Tag: Canada

Tweets raise questions

Dimitri Lascaris, chair of the board of Canadians for Justice and Peace in the Middle East (CJPME), last week tweeted what is being condemned as a blatantly antisemitic swipe at two Jewish members of Parliament.

Despite CJPME’s name, the messaging from the group doesn’t indicate that the “justice and peace” they seek will be particularly just or peaceful for Jewish residents of the Middle East. What happened last week should clarify where the group – or at least its leader – stands.

“Apparently,” Lascaris tweeted, “Liberal MPs Anthony Housefather and Michael Levitt are more devoted to apartheid Israel than to their own Prime Minister and their own colleagues in the Liberal caucus.” The tweet was a bit of a non sequitur. Lascaris had posted on a different platform about a B’nai Brith Canada rally in Toronto, after which two women who had attended the event posted a video saying that Prime Minister Justin Trudeau should face the death penalty. Weirdness all around, certainly, but how Lascaris connected this incident with two Liberal MPs is an open question. Ultimately, whatever link there may be is irrelevant in the bigger context.

Accusing Jews of dual loyalties, of being “others” who are not fully of a society, is an age-old charge almost universally accepted as antisemitic at its core. Encouragingly, politicians of every stripe (as well as plenty of other Canadians) have tweeted or otherwise made clear their dismay at Lascaris’s comment.

The next move is up to members of the organization. If the members of CJPME reject their chair’s remarks and remove him from his role, they will have demonstrated that they understand something about justice. If not, Lascaris and the group he represents should be snubbed by elected officials and anyone with a genuine interest in peace and justice.

* * *

Another interesting tweet came from Tory Senator Linda Frum last week, in response to the announcement that Trudeau would issue an apology for the Canadian government’s refusal in 1939 to allow the MS St. Louis, carrying 907 Jewish refugees, to land in Canada. Forced to return to Europe, 254 of the passengers were murdered in the Holocaust.

“I’ve made this warning before: if Trudeau’s apology for Canada’s rejection of the ‘voyage of the damned’ compares Jews fleeing the Nazis to the contemporary crisis of illegal economic migrants, he will require an apology for his apology. Think carefully,” tweeted Frum.

Thinking carefully is indeed what everyone involved should do.

Leaving aside the criticism about the merits of historical apologies, which we have addressed in this space previously, Frum makes a useful point. To be heartfelt, the apology should stand on its own merits as the voice of a nation genuinely regretful about a scar on our national honour. The apology – scheduled for the week in November that marks the 80th anniversary of Kristallnacht – should be about the St. Louis, its passengers, the victims of Canada’s decision and perhaps the broader lesson of what was not done to aid the mortally endangered Jews of Europe. It should not be taken out of context through the universalizing of the story. That the passengers on the ship were Jews is absolutely critical to understanding the history of the St. Louis and our country’s history of institutionalized antisemitism.

At the same time, what is the point of these apologies, or any commemoration of a past wrong, if we do not learn and apply the lessons to the choices we make in our world today? There is a fine line to walk in respecting the individuality of the St. Louis, on the one hand, and ensuring that the apology and associated discussion results in positive changes in our approach to current and future issues we must confront.

Regrettably, Frum threw an additional wrench in the works with her use of the term “illegal economic migrants.” This is apparently a reference to the concern that some in her party and elsewhere have that the migrants who are entering Canada via the United States from Latin America are not legitimate refugees fleeing persecution or danger, but rather people simply seeking to advance the wealth and condition of their families. While it is fair to bring attention to the illegal crossings, it seems odd for a Conservative (or a conservative) to imply that there is something particularly disagreeable about a person seeking economic advancement, either through migration or other means.

That aside, the apology will almost certainly be welcomed by most Jewish Canadians. It will be an opportunity for Canadians to remember – and, for those who do not yet know, to learn – this history. Once we as a country have made what small penance we possibly can for this tragedy, there will be time to consider how contemporary events can be informed by what we learn from thinking about the St. Louis and its passengers. That is part of the purpose of this entire exercise.

Opening Pandora’s box

Maxime Bernier quit the Conservative party last week, at the precise moment that Conservatives from across the country were gathering in Halifax for their national convention, preparing for the federal election that is 13 months away.

Canadian political history would suggest that the former cabinet minister’s departure and his promise to form a new federal political party will be little more than a footnote in the history books when all is written.

The ostensible point of division between Bernier, who came a very close second to Andrew Scheer in last year’s Conservative leadership contest, is supply management. Supply management is an agricultural policy that limits supply in an attempt to stabilize prices so that Canadian farmers can make a decent living. It’s the reason we pay what we do for cheese, milk and poultry and it is prefaced on the understanding that the few extra dollars we pay weekly keeps the agricultural sector viable.

Bernier, who lambasted his former party over the issue, is correct. Support for such meddling in the economy is antithetical to conservative economic values. But it is an oddly Canadian consensus by which parties across the spectrum essentially accede to the status quo for political, if not policy, reasons. Opponents of Bernier in last year’s leadership race expressed fears that his opposition to supply management would undermine the Conservatives precisely where they are most popular: in rural Canada.

If less interventionist economic policies become the basis for Bernier’s new political party, it is hard to imagine how it will catch fire among Canadian voters. From a political standpoint, such a platform seems like a loser from the gate.

But there is a potential wild card in this scenario. Though he skirted the subject during his news conference last week, Bernier’s recent social media statements play to xenophobic, anti-immigrant sentiments. This, far more than economics, has the potential to get the attention of Canadian voters.

The Liberal government under Prime Minister Justin Trudeau likes to be associated with openness and a welcoming diversity, which contrasts nicely with developments to the south. But a recent poll suggests Canadians may not be as settled on this approach as some of us would like to believe.

The poll asked whether Canadians believed that there are too few, too many or the right number of immigrants to Canada. Overall, 18% of Canadians said there are too few immigrants coming to Canada, while 38% said there were too many and another 38% said the numbers were about right. The poll’s breakdown by party label indicates just how divisive this discussion could become. Only 12% of self-declared Liberals said that Canada has too many immigrants, while 73% of Conservatives hold that position.

Canadians, to an extent, have avoided opening a Pandora’s box in the form of a national discussion about immigration, perhaps happy in our complacency and self-image as a welcoming place. If Bernier’s new party – or, indeed, if the Conservatives – see an opening, we may be about to lift the lid somewhat on this issue.

If Bernier decides that he has nothing to lose and something to gain from upsetting accepted wisdom, it won’t necessarily prove a winning formula for his new party. However, if, by raising these topics, he forces other parties to articulate more specifically the generalized approach to multiculturalism and diversity that we take for granted, we may be headed for a reckoning on immigration, diversity and openness.

The election of Doug Ford as premier of Ontario suggests that populist messages are not anathema to Canadian voters. The Quebec provincial election, now underway, may very well provide a test case for some of these ideas that challenge our cherished notions of diversity.

When voter turnout hovers around the 50% mark, mobilizing one’s political base can be as crucial as convincing the undecided. If suspicion of outsiders appears likely to excite an identifiable core of the electorate, ambitious politicians will certainly consider how they might benefit by exploiting it.

Confronted by a heckler in Quebec last week, the prime minister shut her down by dismissing her as racist. It turns out, she may well be. But she also may not be the voice in the wilderness that some, including the prime minister, would like to believe. These people, too, will demand to be represented in Parliament and in the national discussion.

The rest of us, then, will need to have more than happy axioms and comforting self-satisfaction if we are to successfully defend diversity, inclusiveness and the social and economic value of new Canadians.

קנדה: “זה הבית שלי”

פעם שנייה: סוכן כפול עיראקי-ישראלי לשעבר נלחם למנוע שוב את גירושו לתוניסיה. (צילום: Amy Keus)

סוכן כפול לשעבר של שירותי הביטחון של עיראק בתקופת הרודן סאדם חוסיין, וכן של “המוסד” הישראלי, חוסיין עלי סומדייה, מנסה למנוע את גירושו לתוניסיה בפעם השניה. סומדייה (53) יליד עיראק שמחזיק גם באזרחות תוניסאית (ששם נולד אביו), הגיש ערעור לבית המשפט הפדרלי של קנדה. זאת, לאחר ששרותי ההגירה המקומיים הפקיעו את תושבות הקבע הקנדית שלו. כשהכוונה היא בעצם לגרשו בשלב השני שוב לתוניסיה.

סומדייה עבד עם מנגנון הביטחון הסודי העיראקי לשעבר – המחובראת, במהלך שנות השמונים, עת למד באנגליה. הקשר עם המחובראת נוצר בעקבות היכרותו של סומדייה עם בניו של הדיקטטור העיראקי: עודאי וקוסאי חוסיין. הוא מסר מידע נרחב למחובראת שהביא בין היתר לחשיפת כשלושים וחמישה איש ובני משפחותיהם. לדברי סומדייה הוא הוטרד מהעובדה שהוא עובד בעצם “למען המפלצת סאדם ומכונת ההרג שלו”, ולכן החליט לחצות את הקווים ולהתחיל לעבוד עם “המוסד” הישראלי. סומדייה טען אז כי במסגרת עבודתו עבור “המוסד”, הוא אסף מודיעין על השגרירות של עיראק בבריסל, וכן ריגל אחרי חברי הארגון לשחרור פלסטין. בגלל שחשש לשלום משפחתו שוב חצה את הקווים וחזר לעבוד עם המוחבראת, עד שב-1990 עזר אומץ וברח לקנדה וביקש מקלט מדיני כאן.

שלטונות ההגירה הקנדיים לא רצו שסומדייה ישאר בקנדה בטענה שיש סבירות גבוהה שבעבודתו כסוכן, חשף לא מעט אנשים למעשי עינויים ואפילו הוצאה להורג. בעצם מדובר בפשעים שהוא ביצע נגד האנושות. לפיכך לאחר שנים של הליך משפט ארוך שכלל ערעורים אין ספור של סומדייה שכולם נדחו, הוא גורש לבסוף לתוניסיה ב-2005.

סומדייה טען שברגע נחיתתו בתוניסיה הוא נעצר על ידי רשויות החוק המקומיים. הוא הובא לחקירות קשות שכללו מעשי אלימות ועינויים. לאחר כשנה הצליח סומדייה לברוח מתוניסיה לאג’יריה, עבר דרך אמסטרדם והציג לרשויות בהולנד מסמכים מזוייפים של בקשת מקלט מדיני בקנדה. לאור זאת ההולנדים העניקו לו דרכון חרום וכך טס בחזרה לקנדה בקייץ 2006. מאז שוב עניינו נדון בבית המשפט בזמן שרשויות ההגירה מסרבות להעניק לו תושבות קבע, לאחר שעשה שימוש במסמכים מזוייפים. לאחר שנה (ב-2007) רשויות ההגירה הסכימו עם טענתו של סומיידה שאם הוא יגורש שוב לתוניסיה, צפויה סכנה לחייו. עם זאת ב-2016 החליטו ברשויות ההגירה לבדוק שוב את התיק שלו, לאחר שהושמעו טענות שהמידע שמסר על כך שכביכול עונה בתוניסיה אינו אמין (ובו בזמן שתוניסה לא משמשת עוד הבסיס של הארגון לשחרור פלסטין). סומדייה לא וויתר והגיש שוב ערעור על עמדת הממשלה האומרת, כי לא נשקפת סכנה עם יגורש לתוניסיה. הוא טען לעומת זאת כי כאחד ששיתף פעולה עם ישראל נשקפת לו סכנת חיים ממשית, אם יחזור למדינה ערבית כלשהי. לעיתון הטורונטו סאן אמר סומדייה: “המילה “המוסד” היא המילה הכי מפחידה והשנואה ביותר בעולם. כל אחד יודע שמי שקשור למדינה היהודית, יעשה לו לינץ’ על ידי ההמון ברחובות של כל עיר ערבית אליה יגיע”.

בינתיים בעת שהותו בקנדה במשך כשלושה עשורים הספיק סומדייה להתחתן בפעם השלישית, ויש לו כבר שלושה ילדים. המשפחה גרה כיום בהמילטון (במחוז אונטריו) והוא אף מחזיק בחברת בנייה. בראיון לעיתון הנשיונל פוסט אמר סומדייה: “אלו היו עשרים ושמונה שנים. יש לי את החיים שלי, יש לי את המשפחה שלי, יש לי את העסק שלי. מיקמתי את עצמי כאן בקנדה. זה הבית שלי”.

Consul general speaks with JI

Consul General Galit Baram was in Vancouver last month. (photo from Consulate of Israel)

Galit Baram, consul general of Israel to Toronto and Western Canada, was in Vancouver last month.

“The visit was very good,” she told the Independent in a phone interview. “It included some political meetings and an academic meeting and I addressed the Jewish community and I attended the Negev Dinner of the JNF…. I had the opportunity to see the city, which is beautiful, and the weather was nice.”

Baram will be returning to Vancouver in November, when the late Dirk Pieter and Klaasje Kalkman will be honoured as Righteous Among the Nations for the assistance they provided to Jews during the Holocaust. The ceremony will be held in conjunction with Yad Vashem Canada and the Jewish Federation of Greater Vancouver.

Baram’s June meetings explored the opportunities of expanding cooperation between Israel and British Columbia in innovation and entrepreneurship.

“I believe that there is great potential in economic cooperation between Israel and British Columbia,” she said.

The provincial government, she said, “is making its initial steps now…. There is interest, there is curiosity, there is awareness of what Israel has to offer in innovation, in the medical field. When it comes to pharma, when it comes to cybersecurity, Israel is a leading country in the international arena in many of these fields.

“We had very good relations with the previous government and we hosted a mission … in November of 2016, a mission that was led by then-minister of finance [Michael] de Jong; there were representatives of different business sectors in British Columbia…. [It] is our intention to work very closely with the current government as well.”

The change in the federal government in 2015 also hasn’t affected Canada-Israel cooperation. On May 28, in Montreal, François-Phillippe Champagne, minister of international trade, and Eli Cohen, Israel’s minister of the economy and industry, announced the signing of the modernized Canada-Israel Free Trade Agreement.

Cohen spent two days in Canada, said Baram, adding, “I hope that Minister Champagne will soon reciprocate and visit Israel as well.

“I believe this is very important to have visits on such a high level … because I believe that governments can contribute greatly to bringing countries together. But we have to remember that, at a certain point, governments have to take a step back and leave it up to the business sector and the private sector to build bridges and to bring the countries together, but, as governments on both sides, Israel and Canada, we do as much as we can in order to strengthen and broaden our bilateral relations.”

Baram also sees the possibility of building a groundwork for peace in Israel through business and trade.

“I believe that economic mobility plays an integral role in bringing communities together,” she said, “and we are watching with pride the growing high-tech sector in the Israeli-Arab community, especially in the Greater Haifa area, in cities such as Nazareth…. We would like to see more Israeli-Arab students concentrating on science, concentrating on business, in business management and innovation and entrepreneurship.

“When it comes to building social bridges between Israelis and Palestinians, not necessarily Jews and Arabs, there are many activities that concentrate on that … and they are conducted by civil societies in Israel and it is heartwarming to see that. I would like to mention the activity of an organization such as Save a Child’s Heart … [which] brings children to Israel [for cardiac care] from Arab countries, from the Middle East, from Muslim countries in general, and they do wonderful, wonderful things in building bridges…. Another example I can give you is the upcoming visit of Dr. Yossi Leshem, one of Israel’s greatest experts on bird migration – he is going to be in Vancouver towards the end of August and he will be accompanied by his friends from [elsewhere in] the Middle East, and they are going to present beautiful regional projects in a conference that will be held in Vancouver…. Two other organizations that I would like to mention … are Ultimate Peace, that organizes Frisbee tournaments for youth … and another project, by Danny Hakim – Budo for Peace – teaches martial arts to Israeli Jews and Arabs, Palestinians, Jordanians and others, and they have instructors coming to Israel from Japan and from other countries…. I believe that such organizations can do so much good for Israeli society in general, for the Palestinians and for neighbouring countries in the Middle East.”

Of course, there are significant obstacles to peace, not the least of which are the ongoing altercations at the Gaza border.

“When it comes to the situation on the Gaza border, we are facing some very serious challenges,” admitted Baram. “It is an uphill battle. We see that there is sometimes a deterioration, sometimes the situation stabilizes a little bit and then there is another deterioration, the situation changes constantly.

“There are many, many challenges on a daily basis that are facing not only IDF [Israel Defence Forces] soldiers and the Palestinian civilian populations, but also the civilian population on the Israeli side of the border. Sometimes there is a tendency to forget about them but there are families, there are entire communities, that raise their children on the Israeli side of the border and because of this intifada of burning kites and balloons, they have to deal with arson cases on a daily basis, with a loss of crops and forest in the south of Israel, and it’s heartbreaking to see that because so much work has been put into making the desert bloom, especially in those regions.”

She added, “The one very disappointing thing for me to see as a former director of the department for Palestinian affairs was the fact that the Kerem Shalom border crossing that was built in the first place to enable trucks to enter Gaza was burned down by Hamas activists and by other terrorists and it’s a shame to see that because so much money was invested in that, so much effort was done in order to make trade between Israel and the Palestinian Authority, and especially Gaza, easier and simpler for us but especially for the civilian population in Gaza. And it’s difficult to see a civilian population that is being held captive by a terror organization…. Of course, there is awareness of the situation in Israel and understanding that the main enemy that has to be dealt with is definitely Hamas and not the people of Gaza.”

As for the Canadian government’s initial statements after the violent March of Return protests – in which Canada admonished Israel, saying its “use of excessive force and live ammunition is inexcusable,” and called “for an immediate independent investigation to thoroughly examine the facts on the ground” – Baram said, “I would like to mention that, after Hamas started attacking Israel, [with] renewed rocket attacks to the south of Israel, there were statements that were released by Prime Minister [Justin] Trudeau and by Minister of Foreign Affairs [Chrystia] Freeland condemning Hamas for this activity and I believe we should concentrate on these statements.”

And Canada’s reluctance to move its embassy to Jerusalem?

“When it comes to Jerusalem,” said Baram, “we believe that all countries should move their embassies to the capital of Israel and the capital of Israel is Jerusalem. Every sovereign country has the right of defining and choosing its own capital and we believe that we don’t have to prove over and over again the story connecting the people of Israel and the land of Israel, between the people of Israel and its eternal capital, Jerusalem.”

With respect to the almost 40,000 Eritrean and Sudanese asylum seekers in Israel, Baram said, “We have to remember that the first Western country that these people from Africa, from Eritrea, from Sudan, asylum seekers, work migrants – define them as you wish – the first Western country they encounter is Israel. And, several years ago, many of them came to Israel…. This is never an easy issue to deal with because the personal stories are very emotional and very difficult, and these people, many of them have been through terrible ordeals, until they reached Israel.

“The issue of migration in general … is an issue that is dealt with in Europe and in other parts of the world,” she said. “In the Middle East, for example, the issue of Syrian refugees is a very big issue that many countries deal with and, now, Syrian refugees, for example, are coming knocking on the doors of European countries, as well, but this is a problem that many Middle Eastern countries have dealt with for quite awhile, a long time now.

“With the African refugees or asylum seekers or work migrants, definitely a solution must be found in order to protect them, protect their rights. On the other hand, we have to keep the sovereignty of the state of Israel and we cannot allow floods of refugees entering Israel because we have to think about our population and … providing an answer that would satisfy all parties involved. This is not easy,” she said.

And neither is Israel’s relationship with Diaspora Jews always easy.

“When you look at Israeli society, you see that the public debate in Israel is very heated and emotional,” said Baram. “This is how we do things in Israel. People are very opinionated … they don’t hide their views and opinions, and I think this is wonderful. This is the strength of Israeli democracy.”

She recalled a statement made by Israeli President Reuven Rivlin about a year ago. “He talked about the four tribes of Israeli society, and he referred to secular Jews, to Orthodox Zionists Jews, to the ultra-Orthodox community in Israel and to Israeli Arabs…. And he called for these four tribes to join hands to discuss the future of Israeli society for the benefit of the country. Later on, he added the fifth tribe … and I believe this is very important to mention that the fifth tribe is Diaspora Jews because Israel is the homeland of the Jewish people…. I am actually very encouraged when I visit Jewish communities throughout Canada and people ask me sometimes challenging questions … about the nature of Israel and about the nature of Israeli society, and what should be done and what is done correctly, or what should be corrected in Israel. I encourage that and I welcome it, because it shows love and devotion and interest in Israel.

“And I encourage people to come visit Israel and express their opinions and to keep us Israeli diplomats on our toes … and I thank Jewish communities for participating in this ongoing discussion. I think this is vital not only for Israel by the way – this ongoing discussion is vital for Diaspora Jews as well.”

To participate in and to follow some of that discussion, follow the consulate on Facebook and Twitter.

Rabbis call on Trudeau

Five local rabbis – Rabbi Lindsey bat Joseph, Rabbi Shmuel Birnham, Rabbi Laura Duhan Kaplan, Rabbi David Mivasair and Rabbi Dan Moskovitz – are among the 33 signatories to a public statement issued July 11 calling upon the Trudeau government to suspend Canada’s Safe Third Country Agreement with the United States. The 33 rabbis from across the country represent a diversity of Canadian Jewry.

The statement calls for the agreement to be suspended “until such time that Canadians can be confident that the United States is in fact a country to which refugee claimants can be returned safely.

“Our own Jewish people’s history instructs us of the necessity to find safe refuge in times of turmoil and lethal threat.

“Our people’s spiritual legacy teaches us that we must not stand idly by the blood of our sisters and brothers, regardless of where they are from.

“The Trump administration’s decision to separate children from their families seeking refuge along the U.S.-Mexican border and its neglect of a plan to reunite them seems to us to amply demonstrate that the U.S. is not a safe country to which refugees should be returned.”

The statement notes that the “agreement requires the Canadian government to review continually the human rights record of the U.S. There were calls to end the agreement in January 2017, when the Trump administration implemented its travel and immigration ban. At this time, it is clear beyond any reasonable doubt that Canada must review and re-evaluate the U.S. qualification as a safe third country.

“Nearly 2,000 children entering the U.S. for the purposes of claiming asylum between April and May have been separated from their families and are being held at detention centres. No one knows the effects of this trauma on these youth, but the human rights abuses are grotesque. According to ACLU, HRW, Amnesty International and media reports, minors are being held in metal cages, given foil blankets and, in many cases, without any visual stimuli in the format of books or toys. In some cases, parents are told their children will be taken for a bath but are not returned. Teenagers in cages are required to care for the younger children, including diaper changes. At one detention centre, staff are not allowed to console, lift or even touch the children, no matter how much agony or fear the child may express. Some children being held are still breastfeeding.”

The Canadian rabbis, “cognizant of our people’s own history as desperate refugees and our tradition of seeking justice … urge the Trudeau government to acknowledge that the United States is not a safe third country and to suspend the Safe Third Country Agreement until the U.S. meets its requirements.”

יש לעצור את טראמפ

עכשיו זה כבר ברור לרבים: נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, גורם נזק ממשי לכלכלת העולם. טראמפ שמתהלך ומתנהג כבריון שכונתי מאיים על כולם, מביא לפרוד רציני בין ארה”ב לאירופה וקנדה ושאר הידידות המסורתיות שלה, דבר שרק מעלה חיוכים אצל הרוסים והסינים. טראמפ שהוא בסך הכל סוחר ממולח וכוחני עד להחריד עם מונטין רע מאוד (כאשר מי שעשה עימו עסקים בעבר לא יעיז בכלל להתקרב אליו עוד), חושב שזו הדרך לנהל יחסים דיפלומטים עם המדינות החשובות בעולם. אך הוא לא מבין בתחום זה כמו בתחומים רבים אחרים (מלבד בלעשות כסף), הוא לא מכיר את ההיסטוריה ולא מכבד את מי שיש לו דעה אחרת, ובדרך כלל מדובר בליבראלים ובאנשים משכילים ממנו, שמחפשים לשתף פעולה אחד עם השני – בניגוד הגמור אליו.

בכל פעם שאחד ממנהיגי המדינות החשובות בעולם נאלץ להיפגש עם טראמפ, רואים בברור שהוא לא רווה נחת והיה מעדיף להיות רחוק מהנשיא האמריקני עד כמה שאפשר. בין היתר מדובר בראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, שהבין מהר מאוד שגם הוא לא חסין וטראמפ יתקיף גם אותו. לא נראה שטראמפ יודע לנהוג אחרת. עד עידן טראמפ ארה”ב וקנדה נחשבו לידידות קרובות ביותר ובעלות ברית בלתי ניתנת לערעור. השכנות ביניהן הפכה אותן לא פעם כמעט למדינה אחת. אך טראמפ הרס את הקשר המיוחד הזה של שתי המדינות, כמו שהוא הורס כל דבר אחר בו הוא נוגע.

לפי עיתון הפייננשל טיימס הבריטי מלחמת הסחר בה פתח טראמפ בתרחיש הגרוע שלה, יכולה להתנפח אף לטריליון דולר. היקף המכסים שארה”ב הטילה ובתגובה קנדה, מקסיקו, האיחוד האירופי וסין הטילו מכסים מצדן, יכול להשתוות בהיקף כולל לכרבע המסחר של ארה”ב עם העולם, או לחילופין ישתווה לשישה אחוזים מהיקף המסחר העולמי בסחורות (במונחים של אשתקד).

להלן שלוש הסיבות העיקריות לכך שמלחמת הסחר יכולה להגיע להיקף של כטריליון דולר:

1. ארה”ב הטילה מכסים על סחורות סיניות בהם דודי שמש ומחרטות לרובטים תעשייתים ורכבים חשמלים. בתגובה סין הטילה מכסים על סחורות אמריקניות בהם פולי סויה, מאכלי ים ונפט גולמי. טראמפ הרגזן הודיע כי יטיל מכסים על מוצרים סינים נוספים וסין מצידה איימה שוב בתגובה הולמת. לכן ניתן להעריך כי בתוך מספר חודשים רוב או כל הסחר בין ארה”ב לסין שמגיע לכ-640 מיליארד דולר – ימוסה. סין תגיב מצידה בצעדים לכיסוי הפער.

2. טראמפ מאיים בהטלת מכסים בגובה של כ-20 אחוז על כלי רכב וחלקים לכלי הרכב, בטענה המגוחחת שזה פוגע בביטחון הלאומי של ארה”ב. אשתקד ארה”ב ייבאה כלי רכב בשווי כ-192 מיליארד דולר וחלקים לכלי הרכב בשווי כ-143 מיליארד דולר. האיחוד האירופאי, יפאן וקנדה מאיימות בהטלת מיסים משלהן באותו היקף. כך שימוסו סחורות עולמיות בשווי כ-650 מיליארד דולר.

3. טראמפ ממשיך לאיים על שתי השכנות של ארה”ב קנדה מצפון ומקסיקו מדרום, כי יבטל את הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה נפט”א. דרישותיו בהן הסכם חדש כל חמש שנים נדחו על ידי קנדה ומקסיקו. ארה”ב הטילה בשלב זה מיסים על פלדה ואלומיניום מקנדה ומקסיקו, ועתה היא מאיימת במיסים על כלי הרכב וחלקים לכלי הרכב המיוצרים אצלן. אשתקד ארה”ב ייבאה כלי רכב וחלקים לכלי הרכב מקנדה ומקסיקו בשווי של כ-158 מיליארד דולר (במסגרת הסכם נפט”א).

פורום הישראלים בקנדה

פורום אתר תפוז (בבעלות חברת אורנג’ הולדינגס) עבור הישראלים בקנדה ממשיך להיות עמוס בשאלות רבות, ובמידע רב הנדרש עבורם. כיום 15,309 איש עוקבים אחר נעשה בפורום. תפוז מפעילה בנפרד פורום עוברים לקנדה שעוסק בענייני הגירה. כיום 11,369 איש עוקבים אחר הנעשה בפורום הזה.

לפי תפוז הפורום עבור ישראלים בקנדה הוא “הבית לישראלים הגרים במדינה השנייה בגודלה בעולם, למי שמעוניין לדעת על החיים כאן, ולאלו שבדרך. זה המקום ליצירת קשרים ומתן מידע לישראלים הרבים החיים ברחבי קנדה. מסעדות, עבודה, מגורים ובילויים – הבמה פתוחה לכל נושא שמעניין אתכם ויהפוך את הפורום והחיים פה ליותר מעניינים. לאלו מכם שנמצאים בדרך, בחבלי ההגירה לקנדה, אנחנו מבקשים תשעיינו במאגרי הקישורים, המאמרים ובדף השאלות הנפוצות ותבדקו שם את המידע, כיוון שאם שאלתכם כבר נענתה שם, תקלו על הפורום מחזרה על עצמו. הפורום הזה ששואף לתמוך בקהילה גדולה של חברים, מבוסס על סובלנות ועזרה הדדית, וכמה דברים אינם מקובלים בו: אין כאן מקום לניגוח בנושא השהייה בחו”ל, לא יתקבלו כאן הטפות מוסר. הודעות מעין אלה, ובמיוחד אם יכתבו בשפה בוטה – ימחקו בשלב ראשון ויחסמו בשלב השני. התקפות אישיות על גולשים או חשיפה של פרטים אישיים על גולשים ע”י גולשים אחרים, לא יתקבלו כאן. הודעות כאלה ימחקו וכותביה יחסמו. הפורום פתוח לכל הגולשים המעוניינים להשתתף בו ולכולם ניתנת זכות ביטוי שווה. הודעות המשתיקות גולשים אחרים מכל סיבה אף הן אינן רצויות כאן. יש להקפיד על התייחסות בכבוד לכל משתתף/ת בפורום, ללא התבטאויות פוגעות במזיד, קללות וכדומה. נא לשמור על שפה נקייה ונעימה בפורום. כמו בכל קהילה, גם כאן יש מקום לידיונים וחילוקי דעות. אנא שמרו על דיון ענייני ובוגר. השתדלו לנסח את דעותכם בצורה סובלנית, תרבותית, חיובית ובונה, גם כשאתם נסערים”.

בין השאלות שהועלו לדיון בפורום לאחרונה: היבטים פסיכולוגים בגידול ילד מחונן, הגירה לקנדה, מעבר לארה”ב, מחפשים ספרים ישראלים בוונקובר, כיצד ניתן לצפות בערוצים ישראלים בחו”ל, רואי חשבון בטורונטו, ספרי ילדים ונוער מחפשים בית חם, מה דעתכם על הילודה בקנדה, הבדיקות הבטחוניות לקבלת כרטיס פי.אר, שבוע בטורונטו עם הרכב – היכן מומלץ לשהות, הוצאת רישיון נהיגה, האם יש מגבלות גיל להגירה, המלצות על סוכן נדל”ן במונטריאול, ישראלים בקולונה, המנטליות בקנדה, בית ספר יהודי בטורונטו, לימודי פסיכולוגיה בקנדה, האם יש סיכוי ששער הדולר הקנדי ירד, דמי ניהול בבניינים, מס על הכנסה, אתר לחיפוש דירות להשכרה, יציאה מישראל עם דרכון זר, מערכת הבריאות הציבורית בקנדה, מיסוי כפול וביטוח לאומי, מכירת בית בישראל, אפשרות לרילוקיישן ועוד.

אתר תפוז מפעיל גם פורום להשקעות נדל”ן בקנדה. מדובר בפורום חדש יחסית שנפתח ביולי אשתקד, ומספר העוקבים שלו עומד על 1,241 איש. בין השאלות שהועלו לדיון בפורום זה: חוזה שכירות אחיד בטורונטו, משקיעים זרים בנדל”ן בטורונטו, קניית בית והשכרה לדיירים, הזדמנויות להשקעה, עתיד בקנדה, השקעות בקנדה לא מובילות לאזרחות קנדית, מה העדיפות של קנדה על ארה”ב, השקעה של אזרח קנדי, מה התשואה שאפשר להשיג על נדל”ן בקנדה, האם יש הגירה חיובית כל כך שמצדיקה השקעה בנדל”ן, האם המיסוי של 15% על השקעות בנדל”ן לזרים לא מוחק את היתרון, קרן פנסיה קנדית תסכים להתחייב לאזרח ישראלי לפנסיה, מה דין הבנקאות בקנדה בייחס לתיירים, כיצד מובטחת ההשקעה על שם המשקיע ובאיזה אופן כדאי להשקיע בקנדה.

Neighbourly relations

The lineups at local border crossings to the United States over the Canada Day long weekend suggest rhetoric about Canadians avoiding visits to our neighbour have been largely overblown. We may be repulsed by the Trump administration’s treatment of would-be refugees, especially children, but cheap gas, cheese and milk – as well as the plethora of delights at Trader Joe’s – mean many of us just can’t stay away.

Ironically, it is partly because our dairy products are so expensive – because of our supply management system – that the U.S. president is raging at Canada in the first place and why we amped up our tariffs July 1 in a trade war Trump launched.

At the same time, most of us know that our immediate neighbours are much like ourselves. The places we are most likely to drive to – Bellingham, Seattle and smaller centres dotting the American Pacific coast – are inhabited by some of the most liberal voters in that country. These are not places where Trump bumper stickers or MAGA caps are widely prevalent.

Likewise, if we jump on a plane, the destinations we choose tend to be similar in attitudes: the beaches, amusement parks or golf resorts of Southern California, the wine country of Northern California, oases in Arizona that are likely to have as many Albertans as native-born Arizonans. Punishing businesses in these locations because their president has xenophobic views doesn’t seem particularly sensible.

On the other hand, we might have more reticence about stepping out of these familiar spots. We might rethink road-tripping across the country; that generations-tested means of memorable family bonding, backseat battles and boredom. Almost anyone who has traveled through rural America returns with stories of salt-of-the-earth kindness and folksy friendliness. Yet, knowing that some counties in the most picturesque parts of the United States voted for Trump – and still support him by huge margins – one might be forgiven for looking askance at the family in the next booth at the roadside diner. What is behind the smiles and extroverted affability that can turn so mean in the ballot box and when responding to public opinion polls about immigrants and minorities?

Leaving aside whether we would feel personally comfortable in some locations, there is the larger issue of whether Canadians should boycott American products. On social media this week, you can find suggested product choices that make it easier to buy Canadian instead. It’s a matter of individual choice whether this is a productive use of energy, but, if it makes people feel better and helps the Canadian economy in a time of challenge, it seems like a fine enough gesture.

It is notable, though, to compare the nascent cross-border boycott to the BDS movement against Israel. Admittedly, the U.S.-Canada clash is mere weeks old, while the Israeli-Arab conflict has been in high gear for seven decades, giving sides more time to organize. But, while a significant number of Canadians seem to think that a boycott of Israeli products, ideas and people is a legitimate tactic, it is doubtful that a similarly organized movement will coalesce around the idea of boycotting Americans.

Some BDS supporters have maintained that their boycott targets Israeli “policies,” although the founder of the movement, Omar Barghouti, has no qualms about his position that Israel should cease to exist as a Jewish state. In any event, how bad would American “policies” need to become before BDS advocates devoted their substantial energies to boycotting U.S. products? Certainly we are unlikely to see a Canadian consensus that suggests a total economic, cultural, academic and social boycott of America, as the BDS movement promotes with Israel. It would be impossible, of course, given the interconnectedness of our countries, but the question remains: Why do some take the hard line with Israel but not with other countries?

Indeed, consider the approach held by most people, even those who are likely to support BDS: with North Korea, Iran and anyone else with whom we have not insubstantial differences, the consensus approach is engage, mediate, negotiate. It’s the approach we are pursuing with the United States on one hand, while retaliating with tariffs on the other. Yet, when it comes to Israel, in economic matters, academic interactions, sporting competitions and every level of human interface, a sizeable group demands that we make Israel an international pariah, isolate it in every way, exclude it from the global community. What can that possibly be about?

הערים היקרות בעולם

הונג קונג (סין) היא העיר היקרה ביותר בעולם. (צילום: Estial)

מי אמר שקנדה יקרה: רק 5 ערים קנדיות ברשימת 209 הערים היקרות בעולם

חברת הייעוץ מרסר מפרסמת את הדוח השנתי ליוקר המחייה בעולם. המדד של מרסר המתפרסם זו השנה ה-24 ברציפות כולל 209 ערים, והוא מתבסס על בדיקת עלויות של למעלה מ-200 מוצרים שונים (כולל הוצאות לדיור, הוצאות על מזון, הוצאות על תחבורה, הוצאות על מוצרי צריכה לבית, הוצאות על ביגוד והוצאות על בידור).

קנדה שיש טוענים שהיא מדינה יקרה מיוצגת רק על ידי 5 ערים ברשימת 209 הערים היקרות בעולם. טורונטו במקום ה-109, ונקובר גם כן במקום ה-109, מונטריאול במקום ה-147, קלגרי במקום ה-154 ואוטווה במקום ה-160.

הונג קונג (סין) היא העיר היקרה ביותר בעולם. אחריה בעשירייה הראשונה: טוקיו (יפן), ציריך (שוויצריה), סינגפור (סינגפור), סאול (דרום קוריאה), לואנדה (אנגולה), שנחאי (סין), נג’מנה (צ’אד), בייג’ין (סין) וברן (שוויצריה).

העשירייה השנייה: ג’נבה (שוויצריה), שנז’ן (סין), ניו יורק (ארה”ב), קופנהגן (דנמרק), גונגג’ואו (סין), תל אביב (ישראל), מוסקבה (רוסיה), ליברוויל (גבון), ברזוויל (הרפובליקה של קונגו) ולונדון (בריטניה).

דיון בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת להוקרת תרומת יהודי קנדה

ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת קיימה דיון מיוחד להוקרת יהודי קנדה, ביום שלישי שעבר (ה-26 בחודש).

בקנדה חיים כיום למעלה מ-400 אלף יהודים ומדובר בקהילה השלישית או הרביעית בגודלה בעולם, מחוץ לישראל. מרבית היהודים בקנדה חיים בריכוזי הערים הגדולות: טורונטו ומנטריאול.

שגרירת קנדה בישראל, דבורה ליונס, שהשתתפה בדיון המיוחד של ועדת העלייה והקליטה, אמרה בין היתר כי היהודים החלו להגיע לקנדה כבר בשנת 1760. הפרלמנט הקנדי החליט כי חודש מאי יהיה חודש מורשת יהודי קנדה, מדי שנה. ליונס הדגישה כי קנדה תמשיך להילחם עד חורמה באנטישמיות ובתנועת החרם נגד ישראל והיהודים. ובמקביל קנדה תמשיך להנציח את זכר השואה תוך אמירת השבועה “לעולם לא עוד”. היהודים בקנדה ימשיכו להיות בטוחים ומוגנים כמו שאר האזרחים בקנדה.

ליונס עושה רבות לקירוב היחסים בין ישראלים לפלסטינים. במרץ אשתקד היא אירחה במעונה הרשמי כמאה נשים מתנועת “נשים עושות שלום”, המבקשת לקדם את הפיתרון הסכסוך בין שני העמים. האירוע לרגל יום האישה הבינלאומי, כלל את השתתפותן של 11 שגרירות שמהכנות בישראל (בהן מסלובניה, פינלנד ואירלנד). וכן שלוש סגניות שגרירים. ליונס אמרה באירוע: “התכנסו הערב, נשים מכל העולם, כדי לתת הכרה לתפקיד הקריטי שנשים ישראליות ופלסטיניות ממלאות בחברה כאן על כל רבדיה. אין מטרה נעלה יותר מאשר שלום במדינה. במיוחד היום כשאנו נושאות את מבטינו מסביב, אנו רואות מספר עולה וגובר של קונפליקטים, אשר גובים מחיר אנושי במיוחד מנשים וילדים. לכן מצאנו לנכון שהיום – יום האישה הבינלאומי, נישא על נס את התפקיד החשוב שממלאות חברות בארגון נשים, שעושות שלום ובקידום השלום. הטרמינולוגיה בה משתמשות הנשים הייתה ביטחון כולל על רבדיו השונים. ביטחון הוא לא רק צבא, אלה הוא גם ביטחון כללי, חברתי ואישי. אך מעבר להרחבת המושג, מדובר בשיתוף נשים בהליכים המובילים להסכמי שלום. כאשר נשים מעורבות במשא ומתן ההסכמים שנחתמים מכילים יותר ומחזיקים מעמד לטווח ארוך יותר. למרות זאת, כיום רק 9% מהנושאים ונותנים הינן נשים. ורק 4% מהחתומים על הסכמים הן נשים. משמעות הדבר היא בפועל כאשר מדובר בהחלטות קריטיות על ביטחון, ממשל, חוקים ותקציבים, כחצי מהאוכלוסיה נשארת מחוץ למעמד החשוב של קבלת החלטות. אנו תומכות במעורבות גוברת של נשים בחברה, דבר היביא לשיפור מצבה”.

The pot talk we need

Last week, Prime Minister Justin Trudeau announced that marijuana would become legal in Canada on Oct. 17. He had intended that it should be legal this Sunday – Canada Day. But the Senate, rousing itself from obsolescence just long enough to throw a wrench in the plans, delayed passage of the pot legalization bill until this month, making implementation by Canada Day impossible.

This may not seem like a particularly relevant topic for a Jewish newspaper editorial, but substance use is just as relevant in our community as it is in any. A few years ago, a panel discussion took place at Schara Tzedeck Synagogue on the topic. Prof. Raphael Mechoulam, a chemist and expert on marijuana’s medicinal uses visiting from the Hebrew University of Jerusalem, and Dr. Kathryn Selby, a University of British Columbia clinical professor in pediatric developmental neurosciences, took opposing sides.

Mechoulam said that cannabidiol (CBD), a component in marijuana, may have medical uses “in almost all diseases affecting humans.” However, little scientific research has been done.

Cannabinoid receptors are abundant in several regions of the brain, including those where movement control, learning and memory, stress, cognitive function and links between cerebral hemispheres occur. CBD can also impact appetite, blood pressure, cerebral blood flow, the immune system and inflammation. It can, in some cases, reduce or eliminate seizures and cancerous tumours.

But Selby raised an issue that has gone almost entirely ignored throughout Canada’s national discussion about marijuana legalization.

Marijuana can have deeply deleterious effects on the brains of adolescents and young adults, altering the brain’s structure and function in lifelong ways. The development of the human brain continues into the 20s, Selby said, and the prefrontal cortex, where judgment and executive functions occur, is the last to develop – thus the most likely to be affected by intensive marijuana use.

Longer-term impacts of marijuana use by adolescents have been shown to correlate with schizophrenia later in life and a 50% to 200% increase in psychoses among heavy users. Daily marijuana use during high school has been correlated with a 600% increase in depression and anxiety in later life.

Selby recommended that marijuana use, if undertaken at all, should be “as late and as little as possible.”

During the national discussion around this issue, much concern was expressed about the ability of law enforcement officials to identify and measure marijuana impairment among drivers. Almost no discussion was devoted to the effects of marijuana on developing brains.

Part of the reason for delaying legalization until October was to allow provincial and municipal governments to prepare for the related distribution, legal and other public policy issues legalization raises. While criminal law is a federal issue – marijuana legalization is on Ottawa’s plate – it is the provinces that determine where, how and to what consumers the “product” may be marketed. In Alberta and Quebec, the age will be 18; in the other provinces, 19. (Most provinces have made the decision to create equal ages of majority for alcohol and marijuana purchase.)

Alcohol has its own harmful impacts on the bodies of young (and older) people, but marijuana may have particular harms on the development of adolescent and young adult brains.

Once the brain is fully developed, by the mid-20s, the dangers of permanent damage by marijuana use are significantly reduced. This scientific evidence – not the fairly random legal decision to permit consumption at age 18 or 19 – should perhaps have received more attention than it has. Given that it did not, it now falls to parents, grandparents, trusted adults and educators to share with young people the potential harm heavy marijuana use has for adolescents and young adults.

It is time Canada moved away from prohibition and towards a compassionate model that reduces and minimizes the harm that stems from fear and a lack of evidence-based policies. Fear-mongering is a waste of time – and marijuana’s positive impacts can’t be denied.

However, for those of us with young people in our lives, a good approach is to model the moderate use of all substances, to leave open lines of nonjudgmental communication (however hard that is) and to demonstrate for one another how to make wise and healthy choices. Sharing information in a rational way and asking young people to avoid heavy use or to delay if possible is the least we can do. It is our hope, too, that pot companies will temper their impulses to capitalize on every opportunity and avoid marketing edibles made to appeal to children and teens so that we’re not fighting an uphill battle. Healthy communities with resilient kids are a group effort.