Tag: Adi Brooks

עדי ברוקס שגרה בוונקובר במשך שמונה שנים הוציאה ספר קומיקס המתאר את מעלותיה הקשים בוונקובר. היא בחרה דרך מקורית לקדם את הספר: פרסום ריאיון בעיתון “לאישה”  על ונקובר, ללא תגובה של אף אחד מאלה שגרים כאן. הריאיון מלא מידע לא נכון וברוקס משליכה את בעיותיה האישיות והמקצועיות שלה ושל בעלה על ונקובר, ומאשימה בעצם את העיר במה שקרה לה.

ברוקס ממשיכה להשמיץ את קנדה והיא טוענת שאין כאן תרבות. אם היא צודקת מדוע עברה לכאן? היא יכלה לעבור למדינות “תרבויות” יותר.

היא ממשיכה בהאשמות והפעם על התייחסות קנדה לילידים ובעצם המדינה לדעתה מתעלמת לחלוטין מהנושא. בורקס צודקת שיחסה של קנדה לילידים בעבר היה מחפיר, אך אי אפשר לטעון שכיום קנדה מתעלמת מהנושא. ההיפך הוא הנכון: קנדה מנסה לשפר את רמת החיים של הילידים, לקדם פרויקטים שונים לטובתם ולא פחות חשוב להודות בדברים חמורים ביותר שנעשו להם בעבר. מי שטוען שזו התעלמות לא יודע מה הוא אומר. ועוד לטעון שהקנדים לא מדברים על כך? שקר מוחלט. ממומלץ אגב לישראלים שלא לבקר את קנדה בנושא הילידים, כי יכולים לא מעט לבקר את ישראל בנושא הפלסטינים.

ברוקס צודקת שבוונקובר אין את רמת השמש לה רגילים הישראלים בישראל. אך אין חדש תחת השמש וזו בעיה פרטית שלה. כלום לא ידעה ברוקס שיש כאן הרבה פחות ימי שמש מאשר בישראל? האם צריך להתאמץ כדי למצוא מידע בנושא זה? האם זה סוד שמגלים אותו רק כאשר עוברים לכאן?

ברוקס ממשיכה במסע הלכלוכים האינסופיים שלה על ונקובר או בעצם על קנדה בכלל, תוך שהיא טוענת שאין כאן חוש הומור, או סרקזם. “שום בדיחה לא עובדת כי אנשים מבינים כל דבר כמו שהוא”. היא מוסיפה כי “כולם שם (כאן) בקטע של טיולים וספורט… אבל אם לוקחים מהמקום את הטבע, לא נשאר בו כלום”. לברוקס היו כנראה מספר בעיות נפשיות קשות והיא השליכה אותם על קנדה וונקובר בפרט. מדוע היא באה לכאן בכלל? עדיף היה שלא הייתה עוזבת את ישראל. היא עשתה מעשה שלא יעשה והכל לקדם את ספר האיורים שלה.

ברוקס מודה קצת שבגלל בעיות אישיות שלה ושל בעלה היא מצאה את ונקובר כקורבן לכך: “ברור שהתפיסה שלנו את ונקובר נצבעה במאבק האישי שלנו, וברור שבתנאים היה יכול להיות לנו אחרת… אנחנו הגענו לשם (לכאן) לשם מטרה מסוימת: כדי שברק (בעלה) יפרסם מאמר מבוסס מחקר ויקבל משרה בארץ. מה שקרה לברק זה שהוא עבד על מחקר שמראש לא היה לו סיכוי להצליח”. אז מה רוצה היא מוונקובר?

ברוקס ממשיכה להמציא דברים וטוענת שבוונקובר קיימת התפיסה ששליליות ודיכאון מידבקים. אני גר כאן כשבעה עשרה שנים ומעולם לא שמעתי על דברי שטות שכאלה. בכל מקום במערב כולל ישראל מנסים למשוך אותנו לכיוון החיוביות והאופטימיות וזה טבעי לכולם, חוץ כנראה מלברוקס.

היא ממשיכה לתאר עד כמה ונקובר רעה בעברית עילגת טוענת כי “בוונקובר יש אלפי הומלסים שמגיעים מכל קנדה כי עאלק חם שם (כאן). גם שם (כאן) הם מתים בקור, ראינו במו עינינו גופות ברחוב”. האמת מרה: בוונקובר יש הרבה הומלסים שהגיעו מרחבי קנדה, כי אכן זהו המקום החם בקנדה, ואין על כך עוררים. יש לפעמים מתים ברחובות אך הסיבה לכך היא שימוש יתר בסמים ולא בגלל הקור.

עדי ברוקס שגרה בוונקובר במשך שמונה שנים (מאלפיים ושש), הוציאה ספר קומיקס המתאר את מעלותיה הקשים בוונקובר. ואיך מקדמים את הספר? מפרסמים ריאיון ארוך בעיתון “לאישה” שמלכלך על ונקובר, ללא תגובה של אף אחד מאלה שבחרו לגור כאן. הריאיון אגב מלא מידע לא נכון בלשון של המעטה. ברוקס משליכה את בעיותיה האישיות והמקצועיות שלה ושל בעלה על ונקובר, ומאשימה בעצם את העיר במה שקרה לה. כישראלית מצויה היא בוודאי לא תיקח אחריות ותמצא אחרים כולל ונקובר להאשים אותם. פשוט מביש.

ברוקס מתחילה בהשמצות דווקא על קנדה וטוענת כי “המשבר הכי גרוע שמספרים עליו בעיתונות שלהם הוא שחתול נתקע על העץ. אין שום תרבות של ביקורת. זו מדינה גדולה מאוד, אבל חיים בה רק שלושים מיליון איש, זה נורא ריק, ויש אווירה של ריקנות, כי התרבות ריקה”. קודם כל הלוואי ובקנדה היו כותבים רק על חתולים. לצערנו כותבים כאן על לא מעט בעיות של תעסוקה, דיור יקר, נושא הילידים, האקלים ועוד. דברי ההבל של ברוקס מוכיחים שיש בה שנאה לא מובנת לקנדה, שאגב גרים בה רק שלושים ושמונה מיליון איש ולא כפי שהוא טוענת. אווירה של ריקנות? כנראה שחייה של ברוקס היו ריקנים כאן וזו בעיה פרטית שלה. אני גר בוונקובר מזה כשבעה עשרה שנה וחיי כאן לא היו ריקנים ולו יום אחד.

ברוקס ממשיכה וטוענת כי ברגע שהיא ובעלה שינו את הטון והחליטו משום מה? והחלו העביר ביקורת או שהתחילו להרגיש פחות טוב והביעו עצבות או כעס, הם הרגישו שהם חורגים מהכללים. “זו מדינה סוציאל דמוקרטית רק בקטע הכלכלי, אין שום לכידות חברתית. אם את בדיכאון, טפלי בעצמך, אל תחפשי כתף תומכת”. שוב דברי הבל ושטות של ברוקס. כשיש לי דברי ביקורת על מה שקורה כאן יש שמוכנים לשמוע ויש שלא, כמו בכל מקום נורמלי. לא שמעתי מעולם כי ביקורת על מה שקורה כאן “חורגת מהכללים”. זו פשוט המצאה פרי דמיונה של הישראלית הזאת. והיא עוד מדברת על שאין כאן “שום לכידות חברתית”? כאילו שבישראל יש. בישראל של היום כולם אוכלים אחד את השני והשנאה בין הישראלים הוא נוראית וקשה. אין בכלל מה להשוות זאת עם מה שקורה בקנדה. לגבי הטענה שאם למישהו יש כאן דכאון עליו לטפל בו בעצמו – גם זה לא נכון. יש לא מעט ארגונים מקצועיים שמטפלים במי שיש לו בעיות נפשיות. בכל מקום עבודה שהייתי בו יש כל הזמן פרסומים למי לפנות ברגע שיש בעיה נפשית וזה אפילו לא עולה כסף כמדומני. לי יש גם לא מעט חברים כאן שחלקם הגדול יעזור במקרה הצורך. אם לברוקס לא היו כאלה זו שוב בעיה פרטית שלה. חבל שהיא מאשימה את קנדה בכלל וונקובר בפרט בכל בעיותיה האישיות.