COVID-19 continues to impact our community. Jewish Federation of Greater Vancouver estimates that local needs may increase by 50% over the next year. Therefore, it has established the Community Recovery Task Force, chaired by Risa Levine.
The purpose of the task force is to examine the myriad operational and financial issues facing our community as a result of COVID-19, and to assist Jewish Federation in responding to these challenges and changes, both presently and in the long-term. Through consultation with Federation’s partner agencies, the task force will be assessing the consequences of the pandemic on vulnerable community members, as well as on the ability of community organizations to deliver their core programs and services. Task force members will be looking to new, innovative approaches to enhance community organizations’ capacity, and recommending solutions that will support a strong, resilient and financially stable recovery as well as future sustainability.
The task force members have all held leadership roles with a variety of community organizations, and collectively represent the diversity of our community in terms of geography and life stage. In addition to Levine, they are Andrew Altow, Jill Diamond, Michelle Gerber, Hodie Kahn, Candace Kwinter, Shawn Lewis, David Porte, Justin L. Segal and Isaac Thau.
The task force is an integral part of Federation’s response to COVID-19, as is its three-phase approach to recovery. In phase one, it released targeted emergency funds in the first few weeks of the pandemic to address immediate and urgent community needs. As a second phase, it is currently working closely with major donors to maintain their support through the next two annual campaigns and to consider making contributions above and beyond their campaign gifts to support community recovery. In the third phase, every community member will have an opportunity to make a difference in our community’s recovery through participating in the annual campaign, which officially launches in September.
To learn more about the task force, to read the latest annual report or to donate, visit jewishvancouver.com.
– excerpted from the weekly email message of Jewish Federation of Greater Vancouver chief executive officer Ezra Shanken
Launching within hours of each other in May, the Canadian Jewish Record and TheJ.ca come at journalism from different perspectives.
Like print media as a whole, Jewish newspapers worldwide have been struggling in recent years. The coronavirus, with its economic impacts, was the last straw for Canadian Jewish News, which announced its closure in a message to readers April 13, with the words: “Everything has its season. It is time.”
From the ashes of that flagship media outlet, though, has emerged not one but two new ventures – and rumours of a possible revival of CJN itself.
Launching within hours of each other in May, the Canadian Jewish Record and TheJ.ca come at journalism from different perspectives and the people behind them think there’s room for a range of online voices, even if a national hard-copy print media option isn’t in the picture.
The Record is the brainchild of Bernie Farber, former chief executive officer of the now-defunct Canadian Jewish Congress, and Ron Csillag, a longtime reporter and editor with CJN, whose writing has appeared in the Jewish Independent. TheJ.ca, which has been in the planning stages longer, was started by Winnipeggers Marty Gold and Ron East. The editor is Dave Gordon, a Torontonian whose writing has appeared frequently in the Independent, as well as scores of other Jewish and non-Jewish publications.
The Canadian Jewish Record’s Bernie Farber, left, and Ron Csillag. (photos from the Record)
Farber and Csillag admit they don’t have a business plan beyond getting writers and editors to work for free – and they see their online venture as a stopgap that would probably cease or merge were CJN to return. The individual rumoured to be considering a rebirth of the paper opted to not comment for this story.
Farber, who was with CJC from 1984 until it was subsumed by the Centre for Israel and Jewish Affairs in 2011 and served as its head from 2006, said they launched CJR on the fly, trying to fill a need in the immediate aftermath of CJN’s demise.
“Our goal is not to become a new Canadian Jewish News,” he said. “When and if they were able to come back up … we would find some way to amalgamate. Nothing is written in stone…. We expect to continue into the fall at this point, hopefully.”
The online news and commentary site operates under the auspices of a nonprofit organization and has no money to speak of, other than enough to cover registration fees and miscellaneous costs, said Farber.
“Everybody who wrote and who is continuing to this day to write for the newspaper is doing it pro bono,” he said. “These are skilled, professional journalists who are, for the most part, people who are used to being paid for their work and have chosen to do this as a donation at this time to the community. It really is a grand mitzvah, Canadian Jewish-style, and it’s working.”
The platform got 22,000 hits in the first week, said Farber, who serves as publisher. “It’s going up from there almost exponentially.”
The model upon which their editorial approach is based is akin to CJN, he said, with a range of opinions represented.
“We’re trying to have a big tent,” he said. “We already got into some hot water because we published a piece by Dr. Mira Sucharov. She’s a wonderful writer, she’s on the edge, people don’t like what she writes, but tough shit. People are allowed to have their opinions.”
JI readers will be familiar with Sucharov’s writing. As for coverage of Israel-related topics, Farber said they will follow a similar open approach.
“It’s not that we don’t support Israel,” he said. “We’re a news source, we’re an information source. We run opinion. We’re not going to [say] you can only write good things about Israel or good things about the Jewish community. We want there to be some spark to it where people can say, no, I disagree with that. We do have an option for feedback and we do get letters to the editor. That’s the Jewish community, right? They are vibrant, they come from all over the place and we want to be able to reflect that.”
Farber and Csillag are well-known figures in the Jewish and larger Canadian scene, which is one of the reasons, they say, that the president of York University reached out to them before releasing a much-awaited report of an investigation around a violent confrontation on campus last November between pro- and anti-Israel groups. The Record got embargoed exclusive access to the report before other media. “It demonstrates how, in a short period of time, we have become a reasonable voice in the community,” Farber said.
Csillag, the editor, said they chose, at the launch on May 21, to “flood” the site with stories to keep readers engaged and coming back. Now, the aim is to post two stories a day plus any breaking news.
“People are talking about it, people are complaining about it,” he said. “I got my first bit of hate mail, which is good. That’s when you know you’re making a difference.”
Finding writers to work for free has not been a challenge. “People have been coming out of the woodwork. I never knew that pretty much everyone on the planet was a writer,” Csillag said, laughing.
Challenges they have not ironed out, they admit, include finding reliable reporters outside Ontario and a steady source of news from Israel, since they don’t have the resources to pay for a news service.
If CJN is not revived, Farber said, “I think we have to get together with serious-minded people within the community and say the CJN is gone and we are here. We don’t have a real business model to be honest. What you see is what you get…. We would have to ramp up to a real business model.”
Farber added that Canada, with the world’s fourth-largest Jewish population at 400,000, should be able to sustain at least two national Jewish media platforms.
That confidence is shared by Gordon, who equates the situation to the old joke about the Jew who, when rescued from a deserted island, was asked why he built two synagogues on the island. One, he told rescuers, was his shul; the other was the one he would never set foot in.
Left to right, TheJ.ca’s Dave Gordon, Marty Gold and Ron East. (photos from TheJ.ca)
TheJ.ca has been in the planning stages for more than a year. Gordon came on a few weeks before launch. Like the Record, TheJ.ca has little overhead, since everyone associated with it works remotely. They have a few investors and some steady advertising agreements. The online nature of the platform also means no printing or distribution expenses.
Gordon touts the diversity of the large stable of writers.
“One of the things that I think is our proudest asset are individuals from the widest array possible, individuals who are liberal to conservative, Jew and Arab, religious to secular,” he said. “We have four gay columnists, we have Jews of colour who are contributing, we have coast-to-coast contributors and, in that respect, I want to say that, not only do we deliver the unexpected, but we represent the previously unrepresented.”
On Israel coverage, though, they aim to determine suitability of opinions based on the “three Ds” formulated by Natan Sharansky to determine if criticism of Israel is antisemitic: delegitimization of Israel, demonization of Israel, and subjecting Israel to double standards.
“In terms of Israel, we’re not going to make it a secret: we’re very pro-Israel, very Zionistic,” said Gordon. “It’s a good read to say that we are centre-right. We will still strive to maintain a kind of balance in terms of Israel reporting … we will tilt from time to time liberal but not left.”
Their aim is to post a batch of new content twice a week.
While Gordon is based in Toronto, TheJ.ca was born in Winnipeg. Marty Gold, a longtime broadcast journalist and publisher, and Ron East, a former pro wrestler and physical education teacher who has also been involved in publishing, are longtime friends who were critical of existing Jewish media.
East is son of the late Israeli military commander, author and counterterrorism expert Yoram Hamizrachi East. When Winnipeg saw an influx of Israeli immigrants a few years ago, the father and son launched a Hebrew-language publication to help the newcomers navigate their city. The 500 copies were routinely snapped up, he said.
The idea for the new media platform came after Gold and East felt that the established Jewish media and communal organizations in the city were not adequately confronting anti-Israel activity.
“There wasn’t really a pro-Israel, Zionistic platform out there,” said East. “We found that our local media here in Winnipeg, as well as when we started looking at Canadian Jewish News and others, were giving more and more room … and more and more credibility to what we would describe as anti-Israel, anti-Zionistic and, in some cases, pro-BDS Jewish movements. Those voices became louder and louder and the Zionistic pro-Israel voices seemed to be drowned out. We felt that it was important to provide a platform that would allow for those voices.”
While TheJ.ca is an online media platform, they are mooting a print digest that might be issued a couple of times a year. They are also working on a way to format content so that it can be easily downloaded and printed for people who prefer to hold their newspaper in their hands. Also in the hopper are plans for region-specific landing pages, so readers in Vancouver or Halifax, say, could access both items of national and international interest, as well as local news relevant to them.
The design of their site, said East, is particularly aimed at reaching younger readers. They credit Gordon’s experience in the field for bringing together a diverse group of writers from across the country.
***
The Jewish media scene has faced unprecedented challenges in recent years. The emergence of the internet more than two decades ago has undermined print media of all types, with publications for small or niche demographics experiencing particular challenges as well as advantages. The pandemic, which led to an unprecedented global economic shutdown in March, had immediate repercussions. Much of the advertising in the Independent, for example, is for upcoming community events, all of which were summarily canceled. Non-essential retailers closed, making advertising extraneous.
The Independent has continued publishing on a reduced schedule.
Winnipeg’s Jewish Post & News announced in April that it was ceasing printing, but started publishing a print edition again at the end of May.
The difficulties nearly led to the dissolution of the world’s oldest English-language Jewish newspaper, Britain’s Jewish Chronicle, which was saved by a conglomerate of philanthropists. The rival Jewish News, which had also announced its liquidation and was set to merge with the Chronicle before the surprise bailout, will, for now, continue publishing independently.
In an article recently about the state of Jewish journalism, the Times of Israel reported that New York’s Jewish Week made a dire plea for support and a leader in the American Jewish Press Association – of which the Independent is a member – acknowledged that COVID has presented a serious challenge to an already struggling sector.
The world’s third-largest Jewish community, in France, is in a different boat. In the 1980s, the French government opened radio airwaves to private groups and Jewish radio stations play a role in that country similar to the role newspapers play in most other Jewish communities.
Left to right: MP Joyce Murray, MLA Selina Robinson and Vancouver Councilor Sarah Kirby-Yung spoke at a June 3 webinar hosted by the Canadian Jewish Political Affairs Committee. (photos from the internet)
“Intense” was the word used by speakers from all levels of government to describe their experiences during the pandemic emergency.
In a June 3 webinar on Zoom, federal and provincial cabinet ministers and a Vancouver city councilor addressed COVID-19: What’s the New Normal? The event was hosted by the Canadian Jewish Political Affairs Committee.
Joyce Murray, member of Parliament for Vancouver-Quadra, is Canada’s minister of digital government, a role that took on sudden significance when even Parliament began operating virtually and almost all federal civil servants are being asked to work from home.
“It’s been an incredibly intense time,” she said. “I never thought I would work harder than I do as a minister in Ottawa, but I would say these last few months have been much more intense than I expected.”
A million Canadians were able to apply for the Canada Emergency Response Benefit (CERB) on the first day, which Murray said illustrates the scope and speed of the government’s electronic mobilization.
Responding to a question from an audience member, she acknowledged that there may be some inequities in the program – some people are earning more not working than a neighbour might earn on the job – but the decision was made to ramp up immediately, knowing that anomalies were likely.
The federal government has not decided when to reopen the U.S. border, Murray said. The current, extended closure ends June 21.
“Our primary focus is the safety of Canadians,” she said. “We’ll be taking the advice of public health officials and thinking about all of the different ramifications and make a decision when the time comes.”
The discussion was moderated by James Moore, a former Conservative MP, who pressed Murray on the unanticipated federal expenditures resulting from the pandemic.
“Fortunately, Canada entered this in a very strong fiscal position compared with most of its G-20 partners,” she responded. “So we were ready and able to respond and there is now approximately $150 billion in direct support to Canadians that has been put on the table. That makes it one of the most ambitious response plans in the world. But our view is that we had fiscal firepower, it was right to use it and it will help our economy emerge more quickly and more strongly when the pandemic allows us to do that safely. Our focus right now is on helping Canadians and getting that right.… We will return to a strong fiscal position when it’s time.”
Selina Robinson, British Columbia’s minister of municipal affairs and housing, noted that the provincial government stepped up with $5 billion in emergency funding.
“It would be very, very hard coming out of this if we had people who were evicted from their homes and couldn’t put food on the table,” said Robinson, who is MLA for Coquitlam-Maillardville. “I think everybody agrees that we needed to invest in people, so that they can continue to feed their families.”
Provincial Health Officer Dr. Bonnie Henry has warned that no pandemic in history has not had a second wave. Robinson said British Columbia and other jurisdictions are ready for that potential.
“I think we’re far better prepared for any future waves, given the experience we’ve had over the last few months,” she said.
Murray lamented the sharp rise in anti-Asian hate crimes, while Moore warned that U.S. President Donald Trump “is going to run for reelection against China, and not against Joe Biden” – he fears the repercussions for Asian communities in North America as a result.
Robinson said the Jewish community is uniquely placed to be allies to those affected by this phenomenon, as well as to racialized individuals during the parallel upheavals around race, police violence and Black Lives Matter.
“I’m really proud to be part of the Jewish community and knowing that our history as a Jewish community has historically stood up for these values, to make sure that there is space for everyone and for standing up when we see injustice,” she said. “We will continue to do that and I urge everybody who is participating to make sure that you use your voice however and wherever you can.”
Sarah Kirby-Yung, a Vancouver city councilor, also spoke from a personal perspective, noting that her immediate family is of Asian descent.
“I’m incredibly distressed when I hear from members of the Asian community, seniors and vulnerable people particularly, who are afraid to leave their home or go for groceries or are changing their pattern because of who they are,” she said.
Vancouver’s budget has taken a swift kick during the pandemic, but Kirby-Yung rejected the rumour that the city is approaching bankruptcy.
“We are looking at about a $150 to $200 million projected revenue gap for Vancouver through the end of 2020,” she said. “Vancouver is not going bankrupt. We are in reasonable shape, but it doesn’t mean that we don’t have to be very thoughtful about our spending in our decisions.”
I hope this letter finds you well, and that you are finding ways to cope with the new reality that COVID-19 has brought on all of us so suddenly. I’ll admit to moments of struggle in maintaining a positive outlook but, mostly, I am determined that, together, we will get through this crisis and return to some variation of normalcy.
For more than 20 years, I have owned and published the Jewish Independent, which started its life as the Jewish Western Bulletin in 1930. For nine decades, the paper has recorded our community’s stories, as well as news and commentary about the wider world. We have reported on the ordinary and the extraordinary, fleeting trends and paradigm shifts. We have covered happy and sad occasions, and promoted the work and activities of countless individuals and organizations. Past issues of the paper comprise a distinctive archive of our community in this place over time.
I am determined to continue this vital calling. Ensuring continuity and the thriving of Jewish life here in Canada and worldwide is no less urgent or relevant than it was in 1930. These are difficult times for many people, organizations and businesses and, among the many closures in recent days, the Canadian Jewish News ceased publication and Winnipeg’s Jewish Post & News suspended its print version indefinitely.
I firmly believe that the Jewish Independent is one of our community’s invaluable resources and that we have an important role to play during the pandemic, both in keeping the community up to date on one another’s events, initiatives and well-being, as well as offering some respite from the at-times overwhelming bad news.
For years, this publication has been a labour of love for me and a dedicated staff of a few employees and a cadre of freelance writers. As we face the coming weeks or months of increasingly dismal advertising revenues, I am making an unprecedented appeal for support from you, our readers.
I am proud to produce independent Jewish journalism that has been recognized internationally by scores of awards and accolades. I am proud that, on a very modest budget, we have managed to produce a regular publication that informs, inspires, engages, exasperates, amuses, entertains, provokes and reflects in ways that unite Jewish British Columbians across all religious, cultural, political and social divides.
You subscribe to this paper or pick it up for free at a local depot, I hope, because you see the value in this, which is why I am asking for your help through this deeply challenging time. Please consider supporting the paper through one or more of the following actions:
Renew your subscription – or start subscribing. When you receive your annual subscription notice, please renew as quickly as you are able, as the fewer reminder notices I have to mail, the less expensive the process. If you pick up the JI at one of our many depots, please seriously think about subscribing or donating to help fund the creation, printing and distribution of the paper you now hold in your hands.
Consider an esubscription instead of a traditional subscription. You’ll still receive the full contents of the paper, just in digital form. It saves you money and it’s more economical for us, too. (However, if you still like to hold the paper in your hands and pass it around the house, please continue to get the print edition!)
Give a gift subscription. For generations, B.C. families have stayed connected to one another and our community through the pages of our newspaper. Keep the tradition alive with gift subscriptions to younger family members.
Advertise with us. We know that your business or organization needs support, too. The most effective, affordable way to reach our community is through these pages, as it has been for 90 years.
Send a greeting. You can send a message in any issue of the paper. Birthday, bar/bat mitzvah, wedding, anniversary, graduation greetings – any time is a good time to celebrate our loved ones. But now it is especially welcome. Something as affordable as a business card-size insertion is a fun way to mark a special occasion – and it sends a double message: you support thriving, independent Jewish journalism.
Make a donation. This is the easiest and most immediate way you can help. It’s true, we’re not a charity. I can’t give you a tax receipt. But, as I’ve said, this has been a labour of love for a small group of dedicated individuals. We need you now more than ever.
On behalf of the staff and freelancers of the Jewish Independent, thank you to everyone who has reached out and helped the JI over the years, including recent weeks, and to all of you for taking the time to consider these words. Please stay safe and healthy.
עכשיו זה כבר ברור לרבים: נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, גורם נזק ממשי לכלכלת העולם. טראמפ שמתהלך ומתנהג כבריון שכונתי מאיים על כולם, מביא לפרוד רציני בין ארה”ב לאירופה וקנדה ושאר הידידות המסורתיות שלה, דבר שרק מעלה חיוכים אצל הרוסים והסינים. טראמפ שהוא בסך הכל סוחר ממולח וכוחני עד להחריד עם מונטין רע מאוד (כאשר מי שעשה עימו עסקים בעבר לא יעיז בכלל להתקרב אליו עוד), חושב שזו הדרך לנהל יחסים דיפלומטים עם המדינות החשובות בעולם. אך הוא לא מבין בתחום זה כמו בתחומים רבים אחרים (מלבד בלעשות כסף), הוא לא מכיר את ההיסטוריה ולא מכבד את מי שיש לו דעה אחרת, ובדרך כלל מדובר בליבראלים ובאנשים משכילים ממנו, שמחפשים לשתף פעולה אחד עם השני – בניגוד הגמור אליו.
בכל פעם שאחד ממנהיגי המדינות החשובות בעולם נאלץ להיפגש עם טראמפ, רואים בברור שהוא לא רווה נחת והיה מעדיף להיות רחוק מהנשיא האמריקני עד כמה שאפשר. בין היתר מדובר בראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, שהבין מהר מאוד שגם הוא לא חסין וטראמפ יתקיף גם אותו. לא נראה שטראמפ יודע לנהוג אחרת. עד עידן טראמפ ארה”ב וקנדה נחשבו לידידות קרובות ביותר ובעלות ברית בלתי ניתנת לערעור. השכנות ביניהן הפכה אותן לא פעם כמעט למדינה אחת. אך טראמפ הרס את הקשר המיוחד הזה של שתי המדינות, כמו שהוא הורס כל דבר אחר בו הוא נוגע.
לפי עיתון הפייננשל טיימס הבריטי מלחמת הסחר בה פתח טראמפ בתרחיש הגרוע שלה, יכולה להתנפח אף לטריליון דולר. היקף המכסים שארה”ב הטילה ובתגובה קנדה, מקסיקו, האיחוד האירופי וסין הטילו מכסים מצדן, יכול להשתוות בהיקף כולל לכרבע המסחר של ארה”ב עם העולם, או לחילופין ישתווה לשישה אחוזים מהיקף המסחר העולמי בסחורות (במונחים של אשתקד).
להלן שלוש הסיבות העיקריות לכך שמלחמת הסחר יכולה להגיע להיקף של כטריליון דולר:
1. ארה”ב הטילה מכסים על סחורות סיניות בהם דודי שמש ומחרטות לרובטים תעשייתים ורכבים חשמלים. בתגובה סין הטילה מכסים על סחורות אמריקניות בהם פולי סויה, מאכלי ים ונפט גולמי. טראמפ הרגזן הודיע כי יטיל מכסים על מוצרים סינים נוספים וסין מצידה איימה שוב בתגובה הולמת. לכן ניתן להעריך כי בתוך מספר חודשים רוב או כל הסחר בין ארה”ב לסין שמגיע לכ-640 מיליארד דולר – ימוסה. סין תגיב מצידה בצעדים לכיסוי הפער.
2. טראמפ מאיים בהטלת מכסים בגובה של כ-20 אחוז על כלי רכב וחלקים לכלי הרכב, בטענה המגוחחת שזה פוגע בביטחון הלאומי של ארה”ב. אשתקד ארה”ב ייבאה כלי רכב בשווי כ-192 מיליארד דולר וחלקים לכלי הרכב בשווי כ-143 מיליארד דולר. האיחוד האירופאי, יפאן וקנדה מאיימות בהטלת מיסים משלהן באותו היקף. כך שימוסו סחורות עולמיות בשווי כ-650 מיליארד דולר.
3. טראמפ ממשיך לאיים על שתי השכנות של ארה”ב קנדה מצפון ומקסיקו מדרום, כי יבטל את הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה נפט”א. דרישותיו בהן הסכם חדש כל חמש שנים נדחו על ידי קנדה ומקסיקו. ארה”ב הטילה בשלב זה מיסים על פלדה ואלומיניום מקנדה ומקסיקו, ועתה היא מאיימת במיסים על כלי הרכב וחלקים לכלי הרכב המיוצרים אצלן. אשתקד ארה”ב ייבאה כלי רכב וחלקים לכלי הרכב מקנדה ומקסיקו בשווי של כ-158 מיליארד דולר (במסגרת הסכם נפט”א).
מפעל הבונדס ישראל יצא לדרך בסוף שנת 1950, כדי לסייע לישראל לאור הקשיים בהם נתקלה לאחר מלחמת העצמאות.
מחר (יום חמישי ה-31 בחודש) תסתיים מכירת הסדרה החדשה של אגרות החוב – בונדס ישראל של מדינת ישראל, המונפקים בקנדה לשנה זו. בוונקובר יתקיים מחר אירוע ביוזמת אגודת הידידים בקנדה של אוניברסיטת תל אביב ובונדס ישראל בקנדה, לקידום מכירת הבונדס של ישראל. אירוע דומה של ידי אגודת הידידים של האוניברסיטה מתקייים היום (יום רביעי) בקלגרי. ואילו אתמול הקיים אירוע בטורונטו. האירוע בוונקובר יתקיים במשרדים של חברת פשקן ברחוב בורארד בדאון טאון, בין השעות שמונה בבוקר לאחת אחר הצהריים. הוא יכלול ארוחת בוקר וארוחת צהריים. שלושת המרצים שישתתפו בו: ד”ר אוהד ברזילי מאוניברסיטת תל אביב, המשמש חוקר בתחום ניהול טכנולוגיה ומערכות מידע, שידבר על הפלטפרומה הדיגיטלית – ההגיון בעשייה של הכלכלה הדיגיטלית. פרופסור אוריה שביט מאוניברסיטת תל אביב, המשמש חוקר בתחום תאולוגיה ופוליטיקה באסלאם המודרני, שידבר על האסלאם הרדיקלי במדינות המערב. וכן פרופסור יניב אסף מאוניברסיטת תל אביב, המשמש חוקר במחלקה לנוירוביולוגיה, שידבר על הדור הבא של טכנולוגיית סריקת המוח.
ארגון בונדס ישראל בקנדה יקיים אירוע מיוחד להוקרת חיילים בודדים המשרתים בצה”ל בחודש הבא. האירוע יתקיים בטורונטו בבית הכנסת שערי שמיים ב-26 ביוני, בין 7.30 ל-9.30 בערב.
אגרות החוב של ישראל בונדס בקנדה מונפקים פעמיים בחודש: בראשון ובחמישה עשר. להלן התעריפים של אגרות הבונדס הבולטים בקנדה, שמחר כאמור הוא הדד-ליין לרכישתם. למי שמשקיע לפחות 25,000 דולר: שנתיים 2.58%, שלוש שנים 2.88%, חמש שנים 3.47%, עשר שנים 4.25% וחמש עשרה שנים 4.45%. למי שמשקיע לפחות 5,000 דולר: שנתיים 2.43%, שלוש שנים 2.73%, חמש שנים 3.32%, עשר שנים 4.10% וחמש עשרה שנים 4.30%.
הבונדס או בשמו הרשמי מפעל מלווה העצמאות והפיתוח הוא ארגון העוסק במכירת אגרות חוב של ישראל ליהודים בתפוצות. מפעל הבונדס יצא לדרך בסוף שנת 1950, כדי לסייע לישראל לאור הקשיים בהם נתקלה לאחר מלחמת העצמאות. את המפעל יזמו ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון, ביחד עם שר האוצר אליעזר קפלן ושרת העבודה גולדה מאיר. וכן עם שלושה מראשי קהילת היהודים בארה”ב: הפוליטיקאי הנרי מורגנטאו, איש העסקים, הפילנתרופ ומראשי המגבית היהודית המאוחדת שמואל (סם) רוטברג, ומנכ”ל המגבית היהודית המאוחדת והרב הרפורמי הנרי מונטור. בן גוריון זימן לישראל חמישים מנהיגים בולטים קרב קהילות היהודים בארה”ב ובארצות אחרות, והציע להם להקים את הפרוייקט שיאפשר מימון כספי לצרכים הדוחקים של המדינה. אגרות הבונדס החלו להימכר בארה”ב ב-1951, במדינות אמריקה הלטינית ב-1951, בקנדה ב-1953 ובמערב אירופה ב-1954.
בשנות השישים של ישראל הבונדס היה אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של תקציב הפיתוח של הממשלה. הכספים שהגיעו מהיהודים בחו”ל עזרו להקמת מספר פרוייקטים לאומיים חשובים מאוד בישראל. בהם: המוביל הארצי, מפעלי ים המלח, תחנת הכוח אורות רבין בחדרה ופיתוח הנמל הימי בחיפה, הנמל הימי באשדוד והנמל הימי באילת. בשנות השמונים ולאחריהם שימשו הכספים של הבונדס כעזרה חיונית לפרוייקטים לאומיים נוספים. בהם: עליית היהודים מברית המועצת לשעבר, עליית היהודים מאתיופיה, הרחבת נמל התעופה בן-גוריון (ובניית טרמינל 3), שיפורים במערך של רכבת ישראל ותשתיות נוספות. עד סוף שנות השבעים מפעל הבונדס הצליח לגייס למעלה ממיליארד דולר. ומאז המפעל מגייס מדי שנה למעלה ממיליארד דולר. מדובר בסכום שהוא כמחצית ממה שישראל מגייסת ברחבי העולם כולו מדי שנה. עד היום מפעל הבונד גייס למעלה משלושים ושלושה מיליארד דולר.
In the book Street Farm: Growing Food, Jobs and Hope on the Urban Frontier, Michael Ableman shares the story of how Downtown Eastside residents helped create Sole Food Street Farms. (photo by Michael Ableman; Street Farm [Chelsea Green, 2016])
In his book Street Farm: Growing Food, Jobs and Hope on the Urban Frontier (Chelsea Green, 2016), Michael Ableman shares the inspirational story of how residents in one of the poorest urban areas in North America – Vancouver’s Downtown Eastside – helped create Sole Food Street Farms.
Ableman has been a leading voice in the organic sector for 45 years and is the owner of Foxglove Farm (an organic 120-acre plot of land on Salt Spring Island), an author and a public speaker.
“I became incredibly impassioned by the power of food and farming to heal the world, to change people’s lives, to reconnect them,” Ableman told the Independent. “I came to see farming, not as the industrial activity that it had become since World War Two, but as a community venture to be shared by everyone participating.
“I think that has formed all my endeavours, all the projects I’ve done, all the work I’ve done – not all successfully … but it’s a function of being 63 years old … that you begin to recognize the importance of talking about those areas where you fall short … because, it’s a lot more informative than patting yourself on the back.”
Ableman responded to a call for strategies to help transform the Downtown Eastside, which is the lowest-income community in Canada, “with the highest rates of intravenous drug use perhaps in North America … mental illness, open prostitution,” he said.
“I agreed to come to a meeting with a number of social service agencies on the Downtown Eastside who wanted to come up with some creative ideas. They had access to a half-acre parking lot next to one of the dive hotels. And, you know, one meeting led to the next and, before you know it, I was directing and envisioning the birth of this amazing social enterprise that we started … which became Sole Food Street Farms.”
Now, after seven years in operation, the farm’s four-plus acres on pavement is producing 25 tons of food annually, employing up to 30 people, and is having a profound impact on people’s lives, as well as on how urban agriculture is perceived.
In his book, Ableman tells the story of the people he is working with, how their lives are being affected, and how they work with municipal governments to do what had never been done before on this scale.
“It is my belief that the smaller production units, whether front or back yards, are actually incredibly important for our future,” said Ableman. “And, probably, in the end, my goal has always been to see individuals and families put farmers out of business, by growing for themselves. But, we have a long way to go. My goal is still very much focused on jobs and producing quantities of food.”
Every city has two main challenges if you’re going to attempt to do gardening or agriculture, he said. “Number one, the soils are either too contaminated to grow in or are paved over. And, number two, the value of the land is too high for landowners or municipalities to give up.
“We felt it was incredibly important in the enterprise we created in Vancouver to address those issues. So, we designed a very innovative box system and we had these boxes manufactured. The boxes are isolated from contamination or pavement. They have interconnected drains. They are stackable, nestable, have pockets for hoops, and are indestructible.”
Ableman said Street Farm is a “why-to” book, though they are “producing an actual tool kit, a companion to this book, the nuts and bolts of how we did it.” But, Street Farm, he said, “is a book that says, ‘Look, even under the worst circumstances, the poorest neighbourhoods, here is what individuals in a community can do to improve their lives and here’s how they did it.’ So, if we could do it here, you can do it elsewhere. We’re there to inspire people and make them understand that you have to do it in a way that addresses the particular needs of your community – the culture, economics, ethnicity. All those things have to be considered when setting something like this up – knowing who you are serving and why.”
Since the book came out, the project itself has evolved. In fact, Sole Food had to move their largest farm location a few months ago, which was a huge undertaking.
“When you write a book, the story is the story that existed at the time the manuscript was submitted and accepted by the publisher,” said Ableman. “But, nothing stays the same, especially in the work we do. Certainly, the individuals I write about, their lives have changed. We’ve learned more things … and we shift our systems accordingly. It’s really the wonder and beauty of agriculture, that it requires that each of us approach it with what I call a ‘beginner’s mind’ – never having a preconception, always being open to the moment. It’s a biological system, and requires a day-to-day, moment-to-moment response to that system. That’s the beauty, what we love about it – it always changes.”
He recalled, “For my bar mitzvah, the section of the Torah I read from was about the land of milk and honey. It was essentially about creating a fertile environment, abundance and nutrition from the land. At 13, the last thing I ever thought I’d be involved with was agriculture.
“If you really go back to the roots of our tradition – Judaism – we have strong roots in the land, strong agrarian roots. That doesn’t mean each of us has to be a farmer. What it means though is that we have a responsibility to create relationships and connections with those who are, and trying to do it well.”
It’s so much more than agriculture.
“While we generate $300,000 every year in products grown and sold,” said Ableman, “we still have to raise another $300,000 to support the social component of what we do – the trainings, taking people to the hospital, rain gear, literacy programs, meals. We are recognized as a world-class model. Participate in whatever way you can in your own tradition by supporting local enterprises trying to do the right thing.”
More about Ableman and Sole Food Farms can be found at solefoodfarms.com.
המשנה לנגיד הבנק המרכזי של קנדה, ד”ר נדין בודו-טרכטנברג חלקה שבחים רבים למדינת ישראל, על שהצליחה להשיג את יעדי האינפלציה הרצויים החל משנות התשעים. דבריה של ד”ר בודו-טרכטנברג נאמרו במסגרת הרצאה לפני מספר ימים בכנס של הבנק המרכזי הקנדי, שעסק במדיניות המונטרית והכלים של המדיניות השונים להשגת המטרות שלה.
חלק מרכזי בהרצאתה של המשנה לנגיד עסק בהתפתחויות העיקריות ובאתגרים השונים, בהשגת יעדי האינפלציה בישראל בשנים האחרונות. לדבריה המשק הישראלי חווה בשנים האחרונות צמיחה כלכלית יציבה, עלייה בשכר, התחזקות המטבע המקומי (השקל) מול הדולר האמריקני ושאר המטבעות הבולטים, וכן שמירה על רמת אינפלציה נמוכה שלא רק שהיא מתחת ליעד שנקבע, אלא אף מצויה בתחום השלילי מזה כשלוש שנים.
ישראל חוותה עשור של היפר-אינפלציה בשנות השבעים וכן בתחילת שנות השמונים. ולאחר מכן עשור של מדיניות דיסאינפלציה שהתמקדה בחתירה לקצב של אינפלציה ההולך ופוחת. מאז שנת 2003 יעד האינפלציה של ישראל הוא בתחום שבין אחוז לשלושה אחוזים. למרות שרמת האינפלציה בהסתכלות אחורה על השנה האחרונה חרגה לפעמים מהטווח הזה, הסטייה נרשמה בעיקר בתקופות קצרות כתוצאה מתנודות בשערי החליפין. לפני כשלוש שנים חל שינוי משמעותי כאשר מאז נמצאת האינפלציה באופן עקבי, מתחת ליעד. עם זאת יש לציין, כי הציפיות לאינפלציה לטווחים הבינוניים הארוכים ממשיכות להיות מעוגנות היטב בתוך רצועת היעד, ובכך משקפות את אמון השוק במדיניות המונטרית של בנק ישראל.
חשיבות השמירה על יציבות המחירים בישראל קיבלה מישנה תוקף עם חקיקת חוק בנק ישראל החדש (בשנת 2010), שקבע כי תפקידו הראשון במעלה והחשוב ביותר של המוסד הוא לשמור על יציבות המחירים בשוק, ובמקביל לתמוך בצמיחה כלכלית וביציבות הפיננסית של המשק הישראלי. החוק החדש מאפשר להנהלת הבנק פרק זמן של שנה להחזיר את האינפלציה לרמת היעד, מה שנראה בזמן שהוא חוקק על ידי הכנסת – פרק זמן סביר. כך שיתאפשר לבנק המרכזי להכיל זעזועים זמניים, וכן גם אירועים חד-פעמיים שצפויים להסיט את האינפלציה מהיעד לזמן קצר.
לדברי המשנה לנגיד הבנק המרכזי של קנדה בשנים האחרונות בזמן שרבות מהמדינות ששותפות בסחר עם ישראל עמדו בפני משבר פיננסי חמור, וכלכלתן דישדשה, הכלכלה של מדינת ישראל צמחה בהתמדה, וכעת היא קרובה לשיעורה הפוטנציאלי, תוך שהיא נתמכת בעלייה מתמשכת בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, במיוחד של הנשים הישראליות, צמיחה בשיעור התעסוקה בכלל ענפי המשק, וכן בעלייה בשכר הריאלי והנומינלי, שאיפשרו התרחבות של הצריכה הפרטית. כמובן שהנתונים שמציגים תמונה זו לא התקבלו באופן רציף, ומלבד נתוני שוק העבודה שהיו חזקים באופן קבוע, חזינו בתנודתיות רבה של הנתונים, כולל אף תיקונים משמעותיים בנתוני החשבונות הלאומיים-הרבעוניים.
למרות העודף המובהק בחשבון השוטף, המשק הישראלי התמודד עם ביצועי החסר של מגזר היצוא. ההאטה ביצוא נבעה בין היתר מההאטה הכללית בסחר העולמי. יש לציין כי השקל הישראלי המשיך להתחזק, מעבר למה שהוערך בתחילה, דבר המשקף את ההתאמה הנורמלית לביצועים הטובים יחסית של המשק הישראלי.
ד”ר בודו-טרכטנברג מוסיפה עוד כי בישראל רמת האבטלה נמצאת ברמה הנמוכה ביותר מאז הקמת המדינה, ובמקביל השכר עולה בזמן שהאינפלציה נשארת ברמה נמוכה. בישראל גברה המודעות למחירים הגבוהים וגברה התחרות בתחום הקמעונאי, בעיקר עם התגברות השימוש באינטרנט. כיוון שרמת המחירים במדינה גבוהה היא מותירה מקום רב יותר להפחתת מחירים, שמקורה בתחרות המוגברת.
קנדה ואיראן פותחות בדיאלוג לאחר כשלוש וחצי שנים של נתק טוטאלי בין שתי המדינות. במסגרת זו הממשלה הקנדית החליטה להסיר כבר מספר סנקציות כלכליות נגד איראן, בהן הקשורות בשירותים פיננסיים, יצוא ויבוא. כך הכריז שר החוץ, סטפן דיון, בסוף השבוע האחרון. סנקציות נוספות יוסרו בהמשך הדרך בשלבים כולל חידוש היחסים הדיפלומטיים, תוך שקנדה בוחנת את הפיקוח של האו”ם על תוכנית הגרעין של איראן, כדי למנוע מאיראן להמשיך ולפתח אותה, כמו למנוע ממנה את הפיתוח של טילים בליסטיים ארוכי טווח. דיון ציין כי קנדה תמשיך לבדוק מה קורה באיראן ותפעיל מדיניות בשלבים להסרת הסנקציות, לאור החששות מתפקידה של איראן במזרח התיכון כולל מול בני הברית כמו ישראל, ולאור “הרקורד” של איראן בתחום נושא זכויות האדם. דיון הוסיף עוד: “אני חושב שזה טוב לישראל שקנדה תוכל לדבר עם איראן. זו הייתה טעות לחשוב כי הבידוד עדיף על קשר וקשר אינו מהווה הסכמה”.
לדברי דיון תחומים רבים של הכלכלה הקנדית ירוויחו ממערכת היחסים המחודשת עם איראן. זה לא רק תעשיית התעופה והחלל, אלה גם תחבורה, חקלאות, התעשייה הפטרוכימית, תעשיית הכרייה ותעשיות הנפט והגז. לקנדה יש עדיין חששות כבדים בנוגע לשאיפותיה הגרעיניות של איראן, ולכן ימשכו המגבלות החמורות של יצוא מוצרים רגישים שלא ישלחו לאיראן וכל היתר יצוא ישקל בכל מקרה לגופו. קנדה תמשיך אפוא לקיים הגבלות חמורות על היצוא לאיראן של מוצרים, שירותים וטכנולוגיה שנחשבים לרגישים מהבחינה הביטחונית, לרבות מוצרים שיכולים לעזור לאיראן לייצר טילים גרעיניים או בליסטיים.
בתגובה להחלטת הממשלה להסיר את הסנקציות הצרכז לענייני ישראל והיהודים בקנדה פרסם את תגובתו בנידון. המרכז מציין כי איראן ממשיכה להיות איום ממשי עבור ישראל והיהודים ברחבי העולם. הסרת הסקנציות הבינלאומיות בעקבות ההסכם על תוכנית הגרעין של איראן, תנוצל על ידי המשטר האיראני וזה מקור חרדה רציני למרכז לענייני ישראל והיהודים בקנדה ושותפיו ברחבי העולם. קיימת סכנה ממשית שהקהילה הבינלאומית, מתוך נאיביות לאור הסכם הגרעין עם איראן, תקבל את איראן כחברה לגיטמית בקהילה הלאומית, למרות שהיא ממשיכה לתת חסות לטרור, מתעללת בזכויות אדם, מחוללת כאוס באזור וקוראת להשמדת ישראל.
עמדת המרכז לענייני ישראל והיהודים בקנדה לגבי החלטת הממשלה הקנדית החדשה ברורה. איראן מהווה איום רב לשלום העולמי והביטחון העולמי, וקנדה צריכה להתעמת עימה באמצעות כלים דיפלומטיים וכלכליים.
המרכז יודע כי המפלגה הליברלית של קנדה למרות תמיכתה בעמדתה תקיפה נגד איראן, מזה זמן רב מעדיפה גישה המאופיינת במעורבות קונסטרוקטיבית בניגוד לממשלה השמרנית הקודמת שתמכה חד-משמעית בבידודה של איראן. המרכז ישאר מאוד מודאג מהמאמץ של הקהילה הבינלאומית לחידוש הקשרים אם איראן, “ואנו נמשיך להראות שדיפולמטיה ללא לחץ כלכלי לא הייתה מביאה שינוי בהתנהגותה של איראן. תפקידנו להבטיח לבחון את הציוד והסחורות שיועברו לאיראן מקנדה, כדי לבחון שחברות קנדיות לא יעזרו לתוכנית הגרעין שלה ולבניית מערך הטילים הבליסטיים שלה”.
המרכז אומר עוד: “עכשיו יותר מתמיד הקהילה היהודית בקנדה צריכה לקחת חלק במדיניות הציבורית המקומית. אנו זקוקים לחברי הקהילה באשר הם כדי שישמיעו את קולם. בימים הקרובים המרכז לענייני ישראל והיהודים בקנדה, ישיק קמפיין חדש לגיוס אזרחי קנדה שמודאגים לקרוא לשר החוץ דיון, להמשיך ולהפעיל לחץ על איראן. יש באפשרותה של הקהילה היהודית להשפיע על הטיפול הכושל של הממשלה בתיק איראן, כשנעים קדימה”.
A senior delegation from Shengjing visits JVP in Jerusalem. (photo by Yael Rivkind, JVP, via israel21c.org)
Fiona Darmon, a partner at JVP, one of Israel’s most successful venture capital funds, was recently in China at a meeting with a large investor. She sat in his office for more than an hour, chatting with him about everything but business. Only then, she said, did he nod to his subordinates, and Darmon was taken into another room, where the business discussions began.
“The mindset in China is that if we’re going to do business and I’m going to entrust you with my capital, let’s see if we have a personal rapport before I even move to the next step,” Darmon told this reporter. “It’s about you as a person, first.”
Israelis are not known for their patience, and that can be a challenge, said Ilan Maor, a managing director of Sheng-BDO (Business Development Organization) and a former Israeli consul in China. Yet economic ties are “booming,” he said.
“The most important aspects of the commercial cooperation are gradually moving from buying and selling toward the main pillars of the future of technology and investment,” Maor explained. “China is taking its place gradually as a strategic player in the Israeli market.”
As an example, the Chinese company Bright Star is on the verge of buying a majority stake in Tnuva, Israel’s iconic dairy company. The company is so central to Israel’s image of itself that, on leaving Israel, the last thing you see on the way to duty free is the logo of Tnuva’s cottage cheese container made out of flowers. If the sale goes through as expected, China and Israel’s kibbutz cooperative movement will share ownership of the dairy company.
More and more Chinese business people are visiting Israel looking to invest and to learn from Israel’s entrepreneurs.
“Israel is not only the ‘startup nation,’ it is also the ‘innovation nation,’” said Xueling Cao, director of the Shengjing Group, who was in Israel when she spoke with this reporter. “China is a huge consumer market and Israel is a huge source of innovation and technology, and we can match the two together.”
