הכל שקט וכמעט דומם בוונקובר.
(רוני רחמני)
כשאני יושב לכתוב שורות אלה אני מנסה להיזכר איזה יום הוא היום. ומדוע? כיוון שכל הימים נראים אותו הדבר, הכל שקט וכמעט דומם, החדשות הן אותן חדשות והן עוסקות רק בנוגע למשבר הקורונה הנוראי, לא פוגשים חברים, כן מדברים עימם בטלפון לשיחות ארוכות. כמעט ואין שינויים בחיי היום יום שלנו גם כאן בוונקובר.
העולם הפך להיות דומה, בשיחות הטלפון עולה אותה תמונת מצב עגומה. נראה שכמעט כולנו ממתינים בסבלנות שהולכת ופוקעת לחדשות טובות לשם שינוי. כן נמאס לנו להיות נעולים בבתים במרבית שעות היום, כאשר לחלק לא מבוטל אין בכלל אפשרות לצאת החוצה ולנשום קצת אוויר צח. מה כבר ביקשנו?
למדתי בשיחות הטלפון הרבות שאני עושה מדירתי שבדאון טאון ונקובר ללכת תוך כך שאני מחזיק את הטלפון. כך אני צובר לפחות קילומטר בכל שיחה ארוכה. החברים שואלים מה חדש? ואין לי מה לחדש להם. אני יכול רק לספר על הקשיים בעבודה, הפגיעה הקשה במעט החסכונות שיש לי. שום דבר חיובי בעצם. אני יכול לספר להם על ההליכות בחוץ שאני עושה כשהכוונה להגיע לכעשרה ק”מ מדי יום. האם זה באמת מעניין מישהו? כשאני עובר לשלב השאלות התשובות של חברים דומות מאוד לאלו שלי. לפעמים לכן אני אומר לבת זוגתי שאין טעם בכלל לדבר עם חברים או בני משפחה בימים טרופים אלה, כאשר אין לנו ממש דברים לחדש בהם? בנימה סקרסטית אני אומר כי כיום כולנו באותה סירה אך בסירה יש גם מספר חורים.
נזכרתי הבוקר כאשר התעוררתי לאור השקט המדהים בחוץ והלווואי והיה נובע מהסיבות הנכונות, בביקורי בישראל בסוף פברואר. זה נראה כי הוא התקיים לפני חודשים ארוכים מאוד לאור מה שקרה וקורה בחיינו מאז. אני עוד הספקתי לטוס מקנדה לישראל לפני שהמדינות נעלו את שעריהן. כשחזרתי בראשית מרץ עוד לא נדרשנו אז להיכנס לבידוד עצמי של שבועיים. ניצלתי בעור שיני אני אומר לעצמי כדי לעודד קצת את רוחי הקודרת.
הביקור בארץ הקודש ארך בדיוק שבוע ימים. נחתי בשישי בלילה בנתב”ג כדי שלא אפגוש בחרדים והמראתי בשבת בבוקר מאותה סיבה. כך אני מספר לחברים. אך בעצם נחיצותי בעבודה היא שקבעה את לוח הזמנים הקצר לביקור במולדת הרחוקה.
מה הסיפקתי לעשות שם: קודם כל להיות עם הורי בתל אביב שעברו כבר את גיל התשעים ומצבם בסך הכל לא רע. הם נשואים רק שבעים שנה וכנראה ישברו את שיא גינס. במקביל פגשתי מספר חברי משפחה נוספים בהם אחי. יצאנו לארוחת צהריים טובה במסעדה יוקרתית ליד בתי המשפט בתל אביב, כאשר הפעם לשם שינוי הוא לא איחר אלא אפילו הקדים.
במהלך כל השבוע נשארתי רק בתל אביב ולא מצאתי סיבה לבקר בעיר הולדתי ירושלים. לא אוהב את מה שקורה שם ומעדיף שלא לראות את זה מקרוב.
בסך הכל הצלחתי לדחוס לשבוע הישראלי לא פחות משש עשרה פגישות. רובן עם חברים וכן עם עמיתים לתחום המדיה בו עסקתי במשך שנים רבות. השיחות היו מעניינות ועסקו בנושאים שונים. במשך השנים הצלחתי לשמור על קשר עם מרבית חברי הטובים. עברנו ביחד הרבה וזה טוב לדעת שגם כשעוברים למדינה רחוקה מאוד אפשר להמשיך ולהישאר בקשרי ידידות.
שמחתי עד מאוד לחזור הביתה לוונקובר הנעימה. בת זוגתי קיבלה אותי בחמימותה ולשאלתה היכן אני מרגיש בבית? עניתי ישירות: בוונקובר.