלה מבקשים להבעיר”, “נתנהיו הסיר את הדמוקרטיה מהקבוצה”, “עשבים שולטים”, “אף אחד לא מדבר על צדק”, “יחריב לוין”, “שמחה ואסון”, “שהמדינה תישרף”, “דיקטטורה בעזרת אשם”, “מושחתים שתו אותנו בקשית”, “צדק עזב את הקבוצה”, “חירות עזב את הקבוצה”, “חירות סוף”, “אנו מחריבים בזאת”, “אתה ואני נהרוס את העולם”, “חיקקה בנוסקר”, “השר לביטחון על הפנים”, “משנכס אדר מרביצים בשמחה”, “ישראל מתפרקת”, “אני ימני דמוקרטי”, “הועדה למינוי שפוטים”, “איך אומרים איראן בעברית”, “אל תקרע לי עם”, “ביי-טק. ההפיכהמרסקת את הכלכלה”, “ביבי איבדת את זה”, “נלחמנו למען המדינה, עכשיו נילחם עליה”, “לא יהיה כלום, כי לא נשאר כלום”, “Jוקה עכשיו”, “אנחנו חרדים!”, “שלוש רשויות: מבצעת, מבצעת, מבצעת”, “אין לכם רשות (שופטת)”, “דמוקרטיה על מלא”, “אנחנו המחנה המשותף (הרוב הדמוקרטי)”, “אחדות עכשיו”, “שלא ידע דמקורטיה”, “נבצרות עכשיו”, “מר קלקלה”, “רפורמה עושים לאט לאט. הפיכה עושים מהר מהר”, “לא לדיקטטורה! נלחמים על הדמוקרטיה”, “חובה להתנגד”

מרבית המשתתפים בהפגנות בוונקובר כו העמיתים בישראל די מיואשים ממה שקורה בארץ, משלטונו המפחיד של בנימין נתניהו, שכל שחשוב לו הוא לשמור על כיסא ראש הממשלה. רבים לא מאמינים שאפשר לחזור אחורה לשלטון אחר – ללא נתניהו. לרבים ברור שכיבוש השטים כתוצאה ממלחמת ששת הימים מצד אחד ריבוי הילודה אצל החרדים ויוצא מדינות ערב, הביאו למצב הנוכחי, שבו הימין, החרדים והקיצוניים עושים כמעט כרצונם. מספר מפגינים שחזרו מישראל סיפרו על מצב הרוח שם שהוא קודר ביותר. לכולם כמעט ברור שהאשם העיקרי במצב הבלתי נסבל הזה שמביא נזק גדול ישראל הוא נתניהו. הוא נמצא בשלטון כבר למעלה מחמש עשרה שנים

תוכנית הנשיא הרצוג

יושב הראש של הפדרציה היהודית של אזור מטרו ונקובר, עזרא שנקן, קורא לממשלת ישראל וראשי האופוזיציה, לקבל את מתווה הנשיא, יצחק הרצוג, לאור המשבר החמור הפוקד את ישראל בחודשיים האחרונים. זאת, על רקע החלטת ממשלת הימין של בנימין נתניהו, להחיל רפורמה משמעותית על מערכת המשפט בישראל, שתאפשר לכנסת להיות מעל בית המשפט העליון. רבים בישראל אמינים כי כל הרפורמה תכליתה אחת – לשחרר את נתניהו מכתבי הדין העומדים נגדו בבית המשפט, כך שיוכל להמשיך ולשלוט במדינה עוד שנים רבות

שנקן מציין כי הוא כמו רבים אחרים בקהילה מודאג ממה שמתרחש בישראל בעת הזו. בניסיון לאחד את הקרעים בעם ולהגיע להבנות בישראל, ארגון הגג של כל הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה שלח בחודש שעבר מכתב אל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וראש האופוזיציה יאיר לפיד, לנהל משא ומתן בין הצדדים להגיע לפשרה – על סמך הצעות הנשיא הרצוג. במכתב נאמר עוד: “עקבנו מקרוב אחר הדיון החריף שהולך וגובר סביב הצעות הקואליציה הממשלתית, לערוך שינויים מהותיים ביחסים בין הכנסת ובית המשפט העליון. עקבנו במיוחד אחרי ההצעה לאפשר לכנסת לבטל החלטות של בית המשפט העליון (“פסקת ההתגברות”) ברוב קולות. אנו קוראים לכם לאמץ את ההצעות שהציע הנשיא, יצחק הרצוג, לקביעת אפיק לבחינה ופתרון של הסוגיות שהזכרנו. לא משנה כיצד יפתרו סוגיות אלו, תהליך זה יבטיח שדעותיהם של כל בעלי העניין ישקלו במלואן. אנו קוראים לכם להבהיר שאין די ברוב של שישים ואחד של מצביעים בכנסת, כדי לבטל החלטת של בית המשפט העליון. מהות הדמוקרטיה היא מצד אחד הכרה בשלטון הרוב, אך פירושה גם הגנה על זכויות המיעוט. אנו מכירים בכך שכל מערכת האיזונים והבלמים תהיה שונה מאלה שבמדינות שלנו, אך לשינוי כה דרמטי במערכת הממשל הישראלית, יהיו השלכות מרחיקות לכת בצפון אמריקה, הן בתוך הקהילה היהודית והן מחוצה לה”

שנקן מבקש להדגיש שרק באמצעות הידברות בין הצדדים אפשר להגיע לפתרון הרצוי לכולם. לדבריו הפדרציה היהודית של אזור מטרו ונקובר, לא מביעה עמדת תמיכה בצד זה או אחר, והיא מאפשרת לשלל הדעות והגוונים השונים להשמיע את דעתם בנושא. “אנו לא ננקוט עמדה ספציפית בנושא ולכן גם לא נשתתף בהפגנות של חברי הקהילה היהודית בוונקובר, נגד הרפורמה של ממשלת נתניהו. לכל אחד יש זכות להביע את עמדותיו באופן חופשי. אם זאת כפי שאתה יכול לראות במכתב לראש הממשלה, בנימין נתניהו וראש האופוזיציה יאיר לפיד, אנו מודאגים מאוד מהיבטי הרפורמה החדשה”

קהילת היהודים המקומית מקיימת מדי יום ראשון בחודשים האחרונים הפגנת הזדהות עם אלה שרוצים לשמור על הדמוקרטיה בישראל, בניגוד לעמדת הקואליציה שרוצה כאמור לבצע רפורמה מרחיקת לכת במערכת המשפט, תוך הענקת עדיפות לכנסת על בית המשפט העליון. הפגנות נערכות בכיכר רובסון בדאון טאון (בצמוד לוונקובר ארט גאלרי) ומעטים מקרב הקהילה מגיעים לאירועים, בין עשרה לשלושים איש בסך הכל. זה אולי מתאים לפרופיל של אלה שגרים במערב צפון אמריקה לעומת אלה שגרים במזרחה. שם במזרח חברי הקהילה היהודית פעילים הרבה יותר. בכל מקרה ידוע שרבים מתושבי אזור ונקובר משלל הקהילות השונות, מעדיפים שלא להיות פעילים בקרב קהילותיהם אלה להתבודד

יו”ר הפדרציה היהודית של אזור ונקובר אומר כי ממש בימים אלה משלחת בכירה של חברי ארגון הפדרציות היהודית של צפון אמריקה נמצאת בישראל, בניסיון ליצור גשר של הידברות בין שני הצדדים הניצים, על בסיס תוכניתו של הרצוג. כשלושים מנהיגים הפדרציות של צפון אמריקה קיימו ביקור חפוז בישראל, לאור המהומה הקשה שפקדה את המדינה. לדברי נשיא ומנכ”ל הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, אריק פינגרהאט, הביקור הקצר ממחיש את הדאגה הכבדה בקרב הקהילה היהודית ממה שהוויכוח בישראל עורר. לדבריו זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הפדרציות בצפון אמריקה, שהן שולחות משלחת חירום לדון במדיניות הישראלית, עם מנהיגים בישראל

פינגורהט מציין כי משלחתו לא הצליחה להיפגש עם נתניהו, אך היא פגשה חברים בבכירים בקואליציה של ראש הממשלה, וכן את מנהיגי האופוזיציה והנשיא. המסר של המשלחת של ארגון הקהילות היהודית של צפון אמריקה לכל הצדדים הוא, שיש למצוא פשרה ולהרגיע את הרוחות לאור האווירה המקוטבת מאוד. ראש המשלחת ציין עוד כי יהודי צפון אמריקה נוטים להחזיק בעמדות פוליטיות ליברליות, ולהזדהות עם זרמים ליברלים ביהדות שנאבקו להכרה בישראל. חברי המשלחת מודאגים מחשש שזכויות המיעוט והפלורליזם הדתי עלולות להיחלש, בעקבות הרפורמה המשפטית המוצעת

יש לזכור שארגון הפדרציות היהודית של צפון אמריקה מכיל בתוכו למעלה מארבע מאות קהילות יהודית, בהן אחד עשר ברחבי קנדה. הקהילות מגייסות מדי שנה כשני מיליארד דולר לתמיכה בקהילות באוכלוסיות חלשות בארץ ובעולם

שנקן אומר כי תפקיד הפדרציה היהודית של אזור מטרו ונקובר הוא לאפשר לכל חברי הקהילה להתבטא באופן חופשי כרצונם. “אנו מנסים בימים קשים אלה לישראל להסביר את מה שקורה במדינה ומקיימים הדרכות בנושא. במקביל אנו מאפשרים לכל חבר הקהילה שלנו לומר את דברו בנושא. אך כפי שציינתי הפדרציה שברשותי לא תתמוך בשום צד בסכסוך הקשה זה, אלה רק תנסה לבנות גשר בין הניצים”

שנקן מסביר עוד כי: “יש דאגה רבה בקרב יהודית קנדה שנמנים על מאה ארבעים ושישה ארגונים שונים המסונפים לשתיים עשרה פדרציות. לראשונה נשמעים קולות חזקים מכאן בקנדה בנוגע למה שקורה בישראל. זהו תקדים שלא היה כמותו מאז נוסדה מדינת ישראל. זה רק מסביר לך את חומרת המצב ממה שקורה בישראל, ואת הדאגה העמוקה מכך של היהודים ברחבי קנדה”

לדברי שנקן אין זה חדש שישראל נמצאת במשבר קשה. בעצם הולדתה היה משבר גדול בה ובסביבה, במלחמת יום כיפור היה משבר נוראי, רצח ראש הממשלה יצחק רבין הביא למשבר גדול. ואכן גם הפעם הצעת הרפורמה של ממשלת נתניהו מביאה שוב משבר קשה לציבור ולחברה בישראל, וכן לקהילות היהודית ברחבי העולם. המשבר הישראלי מדגיש את הפערים בין הקבוצות השונות, אשכנזים וספרדים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים, ימין ושמאל ועוד ועוד

“מה שקורה כיום בישראל קורה גם במקומות אחרים בעולם ואני מודאג מכך שאנשים לא מוכנים לדבר אחד עם השני, אלה רק צועקים אחד על השני. מוטל עלינו לדבר עם רעהו, ולהגיע להסכמות פשרות לאור חילוקי הדעות הקיימים בקרב אוכלוסיות השונות. לצערי כיום אי אפשר לדבר עוד ביננו אלה רק לצעוק ולריב וזו טרגדיה קשה מאוד לכולנו. הרפורמה בישראל מוסיפה שמן רותח למדורה בישראל, בזמן שמוטל על כולנו להתפשר ולקבל את תוכנית הנשיא הרצוג. אנו צריכים לעשות הכל כדי למצוא מכנה משותף בין הצדדים כי אין דרך אחרת”

יו”ר הפדרציה היהודית של אזור מטרו ונקובר מבטיח כי ארגוני יעשה הכל להסביר לקהילת היהודים כאן, מה בדיוק קורה בישראל ומה צריך לעשות כדי למצוא פתרון הולם למשבר החמור שנוצר לאור הצעת הרפורמה של ממשלת בנימין נתניהו

המשבר החמור בישראל

למרות המשבר החמור מאוד בישראל והפגנות גדולות במדינה נגד הרפורמה המשפטית של הממשלה, שנמשכות כבר למעלה מחודשיים, בקהילה היהודית בוונקובר עומדים מהצד ולא נוקטים בצעדים מעשיים. מדי שבוע בימי ראשון נערכת הפגנת הזדהות של יהודים בוונקובר עם המאבק של מתנגדי הרפורמה בישראל,ובודדים בלבד מגיעים לאירוע שמתקיים בכיכר רובסון, בסמוך לארט גלרי של ונקובר. אני השתתפתי באירוע שנערך ביום ראשון האחרון של חודש פברואר, ובסך הכל הגיעו תשעה מפגינים לכיכר רובסון. זה היה פשוט מחזה מביש לראשות בודדים ביותר בקרב קהילת היהודים המקומית שבכלל אכפת להם ממה שקורה בישראל. האדישות היא לא במקום כאשר הבית בישראל בוער, אמר לי אחד המפגינים נגד הרפורמה המשפטית

המפגינים נשאו שלטים בעברית ובאנגלית בגנות ראש הממשלה בנימין נתניהו, ותוכנית הרפורמה המשפטית שלו, שנועדה בעצם להפסיק את כל ההליכים המשפטיים נגדו ולשחרר אותו מהאפשרות שישלם מחיר כבד על החשדות הפליליות נגדו. נישאו נאומים קצרים והמפגינים התפזרו לכל עבר תוך תקווה שבהפגנות הבאות יגיעו רבים יותר. הישועה לישראל השפויה כנראה לא תגיע מוונקובר

גם ראשי הקהילה היהודית כאן נוהגים באיפוק מוגזם ולא עומדים לצד המפגינים הרבים בישראל נגד הרפורמה של ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלתו הקיצונית, כפי שעושות הקהילות היהודיות בארצות הברית. הפדרציה היהודית של אזור ונקובר הוציאה הודעה לאור האירועים החמורים בישראל, שהיא בעצם ההודעה של של הפדרציה היהודית של קהילות צפון אמריקה. בהודעה נאמר כי הפדרציה היהודית של קהילות צפון אמריקה שלחה מכתבים לראש הממשלה בנימין נתניהו וראש האופוזיציה יאיר לפיד, ובהם היא מציינת את דאגתה מהיבטי הרפורמה של מערכת המשפטי החדשה, תוך שהיא קוראת לשני הצדדים מייד לנהל משא ומתן לפשרה. כל זאת על סמך ההצעות של נשיא המדינה יצחק הרצוג. בפדרציה היהודית של צפון אמריקה מדגישים עוד כי יש לבצע שינויים מהותיים בהצעת החוק לרפורמה במערכת המשפטת של ממשלת בנימין נתניהו. השוניים כוללים בין היתר את ההחלטה ברפורמה כי כנסת ישראל יכולה ברוב קולות להפוך ולשנות החלטות של בית המשפט העליון של ישראל. עוד מודגש בדברי הפדרציה היהודית של קהילות צפון אמריקה כי, אסור שהכנסת של ישראל ברוב של שישים ואחד קולות בלבד – תבטל את החלטות של בית המשפט העליון של המדינה ויש במפורש להכיר גם זכויות של המיעוט

לדברי הפדרציה היהודית הקהילות של צפון אמריקה המכתבים שלה זכו לדיווחים נרחבים בתקשורת הישראלית ולאור כך זמן קצר לאחר הפרסומים קרא ראש הממשלה בנימין נתניהו באופן גלוי להידברות עם האופוזיציה, כאשר ראש האופוזיציה יאיר לפיד, הסכים אף הוא עם עקרונות ההצעה של הפדרציה היהודית של קהילות צפון אמריקה. בפדרציה היהודית של קהילות צפון אמריקה מוסיפים עוד כי הם מעודדים מהצהרתו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ואכן מאמינים ששני הצדדים צריכים לפעול במשותף כדי להתגבר על ההבדלים הקטנים מאוד שנותרו, כדי להתחיל במשא ומתן בין הצדדים באופן מידי ביותר

יו”ר הפדרציה היהודית של אזור ונקובר עזרא שנקן, מציין בהודעתו השבועית לקהילה המקומית בין היתר, כי לבו נשבר לאור הפוגרום הקשה של המתנחלים בישוב הפלסטיני חווארה, שהוא מנוגד לחלוטין לאופן שבו הוא מאמין שמוטל אל אנשים להתנהג. כזכור המתנחלים שרפו בתים, מכוניות ורכוש של פלסטינים לאחר שמחבל הרג שני מתנחלים. מאש שנתניהו חזר לשלטון גדלו אירועי הטרור בישראל באופן משמעותי

Not your parents’ Netanyahu

Lihi Shmuely of Israel Hofsheet and Ben Murane of the New Israel Fund of Canada. (photos from the organizations)

Binyamin Netanyahu is the longest-serving Israeli prime minister and should be a known quantity. The government he leads now, however, is unlike anything the country has seen in the past, according to a leading Israeli activist who participated in a cross-Canada speaking tour.

“This is different,” said Lihi Shmuely, deputy director of Israel Hofsheet. “This is completely new to us. This is a very extreme, radical government that we’ve never seen before.”

Israel Hofsheet (Israel Be Free) works to increase freedom and equality in the areas of religion and state, as well as Jewish pluralism in Israel, particularly focusing on civil options for marriage, gender equality, pluralistic Shabbat in the public realm and LGBTQ+ rights.

Even some voters who supported parties that are now in the governing coalition are expressing regret, she said. Many supported right-wing parties based on national security issues or a range of other policies.

“Now they understand that it comes as a whole package, that these people who promised national security … [are] not just racists but also chauvinists and homophobes and misogynistic people who are promoting legislation that will hurt the very core, the liberal and democratic core, of Israel,” said Shmuely.

She warned that people should take members of the new government seriously when they advance what appear to be extreme policy positions. To contextualize what is happening, she compared the reaction in the United States when the U.S. Supreme Court overturned Roe versus Wade, the precedent-setting reproductive rights case.

“We thought this was already set in stone, the Supreme Court has decided and that’s it,” Shmuely said. Returning to the Israeli situation, she warned that some people do not believe that the more extreme statements or policies – even the formally agreed-upon coalition agreements – will actually be codified in legislation or policy. “They will do what they say they’ll do. So, we need to take it very, very seriously.”

Evidence suggests many Israelis are taking it seriously. Rallies throughout the country against the range of legislation and proposals – most notably the subjugation of the Supreme Court to the elected Knesset, as well as women’s equality and LGBTQ+ rights, the status and rights of Palestinians in the West Bank, and encroachments of religion into the public sphere. People who have never been political in the past are getting involved and even attending the mass rallies that take place every weekend.

“We don’t have this privilege anymore, to say, I will not get involved,” Shmuely said, adding that Israelis are facing existential questions. “I feel like we are asking ourselves, what are we? Are we a Jewish state? Are we a democratic state? Are we a liberal democracy? Is there a contradiction between all of them? It feels like these days we are writing the rest of our history.”

Shmuely’s grandmother is a Holocaust survivor and, in recent months, has been saying, “This is not the country that I ran away from Europe for.”

While emphasizing urgency, Shmuely counters that it is not too late to alter course.

“I do think we are under terrible threat and I do think that it’s not too late,” said Shmuely. “It’s almost – but it’s not yet. We still have a lot to do.”

A major focus for opposition groups is this October’s municipal elections across Israel.

“These are sort of like the midterms in the States,” she said. Aside from this, municipal governments also have power to push back against national trends. For example, some municipalities have expanded transportation services to Shabbat.

Shmuely was supposed to be in Vancouver March 1 for a program at Or Shalom synagogue. However, she was stuck in Toronto after contracting COVID and appeared virtually. In person was Ben Murane, executive director of the New Israel Fund of Canada. His group supports civil society organizations in Israel that advance socioeconomic equality, religious freedom, civil and human rights, shared society and anti-racism efforts. Their Vancouver event was co-sponsored by Or Shalom, and the advocacy groups Peace Now and Ameinu.

Murane highlighted what he sees as recent positive developments.

“We couldn’t have anticipated that every Saturday there would be 100,000 protesters coming out – 300,000 last weekend,” he said. Security officials, business leaders, the heads of universities, lawyers, the press council and others who might previously have remained silent on contentious issues are speaking out, said Murane, and high-tech businesses are giving employees time off to attend protests.

“We couldn’t have anticipated that, in the past few weeks, major Diaspora voices who, between you and me, are usually the ones arguing against criticism of Israel, would be coming out saying, please criticize the government of Israel,” he said. “The Jewish Federations of North America issued a very surprising and precedent-breaking statement against the court override. You see individuals like [former Canadian justice minister] Irwin Cotler coming out, you see [former head of the Anti-Defamation League] Abraham Foxman and, for whatever it’s worth, Alan Dershowitz also saying something.”

He cited the resignation of Avi Maoz from cabinet last week as a positive outcome, partly due to public opposition. Maoz is head of the far-right Noam party, which advocates against equality for women and LGBTQ+ people. He resigned from cabinet, though not from the governing coalition, when he realized that Netanyahu was unlikely to implement numerous of his priorities.

“Avi Maoz came in with very bold intentions and then met all of this intense resistance and found that his agenda is not going to be as easily advanced,” he said. The rest of the coalition realized, according to Murane, that it would cost a great deal of political capital for the government to allow Maoz to get his way. “We are seeing them say, Avi, you’re not going to get everything you want, and he quits in a huff.… This is evidence that some of this is actually working, that it may appear a pyrrhic victory, but these are the dribs and drabs of what impact looks like in these moments.”

The role of groups like his and its partners on the ground in Israel is eternal vigilance, Murane said.

“Part of the role of civil society is to let nothing go unchallenged. Nothing,” he said. “Even if our odds of actually completely forestalling it are slim, part of the victory is to make an atrocious thing merely bad and to make the political powers that are advancing these initiatives expend a great deal of political capital in order to get what they want, by making them waste time and energy.”

Murane addressed the extraordinary violence that took place in the Palestinian village of Huwara Feb. 26, where rampaging Jewish settlers engaged in what has been called by some a “pogrom” that left one person dead, almost 400 wounded, and homes and businesses set afire. The attack was revenge for a terror attack the same day, in which Israeli brothers Hallel Yaniv, 21, and Yagel Yaniv, 19, were murdered.

“We’ve seen settler violence,” said Murane. “It’s been on the increase. It’s a real thing. It’s a fact of life for Palestinians from the territories. But to have dozens of settlers go into a village with impunity and commit the violence they committed, that is a new thing.”

He said civil society organizations must draw as much attention as possible to such incidents, including promoting the use of body cameras for police and wider availability of video cameras for civilians.

Incidents like these cloud the reality of evolving Israeli views on Arab-Jewish political cooperation, he said. Over the last several election cycles, opinion polls have indicated a steep increase in the proportion of Israelis who support Arab-Jewish political cooperation, from about 30% a couple of years ago to a majority today. The inclusion of an Arab political party in the last coalition government was groundbreaking.

“That’s a huge change in Israeli society that, a year ago, we didn’t even imagine it was possible,” Murane said. In the 2022 election, he said, “unless you are voting for the right-wing, you are implicitly voting for more Jewish-Arab political partnership.”

Or Shalom’s Rabbi Hannah Dresner introduced the event.

“I think it’s an important time for me to acknowledge that the democracy that I imagine as part of that beautiful place that I called Israel through my whole growing up and adulthood is really a selective democracy, a democracy for some and not for all,” she said. “That is a very important aspect of my concern at the moment – not just what happens with the loss of democracy but what is that democracy and how can it be a democracy that serves all who live in the land of Israel?”

Standing by our family

If a member of your family were in crisis, would you abandon them? Even if the crisis were partly self-inflicted, of course you would stand by them.

In a metaphorical way, this is the issue facing Diaspora Jews in considering Israel right now. Whether you agree or disagree with the direction of the new government, it is undeniable that Israel is in a crisis. Each weekend, for several weeks, between 100,000 and 300,000 people have marched in the streets in opposition to a range of government policies, particularly proposed judicial “reforms” that many critics view as a threat to the fundamental democratic character of the country.

Watching from afar, these events are discouraging and worrying – and these emotions mingle with what might already be a degree of ambivalence, disappointment and many other sentiments. It is not always easy to be a supporter of Israel overseas. We have struggled in the face of decades of condemnation, some legitimate, some outlandish exaggerations. It would be easier, for some of us, to walk away.

Israelis do not have the luxury of walking away. And if one looks at Israel today and says, “That does not reflect my Judaism, my politics, my values,” remember: it does not reflect the Judaism, politics or values of most Israelis either.

The Israeli government we see today is the result of a tail wagging the dog, a reality facilitated by coalition politics and the desperation of Binyamin Netanyahu to regain power at almost any cost.

In many instances, people who voted based on concerns about national security find themselves appalled at policies around women’s equality, LGBTQ+ rights, the place of minorities in the country, the treatment of Palestinians in the West Bank and, of course, the overriding threats perceived in the attempts to meddle with the infrastructure of the Israeli judiciary – the wellspring from which much of Israel’s liberal character has come.

Most Israelis did not knowingly vote for leaders who would see the settler violence against Palestinians in the village of Huwara and endorse it, vindicate the perpetrators and incite further, even more destructive and possibly murderous violence. This latter example – of politicians (or anyone else, for that matter) openly celebrating and inciting racist violence – should disgust everyone, no matter their political stripe.

Overseas organizations that are connected with Israel – not least the Jewish Federations of North America – have spoken out officially in ways that are unprecedented in the history of Israel-Diaspora relations. Some of these statements have been comparatively mild in the minds of many observers, who view this as genuinely a time for full-throated disapproval. The fact that they are speaking out at all, however, is significant.

One of the side effects of all this is the debunking of the popular accusations that the tendency to keep negative comments within the family reflects “uncritical support for Israel.” This idea, that Zionism is a form of congenital disorder unrooted in reason, has never been true but it is now discredited. For what that’s worth.

Relatedly, individuals and groups who for years have been slandering Israel with hyperbole are now learning that they have exhausted the arsenal of vocabulary when actual events call for some strong language.

There is some reason for optimism. Isaac Herzog, Israel’s president, who has been cast by events into a role unlike the relatively ceremonial function that the office usually carries, said this week that a compromise may be in the offing on the contentious judicial reforms. Moreover, the resignation from cabinet last week of Avi Maoz, a far-right extremist, appears to be evidence that the government is wearying of fighting a multiple-front war. It is believed that Maoz realized the government wasn’t going to impose his racist, misogynistic and homophobic policies and so took his marbles home. There are reports of more turmoil in the ranks, which could drag the government and the country back toward a little sanity.

On the one hand, this should not invite a slackening of the pressure. There is a movement afoot among Diaspora Jews (and others) to discourage world leaders from meeting with extremist members of the Israeli government. Whether or not that will have much effect on anything, it is a valuable expression of revulsion for people who, like Bezalel Smotrich, incited (and then walked back) his call to “wipe out” the Palestinian village where Jewish settlers recently attacked innocent civilians.

On the other hand, anyone who is considering walking away from Israel, of abandoning the emotional energies of this fight, should consider who it is they would be abandoning in the process. A government is fleeting – although the lasting damage a single government can do is significant. But, Israel is the embodiment of the Jewish people’s national self-determination. To walk away from that is to walk away from more than bad government policy. It is to walk away from history. To walk away from everything that one’s ancestors hoped for, prayed for and built.

More importantly, it is to abandon to their own devices the very people in Israel with whom we probably most closely agree, who are struggling nobly to preserve the vision of Israel that many or most of us believe to be an ideal.

When a family member is in crisis, we do not abandon them. We engage. We help. We confront and intervene, if necessary. We do not walk away. In fact, this is precisely the moment when we dig deepest into our resources and do everything we can to make right what is wrong.

Join rally to support Israeli democracy

The Vancouver action group UnXeptable has been rallying on Sundays, at noon, at Robson Square, as part of an international grassroots movement to save Israeli democracy. (photo from Daphna Kedem)

We are a group of Israelis and Canadian Jews watching the grim news from Israel closely and feel that Israel’s democracy is on a very slippery slope, without brakes. The judicial crisis is leading to a dramatic loss of checks and balances in a state that has been democratic since its inception. It is shaking Israel and tearing apart its very fabric. We are terrified that the road to dictatorship will be quick and abrupt.

Israelis have been going to the streets in masses for the last many weeks. The biggest demonstrations drew more than 300,000 people to the street, yet we don’t see reference to these events in our local community. It seems that Jewish organizations and leaders are choosing to be on the sidelines, by toning down the crisis. Some are choosing to be silent altogether.

We are utterly frustrated by this silence. We know very well the horrific consequences that silence can bring about. But we realize that unprecedented events have been unfolding. Israel has been our source of pride throughout changing times and because events are happening fast, leaders might feel lost, without a compass in an uncharted territory.

We would highlight the facts as we see them: the Israel that we have known has changed.

Recent elections brought to power a group of people with personal interests counter to the public interest. One is a convicted criminal (bribery) who wants to clear his way to be a minister. The religious parties seek to release religious young people from army service, which is compulsory in Israel. A messianic, racist party wants to spread its agenda. And the prime minister is a defendant in three indictments and, in our opinion, to get away from his trial, he is promoting a change of regime in Israel, a radical move that will eliminate the separation of powers and the independence of the Supreme Court. The legal system will become part of the ruling party.

Until now, the selection of judges to the Supreme Court required agreement between the representatives of the judges and the representatives of the government. But the coalition has voted on a series of laws that approve a change in the judicial system. According to the new proposal, only the representatives of the coalition will be able to choose judges for the court. It seems clear that a preliminary committee will appoint judges that will dismiss the defendant, Binyamin Netanyahu, from all his charges.

The core issue is that the Netanyahu we knew from his 15 years in power previously is not the same Netanyahu. In his previous terms, he defended the Supreme Court as an anchor for freedom and justice. The new Netanyahu’s trial is going into its third year.

Israel has no constitution and no other checks and balances. The Supreme Court is the sole judicial body that secures the rights and freedoms of individuals and minorities. We would like to encourage our local leaders and the community at large to address these issues that will no doubt influence the close and delicate relationship we have with Israel. We would like to encourage people to stand up in defence of Israel’s democracy – our family members in Israel, our friends and colleagues, and the democratic forces in Israel need our help.

We urge you to join the Vancouver action group UnXeptable – Vancouver, which is part of an international grassroots movement in more than 30 cities to save Israeli democracy. Rabbis and community leaders have come out to such rallies around the world to speak out and support the movement. We hope that you, too, will join us. Our next rallies will be held on March 12 and 19, at noon, at Robson Square in downtown Vancouver.

Rallying in Rishon Le-Tzion

Protesters in Rishon Le-Tzion Demonstrating against judicial reform February 25, 2023. (photo by Hayden)

It was a valuable experience to attend a protest rally in Rishon Le-Tzion. Several hundred people gathered in a city square to express concerns about the dramatic changes being initiated by the new Israeli government. The rally was more poignant, given that it was held in a square that commemorates people from this city who have died in combat.

As a Canadian, I had mixed feelings about attending. Who am I to be here protesting, as I don’t pay taxes and haven’t served in the army? On the other hand, the changes proposed by the government are going to affect Jews around the world and not just in Israel. Also, having three grandchildren in Israel increases my interest in what happens.

Rishon Le-Tzion, established in 1882, is well known as one of the first cities to be established in modern Israel. Its name, translating as “first in Zion,” says it all. The first Israeli Hebrew school was established here. Baron Edmond de Rothschild established what evolved to be a thriving wine industry here. The city predates the establishment of Tel Aviv by 27 years.

The square itself commemorates the large number of Israelis from Rishon Le-Tzion who have died in combat. Engraved in a monument is a listing, year by year, of names of the deceased. Israel today is one of the most successful countries in the world. When you visualize the large number of names engraved on these walls, it is clear that Israel’s achievements did not come without major losses of life.

The rally itself consisted of many people waving large Israeli flags. There were people of all ages, including many children present.

One of the speakers, Meir Sheetrit, served as minister of several different portfolios in previous Likud governments. Sheetrit was so respected that his name was brought forth as a candidate for the presidency of Israel in 2014. As a Likudnik, he decried the changes taking place and asserted that the current government is deviating radically from the direction of previous Likud governments.

Another speaker was Yair Golan, who was a member of the Knesset and has served on government committees. He was a former general in the Israel army and, at one point, was considered for the position of army chief of staff. He said he values a democracy that is based on law and not on tyranny, a press that is free and not based on peoples’ whims and a government that will protect the rights of minorities.

Merav Michaeli, the leader of the Labour party, was in attendance. She circulated through the audience, but, according to the protocols of the demonstration, being a sitting member of the Knesset, she was not permitted to speak.

The audience was mainly attentive, though occasional side conversations took place. People frequently erupted with Boosha! (Shame) in reference to various proposed government changes. The slogan De-mo-cra-tia frequently reverberated through the audience.

Periodic references were made to the diminishing status of women, LGBTQ+ people and minorities, especially Arab minorities, with the thought that these groups will bear the brunt of the changes.

Jews of non-Orthodox denominations feel that their rights will be diminished under the new government. The Women of the Wall fear they will always be relegated to second-class citizens when they pray at the Kotel. Several of the new government ministers want to cancel the annual Gay Pride parades. Many Israelis and leaders of other countries think the new government will end the possibility of ever having a two-state solution.

Most of all, people are concerned about the future of Israel’s fiercely independent judiciary. In a bill recently introduced into the Knesset, the government will have the ultimate say in who is appointed to the courts. Also, the Knesset will have the ability with a simple majority to overrule decisions of the Supreme Court. Many people, including a large number of Canadian judges and lawyers, have spoken out against these changes.

I came to Israel with major concerns about the new government’s policies and directions. It was instructive to see that a large percentage of the Israeli population shares similar feelings.

The demonstration I attended was only one of many that took place that night. According to reports in the press, there were 40,000 demonstrators in Tel Aviv, 20,000 in Haifa, 2,000 in Beersheva and smaller rallies all over the country. Clearly, a large percentage of the Israeli population strongly objects to the proposed changes. Large demonstrations occur every Saturday night, but also at other times during the week. If public engagement is a sign of a functioning democracy, then Israel is a healthy society.

Will these protests make a difference? So far, the new government has been firm in its conviction that major new directions are needed and is not backing down.

Rallies such as the one in Rishon Le-Tzion raise many questions. Are rallies an effective way to advocate for change in a society? Do democratic governments need to respond to what people participating in rallies are advocating? Are the proposed changes going to lead to a better or worse Israel? Is it important for Diaspora Jews to express their opinions about what is happening in another country far away?

As a Canadian, I came back with a firm opinion about the latter question. Diaspora Jews, who can be greatly affected by what is happening in Israel, need to express their opinions about the changes that may affect them. People who support democratic systems should weigh in anywhere in the world when they perceive that democracy is threatened.

But it is up to Israelis themselves to answer the basic questions as to what type of electoral and judicial systems they prefer. For the sake of the Jewish Diaspora and the rest of the free world, we hope that they will make the right decisions.

Larry Barzelai is a semi-retired physician living in Vancouver. He’s always had strong ties with Israel through the Canadian Zionist Federation, CJPAC and the annual Public Speaking Contest. His main connection now is his three grandchildren who call Israel their home.