Canada – Page 16

Harbingers of future?

In 2015, the federal New Democratic Party nixed Paul Manly’s hopes to run for Parliament, barring his candidacy because his anti-Israel politics were deemed too extreme. Manly joined the Green party and, this month, won a federal by-election in Nanaimo-Ladysmith. As only the second Green federally elected, Manly now makes up 50% of the federal Green party caucus.

By-elections are notoriously poor predictors of voter intentions in general elections. Manly’s win could go down as a footnote in history – or it could be a harbinger of tectonic change in Canadian politics. Little should be extrapolated from a single by-election outcome, but neither should we ignore the fact that the by-election win by Deborah Grey of the Reform Party, in 1989, represented the beginning of a new epoch in Canadian politics. The Reform party in the West and the Bloc Québecois in Québec gobbled up the Progressive Conservative party – and the New Democrats’ share of the vote.

Just days before the Nanaimo by-election, the Green party also made inroads in the Prince Edward Island provincial election, forming the official opposition. Just as a by-election is not a good measure of federal voters’ intentions, neither is a modest success in the micro-province of P.E.I. What both these outcomes do suggest is that a larger number of Canadians than ever before are considering casting a ballot for the Greens.

The outcome in Nanaimo-Ladysmith should send chills down the spines of Liberal and NDP organizers. Both parties saw their vote share collapse while the Greens leapfrogged and the Conservatives held their own.

Conventional wisdom says that the Green party should take more votes away from the NDP than from any other party. However, many 2015 Liberal voters are over their Trudeaumania and millions of Canadians are looking for a place to park their votes. The party would get a significant boost if Jody Wilson-Raybould and Jane Philpott, two women who embody the country’s disappointment in Prime Minister Justin Trudeau and his sunny ways, opt to run under the Green banner, as has been rumoured.

Jagmeet Singh, who managed to win his own by-election last year, can hardly find any silver lining in recent results. With the Liberals, who arguably ran to the left of the NDP last time, hemorrhaging support, the NDP should be sitting pretty. They are not.

Six months out from the general election, Conservative leader Andrew Scheer is the only party leader who should be pleased with the current landscape.

What this all means is not completely clear. Under Thomas Mulcair’s leadership, the NDP was dragged back to a more moderate middle after a period when it had seemed to go a bit off the rails, notably on the issue of Israel and Palestine. How the party addresses that and other contentious issues in the coming years will be determined significantly by the makeup of their caucus after the October elections. It was after their last terrible drubbing, in 1993, that the NDP fell under the sway of anti-Israel extremists. With just nine seats in parliament, and Svend Robinson as the most vocal and visible MP, the party became a hotbed of anti-Zionist activism. (Robinson is seeking a comeback in the riding of Burnaby North-Seymour.)

Under Mulcair’s leadership, a number of former New Democrats, like Manly, shifted over to the Green party. Elizabeth May, the party leader, and, until this month its only MP, doesn’t seem certain of where she stands on the issue. When her party’s convention passed a wildly unbalanced attack on Israel, she threatened to resign unless it was rescinded or watered down. Since then, she herself has made some contentious comments about Israel.

In the NDP and in the Green party, there are a small number of courageous Jewish and non-Jewish Zionists trying to lead their parties to a common-sense position on Middle East matters. Too often, these individuals are ridiculed in our own community when they should be commended for promoting a balanced, reasonable approach to the issue regardless of political persuasion.

Nevertheless, given the emerging landscape, if the Greens and New Democrats do not form some kind of electoral alliance – and if the Liberals do not pull themselves out of their largely self-inflicted pit of unpopularity – Canada is likely to be in for a long run of Conservative government. In that case, the nuance of Israel-Palestine policy on the left will be a moot point.

Many reasons for optimism

Given two recent murderous attacks on American synagogues, combined with terrorist missiles from Gaza landing throughout southern and central Israel, it is easy and understandable to be pessimistic. But a new study on Jews in Canada is jam-packed with reasons for optimism.

The report 2018 Survey of Jews in Canada was released recently. Produced by the Environics Institute for Survey Research, the University of Toronto and York University, the study was funded by Federation CJA and other Jewish communal organizations. To those who have followed these subjects closely, the data are not completely surprising but, brought together in a single document, it is quite a compendium of encouragement.

Inspired by a groundbreaking 2013 Pew Research Centre study on American Jewry, the report assesses a wide range of factors, including the importance of Jewishness in the lives of respondents, how they define that identity, membership in synagogues and Jewish organizations, financial support for Jewish causes, candlelighting and other religious observances, intermarriage, experiences with discrimination, connections to Israel, dedication to repairing the world, migration patterns and even federal political party support.

Perhaps because of its inspiration in the American example, the study routinely compares Canadian findings with the situation to the south. This is fair, given the useful contrasts it provides – and it is especially illuminating to see that many of the differences between the Jewish communities in the two countries paint a very positive picture of the Canadian situation.

Only half of American Jews have made a financial donation to a Jewish organization or cause, compared with 80% of Canadian Jews.

Canadian Jewish kids are twice as likely to attend a Jewish day school or yeshivah and a greater proportion of Canadian Jews have attended Sunday school, Hebrew school or an overnight Jewish summer camp. The number of Canadian Jews who are bar or bat mitzvah is higher than that of Americans – 60% versus 50%. Intermarriage rates in the United States are about 50%, compared with 23% in Canada.

Canadian Jews have a much stronger connection to Israel than American Jews, with twice the likelihood of having visited the country. Nevertheless, Canadians and Americans “are similarly divided in their opinions about the political situation in Israel,” according to the report.

Rudimentary Hebrew is common among the vast majority of Canadian Jews, with 75% saying they know the aleph-bet and 40% claiming to be able to have a conversation in the language. Among the groups with the greatest proficiency in Hebrew are those under 30 years of age. These numbers are significantly higher than those of our American cousins.

Among Jewish Canadians, 64% say that being Jewish is very important in their lives, compared with 46% of Americans, while only 8% of Canadian Jews say being Jewish is not very, or not at all, important, compared with 20% of American Jews.

An astonishing 80% of Canadian Jews (or, at least, respondents to the survey) indicate an educational attainment of a bachelor’s degree or higher, compared with 29% of the general population. Similar findings two decades ago led to a major investment by Jewish communal bodies in youth-serving agencies like Hillel, which was seen as the last, best hope for reaching unaffiliated young Jews. As these numbers suggest, while many other aspects of Jewish identity may be discarded or de-emphasized, the commitment to education is among the most effectively transmitted values from generation to generation.

Among Canadian Jews, 47% belong to a Jewish communal organization other than a synagogue, compared with 18% for Jewish Americans. (In Winnipeg, this number is 57%, which helps explain why that comparatively small Jewish community is so impressively active.)

The report does not provide definitive explanations for the differences, though different factors are suggested to play a role in various scenarios. If we were to posit an overarching theory about the differences between American and Canadian Jews, it would go back to the 20th century’s very different experiences. The Canadian Jewish community was massively influenced by postwar immigration, including survivors of the Holocaust. These newcomers remade the Canadian Jewish community, to some extent, in their own image. The American Jewish community, in comparison, was already strong and had well-developed infrastructures before the

influx of survivors and other immigrants after 1945. As the report indicates, Canada also has a different approach to multiple identities, with multiculturalism being officially celebrated, whereas the American trend is to downplay difference and assume a unified Americanism.

Of course, there is no prize for being “better” Jews than our fellows from another country – even if it does satisfy our innate Canadian need to differentiate ourselves from Americans. Nonetheless, in a world with so many challenges, where is the harm in celebrating good news?

Jewish people worldwide are in a time of challenge and change. Many European Jews are questioning their futures there, and communities in Latin America, Africa and Asia are experiencing a range of external and internal challenges, including changing relationships with Israel and with the rest of the Diaspora. Some of the factors that account for the positive news in the recent report are distinctively Canadian and cannot be replicated. But the study deserves a closer look by all Diaspora Jewish communities to see if there are successes that could be replicated elsewhere. We sometimes like to flatter ourselves by declaring “the world needs more Canada.” So might the Jewish Diaspora.

קנדה נאבקת בענקיות התקשורת

השרה קרינה גולד. (Twitter)

ממשלת קנדה מתכוננת במלוא המרץ לבחירות הכלליות שייערכו בחודש אוקטובר הקרוב. הממשלה מעוניינת למנוע מעורבות חיצונית כפי שקרתה במערכת הבחירות האחרונות בארה”ב. הממשלה בוחנת את האפשרויות שונות בהן: חקיקה חדשה שתחזק את הפיקוח על הרשתות החברתיות המובילות.

הממשלה הקנדית צופה שקרוב לוודאי יהיה ניסיון של התערבות חיצונית בבחירות הפדרליות שייערכו באוקטובר. ולכן היא שוקלת להגביר את הרגולציה כדי לפקח משמעותית על חברות הרשתות החברתיות. זאת כדי להבטיח חסימה עד כמה שאפשר של התערבות גורמים זרים שמחוץ למדינה, בהליך הצבעה. כך מסרה לאחרונה השרה אחראית על טוהר הבחירות של קנדה, קרינה גולד.

השרה גולד אמרה את הדברים לאחר פרסום דוח מיוחד של סוכנויות ביטחון הקנדיות השונות על פעילות של מדינות אחרות, ברשתות אינטרנט, כדי להתערב בהליך הבחירות במדינה. “להערכתנו יש סיכוי גבוה שהמצביע הקנדי ייתקל במעורבות של גורמים זרים שונים ברשתות האינטרנט, בהקשר של הבחירות הפדרליות באוקטובר השנה”, כך נכתב בדוח של סוכנויות הביטחון. “עם זאת המעורבות בבחירות כאן צפויה להיות בהיקף קטן יותר, לעומת המעורבות הרוסית בבחירות לנשיאות בארצות הברית לפני כשנתיים וחצי”. אגב הדוח לא ציין מי הן המדינות שעשויות לנסות ולהתערב בבחירות של קנדה.

השרה גולד ציינה במסיבת עיתונאים שקיימה באוטווה הבירה: “הבחירות בקנדה הן מטרה לאלו שמעוניינים לערער את יסודות הדמוקרטיה שלנו”. גולד יצאה בדברי ביקורת ישירים נגד ענקי התקשורת השולטים במדיה החברתית: גוגל, טוויטר ופייסבוק. וזאת על כך שהם לא מספקים מידע לממשלת קנדה, כפי שהם סיפקו לממשלות אירופה השונות בחודשים הארונים, על מאמציהם לעצור התערבות זרה בבחירות. “אין לנו שום התקדמות עם גוגל, טוויטר ופייסבוק בנושא זה. החברות מסרבות לעדכן באופן סדיר את הרגולטורים בקנדה, על הפעילות שלהן למניעת התערבות זרה בבחירות הקרובות. שיהיה ברור: החברות צריכות לקחת את הנושא ביותר רצינות”, הוסיפה עוד השרה גולד.

ראש מחלקת המדיניות הציבורית של פייסבוק בקנדה, קווין צ’אם, אמר לאמצעי תקשורת המקומית את הדברים הבאים: “פייסבוק מתכננת להציג חוקים חדשים עבור פרסומות פוליטיות בתשלום”. הוא הדגיש כי פייסבוק עושה כל מאמץ לחסום התערבות זרה בבחירות הקרובות בקנדה. ראש מחלקת המדיניות הממשלתית של גוגל בקנדה, קולין מקיי, אמר את הדברים הבאים: “נציגי גוגל מיוזמתם נפגשו כבר מספר פעמים עם מספר רשויות ממשלתיות כדי לדון בשקיפות, אבטחת מידע וכן אבטחת סייבר”.

השרה גולד מסרה עוד כי ממשלת קנדה בוחנת כיום את שלל החוקים שלה כדי לראות כיצד ניתן להשתמש בהם, כדי לנקוט בכל האמצעים נגד חברות הרשתות החברתיות, כדי למנוע התערבות זרה בבחירות כאן. הממשלה שוקלת אף להתקין חקיקה חדשה בנושא. בנוסף קנדה בוחנת את הצעדים שנוקטות מדינות אחרות בעולם כלפי הרשתות החברתיות. למשל בריטניה שהכריזה על הקמת גוף רגולטורי טשר מפקח על הרשתות החברתיות. ואילו אוסטרליה עומת זאת שינתה את החוקים במדינה כך שבין היתר, מנהלים של רשתות חברתיות עשויים להישלח לכלא, אם הם לא יסירו תוכן אלים מהרשתות החברתיות עליהם הם אחראים.

לסיכום הנושא אמרה השרה הקנדית גולד: “הרשתות החברתיות הצליחו עד כה להימנע מלשאת באחריות לגבי מה שמתרחש בפלטפורמות שלהם. זאת כידוע כבר זמן רב מדי. הממשלה הליברלית הקנדית החליטה כעת לשנות את הגישה כלפי חברות הרשתות החברתיות. בעבר חזרנו אחריהן ומשכנו אותן לכאן כדי לפתוח מרכזי הנדסה ומסחר, ובייחוד בתחום הבינה המלאכותית”.

קנדה תמשיך לתמוך בפתרון שתי המדינות

מעלה אדומים, ישראל (David Mosberg)

“עמדתה של קנדה נותרה ללא שינוי ואנו נמשיך לתמוך בפתרון של שתי המדינות במזרח התיכון”. כך אמר בפרלמנט, ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו. דבריו נאמרו על רקע תוצאות הבחירות בישראל, שעל פי הן שוב נבחר לרשות הממשלה, בנימין נתניהו. ראש ממשלת ישראל החדש-ישן הודיע ערב הבחירות, כדי לרכוש לעצמו עוד קולות מהימין, כי ממשלתו החדשה תכריז של סיפוח שטחים באזורי יהודה ושומרון. נתניהו אמר: “אנו דנים בהחלת הריבונות על מעלה אדומים וגם בדברים אחרים. לאחר ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל ברמת הגולן, קיימים גם דיונים על סיפוח אזורים ביהודה ושומרון. אני הולך להכיל ריבונות אבל אני לא מבדיל בין גושי ההתיישבות לנקודות היישוב הבודדות. כל נקודת ישוב כזאת היא ישראלית ויש לנו אחריות כממשלת ישראל. כל אחד מבין שהקדנציה הבאה שלנו תהיה גורלית לשני הכיוונים – האם נוכל להבטיח את הביטחון שלנו ועל השטח החיוני של יהודה ושומרון שהוא פי עשרים גדול מעזה”.

לאור תוצאות הבחירות בישראל שאל חבר הפרלמנט הקנדי מטעם המפלגה הדמוקרטית החדשה, גיא קארון, את ראש הממשלה טרודו: “בינימין נתניהו ימשיך בתפקידו כראש הממשלה. בהבטחה של הרגע האחרון הוא הודיע כי יספח התנחלויות בגדה המערבית. אם ממשלת ישראל תעמוד בהבטחתה זו, עשויות להיות לכך משמעויות חמורות על היציבות באזור. עמדתה של קנדה עד היום היתה ברורה שאין ההתנחלויות חוקיות. ומועצת הביטחון של האומות המאוחדות מסכימה עם כך. האם ראש הממשלה יאשר כי קנדה תתייחס לסיפוחם של שטחים אלה כבלתי חוקיים ותפעל בהתאם בנושא?”

טרודו אמר בתגובה לשאלתו של קראון: “עמדתנו נותרה ללא שינוי. אנו תומכים בפתרון שתי המדינות ישראל לצד פלסטין במזרח התיכון. הפתרון הזה אמור להיות מושג באמצעות משא ומתן בין שני הצדדים. פעולות חד צדדיות כגון התנחלויות, אינן לגטימיות ואינן מסייעות בפתרון המצב במזרח התיכון”.

פרופסור קורן שהסתבך בקנדה קיבל תפקיד בכיר בקופת מכבי

פרופסורר גידי קורן, שניהל מעבדה לגילוי שימוש בסמים ובאלכוהול בבית החולים “סיק קידס” בטורונטו והסתבך, מונה לתפקיד מדען בכיר במכון המחקר של קופת החולים “מכבי”. יש שלא מבינים מדוע.

פרופסור קורן נחשב למומחה בעל שם עולמי בפרמקולוגיה, אך הוא הסתבך בפרשייה שהסעירה את קנדה, והובילה לבחינה מחודשת של כמה ממחקריו. וכן לוויתור על רישיון הרפואה שלו במחוז אונטריו. קורן החליט להסביר ראשונה את גרסתו למקרים החמורים ששמו נקשר בהם.

הפרופסור הפך לאחד החוקרים הבולטים בתחום בדיקת שיער לגילוי שימוש בסמים או באלכוהול. הוא הקים את מעבדת “מאת’ריסק” בבית החולים, שהייתה היחידה שהשתמשה בטכניקה הזו. שׁירותי הרווחה הקנדיים נעזרו בבדיקות שלה במשך כמעט שלושה עשורים. שנים עברו עד שוועדות חקירה קבעו כי ערכות הבדיקה שבהן השתמשו במעבדה היו לא תקינות. באותה עת בתי המשפט הסתמכו על הבדיקות שאמורות היו לספק מידע ראשוני – כקביעה חד-משמעית, על מנת להפריד ילדים ממשפחותיהם.

קורן טוען להגנתו: “הבדיקות שעשינו במעבדה לא גרמו לאף ילד לעזוב את ביתו. התפקיד שלי היה לבדוק שהילדים האלה נמצאים באזור בטוח. זאת הייתה מטרת העבודה. יש טעויות בכל מערכת והטיעון שילדים הורחקו מבתיהם זו עלילת דם. בישראל התחילו אותה קבוצה מאוד שמאלנית של רופאים לזכויות אזרח. ובעקבות כך הגשתי קובלנה פלילית. בית המשפט שעסק בסוגיה מצא בין השאר שבשום מקרה לא קרה שילד ניזוק מבדיקה זו או אחרת”.

נשיאה של ישראל ביקור בקנדה

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, קיים לאחרונה ביקור רשמי בקנדה, שכלל פגישת עבודה עם ראש הממשלה, ג‘סטין טרודו. (Mark Neiman GPO)

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, קיים לאחרונה ביקור רשמי בקנדה, שכלל פגישת עבודה עם ראש הממשלה, ג’סטין טרודו. טרודו אמר לריבלין בפגישה ביניהם: “אנו מציינים שבעים שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. יש לנו הרבה על מה לדבר כמו חידוש הסכם הסחר שלנו, ולדבר על פלורליזם ועל סובלנות ומאבק נגד שנאה וחוסר סובלנות. אני יודע שאתה מחזיק בדעות חזקות בנושא הזה. תענוג גדול לשבת איתך בזמן שבו ישראל וקנדה חברות נהדרות”. ריבלין הישיב לטרודו: “תענוג להיות איתך ולהכיר חבר כל כך טוב. אנחנו חולקים ערכים ואידיאלים. יהודים באו לקנדה כבר לפני מאה וחמישים שנה. אני גאה מאד להיות כאן ולהחליף ידע ורעיונות איתך. אנחנו חווים ימים קשים במרחב, ואתם עושים המון עבורנו במטרה לשמור על המרחב העדין ועל הקיום שלנו. אתם עושים זאת בסוריה, בלבנון ובסיני”. הנשיא הודה לטרודו על תמיכתה של קנדה בישראל בזירה הבינלאומית ועל התמיכה נגד הפעילות האנטישמית של תנועת הבי.די.אס. ריבלין מקווה שקנדה תביע עמדה נגד מהלכים חד-צדדיים של הפלסטינים נגד ישראל. וכנגד היחס המפלה כלפי המדינה במוסדות הבינלאומיים.

השניים דנו בסוגיה האיראנית והנשיא ציין לטובה את החלטת הפרלמנט הקנדי על הקפאת היחסים עם איראן, ואת ההכרזה כי משמרות המהפכה האיראניים הם ארגון טרור. בנושא זה אמר ריבלין: “איראן מובילה את התבססות הציר השיעי בעיראק, סוריה, לבנון ותימן. ובפעולותיה היא מחריפה את המתח הסוני-שיעי, העלול להביא להסלמה אזורית ולאיים על העולם כולו”. הנשיא הדגיש כי: “אסור לעולם לאפשר התבססות איראנית. בלימת ההתבססות האיראנית תושג רק באמצעות לחץ בינלאומי מתואם ופעולות צבאיות נקודתיות בכל עת שנדרשת”.

לפני הפגישה עם טרודו, נפגש הנשיא עם המושלת הכללית של קנדה, ז’ולי פאייט. השניים קיימו פגישת עבודה מדינית. הנשיא העניק למושלת (שהייתה בעבר אסטרונאוטית והיו לה שתי משימות בחלל), דגם מוקטן של החללית “בראשית”. החללית הישראלית הראשונה עתידה הייתה לנחות על הירח וכידוע התרסקה וגרמה לעוגמת נפש גדולה בישראל. פאייט אמרה דברים מרגשים לזכרו של האסטרונאוט הישראלי, אילן רמון ז”ל, שעימו הייתה ביחסי ידידות. ריבלין מצידו הזכיר את מותה של אשתו, רונה רמון, ופאייט אמרה שהדבר מאוד העציב אותה.

טרודו וראש עיריית טורונטו, ג’ון טורי, השתתפו באירוע מיוחד: שבעים שנה לידידות בין קנדה וישראל. האירוע נערך בטורונטו בהשתתפות כאלפיים איש. הוא אורגן על ידי מגבית היהודית קנדה והבונדס, בשיתוף פעולה עם ארגון הגג של הפדרציות היהודיות בקנדה.

טרודו נשא באירוע נאום פרו-ישראלי יהודי יוצא דופן, גינה את האנטישמיות ואמר כי בניגוד אליה, הערכים היהודיים של נתינה וקהילה הם ערכים קנדיים. טרודו: “האנטישמיות בעולם מרימה ראש. התקפות אנטישמיות מתרחשות נגד ילדים שהלכו עם כיפות בקנדה, ההתקפה נגד בית הכנסת בפיטסבורג, ההתקפות בפריז, בירושלים ובכל העולם. אנטישמיות נמצאת במגמת בעלייה והיא מפיצה שנאה”. טרודו הוסיף עוד כי האנטישמיות החדשה כוללת גם את הדמוניזציה של ישראל. לדבריו אין מקום לתנועת האפרטהייד נגד ישראל בקנדה. ראש ממשלת קנדה הדגיש: “אני יכול להבטיח לכם שקנדה תמיד תגנה כל שנאה נגד כל קהילה, ותזכיר את המסר שוב ושוב כי אנטישמיות היא התקפה על קנדה. ישראל היא לא רק בת ברית, אלא שותפה אמינה שאפשר לסמוך עליה והיא יכולה לסמוך עלינו”.

טרודו אפוא מנסה להתקרב לישראל ואל היהודים בקנדה לקראת הבחירות הכלליות שיערכו כאן בחודש אוקטובר.

הסכם ליישום

(international.gc.ca)

הדיון הצעת החוק של הסכם יישום הסחר החופשי בין קנדה ישראל נמשך בימים אלה. בפועל מדובר בתיקון לחוק “סי-שמונים וחמש”.

לינדה פרום (מהמפלגה השמרנית) אמרה את הדברים הבאים בדיון בהצעת החוק: אני תומכת מאוד בחקיקה זו, שלדעתי מייצגת את קונצנזוס כללי בקנדה בשני נושאים: הראשון – חוק “סי-שמונים וחמש” מייצג את הערך של הסכמי סחר חופשי בקידום השגשוג של קנדה. השני – החקיקה הזאת מדגישה את חשיבות היחסים הבילטראליים הרחבים יותר של קנדה עם מדינת ישראל. על הצד המסחרי, קנדה חתמה על הסכם סחר חופשי עם ישראל לפני כעשרים שנה. מאז סחר הסחורות בין קנדה לישראל גדל פי שלושה. לפני כשנתיים הערך הכולל שלו הגיע למיליארד ושבע מאות מיליון דולר. עיקר היצוא והיבוא של קנדה לישראל נמצא במגזרים הבאים: מכונות תעשייתיות, מטוסים וחלקים, מוצרי פרמצבטיקה, ציוד חשמלי ואלקטרוני, אבנים יקרות, מכשירים מדעיים ומדויקים. מרבית היצוא הסחורות ומהיבוא הם בענפי הטכנולוגיה העילית. ואכן, קשרי המסחר של קנדה עם ישראל אופייניים ליחסים הקיימים בין שתי המדינות המתועשות והמתקדמות מבחינה טכנולוגית.

מספר מחוזות בקנדה זיהו את ההזדמנויות הטכנולוגיות הקיימות ביחסי המסחר שלנו עם ישראל. אין זה מפתיע כי נובה סקוטיה, ססקצ ‘ואן, אונטריו וקוויבק חתמו על הסכמי מדע, טכנולוגיה וחדשנות דו-צדדיים עם ישראל.

המשק הישראלי מעניק לקנדה שוק חשוב במזרח התיכון. סך היצוא הקנדי לישראל עמד על כארבע מאות מיליון דולר בשנה, בין השנים 2015 ל-2017. במקביל יבוא של כמיליארד ושלוש מאות מיליון לקנדה מקורו בישראל.

המשק הישראלי חזק וממשיך להתרחב, עם צמיחה של שלושה וחצי אחוזים אשתקד. לכן טבעי כי קנדה תבקש להפיק תועלת נוספת ממסחר זה. לפני כחמש שנם יזמה הממשלה הקונסרבטיבית לשעבר דיונים עם ישראל, להרחיב את הסכם הסחר הדו-צדדי שלנו. מו”מ זה הושלם בחודש יולי לשנה לאחר מכן, עם עדכון ארבעה פרקים בהסכם המקורי ובהרחבת הסכם הסחר החופשי, כך שיכללו שבעה פרקים חדשים. מדובר פרקים בנושאי מסחר אלקטרוני, קניין רוחני, אמצעים סניטריים ופיטו-סניטריים, חסמים טכניים סחר, סחר וסביבה, מסחר ועבודה, וכן סיוע במסחר. לאחר שהחוק החדש יהיה בתוקף מלא, קרוב למאה אחוז מהחקלאות הקנדית, החקלאות, הייצוא והדגים מישראל, ייהנו מטיפול תעריפי מועדף. זהו שיפור של תשעים אחוז לעומת המצב היום. יהיו גם הזדמנויות חדשות עבור חברות קנדיות בתחומי התעופה והחלל, טכנולוגיות החיים ומדעי החיים, וכן מגזרי האנרגיה. תחום התעופה והחלל, בפרט, מייצג שוק פוטנציאלי משמעותי עבור חברות קנדיות. קיימות הזדמנויות לחברות קנדיות באווירונאוטיקה, במערכות תקשורת, בכלי טיס בלתי מאוישים ובמערכות אחרות.

בכל הנוגע לטכנולוגיה נקייה ולאנרגיה בת קיימא, יש גם הזדמנויות משמעותיות. מגזרים אלה לצד ניהול מים יעיל, הם סדרי עדיפויות מרכזיים עבור ישראל ועבור התעשייה הישראלית. בניגוד לקנדה, לישראל אין משאבי מים ואנרגיה משמעותיים. חברות קנדיות הפועלות בתחום הטכנולוגיה הסולארית, אחסון אנרגיה, דלקים ביולוגיים, טכנולוגיות חיטוי מים, גילוי דליפות ושימוש חוזר בשפכים, מעניקות כיום הזדמנויות משופרות בשוק הישראלי.

עם זאת יש יותר הזדמנויות ביחס לחינוך ולמחקר. מוסדות חינוך על-תיכוניים קנדיים וישראלים נהנים באופן משמעותי משיתוף פעולה בין-לאומי, המבוסס על הסכמי מוסד-מוסד. וכן על תוכניות חילופי סגל וסטודנטים. לפני כשנתיים למדו בקנדה כשבעה מאות סטודנטים מישראל. ובמקביל קנדה קידמה בברכה יותר משבעים ושמונה אלף מבקרים מישראל באותה שנה. בכיוון ההפוך, כמעט כמאה אלף קנדים ביקרו בישראל לפני כשלוש שנים.

מרכז להלבנת כספים

(גלובל טי.וי)

קנדה משמשת מרכז להלבנת כספים של ארגון הטרור הלבנוני החיזבאללה שמקורם ממכירת סמים (בעיקר קוקאין). הסמים מועברים לקנדה מהמדינות הלטיניות ובהן קולומביה ומקסיקו, על ידי פעילים של החיזבאללה. הכספים ממכירת הסמים מולבנים ומשמשים למימון פעולות הטרור של הארגון. כך עולה מתחקיר נרחב של רשת החדשות גלובל טי.וי המקומית. ממשלת הקנדה החליטה לפני כשבועיים, במסגרת תקציב המדינה החדש לשנה זו, על הקמת כוח מיוחד למלחמה בהלבנות הכספים שהיקפם הולך וגדל. הלבנת הכספים קשורה בין היתר בעליית מחירי הנדל”ן בוונקובר וטורונטו, ולחילופין במשבר האופיואיד. יצוין כי ממשלת בריטיש קולומביה פועלת בחודשים האחרונים למגר את תופעת הלבנות הכספים במחוז, בין היתר באמצעות בתי קזינו ובנקים מחתרתיים. קרוב לוודאי שיש קשר בין גורמים סינים שמזה שנים מלבינים כסף בקנדה ובעיקר במחוז בריטיש קולומביה, לבין ארגון הטרור של החיזבאללה.

רשויות החוק בארצות הברית העבירו מידע רב למשטרה הפדרלית הקנדית (האר.סי.אם.פי) לפני כעשר שנים בדבר ארגון החיזבאללה, שמלבין כספים בקנדה. לפי התחקיר מתברר שאז במשטרה הפדרלית בחרו משום מה שלא לפעול. הועלו טענות בין היתר שהמשטרה הפדרלית הקנדית לא מעוניינת כלל, להתעסק בהלבנות כספים והברחות של סמים. רק בארבע השנים האחרונות החלה המשטרה הקנדית סוף סוף לחקור את הנושא לעומק. עוד נודע כי פעילים של ארגון הטרור הלבנוני מלבינים כספים בהיקפים גדולים מאוד, בעזרת מספר ארגוני פשע מקומיים. הפעילות מתבצעת בעיקר בחמש הערים הבאות בקנדה: טורונטו, מונטריאול, ונקובר, קלגרי והליפקס. גורם אמריקני מציין בהקשר זה כי מהחקירות השונות מתברר בצורה חד משמעית, כי ארגון הטרור הלבנוני מעורב במימון כספים מקנדה לפעילויות טרור, על ידי העברת כספים לקרטלי הסמים השונים. לדבריו בניגוד לקנדה רשויות החוק והאכיפה באוסטרליה פעלו נמרצות למגר את פעילות ארגון הטרור להלבנת כספים במדינה, והם זכו להצלחות לא מבוטלות בנושא. מהחקירות עלה כי כספים רבים לרכישת סמים עברו בין אוסטרליה לקנדה. אותו גורם אומר כי לפעילי החיזבאללה יש יכולות מעולות להלבין מיליארדי דולרים במדינות השונות.

חקירות דומות בנוגע להבנת כספים של ארגון החיזבאללה ממכירת סמים, מתקיימות במדינות נוספות שמשתייכות “לברית חמש העיניים” בנוסף כאמור לארה”ב וקנדה. מדובר בריטניה, אוסטרליה וכן ניו זילנד.

לפי החקירות המסובכות של האמריקנים בשיתוף בין היתר של הרשויות בקולומביה, עולה כי החיזבאללה פועל במשותף עם ארגוני פשע בינלאומיים ברחבי העולם. בין היתר במדינות כמו סין וההונג קונג, בשיתוף עם שכירי חרב, סוחרי סמים וקרטלי סמים גדולים (בהם קרטל מדיין של פאבלו אסקובר שחוסל לפני כעשרים ושש שנים). מהאזנות לשיחות טלפון רבות של פעילי החיזבאללה מתברר, שהארגון מפעיל את קשריו לפעילויותיו הפליליות השונות, ברחבי העולם. ובעיקר במדינות הבאות: ארה”ב, קנדה, אוסטרליה, פנמה, ירדן, דובאי וכמובן גם לבנון.

הפעילות של איראן וארגוני הטרור המסונפים לה התרחבה בשנים האחרונות משמעותית אל מדינות אמריקה הליטינית השונות. זאת בשל הסנקציות האמריקניות הקשות שהוטלו עליה והגבילו את יכולתה לגייס כסף, מימון לטרור וכלי נשק. מבחינת ארגון החיזבאללה לפעילות של מכירת הסמים למדינות המערב יש חשיבות עליונה ביותר. בכך הארגון גורם להחלשתו של האויב המערבי בשל ההתמכרות לסמים, וכן לאור העלויות הכספיות הגבוהות למלחמה במאבק בסחר ובהתמכרויות.

המשטרה הפדרלית הקנדית סירבה להגיב בפרשה ולפרט על חקירותיה בנושא החיזבאללה. באר.סי.אם.פי רק הסכימו לציין כי הם עובדים במשותף עם משטרות ברחבי העולם בנוגע לחקירות פליליות בינלאומיות.

תוכנית מימון חדשה לרוכשי דירות בפעם הראשונה

אף על פי שהמחירים והמכירות ירדו ברוב הערים אשתקד, המחירים עדיין עלו בכשישים וארבעה אחוזים בוונקובר – בחמש השנים האחרונות.

החל מחודש ספטמבר הקרוב תופעל לראשונה תוכנית מימון לרוכשי נדל”ן בפעם הראשונה, שהכנסותיהם מגיעות מקסימום למאה ועשרים אלף דולר בשנה. סכום המשכנתא המובטחת יגיע למקסימום של ארבע מאות ושמונים אלף דולר.

סוכנות הדיור של קנדה תשקיע כמיליארד ורבע מיליארד דולר קנדי, במשך שלוש שנים, כדי לקנות בתים שמיועדים לרוכשי דירות בפעם הראשונה. וזאת כחלק מתוכניתה של ממשלה הליברלית בראשות, ג’סטין טרודו, להפוך את הדיור לזול יותר עבור הבוחרים הצעירים יותר במדינה.

על פי מסמכי התקציב הפדרלי שפורסמו בשבוע שעבר, רשות המשכנתאות והדיור הקנדית תעניק עד עשרה אחוז למימון בתים חדשים, ועד חמישה עשר אחוזים עבור בתים קיימים, כדי להפחית את עלויות המשכנתאות עבור רוכשים, בעלי הכנסה נמוכה עד בינונית. המימון יחול על המשכנתאות המבוטחות, אשר נדרשות אם הקונה מסוגל לשלם מקדמה על הנכס בשיעור של לפחות עשרים, שהוא מעוניין לרכוש.

במהלך זה שר האוצר ביל מורנאו, מבקש בעצם להרגיע את החששות בשוק הדיור הקנדי, לאחר עליית המחירים והשינויים בשנים האחרונות, שדחף את האופציה של בעלות על נדל”ן אל מחוץ להישג ידם של קנדים רבים, במיוחד הצעירים אשר עושים את צעדיהם הראשונים בשוק העבודה. אף על פי שהמחירים והמכירות ירדו ברוב הערים אשתקד, המחירים עדיין עלו בכשישים וארבעה אחוזים בוונקובר – בחמש השנים האחרונות (והגיעו אל מעל מיליון דולר בממוצע לבית), ואילו בטורונטו הם עלו בכחמישים ושישה אחוז באותה תקופה. כך עולה מנתוני אגודת הנדל”ן של קנדה.

תוכנית חדשה זו של הממשלה שמעריכה כי כמאה אלף רוכשים נדל”ן חדשים ינצלו אותה, במשך שלוש שנים, עשויה לשמש נתון חיובי לשוק הנדל”ן, דבר הנחוץ כך כך צמיחה, כיוון שמורגשים סימנים ברורים שהכלכלה הקנדית נמצאת בתקופה של האטה.

תוכנית ההלוואות מבוססת למעשה על הרעיון של קבוצות קטנות שלא מטרות רווח בקנדה, שכבר היום מציעות הלוואות דומות עבור אנשים בעלי הכנסה נמוכה. התוכנית החדשה, שתקרא “תמריץ לקונה הבית בפעם הראשונה”, תושפעל בחודש ספטמבר ותהיה זמינה לקונים בפעם הראשונה, בעלי הכנסות שנתיות של עד מאה ועשרים אלף דולרי. סכום המשכנתא המבוטחת יגיע עד לארבע מאות שמונים אלף דולר.

כך למעשה רוכש בית חדש בסכום של ארבע מאות אלף דולרי שיעביר תשלום של עשרים אלף דולר כמקדמה (המהווה חמישה אחוז מסכום הרכישה), עשוי לקבל ארבעים אלף דולר (עשרה אחוז), כתרומה מסוכנות הדיור. לפיכך התשלום החודשי שלו עבור המשכתנא, יקטן מכאלפים דולר בחודש, לכאלף שבוע מאות וחמישים דולר לחודש, בהתבסס על משכנתא לעשרים וחמש שנים, כשאר הריבית של המשכנתא עומדת על שלושה וחצי אחוזים, לפי הדוגמה בתקציב.

“המהלך מטורף ויגרום לביקוש גדול יותר בשוק הנדל”ן שגם כך הוא תחרותי ביותר”, אומר אחד מבעלי חברות הנדל”ן המקומיות. הוא מוסיף: “מדוע הממשלה משחקת את תפקיד של אמאו ואבא ורוכשת בתים לכולם? זה לא הפתרון למחירי הבתים הגבוהים, אלה ניסיון לטפל בסימפטום פשוט על ידי זריקת כסף למשלמי המיסים כדי שירכשו בתים”.

בשלב זה זה ידוע כי אגודת הדיור הקנדית תיהנה מכל רווח במחיר הבית, או לחלופין פוטנציאלית תספוג חלק של מכל הפסד. נכון לעכשיו, לא ברור אם על בעל הדירה להחזיר את סכום ההלוואה במולאה, או את נתח ההון על בסיס הערך של הבית כאשר הנכס נמכר. פרטים אלה יפורסמו בחודשים הקרובים, אומרים גורמים במשרד האוצר הקנדי.

?תחנת חלל חדש

התחנה תאפשר לאסטרונאוטים לאסוף סלעים מהירח, כמו הדוגמיות שהובאו בתכנית “אפולו”, ולמיין ולנתח אותן בתחנה, לפני החזרתן לכדור הארץ – נאס”א

תחנת החלל הבינלאומית המקיפה את כדור הארץ מאז 1998 ומאוישת דרך קבע מאז שנת 2000, מתקרבת לימי קיצה. שתי השותפות העיקריות בתחנה, סוכנות החלל האמריקנית נאס”א וסוכנות החלל הרוסית רוסקוסמוס, מתכננות להפסיק לתקצב את המבנה היקר ביותר בהיסטוריה – שבנייתו נמשכת כל הזמן עד ל-2024.

מה תוכנן להמשך הדרך בחלל? נאס”א מעוניינת לבנות את תחנת החלל הבינלאומית הבאה סמוך ירח. התחנה תשמש את המדינות החברות בה כפלטפורמה למשימות מאוישות לירח, וכן גם עבור המשימה המאוישת הראשונה המתוכננת למאדים. לאחרונה החליטה ממשלת קנדה להצטרף רשמית למאמצים, עם התחייבות של ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, להשקיע מיליארד וחצי דולר בבניית זרוע רובוטית חכמה, שתשמש לתיקונים ולתחזוקת התחנה, בדומה לזרוע שיוצרה על ידי קנדה וממשמשת כיום את תחנת החלל הבינלאומית.

קנדה מבטיחה עוד לבנות זרוע רובוטית קטנה ורגישה יותר, בדומה לרובוט הפועל בתחנת החלל הבינלאומית הנוכחית. הזרוע הרובוטית החכמה המיועדת לתחנת החלל החדשה, שלא כמו זו של התחנה הקיימת, תהיה אוטונומית לחלוטין. למה כוונה בעצם? לפי התכניות תחנת החלל שתמוקם לייד הירח, תהיה מבצעית בכל מצב וגם כשלא יהיו אסטרונאוטים על סיפונה.

כחלק מההתחייבות בת העשרים וארבע השנים, קנדה מתכוונת להקצות משאבים גם לעידוד עסקים קנדיים קטנים ובינוניים לפיתוח טכנולוגיות למשימות מאוישות לירח. זאת בדומה למכרזים שפרסמה לאחרונה נאס”א לפיתוח מערכת נחיתה מאוישת לירח.

בשנת 2017 חתם נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, על צו נשיאותי המורה לנאס”א לחזור ולנחות על הירח. לכן ייתכן שכבר בשנים הקרובות נראה אסטרונאוטים אמריקניים על הירח, עוד לפני השלמת התחנה הסמוכה לו. קנדה היא המדינה הראשונה שמצטרפת לארה”ב בהתחייבות כספית לבניית תחנת החלל החדשה.

לפי התכנית החלק הראשון של התחנה שיכלול את מערכות ההנעה והחשמל, ישוגר בשנת 2022. מעבורת החלל המאוישת הראשונה שתהיה אמריקנית, תצטרף אליו כבר בשנת 2024. התחנה תקיף את הירח במסלול אליפטי מאוד סביב נקודת לגראנז’ 2, נקודה יציבה יחסית בין מסות הארץ והירח (כשהוא נע במשך שישה ימים במרחק של בין 70,000 ק”מ ל-1,500 ק”מ מפני השטח של הירח). משימות מאוישות ובלתי-מאוישות יעגנו בדרכן לירח, למאדים וליעדים רחוקים יותר, כאשר בשנות ה-30 של המאה ה-21 צפויה המשימה המאוישת הראשונה למאדים להשתגר מהתחנה. לתחנת החלל סמוך לירח יכולים להיות יתרונות גדולים ומשמעותיים על פני שיגורים ישירים מהארץ לירח או מהארץ למאדים. כך למשל התחנה תאפשר לאסטרונאוטים לאסוף סלעים מהירח, כמו הדוגמיות שהובאו בתכנית “אפולו”, ולמיין ולנתח אותן בתחנה, לפני החזרתן לכדור הארץ. בנוסף כפי שיודע כל מי שצפה בסרט האימה המדע הבדיוני “לייף”, את הדוגמיות הראשונות ממאדים רצוי לנתח בתחנת חלל לפני שמנחיתים אותן על כדור הארץ. זאת בשל החשש לזיהום ביולוגי כאן.

אבל אולי היתרון הגדול ביותר של התכנית, לדעת התומכים הרבים שלה, נעוץ באפשרות לבנות מחדש ובביטחה יחסית את יכולות האסטרונאוטים וסוכנויות החלל בחלל העמוק. יש לזכור שמאז סיום תוכנית מעבורת החלל בשנת 2011, הנוכחות האנושית בחלל הוגבלה לשיגורים של חלליות רוסיות מסוג “סויוז” לתחנת החלל הבינלאומית, שמקיפה את כדור הארץ במסלול לווייני נמוך מאוד של כ-400 ק”מ מפני הים. התחנה תאפשר לבדוק את הכלים החדשים, כמו מעבורת החלל “אוריו” בחלל העמוק, ומבלי לסכן את אנשי הצוות במשימה ישירה לירח. בוודאי גם לא לסכנם במשימה בת שנה ויותר למאדים.

Self-inflicted troubles

There are few political leaders who can rest easy these days. Movements are sweeping the world, upending existing assumptions and bringing or threatening major change.

In Venezuela, the leadership is still contested between the far-left incumbent President Nicolás Maduro and the Western-backed opposition leader Juan Guaidó, who claims the presidency. In Brazil, a new rightist regime is making nice with U.S. President Donald Trump and Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu. Far-right parties continue to make gains in European elections, including last weekend’s vote in Estonia, while a movement in Spain is exhuming the fascist past of the Franco era.

In Canada, we appear to be in the midst of the most dramatic political scandal in recent memory. Former justice minister and attorney general Jody Wilson-Raybould’s testimony last week to the Commons’ Justice Committee blew the lid off what she called inappropriate, excessive political interference and veiled threats from the prime minister and other top government officials, who allegedly attempted to influence her decision around a criminal case involving the Quebec corporation SNC-Lavalin. Wilson-Raybould’s testimony painted a picture of a leadership that couldn’t differentiate between the partisan interests of the Liberal party and the judicious operations of the affairs of the government of Canada. The prime minister’s recently resigned former chief of staff, Gerald Butts, was to address the same committee this week, presumably to voice the narrative of the Prime Minister’s Office. But, before he had time to utter his first word, another cabinet minister, Treasury Board president Jane Philpott, abruptly quit cabinet Monday.

“I must abide by my core values, my ethical responsibilities and constitutional obligations,” Philpott declared in a written statement. “There can be a cost to acting on one’s principles, but there is a bigger cost to abandoning them.” Yikes! What does she know that we don’t know? And when do we find out?

The parallels and differences were stark on the same day last week between American and Canadian politics. While Wilson-Raybould was having her say, Trump’s former personal lawyer, Michael Cohen, was unloading a decade’s worth of pent-up hostility at his former boss in front of members of the U.S. Congress. While Wilson-Raybould was handled with figurative kid gloves by fellow Liberals on the committee (whose job, in some ways, was to defend the prime minister and his government on the issue), the reaction from Republicans toward their former ally was anything but cordial. Trump-allied congresspeople went at Cohen hammer and tong, accusing him of being a serial liar, the irony of the scene seemingly lost in their moral indignation.

While both Trudeau and Trump had a very bad week, impeaching Trump seems like a nearly impossible dream given the loyalty of most Republicans to defend his every action. But Trudeau, whose party is now facing almost certainly more challenging conditions in October’s election, may have an internal revolt on his hands if he does not somehow square the circle of the SNC-Lavalin catastrophe and its associated circus side-shows and, not secondarily, reassure his caucus that they’re not all going to get the boot because their leader interfered with a fundamental tenet governing the proper proceedings of justice and rule of law. This is probably far from over.

In Britain, Prime Minister Theresa May flounders about trying to find some resolution to the impending exit from the European Union, which is scheduled to happen in three weeks. The terms of that breakup – and whether it will take place as planned, be delayed or somehow permanently put on hold – remain entirely uncertain. The governing Conservatives and the opposition Labour party have all acted like amateurs through this process, stumbling from one failure to another. Last week, Labour announced they would support a second referendum on the issue, which could provide an escape hatch. If only the deadline for Brexit were not now being counted in hours.

In Israel, King Bibi faces the most serious threat to his leadership in years. Netanyahu was notified last week that he will almost certainly face indictment for bribery, fraud and breach of trust based on allegations that he has provided benefits to allies and friends in return for gifts like pink champagne and cigars, as well as allegedly bartering favours for positive media coverage. With an election now a month away, and facing a new opposition coalition headed by Benny Gantz, the former chief of general staff of the Israel Defence Forces, Netanyahu is not only fighting against the imminent criminal charges. He now faces, in Gantz, someone who neutralizes Bibi’s perpetual advantage over his political rivals – his reputation as a leader who is tough on security. While Netanyahu has tried to paint the apparently centrist Gantz as a “leftist,” most Israeli voters seem mainly concerned with the cost of living, inflation and other pocketbook issues. While the jockeying for coalitions after the vote is often as significant as the election results themselves, sober commentators are speculating that the Netanyahu era may not last much longer.

While political turmoil can have many sources, much of it in democracies comes straight from the highest levels of leadership – from the malfeasance or misfeasance of top elected officials themselves. Whatever the future has in store for Trudeau, Trump, May and Netanyahu, in each case, much of the damage they individually face is self-inflicted.