Canada – Page 4

האנטישמיות שוברת שיאים בקנדה ובישראל לא מבינים למה

לפי נתונים אחרונים של ההסתדרות הציונית העולמית מאז השבעה באוקטובר האנטישמיות בקנדה גדלה בקרוב לשבע מאות אחוזים, לעומת התקופה המקבילה אשתקד. כשבעים אחוז מפשעי שנאה בקנדה מכוונים כנגד הקהילה היהודית המקומית. זאת בזמן שאוכלוסיית היהודים בקנדה מהווה קרוב לאחוז וחצי מאוכלוסיית המדינה

האנטישמיות שוברת שיאים בלתי נתפסים בקנדה ובעצם בכל מדינות המערב והם מדאיגים ביותר. ולמרות זאת בישראל לא מבינים בכלל מה הסיבה העיקרית לעלייה באנטישמיות נגד יהודים ואזרחי ישראל כאחד. וישראל לא מנסה להפעיל אפוא מדיניות הסברה ולימוד ברחבי העולם כדי לנסות ולהתמודד עם האתגר הקשה הזה

רובם של הישראלים מדגישים בהרחבה את העלייה באנטישמיות ברחבי העולם. זאת כדי להצדיק שהרבה יותר בטוח לחיות בישראל מאשר מחוצה לה. את הישראלים זה בכלל לא מעניין כי הסיבה לגידול המשמעותי באנטישמיות נגד יהודים וישראלים בעולם, נעוצה בתוצאות ההרסניות של פעילות צה”ל בעזה. רבים ברחבי העולם צופים ושומעים על כמות גדולה של אזרחים פלסטינים ובהם נשים וילדים שנהרגים עקב התקפות בלתי פוסקות של צה”ל. הצבא הישראלי מחפש לחסל את אנשי החמאס, הג’יהאד האיסלאמי וחברי ארגוני טרור נוספים. אך באותה עת תושבי עזה משלמים מחיר כבד מנשוא. רבים מקפחים את חייהם ומאות אלפים נותרו חסרי בית, והם נעים אנא ואנא בין איים של חורבות

לאור האובדן הגדול של חיים אדם בעזה חל כאמור הגידול המשמעותי באנטישמיות והשינאה כנגד יהודים וישראלים בכל רחבי העולם. ונראה כי לפי מדיניות ממשלת ישראל הנוכחית והעומד בראשה, בנימין נתניהו, לא יחול שום שינוי לטובה בעת הקרובה. כך שאלו שבחרו לגור מחוץ לישראל משלמים מחיר כבד שלא באשמתם

אומר יעקב חגואל, יו”ר ההסתדרות הציונית העולמית: מדובר בעלייה חסרת תקדים. בשבעה באוקטובר לא פרצה מלחמה רק נגד מדינת ישראל, אלא נגד העם היהודי כולו, עם קמפיין מתוזמן וממומן שמעורר אנטישמיות. זו תופעה שלא נראתה מאז השואה, ואנחנו יחד עם ממשלות ומדינות נוספות צריכים להילחם בתופעה הזו ולעקור אותה מהשורש. אנחנו לא ניתן לעולם לחזור לימי מלחמת העולם השנייה. כאמור חגואל לא מתייחס כלל לסוגיה מה הסיבה הישירה לעלייה באנטישמיות והיא מותם של אלפי פלסטינים בעזה בעקבות פעולת צה”ל. אי הכירה בסיבה לא תאפשר להילחם משמעותית באנטישמיות

ואילו ד”ר רחלי ברץ, ראש המחלקה למאבק באנטישמיות בהסתדרות הציונית העולמית מוסיפה: הנתונים בלתי ניתנים להכחשה. בחודשים האחרונים חל שינוי גדול לרעה ביחס אל יהודי קנדה. הדבר ניכר מאוד ברחובות ובריבוי האירועים האלימים, אבל לא פחות מכך בקרב סטודנטים, מרצים וחברי סגל בקמפוסים השונים. הרעות החולות שהפכו פופולריות במערב אירופה ובארה”ב הגיעו גם למדינה שבה מהווים היהודים פחות מאחוז וחצי מהאוכלוסייה. עם זאת, בקנדה חיים למעלה מארבע מאות אלף יהודים. מדובר בתפוצה היהודית השלישית בגודלה בעולם, וראוי שכל הגורמים הרלוונטיים יתנו את דעתם ויטפלו בתופעה חמורה זאת

לעומתם ראש ישיבת סלבודקה בבני ברק, הרב משה הלל הירש (שהוא גם חברת מועצת גדולי התורה של דגל תורה), טוען כי הניסיון לצמצם את עולם התורה, הוא זה שמביא להעצמת תופעת האנטישמיות בעולם. הרב הירש מוסיף כי עלינו שהכל מתנהל לפי פעילותו של אלוהים והכל בעצם לטובתנו. הרב מציין עוד כי אנו חיים כיום בתקופה שאינה חסרת תקדים וכלל ישראל חיות במשך מאות שנים לפני בית המקדש ולאחריו, עם אתגרים מאותם סוג של היום

ישראלים מגיעים לקנדה בעקבות השבעה באוקטובר

קנדה מעניקה לישראלים ויזה הומנטרית בעקבות השבעה באוקטובר והמלחמה המתמשכת. לפי הערכות מאות ישראלים ניצלו אופציה זו והם מהגרים בחודשים האחרונים לקנדה. מיכל הראל שהקימה אתר לישראלים הרוצים להגר לקנדה אומרת כי קנדה מציעה חיים נוחים בחברה פלורליסטית וקוסמופוליטית, עם מערכות חינוך ובריאות טובות. כך שיש אופק כלכלי לישראלים ולדורות הבאים שלהם כאן. כמובן יש לציין שלקנדה יש גם טבע מרהיב הכולל יערות ואגמים. ויש לזכור שגם לנושא איכות הסביבה יש כאן חשיבות גדולה

לכל הטוב הזה בקנדה יש אפילו הכרה עולמית: אשתקד דורגה קנדה במקום השני והמכובגברשימה של המדינות הטובות בעולם לחיות בהן. וזאת מתחת לשווייץ שבמקום הראשון, ומעל שבדיה שבמקום השלישי. קנדה מדורגת שמינית בעולם מבחינת גובה ההכנסה ליחיד. מדובר במדינה ענקית, השניה בגודלה בעולם אחרי רוסיה ששטחה גדול הרבה מזה של ארה”ב, אבל מספר תושביה רק קצת יותר מעשירית ממספר תושבי ארה”ב. לקנדה מסתבר יש מקום לקלוט הרבה מאוד בני אדם שיחזקו את אוכלוסייתה, והיא מעודדת הגירה אליה. ועכשיו כאמור מדובר בתוכנית הגירה חדשה ומיוחדת לישראלים. התוכנית שהוכרזה בתחילת השנה הוארכה בימים האחרונים בשנה נוספת. יש שהטוענים שהארכה נובעת בשל ההסלמה בצפון והחשש למלחמה בין ישראל לחיזבאלה.
הראל עשתה רילוקיישן לקנדה לפני חמש שנים. זאת כדי להקים את הסניף של החברה שלה ושל בן זוגה בצפון אמריקה. בעקבות השבעה באוקטובר פנו אל הזוג חברים רבים שלהם מישראל והחלו לשאול אותם איך הם עברו לקנדה. החברים ביקשו שהראל ובן זוגה יעזרו גם להם להגיע לקנדה. אחרי שבועיים של שיחות טלפוניות עם אנשים מישראל הראל ביקשתה מבן זוגה שיעזור לה להקים אתר עם כל המידע שהם נתנו לאנשים בארץ בטלפון. וזאת כדי שהם יוכלו לקרוא על ההגירה לקנדה ובמה היא כרוכה. וכן שהם יעבירו את הלינק של האתר שלהם לחברים ומשפחה שלהם בישראל. במקרה, אחרי זמן קצר שהאתר היה באוויר נפתח המסלול לישראלים שנותן ויזת עבודה לשלוש שנים בקנדה, במהלכן ניתן להגיש בקשה לתושבות של קבע או אזרחות מלאה. הזוג החליט לעזור בהתנדבות לכל מי שירצה להגיע לקנדה בעקבות המלחמה

מה עם הפטריוטיות הישראלית ומה האומרים לאלה שטוענים שאנשים איכותיים עוזבים ובסיוע ממשלת קנדה וגורמים ישראלים כמו האתר של עוברים לקנדה, יורדים מהארץ, ועוד במהלך מלחמה. לדברי הראל ישנם מקרים בודדים של תגובות פחות נעימות ברשתות, אבל רובם מאוד שמחים על הפרויקט ועל ישראלים שעוזרים לישראלים. מי שלא מסוגל יותר וחייב הפסקה מגיע לו לנוח מהטירוף ונהדר שממשלת קנדה מאפשרת את זה. הציונות לא מסתיימת רק בגלל שכמה משפחות רוצות לנוח.
יהודים זכו בקנדה בדרך כלל לחיים נוחים ושלווים, נטולי גילויים אנטישמיים ברמות שחוו ברחבי העולם. כמו בכל מקום, הכל השתנה מאז השבעה באוקטובר, כידוע. אבל, המדינה הייתה מאז ומעולם יעד הגירה מועדף של יהודים מרחבי התפוצות ומאז קום המדינה גם של ישראלים.
לפי הערכות, בקנדה חיים למעלה מארבע מאות אלף יהודים. לפי מפקד אוכלוסין מרבית הישראלים ומדובר בכחמישים אלף איש, חיים ברובם בטורונטו. על פי הערכה מדי שנה מגיעים כשלושת אלפים ישראלים נוספים לקנדה ומספרם הולך וגדל לאור המצב הקשה בו נמצאת ישראל בימים אלה

יצויין שתוכנית ההגירה לישראלים כוללת רישון עבודה התקף לשלוש שנים ומאפשר לעבוד כמעט בכל עבודה. התוכנית לישראלים הוארכה והיא תפוג ביולי שנה הבאה

Support Victory Square 100

Victory Square 100 will create banners featuring photographs of veterans, which will be flown about Vancouver around the time of this year’s Remembrance Day commemorations, when the Victory Square Cenotaph in Vancouver turns 100. (images from RCL BC/Yukon Command)

Every year, from the last Friday of October to Nov. 11, tens of millions of Canadians wear a poppy as a visual pledge to honour Canada’s veterans. This year, the Victory Square Cenotaph in Vancouver will turn 100 years old and so the Royal Canadian Legion BC/Yukon Command has created the Victory Square 100 program.

Victory Square 100 invites all interested individuals and organizations to participate in creating banners adorned with pictures of veterans, which will be flown around the city of Vancouver.

If you are a veteran or if you have a loved one who served in the military, submit a high-quality picture of yourself, or the veteran, in uniform. Pictures need to be submitted digitally.

These photographs will be transformed into banners that showcase the faces of Canada’s veterans. Each banner will be crafted to ensure the dignity and respect befitting heroes.

There is a cost to creating and displaying the banners. The legion encourages the community, businesses and organizations to join them in the Victory Square 100 initiative and to sponsor a banner. If veterans or their loved ones who submit a photo choose to do so, they can also donate to the program.

There are a couple of options: a general donation to support the banner program (any amount), and $229 to support the banner program and have a veteran featured on the banner.

Victory Square 100 is more than just a gesture of appreciation – it’s a tangible expression of gratitude and respect for Canada’s veterans. By participating, you are helping ensure their legacy lives on and their service is never forgotten.

For additional information, visit legionbcyukon.ca or call Danny Redden, president of the Royal Canadian Legion’s Shalom Branch #178, at 604-739-1571.

– Courtesy Shalom Branch 178

Team Canada wins cup

Team Canada and Team Israel at Softball City July 3 to compete for the Canada Cup International Softball Championship, Women’s division. (photo by Cynthia Ramsay)

The Canada Cup International Softball Championship, Women’s division, took place June 28-July 7, with Team Canada winning the competition in a game against TC Colorado (7-0) on the last day of the tournament.

This year, 12 women’s teams competed for the cup: Saskatchewan 222s, TC Colorado, Team Australia, Team Canada, Team Chinese Taipei, Team Czechia, Team Greece, Team Hong Kong, Team Israel, Team Mexico, Team New Zealand and Team Philippines.

Team Canada and Team Israel played each other July 3 at Softball City, and attendees cheered on both teams, despite the presence of anti-Israel protesters outside the stadium. While Team Israel scored the first two runs of the game, Team Canada went on to win 10-3. In all, Israel won four of its seven games and Canada won all its eight games, which included the final.

For more about the annual event, visit canadacup.com.

Who are the cynical ones?

The Islamic Revolutionary Guard Corps is the world’s foremost state sponsor of terror. The IRGC’s Quds Force (“Quds” meaning “Jerusalem,” to note the ultimate priority of the corps’ aims), is effectively the international terrorism arm of the Iranian government and military.

Ottawa finally got the message. Last week, the Government of Canada designated the IRGC a terrorist entity under Canadian law.

“The Canadian Jewish community has persistently called for this decisive action against the IRGC, recognizing its role in promoting violence and instability globally, including through its support for terrorist groups targeting Jews and others,” said a statement from Shimon Koffler Fogel, president and chief executive officer of the Centre for Israel and Jewish Affairs. “While we applaud this step, it is disappointing that it took so long for the government to act on its commitment.”

Iran has destabilized (the word seems profoundly modest) Lebanon, by backing Hezbollah, the terror group that has wreaked havoc by upending that country and turning it into a staging ground for attacks on Israel, and Syria, by supporting Bashar al-Assad, the strongman who has waged war on his own people for more than a decade. Terrorism by the Iranian regime has prevented Iraq from becoming a functioning state. Tehran’s long arm has also terrorized individuals and organizations in the large Iranian diaspora. In 2020, the IRGC shot down Ukrainian International Airlines Flight 752, killing all 176 passengers and crew, including 55 Canadian citizens and 30 Canadian permanent residents.

And still Canada’s government did not take the seemingly simple step of calling the IRGC what is so clearly is.

In 2020, the US State Department estimated that Iran was supplying Hamas and other Palestinian terror groups with $100 million per year in training and military and financial support. An Israeli source put that number, by 2023, at $350 million.

Part of the intelligence catastrophe of Oct. 7 was an apparent assumption by Israeli intelligence that Hamas did not have the capacity to organize as complex an attack as it did against Israel that day. This was a tragic intelligence failure on many fronts, but it was certainly a failure in Israel’s massive underestimation of the extent and complexity of what Hamas was capable of, thanks directly to the IRGC.

Canada is grappling with the fact that foreign actors have meddled in our politics, with China and Russia the prime suspects in this still-shrouded issue, but Iran has certainly had its fingers in our pie. The Iranian regime is also suspected of laundering money through Canada.

Iranian-Canadian human rights activist Nazanin Afshin-Jam addressed a parliamentary committee this month, putting a fine point of who we’re dealing with, not only internationally but domestically in Iran as well.

“Any time you have seen video footage of women in Iran being beaten and dragged screaming into police vans because of not properly wearing a hijab or of Christians arrested for worshipping in underground churches or Kurds being gassed or children being executed or peaceful protesters being intentionally shot at, blinded, raped or tortured, these are all the acts of the IRGC and its paramilitary subgroup, the Basij,” she said.

So why did Canada act now?

The announcement came less than a week before a pivotal byelection in Toronto. Voters in the riding of St. Paul’s, a Liberals stronghold since 1993 and considered one of the party’s safest seats in the country, went to the polls Monday.

The riding has one of the largest concentrations of Jewish voters – about 15%, which may not seem a lot but is 15 times the national Jewish population average and enough to swing a tight race, certainly. Another 1,500 of so residents list Farsi as a mother tongue and those, presumably Iranian-Canadians, know as well as anyone what the IRGC is capable of.

The very suggestion that a Canadian government would make a crucial, long-delayed decision like this based on crass political motivations is almost beyond the imagination.

Asked point blank by a reporter whether the decision was linked to the byelection – which many suggested could have existential implications for Prime Minister Justin Trudeau’s political career – Trudeau seemed to glass over and deliver a robotic reply.

Canada, he said, has already been “extremely preoccupied with the activities of the murderous regime in Tehran.” His government, he said, has “been working very, very hard on this for years.” He suggested that the delay was based on concerns for Iranian-Canadians and their families back home.

We are glad our government has taken this step. We are also revolted at the very suggestion that the decision could have been motivated by political expediency. It is unfathomably cynical – but who are the cynics? Is it reporters and commentators who accused the government of politicizing this move? Or is it a cadre of political advisors and elected officials who calculated that a few Jewish voters in midtown Toronto could save the prime minister’s hide if they were just thrown a bone?

We may never know exactly. But, if that was Liberals’ calculation, it failed. Conservative candidate Don Church upended tradition and won the riding. Liberals and others are still poking through the entrails to divine the wider implications for Canadian politics.

Unique heritage trip to China

Len, Jeffrey, Sharon and Valerie on their family trip to China in 2009. (photo from Valerie [Chan] Hum)

Little did we realize when our son, Jeffrey, married Sharon Szmuilowicz in August 2008 that we would find ourselves visiting China nine months later as a family and visiting all our ancestral homes.

My family comes from the village of Sui Nam, Toi San district, Guangdong province. My grandfather was sponsored by a tailor and moved to Victoria in 1893 as a 16-year-old from a very poor family. He eventually married, started a restaurant business (the Panama Café) and fathered 12 children. Today, more than 140 Chan family members have been born in Canada over five generations and 131 years.

My husband Len’s family was from a small village of 30 houses in Chongkou, Kaiping district, Guangdong province. Len’s father traveled back and forth between China and New Westminster to earn money to support his family. In 1950, Len and his grandmother left China for Vancouver and then met up with Len’s father, who had moved to Ottawa. Two years later, the rest of Len’s family arrived in Canada. The family owned a number of restaurants over the years.

When our son married a Jewish woman from Toronto, we never thought we would learn that her family has ties to China as well.

The idea for the trip to China was initiated by Sharon. She felt it was important to learn about Jeffrey’s culture and family history. However, since the Szmuilowicz clan also had a direct link to China via Shanghai, it was an opportunity to explore both their histories.

On May 13, 2009, 62 years after Sharon’s family left China, our tour guide Hao brought us to the Shanghai Jewish Refugees Museum, the former Ohel Moishe Synagogue, at Sharon’s request, where we were able to access a computer database listing all the refugees who had lived in Shanghai. We were so pleased to see Sharon’s grandfather and great-grandfather listed in the database, including their former address. Jacob and Samuel Szmuilowicz, age 59 and 21, were listed as Polish refugees living at 30-50 Zangyang Rd. What a tremendous discovery! And, to top it off, 30-50 was next door to the synagogue and was still standing.

photo - Valerie and Sharon outside the Shanghai Jewish Refugees Museum, the former Ohel Moishe Synagogue — Valerie and Sharon outside the Shanghai Jewish Refugees Museum, the former Ohel Moishe Synagogue. *(photo from Valerie [Chan] Hum)*

We decided to knock on their door and see if anyone remembered Sharon’s family. The present residents moved into the building in 1950 and had no recollection of the previous Jewish residents who had crammed into these small apartments more than 70 years ago. Although we could not find anyone who knew Sharon’s family, it was still a remarkable discovery to find the records and the home they had lived in.

For the purposes of our trip, Sharon’s story begins with her grandfather, Samuel. To escape conscription into the Russian army, Samuel and his father, Jacob, left their homes, by foot, in 1939, making their way to Japan via Manchuria. At the time, Samuel was at university in Vilna (now Lithuania; then under Polish occupation), studying mathematics, and Jacob was running a general store in Lida, then in Lithuania (now in Belarus).

Their transit visas were issued by Japanese diplomat Chiune Sugihara. He was giving out these visas without the knowledge of his government. It was dangerous for him to do so, but he knew that he needed to do something to save as many Jews as possible. In 1985, Sugihara was the first and only Japanese citizen to be listed by Yad Vashem as a Righteous Among the Nations.

With visas in hand, the journey took nearly two years to complete. They traveled by day and hid at night, finally arriving in 1941. In January 1942, they were transferred to Shanghai, where they joined the approximately 20,000 Jews who had migrated there in three waves beginning in the 1800s.

During their five years in Shanghai, Jacob sold rice while Samuel, who was attending the American School and learning English, ended up driving jeeps for the American army. They made enough money to leave for Mexico City in 1947, where they ran a textile factory that manufactured cotton goods, and started the Spanish-speaking arm of the Szmuilowicz clan. Sharon’s parents met in Mexico and moved to Canada, so her dad could pursue a career in medicine.

We learned that there were many Jews who fled Eastern Europe and ended up in Hong Kong or China.

The next part of our discovery trip found us traveling by ferry from Hong Kong over to the mainland city of Zha Hai, where we were then met by distant Hum clan relatives, who drove us to my paternal grandfather Chan’s hometown of Sui Nam. I suspect I am the only descendant who has made the trek back to the town of Sui Nam, which appears very old and somewhat decayed, but still standing.

photo - In the village of Lohk Hing Leih, 90-year-old Mrs. Tam remembered Len, who used to play with her eldest son — In the village of Lohk Hing Leih, 90-year-old Mrs. Tam remembered Len, who used to play with her eldest son. *(photo from Valerie [Chan] Hum)*

Half an hour later, we arrived in the small village of Lohk Hing Leih, a cluster of 27 buildings housing the remaining Hum clan. Len’s family left the village in 1949, spending a year-and-a-half in Hong Kong awaiting their papers for entry into Canada. The village remains very poor, comprised of mostly vacant buildings surrounded by rice paddies and vegetable gardens.

Ninety-year-old Mrs. Tam, looking remarkably spry and pleasant, incredibly, remembered Len, who used to play with her eldest son. The other village residents were too young to remember him, but they swiftly brought out some food offerings, the incense, paper money to burn before the family altar, and lit some Chinese firecrackers. These are age-old traditions, in honour of the Hum ancestors. There were no young people living in the village. They had all left to find jobs in the cities. We wonder if the village will even exist in 20 years’ time.

Call it fate or bashert that, from the 1940s, three different families who started off in China, one a Jewish refugee family in Shanghai and two native Chinese families living in small villages near Canton, would be reunited in Canada through marriage 70 years later. The biggest blessing is that, on May 11, 2024, a Szmuilowicz-Hum great-great-granddaughter celebrated her bat mitzvah in Toronto. We were all be thrilled to be there.

Valerie (Chan) Hum lives in Ottawa. She was born in Victoria, where her family have lived since 1893. Her grandparents ran the Panama Café at 1407 Government St. for many decades. This article was originally published by the Ottawa Jewish Bulletin.

האנטישמיות בקנדה גדלה משמעותית מאז השבעה באוקטובר

אפשר להבין את החרדה שדבורה ליונס חשה מצפייה בחדשות מאז שמונתה לשליחה המיוחדת של קנדה על ידי ג’סטין טרודו, להנצחת זכר השואה ולמאבק באנטישמיות בסתיו האחרון. העלייה המדאיגה בשנאת יהודים בקנדה נדונה בתקשורת באופן קבוע

ברור מהנתונים שאנחנו רואים, בעיקר מאלה המגיעים ממשטרת קנדה, שיש עלייה אדירה באנטישמית במונחים של פשעי שנאה, אומרת ליונס. וזה בלי להזכיר את התקריות האיומות אבל חוקיות נגד יהודים שאנחנו שומעים עליהן לעיתים קרובות. לדעתה של ליונס רמת האנטישמיות בקנדה נמצאת עכשיו בשיא של כל הזמנים וזה חסר תקדים

ארגון בני ברית קנדה פרסם לאחרונה את הדוח השנתי שלו על תקריות אנטישמיות במדינה. לפי הדוח הארגון חלה עלייה דרמטית מאז טבח השבעה באוקטובר. על פי המקרים שדווחו לבני ברית גם באמצעות עבודה עם המשטרה, אשתקד נרשמו קרוב לששת אלפים מעשי אלימות, הטרדה וונדליזם כלפי יהודים. זאת יותר מפי שניים מאשר שנה קודם לכן

בין פשעי השנאה המוזכרים נמנים הצתת מעדנייה בטורונטו, ירי לעבר בית ספר יהודי במונטריאול, ונדליזם בחנות ספרים בטורונטו של רשת אינדיגו שמייסדה הוא יהודי, פגיעה בבתי כנסת ובשכונות ועסקים יהודיים שונים. וכן השחתה של בתים פרטיים בסמלים ובביטויים אנטישמיים

לאחרונה סיסמאות משלהבות במאהלי מחאה שהוקמו באוניברסיטאות ובייחוד בעצרות אנטי־ישראליות בוונקובר ובאוטווה הוסיפו שמן למדורה. ליונס רוצה שחברי הקהילה היהודית ידעו שהיא רואה ושומעת את החששות שלהם לנוכח ההסלמה ברטוריקה האנטישמית ובוונדליזם. ליונס מוסיפה שהיא רואה את הכאב שלהם כשבהפגנות מובילי המחאה קוראים יחי השבעה באוקטובר והקהל מריע

ליונס רואה את הייסורים שחשים יהודים קנדים כשאנשים מתייחסים בביטול או ממעיטים בעובדה שמארגני העצרות מובילים את הקריאות האלה ואחרות, כמו תחזרו לאירופה ולהפוך את האינתיפאדה לגלובלית. על רקע המציאות הזאת היא מבינה שמתנהלות שיחות בבתים ובמשרדים על עתיד הקהילה היהודית בקנדה. זה לא קביל ולא הוגן. קנדה התמודדה כבר עם עלייה בשנאת יהודים לפני הזינוק הנוכחי. יש לשקול בכלל את העלייה העצומה באנטישמיות העולמית לאור זוועות השבעה באוקטובר. עוד הרבה לפני מלחמת ישראל והחמאס הייתה רמה גבוהה של אנטישמיות בקנדה. היא התחילה לעלות בצורה די קבועה לפני כשש שנים ועוד יותר במהלך מגפת הקורונה. היא הייתה במגמת עלייה, שהפכה לנסיקה דרמטית אחרי השבעה באוקטובר. עם התמשכות המלחמה בעזה ועד שיושג פתרון, חושבת ליונס שהסביבה שלנו תמשיך להיות סוערת

זה עלול להיות התרחיש הטוב יותר אם לא יהיה שינוי בתגובת המנהיגים. ליונס מאמינה שאנחנו באמת נתונים במשבר. והיא חוששת שלא מספיק אנשים מבינים את זה, או שאם הם מבינים זאת, הם לא יודעים מה הם יכולים לעשות לגבי זה

ליונס מקווה שהגענו לשיא העגום של האנטישמיות, ושהמצב לא יחמיר עוד יותר, אבל היאי לא יודעת. זה תלוי בעיקר במידה שסה המנהיגים השונים יפעלו בהתאם לאחריות שניצבת לפניהם

ליונס, שאינה יהודייה מכירה בכך שאין פתרון קל, ואומרת שהמצב הנוכחי לא יכול להיפתר ברמת הממשלה בלבד, וגם לא על ידי לשכה של שליח בודד. תחת זאת, לדבריה, האנטישמיות דורשת את טיפולה של ההנהגה בכל הרמות, לכן לשכתה עובדת עם ראשי ערים ברחבי קנדה כדי לעודד אותם לאחד את הקהילות שלהם סביב המטרה

חצי שנה לאחר שניכנסה לתפקידה ליונס מבינה כעת טוב יותר מה צריך לעשות לאחר שדיברה עם איסנפור אנשים על המצב וקראה רבות על הנושא

בונדס ישראל בקנדה גיוס כספים למען ישראל

מפעל בונדס ישראל בקנדה מגייס כספים למען ישראל כאשר כלכלה ניזוקה קשות לאור המלחמה הארוכה בעזה

הבונדס שהוא בעצם מפעל מלווה העצמאות והפיתוח עוסק במכירת איגרות חוב של מדינת ישראל ליהודים ברחבי העולם, ובעיקר בארצות הברית וקנדה. מפעל הבונדס הוקם בשנת אלפים תשע מאות וחמישים ביוזמת ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן גוריון. לפרוייקט היו שותפים גם שר האוצר דאז אליעזר קפלן, גולדה מאיר ושמואל רוטנברג

עד כה גייס מפעל הבונדס כחמישים מיליארד דולר (אמריקני) והכספים מיועדים בעיקר לתקציבי הפיתוח של ממשלת ישראל. בין הפרויקטים שהוקמו בישראל בכספי הבונד: המוביל הארצי, מיפעלי ים המלח, תחנת הכוח אורות רבין בחדרה, פיתוח נמלי הים בחיפה, אשדוד ואילת, עזרה בעלייה הגדולה מברית המועצות, הרחבת נמל התעופה בן גוריון, שיפור תשתיות כולל של רכבת ישראל

קיים ויכוח מתמיד בין התומכים במפעל הבונד ובין השוללים אותו. התומכים אומרים כי בונדס ישראל נחוץ לקיים את הקשר והזיקה בין היהודים בעולם רוכשי אגרות החוב לבין מדינת ישראל. ואילו השוללים טוענים כי הריבית של בונדס ישראל גבוהה מאוד והיא מהווה נטל בלתי מוצדק על תקציב מדינת ישראל

נשיא הבונדס בשלוש השנים האחרונות הוא דני נווה (שמונה על ידי שר האוצר לשעבר איווט ליברמן) ועל מועצת המנהלים בקנדה נמנים: מייק פלורנס, ג’ורג’ כהן, אורה סלוטוביץ’, רוברט אייסמן, עליזה פגן ורחל צפתי. ואילו המנהלים של בונדס ישראל בקנדה הם: וורן קייל (באזור מטרו טורונטו), לן שפירו (באזור מערב קנדה), הרב אהרון פלנצ’ריק וברנלי גלאס. לבונדס יש ארבעה משרדים ברחבי קנדה שנמצאים: בטורונטו – לאזור מטרו טורונטו, במונטריאול – לאזור קוויבק, באוטווה – לאזור מזרח קנדה ובוונקובר (בבניין הג’ואיש קומיוניטי סנטר) – לאזור מערב קנדה

:להלן הריביות לאגרות הבונדס השונות

אגרות ג’ובילי (מינימום השקעה עשרים וחמישה אלף דולר): שנתיים – 4.83%, שלוש שנים – 4.74%, חמש שנים – 4.98%, עשר שנים – 5.25% וחמש עשרה שנים – 5.50%

אגרות מכבי (מינימום השקעה חמשת אלפים דולר): שנתיים – 4.68%, שלוש שנים -4.60%, חמש שנים – 4.83%, עשר שנים – 5.10% וחמש עשרה שנים – 5.35%

אגרות סברה (מינימום השקעה חמשת אלפים דולר): שנה – 4.88%

אגרות סברה (מינימום השקעה אלף דולר): שלוש שנים – 4.87%

אגרות מזל טוב (מינימום השקעה מאה דולר): חמש שנים – 5.17%

אגרות מזל טוב (מינימום השקעה שלושים ושישה דולר): חמש שנים – 5.27%

אגרות שלום (מינימום השקעה מאה דולר): שנה אחת – 4.88%

אגרות שלום (מינימום השקעה שלושים ושישה דולר): שנה אחת – 4.98%

מאז תחילת המלחמה של ישראל בעזה גייס הבונדס למעלה ממאתים מיליון דולר (אמריקני) בעיקר בארצות הברית. מרבית הסכום (כמאה וחמישים מיליון דולר) גוייס ממוסדות שונים בהן מדינות ורשויות. היעד של הגיוס השנתי עמד אשתקד על כמיליארד דולר (אמריקני) והוא הושג במלואו ואף יותר מכך. יו”ר דירקטוריון הבונדס בארה”ב הווארד גולדשטיין אומר: “המסר שלנו לאחינו ואחיותינו בישראל הוא חד-משמעי. עמדו חזק, אתם לא לבד. אנחנו כאן איתכם ותמיד נהיה איתכם. אנו עומדים לצד ישראל עכשיו יותר מתמיד. ארגון הבונדס הוכיח שוב כי הוא מרכיב מכריע בעמוד השדרה הפיננסי של ישראל”

בישראל נשמעת לא מעט ביקורת על מפעל בונדס ישראל שהפך למקור לג’ובים למקורבים, עם הוצאות תפעול גדולות בארצות הברית וקנדה. עלות תפעול הבונד מגיעה לכשלושים וחמישה מיליון דולר קנדי בשנה

Pat Johnson’s full speech – rally for Israeli hostages March 17/24

I want to thank Daphna not just for inviting me today. But for inviting each of us here every Sunday. It’s so important.

Daphna – todah rabah.

I was not born into this community. Nor did I convert. I just showed up here, about 30 years ago, like a stray dog. And you took me in.

As someone coming into this community from the outside — but especially, coming from a background of progressive, left-wing activism, from the gay community, from antiracist activism, I have had the opportunity to see, to hear and to understand events from different angles.

When I showed up in Vancouver’s Jewish community, I had no idea about the depths of the familial, spiritual, emotional and personal connections between almost every Jewish person and the state and the land of Israel.

And I think this is one of the things that you probably discovered in the last five months. Most people just do not comprehend what Israel means to Jewish people.

We need to share that story. But we can only share that story if other people will listen. And that is the problem.

Because the people who need to hear it are too busy chanting to listen … or to understand.

Many British Columbians fail to understand why a former cabinet minister is claiming anti-Jewish bias while so many of her colleagues, who have apparently invested no effort into exploring the many forms antisemitism can take, steadfastly insist there must be some other explanation.

Israel is the national embodiment of the Jewish people. To attack Israel is to attack Jews.

Here is the bigger issue …

The people who are marching against Israel … they are not helping the people of Gaza … and they sure as hell are not making the world a better place.

The only thing they are doing is making Canada a more dangerous, toxic, intolerant country.

Hateful words against Israel are inciting violence against Jews in Canada.

And when we express concern about this undeniable correlation, we are accused of conflating anti-Zionism with antisemitism … as if that distinction makes a damn bit of difference to the victim of a hate crime.

Words of hate … lead to acts of hate. We understand this when it comes to any other group.

But when it comes to Jews … people are willing to employ the most dangerous, inflammatory and incendiary rhetoric. And let the chips fall where they may.

But it is not only Jews and Israelis who are under attack by these radical extremists.

It is the very essence of what it means to be Canadian. It is our core national values that these activists betray.

Day after day, we see shrieking, crazed mobs shutting down events, screaming obscenities and threatening people who are trying to live their lives, commute to work, go to the theatre, attend synagogue or get an education.

The person you should be hearing from is not me.

Selina Robinson was invited here today. But it was not safe for her to come.

What does that tell you about the state of civil discourse in Canada?

You’ve seen their rallies. You have heard their chants. Do those look to you like people of peace?

They call for Israel to stop defending itself … but they refuse to demand the one thing that would immediately end the war and all this dying – the surrender of Hamas.

On the steps of this art gallery, days after the pogrom of October 7, people stood here and celebrated murder, rape, beheadings and kidnappings.

We mourn … we grieve every single innocent life lost.

We do not celebrate dead innocents.

Neither do we tally up bodies in a grotesque competition where the side with the most dead wins moral victory.

And even if some of the people who march for Palestine do not celebrate beheadings, do not applaud rape or rejoice at mass murder – they are absolutely content to march alongside people who do.

Those who on these steps called those horrific, inhuman atrocities “brilliant and amazing” are not only part of a movement that is holding human beings hostage.

They are holding hostage humanity itself.

They have abducted words like peace and ceasefire, freedom and human rights — but they desecrate these values.

Canadians have allowed people who align with the most misogynistic, homophobic, xenophobic, violent and totalitarian forces on earth to masquerade as voices for justice and equality … while accusing us of humanity’s greatest crimes.

If these people were genuinely advancing human rights and social justice, they wouldn’t need to cover their faces in keffiyahs and balaclavas.

We need to figuratively tear off their masks and show Canadians who these people are …

Maybe many Canadians don’t care about a conflict half a world away.

But the violence, coercion, intimidation and racism these people embody is a threat to Canada… to our civility … our peace, our multiculturalism and political discourse.

But the threat does not come only from the goons marching in the streets.

It also comes from some of our elected officials – including some who, until very recently, we thought were our friends — from the trusted teacher, the activist clergyperson, the crusading union leader, the self-righteous politically engaged artist.

Meanwhile, far too many Canadians have stood on the sidelines while extremists have taken over our streets, our campuses, our community theatres, our high schools, our public service.

Maybe they don’t care about Israelis.

Maybe they don’t care if the Jewish people lose their country.

But when they wake up and see that Canadians have lost ours … Jewish Canadians and their allies will be asking. Where were you?

Where were you when we were standing up for the values that Israelis and Canadians share?

Where were you when we demanded bring them home?

Because if you are not standing with Israelis against extremism … you are emboldening extremism in Canada.

This is not about choosing between Israelis and Palestinians. Unlike the extremists, we want peace for everyone.

This is about choosing between civilization and barbarism.

And we need to ask every Canadian: Which side are you on?

Using politics to divide

The House of Commons passed a watered-down motion about Israel and Palestine Monday night after a raucous day in Parliament. The compromise amendments on the New Democratic Party’s motion seemed as much about saving face for the governing Liberals as they did about doing what is right for Palestinians and Israelis.

The main takeaway from the compromise was the change from calling on the government to unilaterally recognize the “state of Palestine” to working toward “the establishment of the state of Palestine as part of a negotiated two-state solution,” which is essentially what Canadian foreign policy has said for years.

The rest of the motion was a laundry list of demands, some reasonable, some far out. There were mandatory expressions of concern for victims on both sides and platitudes about future coexistence.

The clear sticking point was the unilateral recognition of Palestine as a state. The opposition Conservatives were unanimously opposed to the motion. The Bloc Québécois (which might hope other countries would someday recognize an independent Quebec), the Greens and, of course, the sponsoring NDP lined up in favour. The drama Monday was in the Liberal caucus.

Opposition parties have tried to use the conflict and the larger issues in the Middle East as a wedge between various factions in the governing Liberal caucus. While many Liberal MPs probably wish the unending bugbear of Mideast politics would stop filling their inboxes, small numbers of MPs on both sides of the issue are deeply committed to their respective positions. After the motion was amended, the most vocal pro-Israel Liberals – Anthony Housefather, Marco Mendocino and Ben Carr – voted against their caucus colleagues, leaving the decided impression that the Zionists were frozen out in a negotiation that most Liberals felt they could support without alienating too many of their voters.

While everyone wishes the violence would end, the motion’s call for an immediate ceasefire is, speciously, a backdoor for continued Hamas rule. The call to end Canadian military trade with Israel is a largely hollow symbol – there is hardly any trade in military equipment and, of that, it is exclusively non-lethal material.

What many people found offensive in the motion was the idea that, in the aftermath of the Oct. 7 terror attacks, we should move in what is, in historical terms, the blink of an eye, to demanding Palestinian statehood. Most reasonable people imagine a two-state solution – but to prioritize that now sends a message, not only to Palestinian extremists, but to violent forces everywhere, that mass murder and kidnappings are the surest ways to advance your cause.

The NDP position is based on an assumption that Israel appears to have given up on the two-state solution – indeed, the prime minister of Israel has effectively said just that. And, yes, there are extremist voices within Israel’s government who are committed to denying Palestinian statehood. However, the continued terrorism and incitement to eradicate Israel that remains widespread, if not ubiquitous, in Palestinian politics and society is a major cause of the failure of a two-state solution. Israel may have an effective veto on Palestinian statehood, but it is Palestinian terrorists (and the failure of the, ahem, elected leaders to reign them in) that has put the two-state solution on a back burner. It is a challenge to understand how Oct. 7 reasonably moves that goal forward. To suggest that Canada should recognize a Palestinian state before the Palestinians have believably committed to living in coexistence is to demonstrate a profound nonchalance about the lives of Israelis.

But, let’s be clear about a couple of things. No reasonable person is expecting a permanent peace between Israel and an eventual state of Palestine that looks like, say, the amity between Canada and the United States. We can hope for a cold peace like those between Israel and Egypt or Jordan. Anything beyond that is still in the realm of fantasy, though there are people on the ground, on both sides, who are working towards a warmer, more integrated and, frankly, safer reality.

Moreover, for all the nail-biting on Parliament Hill this week, in the greater scheme, the whole drama amounted to a hill of hummus. Let’s not overestimate the impact Canada can have. Whatever Canadian MPs say or do about the conflict, the Dead Sea remains salty. This does not mean, however, that Monday’s spectacle has no impacts. It has impacts – on Canadian Jews, Israelis, Palestinians, Muslims and others with a deep connection to these issues.

Heather McPherson, the NDP foreign affairs critics, acknowledged on CBC TV Monday that the motion was really about making a statement in support of Palestinians (as were, presumably, the numerous keffiyehs and fists of solidarity raised during the votes). Fine. As other MPs noted, though, the motion – whether passed or defeated – was destined to leave one community hurt.

The final motion was better than the original one. Not by much, though. In the end, a compromise was attempted, but the voices of the Jewish and pro-Israel communities were the ones who still felt betrayed.

Pro-Israel organizations in Canada released condemnatory statements, with the Centre for Israel and Jewish Affairs scathingly declaring that the Liberal government has “chosen to effectively sub-contract Canadian foreign policy to anti-Israel radicals within the NDP and the Bloc Québécois.”

For all the fireworks and emotion, the entire fiasco was an example of multicultural communities being pitted against one another through wedge politics on a divisive issue that guaranteed one community in the country would feel abandoned. And, after political manoeuvring, backroom negotiations and 11th-hour compromises … surprise! It’s the Jews.