death

קוביד, ההורים נפטרו, מזג אוויר משוגע ומלחמה באוקראינה

בשנתיים האחרונות חוויתי אירועים קשים שכמעטו ולא היו כדוגמתם לאורך כשנות חיי, בישראלועתה בקנדה. כשאני חושב על מה שעבר עלי מאז חודש מרץ לפני שנתיים בדיוק, זה נראה לי הזוי- ממש מדע בדיוני

קודם כל החלה אז במרץ אלפיים ועשרים מגפת הקורונה לצבור תאוצה בכל העולם. תחילה שמענועל כך בסין ולא חשבנו כי המגפה יכולה להתפשט גם למערב ובעצם לכל העולם. אני זוכר היטב אתהנסיעה שלי לישראל לבקר את הורי בתל אביב, בסוף מרץ לפני שנתיים. מצד אחד הם רצו לראותאותי מצד שני חששו שמה אדביק אותם בקוביד, כיוון שטסתי מונקובר, עצרתי למספר ימים בברליןוהמשכתי משם לתל אביב

מאוד שמחתי שהצלחתי לראות את ההורים וכרגיל לשון אצלם בבית. לא שיערתי אז שזו שתהיהבעצם, הפעם האחרונה שאראה אותם פיזית. אבי כבר דעך מכל הבחינות, התקשה ללכת ואףהזיכרון שלו כבר לא היה טוב. לאחר זמן מה הבנו שהוא לקה בדמנציה

באותו שבוע קצר בתל אביב נפגשתי עם מספר חברים טובים עמם אני שומר על קשר שנים רבות, למרות שאני גר בוונקובר כבר שנים רבות. כן הספקתי באותם ימים בתל אביב אף להצביע בבחירותהכלליות בישראל, תוך תקווה להחליף את ראש הממשלה הנצחי של ישראל, בנימין נתניהו. זה לאקרה אז אלא רק לאחר כשנה

הביקור בישראל ישאר בזכרוני לזמן ארוך כי כאמור זו הפעם האחרונה שבה ראיתי את הורי

אני חזרתי לוונקובר בדיוק שבוע לפני שהשמיים נסגרו והופסקו הטיסות למספר חודשים. המגפההחריפה והחיים שלנו השתנו מקצה אל קצה. מי היה מאמין שתופעה מוזרה ולא מוכרת זו תימשךשנתיים תמימות. כל שגרת החיים השתנתה, הפסקנו לצאת למקומות ולצרוך תרבות, נצמדנולטלוויזיה, רכשנו מסכות, חומרי חיטוי לידיים ועוד מוצרים התקפים לעיתות של מגפות

עסקים רבים נפגעו קשות מהמגפה בהם מקום העבודה שלי – חברה המספקת הלוואות למי שלאיכול להשיג אותן באחד הבנקים המסחריים, בשל קרדיט גרוע. בזמן החופשי שנותר בידי והוא היהבשפע התחלתי לצעוד מדי יום שעות ארוכות ברחבי העיר ונקובר והסביבה. מכוני הכושר היוסגורים ולכן החלטתי שאני חייב להיות פעיל כדי לשמור על כושר סביר, וההליכות עשו את שלהן

בתחילה ראיתי איך ונקובר הפכה לעיר מתה, ולאט לאט לקראת הקיץ היא החלה קצת להתעורר, אם כי לא באופן שאני רגילים לו. למזלנו מחוץ בריטיש קולומביה נפגע פחות מהמגפה לעומתאזורים אחרים בקנדה, כך שהצלחנו לשמור על חיים שפויים פחות או יותר

בגלל המצב הקשה של החברה באני אני עובד נאלצנו לפנות לבית המשפט לקראת סוף שנתאלפיים, ולבקש הגנה מפני נושים. אני נרתמתי לעזור להנהלת החברה ושוחחתי ארוכות עם בעליאגרות החוב שלנו, כדי לעודד אותם לחתום על הסכם חדש, שיאפשר את המשך קיום החברה. אכןזה קרה ויצאנו לדרך חדשה, באישור בית המשפט, חברה רזה יותר, עם הרחבה פחות חובותועובדים, ועתיד שנראה טוב יותר

במקביל לקראת סוף אלפיים ועשרים מצבו הבריאותי של אבי הידרדר מיום ליום וחששנו ממהשעתיד לקרות. הוא נפל כל הזמן, הפסיק לקחת כדורים, זכרונו בגד בו, ומצבו החמיר. במהלךחודש בפרואר אלפיים עשרים ואחד הוא נאלץ להתאשפז בבית החולים איכילוב הסמך לביתו. שדםלצערנו נדבק גם בקוביד וידענו שהסיום מתקרב. הוא החזיק מעמד כשבועיים עד שנכנע למגפההקשה הזו. בגיל תשעים וארבעה חודשים הוא נפטר

אני לא הצלחתי להגיע להלוויה בגלל מגבלות הקוביד וראיתי את האירוע הקשה הזה באמצעות זום. לא היה זה פשוט לראות איך קוברים את אבא שלי כל כך מרחוק, באמצעות מסך המחשב

הורי היו נשואים שבעים ואחת שנים והיה מאוד קשה לאמא להתרגל לכך שאבא כבר לא איתנו. למרות החשש הכבד של אחי ושלי, אמא לאט לאט חזרה לעצמה ופיתחה לעצמה שגרת חייםחדשה ללא אבא. כנראה שהרצון האדיר שלה לחיות הוא שהוביל אותה. אמא למרות שמלאו להתשעים ושתיים המשיכה להיות מאוד פעילה מבחינה ספורטיבית, חברתית ותרבותית. האופיהאופטימי שלה עזר לה רבות, להמשיך ולחיות לבד. היא הצליחה לקבל עובדת זרה פיליפיניתשתעזור לה בעבודות הבית, וכדי שלא תרגיש בודדת בלילות. ניהלתי לא מעט שיחות טלפון עםאמא ושמחתי שהיא חוזרת לעצמה, צוחקת, נפגשת עם החברות שלה ועם בני המשפחה השונים. היא בחרה בחיים והחיים והכל נראה מתנהל כשורה

כאן בוונקובר עברנו אשתקד את הקיץ החם ביותר בתולדות בריטיש קולומביה ובעצם בקנדה. החוםהיה בלתי נסבל ולצערנו מאות קשישים וחולים נפטרו. אני לשמחתי יש לי מזגן בבית כך שיכולתילהמשיך בשגרת החיים הרגילה ולעבוד כרגיל. רק בערבים הייתי מוציא את האף החוצה

במהלך חודש נובמבר אשתקד חטפנו כאן מכה נוספת ממזג האוויר: כמות אדירה של שטפונותשגרמו נזק אדיר למחוז, הנאמד בכארבעה מיליארד דולר. כבישים, גשרים, בתים ותשתיות רבותנעקרו ממקום כמו אבנים של דומינו שנופלות אחת אחרי השנייה

אני נערכתי לנסיעה לישראל לבקר את אמי בסוף חודש נובמבר. בגלל תקנות הקוביד הקשות בכלמדינה, הכנתי מסמכים רבים, הצלחתי לקבל את החיסון השלישי של פייזר לפני הזמן ונרשמתילבצע בדיקות קוביד בוונקובר ובתל אביב. שבוע לפני הנסיעה נדהמתי לדעת שווריאנט חדש שלהקוביד – אומיקרון משתלט על העולם. אמי התקשרה אלי בבהלה והציעה לי לבטל את הנסיעה. ואכן זה מה עשיתי כי ידעתי שאחרת אאלץ לשהות בבידוד בחלק גדול של הנסיעה. זה היה מאודמעציב שאינני יכול לטוס ולבקר את אמא שהתאלמנה כתשעה חודשים קודם לכן

בינתיים החורף הגיע גם הגיע לוונקובר ולשם שינוי גם הוא היה קשה ביותר. לא זכור לי כבר הרבהשנים קור נוראי כזה ושלג ללא הפסקה

ואז נחתה עלי מכה נוראית נוספת: בראשית חודש פברואר אחי התקשר אלי בדחיפות והודיע לי כיאמא אושפזה בבית החולים ומצבה חמור ביותר. היא נחנקה מחתיחת תפוח בסלט שאותו היאאכלה. במשך עשרים דקות שהתהה ללא חמצן, כך שהבנו שנגרם למוחה נזק אדיר שאין לא תקנה

יצאתי בטיסת חירום לישראל והספקתי לראות את אמא מחוברת לכל הצינורות שבעולם באיכילוב. למחרת הגעתי לבית החולים מוקדם בבוקר ונתבשר לי שהיא נפטרה. אני זה שנאלצי לבשר לאחילשאר בני המשפחה על מותה של אמא. היה קשה להשתתף בהלוויה ולאחר מכן לשבת שבעהולקבל ניחומים, מבני משפחה, חברים וידידים רבים

אמא ואבא נקברו באותו יום בדיוק הפרש של שנה. בקיצור: איבדתי את הורי בתוך שנה תמימהאחד

לא הספקתי להתאושש ממותה של אמא ואז נחתה על כולנו מכה קשה חדשה: ולדימיר פוטיןהחליט שהוא רוצה לעצמו את אוקראינה ופתח במלחמה נוראית ומיותרת

אני מקווה שאחרי שנתיים הזויות אלה אוכל קצת לזכות בשקט ובשלווה וללא שום אירועים חריגים. זה כבר הספיק לי

פרידה מאמא

לפני שנה נפרדתי מאבא (בן התשעים ואחת) שהיה חולה מאוד ונדבק בבית החולים בקורונה ונפטר לאחר מספר ימים. לא האמנתי זה יכול לקרות שוב בתוך שנה אאבד הפעם את אמא. היא הייתה בת תשעים ושתיים ובחודש הבא היינו אמורים לחגוג את יום ההולדת התשעים ושלושה שלה.

בראשית החודש (רביעי) אחי הודיע לי כי אמא נחנקה מאוכל והובהלה לבית החולים איכילוב שליד ביתה בתל אביב. התקשיתי להאמין לדבריו כיוון שאמא בת התשעים ושתיים הייתה בריאה וללא שום מחלות רקע. מספר ימים לפני שטילפן אלי דיברתי עמה והיא הייתה במצב רוח טוב. אני זוכר היטב כי בערב ראש השנה האזרחית היא הזמינה את השכנים לשתות שמפנייה כיאה לה.

רכשתי מייד כרטיס טיסה לישראל והודעתי לסמנכ”ל הכספים בחברה, שהוא המנהל האישי שלי, כי אני יוצא בטיסה דחופה לישראל, לאור מצבה הקשה של אמא. ביצעתי בדחיפות באותו יום את בדיקת הקוביד שעולה כאן מאתיים דולר, ולמחרת (חמישי) יצאתי בטיסה לישראל. לאחר עצירת ביניים ארוכה באמסטרדם, נחתי בתל אביב ביום שבת לפנות בוקר. אחריה מצאת מונית שהביאה אותי לבית אמי. אני מחזיק במפתחות ביתה מזה שנים רבות אך הפעם לא הצלחתי לפתוח את הדלת. הסתבר לי לאחר מכן שהיא החליפה את המנעול בדלת ושכחה לעדכן אותי. לא נותרה לי ברירה ובשעה ארבע לפנות בוקר חיפשתי מלון סמוך לביתה. במלון ויטל היה חדר ויצאתי בכיוונו מהר לאור השעה המאוחרת. המלון נמצא בצמוד לבית החולים איכילוב כך שאני אמצא קרוב לאמא, אמרתי לעצמי.

אחרי שינה חטופה של מספר שעות יצאתי לביקור ראשון בבית החולים בשבת אחר הצהריים. מצאתי את אמא מורדמת, מונשמת ומחוברת להרבה צינורות. מראה לא קל. הרופא התורן (בשם ניר) סיפר לי על מצבה הקשה ועל כך שחמצן לא הגיע לראשה במשך כעשרים דקות, ולכן הנזק שנגרם לה הוא אדיר ובעצם בלתי הפיך. הרופא העריך שמערכות גופה יתמוטטו והיא לא תחזור לחיים. לדבריו כל אפשרות אחרת תהיה גרועה הרבה יותר. וכך אכן קרה למחרת. ביום ראשון בשעה שבע וחצי בבוקר התייצבתי שוב בבית החולים. נכנסתי לחדר של אמא וכשאמרתי לאחות כי אני הבן שלה, פניה החווירו והסגירו הכול. אמא נפטרה כחצי שעה לפני שהגעתי לבקרה. נכנסתי כמעט להלם והתקשיתי להאמין לדברי האחות. אך כשראיתי שכל הווילונות סביבה סגורים הבנתי שזו המציאות. ביקשתי מהאחות לראות את פניה של אמא בפעם האחרונה. היא ביקשה מכל הנוכחים לעזוב את החדר למספר דקות. לאחר מכן הזיזה את הווילונות, ופתחה את השק בו אמא נמצאה. היה זה מחזה קשה ביותר שילווה אותי לאורך כל שארית חיי. ראיתי את פניה של אמא שלווים ורגועים ממש כמו מלאכית קטנה. אחרי מספר דקות עזבתי את מיטתה ויצאתי החוצה להתקשר לאחי ולבשר לו את בשורת האיוב: אמא שלנו נפטרה. הספקתי עוד לעדכן את בני המשפחה האחרים וביקשתי לעצמי מספר דקות של מנוחה.

ביום שני בצהרים נערכה הלוויה בבית הקברות האזרחי בקיבוץ מעלה החמישה. בני משפחה וחברים קרובים הגיעו וכיבדו את אמא שנקברה בסמוך לאבא. טקס הלוויה בניהולו של אחי לא היה קל ולכולנו עלו הזיכרונות מהאישה היפה ואלגנטית הזו, שרצתה כל אך להמשיך ולחיות, להנות מכל רגע, להמשיך לפגוש בני משפחה וחברים, לעשות ספורט, לצאת לארוחות, לקרוא ספר טוב. אמא הלכה עזבה אותנו בפתאומיות ולפחות כמעט ולא סבלה.

We share same fate

Do you realize that everyone you know will die? Of course you do. All of us know that. But, most of the time, we don’t think about it. We forget about it insofar as it motivates our actions, our interactions with the people in our lives, and the people we meet. If we were wholly cognizant that some of these people were to be gone tomorrow, or next week, wouldn’t it result in some of our behaviours being modified?

We usually have no inkling of when our time will come, or that of our friends or neighbours. When tragedy strikes and we get the bad news, we often react in a drastic way. If we have hates on, we usually stifle them. If we care, we redouble our efforts to connect in ways that might be more useful to the object of our emotion. Even if we don’t have a real link to the person who has died, we may go out of our way to exhibit some form of kindness. We instinctively feel, there, but for the grace of God, go I. Imagining how we would feel in the same situation, we have the urge to do something, anything, to alleviate the pain, the fear, the horror, of the unknown forthcoming.

When the end comes unheralded, suddenly, without warning, it is a shock to the system. Somehow, that person’s passing puts us, ourselves, right in the target zone. The immediacy of something that could happen to anyone, the result of biology or chance, reminds us we are not ready to go. We are chastened by the event.

Attitudes to our final exit vary widely, and certainly evolve over time. When we see some of the reckless behaviour of young people, we have to believe they feel they are immortal. Many out there have the belief that this current “vale of tears” is but a temporary phenomenon, with the best of existence yet to come. My Jewish background and belief system offers no such panacea. We are enjoined to do all we can to get the most out of our current existence.

In my late 80s, I must, of course, accept that I am much closer to the exit scenario than many of the people on this planet. Acceptance is the closest emotion I can discern, having enjoyed a larger slice of life than most.

The people I know have very mixed feelings about the transition we all face. Many are apprehensive. Most of us are happy to do what we can to put off the “evil” day, worried about the experience, and more than reluctant to give up whatever shred of living that we may have in the now, all of our fleshly and mental pleasures, regardless of our pains, potential and real.

What exercises me much more than some of the above is the greediness I feel about engaging with the spirits of all those still around me. Knowing that the time we share is limited by circumstance, more than anything I want to reach out to those souls whose existence I value.

Many of the people I care about have not shared a word with me for decades. My fault, their fault, who knows what were the forces that caused us to drift apart. How strange might they feel about my making an uninvited approach, out of the blue?

If I were to write them a blog like this as a general invitation to reach out and make a contact, some might respond. We all share a common fate. Maybe we also share a sense of the value of our past contacts. Maybe some of you out there are thinking of doing the same thing, reaching out before it is too late? Every week there are some of my contacts that I must erase from my mailing list. So, here I go: how are things for you today? What’s the story? Will we make contact today before the unknown tomorrow comes?

Max Roytenberg is a Vancouver-based poet, writer and blogger. His book Hero in My Own Eyes: Tripping a Life Fantastic is available from Amazon and other online booksellers.

ימים טובים

בדיקה שלילית לקורונה ונסיעה לוויקטוריה
(רוני רחמני)

בימים אלה של המגפה שלא מרפה מחיינו החלטתי שהגיע הזמן לעשות בדיקה לגלות באם חליתי בקורונה. הבדיקה נעשית במהירות לאחר תהליך רישום קצר במבנה של מערכת הבריאות המקומית, שאגב נמצא במרחק של פחות מעשר דקות הליכה מביתי בדאון טאון ונקובר.

הרגשתי כמעט בוודאות שהתוצאות הבדיקה יהיו שליליות ולא טעיתי. האחות הכניסה מקלון מצופה בצמר גפן עמוק לנחיר השמאלי של האף שלי וההרגשה הייתה מאוד לא נעימה. היא ספרה עשר שניות והוציאה את מקלון הבדיקה לרווחתי. לאחר מכן עזבתי את המקום במהירות והמתנתי בדריכות לצואות הרשמיות. כעבור בערך כעשרים וארבע שעות קיבלתי הודעת אס-אם-אס ממערכת הבריאות כי תוצאת בדיקת הקורונה שעשיתי היא שלילית. לאחר מכן בנוסף קיבלתי שיחת טלפון מעובדת מערכת הבריאות שאשררה את הודעת האס-אם-סם ואמרה לי שוב שתוצאות של הבדיקה שליליות.

שמחתי מאוד לדעת שלמרות שלמעלה משנה של מגפה, הצלחתי לשמור על עצמי ולהימנע מלהיבדק בחיידק הנורא הזה. יש לזכור שנושא הקורונה הוא מאוד רגיש עבורי, בעיקר כיוון שאבי נדבק בחיידק ולאחר כשבועיים נפטר ממנו. אבי בן התשעים ואחת היה חולה ונחלש מאוד בחודשים האחרונים. בסוף חודש ינואר השנה הוא אושפז בבית החולים איכילוב שבתל אביב שלא רחוק מבית הורי. בבית החולים הוא נדבק בקורונה ולאחר כשבועיים נפטר מסיבוכים קשים. הרגשתי מקרוב את הנזקים האיומים שמגפת הקורונה עושה לנו, לחיינו, לקרובים כמו גם לרחוקים. אני לצערי לא יכולתי לעזוב את ונקובר ולהגיע להלווייתו שהתקיימה בבית הקברות האזרחי של קיבוץ מעלי החמישה שליד ירושלים, בגלל שקשה היה מאוד לטוס מכאן בעת הזו. לפחות שתיים-שלוש עצירות בדרך ואני הייתי צריך אז בנוסף לקבל אישור מיוחד ממשלת ישראל להגיע להלוויה. לאחר מכן היה עלי להיכנס לסגר באיזה שהיא מלונית בישראל למשך כשבועיים ימים. ובחזרה לקנדה הייתי צריך לעבור הליך סיוטי דומה. החלטנו לכן במשפחתי שלא אטוס. זו הייתה החלטה קשה אך מתבקשת בימים אלה.

לאחר שכאמור בדיקת הקורונה שלי הייתה שלילית הדפסתי את התוצאות במקרה ומישהו יזדקק לראות את המסמך מקרוב. מבחינתי קיבלתי אור ירוק לצאת לחופשה קלה במחוז שלי בריטיש קולומביה, לאחר חודשים ארוכים של שהייה בבית. מצאתי דיל טוב וזול לעיר הבירה של המחוז ויקטוריה, וטסתי לשם לשלושה לילות בסך הכול. לקחתי מלון בדאון טאון ויקטוריה במיקום מצוין וגם לא היה יקר מדי. הגעתי ביום חמישי אחר הצהריים ועזבתי בחזרה לוונקובר בראשון בבוקר. הטיסות אגב בוצעו במטוסי הים הנוחתים במים, כך שפגשתי מעט נוסעים בטרמינלים הקטנים בוונקובר ובוויקטוריה, וגם בטיסות עצמן.

photo - I visited the Bateman Gallery near the County House — ביקרתי בגלריית באטמן הקרובה לבית הפרלמנט של המחוז

בוויקטוריה סידרתי לעצמי סדר יום עמוס בכל שלושת ימי השהות שלי בעיר היפה והשקטה הזו. עם הנחיתה ביום חמישי אחר הצהריים, הלכתי ברגל מהמלון לגלריה לאמנות שבעיר. התרשמתי מעבודות סיניות ויפניות במיוחד. בערב אכלתי במסעדה המקומית הצופה אל המים.

בשישי בבוקר יצאתי לבקר במוזיאון הימי הקרוב לית המלון. לא התרשמתי יותר מיד ממה שראיתי ולאחר מספר דקות עברתי לגן החיות לחרקים שדווקא מאוד עניין אותי. לראשונה ראיתי מול עיני עשרות חרקים ממינים שונים בתוך בתי זכוכית גדולים. חלקם נחים בעצלות והחלק האחר לא מפסיק לנוע. ההסברים מהמדריך המקומי היו מאלפים.

לאחר מכן ביקרתי בגלריית באטמן הקרובה לבית הפרלמנט של המחוז. הוצגו שם תערוכות של צילומים וציורים של נופים ובעלי חיים. היה מאוד מעניין ומרשים לצפות בהן.

ההמשך יבוא.

בעידן המגפה הקשה

את הלוויות של אבי ראיתי עם עוד מספר בני משפחה וחברים באמצעות “הזום” בשעה שתיים לפנות בוקר לפי שעון ונקובר.

הפעם הרגשתי מקרוב את הנזקים האיומים שמגיפת הקורונה עושה לנו, לחיינו, לקרובים כמו גם לרחוקים. אבי, משה רחמני, בן התשעים ואחד נדבק בנגיף בבית החולים איכילוב שבתל אביב, ולאחר פחות משבועיים נפטר מסיבוכים קשים. אני לצערי לא הצלחתי לעזוב את ונקובר והגיע להלוויתו שהתקיימה ביום ראשון האחרון, בבית הקברות האזרחי של קריית ענבים, בגלל שקשה מאוד לטוס מכאן בעת הזו. לפחות שתיים-שלוש עצירות בדרך ואני הייתי צריך לקבל בנוסף אישור מיוחד ממשלת ישראל להגיע להלוויה. לאחר מכן היה עלי להיכנס לסגר באיזה שהיא מלונית בישראל למשך כשבועיים ימים. ובחזרה לקנדה הייתי צריך לעבור הליך סיוטי דומה. החלטנו לכן במשפחתי שלא אטוס. זו היתה החלטה קשה אך מתבקשת בימים אלה.

את הלוויות של אבי ראיתי עם עוד מספר בני משפחה וחברים באמצעות “הזום” בשעה שתיים לפנות בוקר לפי שעון ונקובר. בקריית ענבים השעה הייתה שתיים עשרה בצהרים, וכארבעים איש הורשו להגיע לבית הקברות, בראשות אמי, לוצי רחמני שגם היא בת תשעים ואחת, ואחי, אמיר רחמני, שניהל את הטקס הקשה הזה. זה לא פשוט לראות איך קוברים את אבא שלך כל כך מרחוק – באמצעות הטכנולוגיה המתקדמת, במקום פשוט להשתתף בטקס צנוע עם חברי משפחה וחברים קרובים. זה מאוד מוזר ויוצר הרגשה של ניכור ומרחק המאוד אופיינית לעידן מגיפת הקורונה, ששינתה את חיינו לחלוטין.

photo - My father, Moshe Rahmani, ninety-one years old, contracted the virus at Ichilov Hospital in Tel Aviv, and after less than two weeks died of serious complications — אבי, משה רחמני, בן התשעים ואחד נדבק בנגיף בבית החולים איכילוב שבתל אביב, ולאחר פחות משבועיים נפטר מסיבוכים קשים

אני נפגשתי עם אבי לאחרונה רק לפני קרוב לשנה. היה זה בחודש מארס אשתקד, שבוע לפני שקנדה הכריזה על סגר לאור המגפה שהחלה לתפוס תאוצה בכל רחבי העולם. הגעתי לישראל למספר ימים כדי לפגוש את הורי בביתם בתל אביב. הם חששו קצת מהחלטתי לטוס כי אולי אני אדבק ואז גם אסכן אותם. הביקור עבר בשלום ובשלווה. הספקתי לשבת עם הורי ערב ערב ולשוחח שעות על שלל נושאים. אחרי שבוע טסתי בחזרה לוונקובר ולא ידעתי אז (כמובן) שאלו יהיו הפגישות האחרונות שלי עם אבי.

אבי נולד בירושלים. הוא גדל בבית דתי אך כבר כתלמיד תיכון החליט לבחור בדרך אחרת – חילונית. אמי ילידת אוסטריה הגיעה עם משפחתה לישראל עת הייתה בת שמונה. תחילה לנהלל ולאחר מכן המשפחה התיישבה בירושלים. הורי הכירו איפוא בירושלים ולאחר שלוש שנות חברות התחתנו ונשארו ביחד למשך שבעים שנה עד למועד פטירתו של אבי. הם הספיקו לגדל את אחי ואותי בביתם ברחוב המלך ג’ורג’ שבמרכז העיר. לאחר שעזבנו את הבית, הורי עברו לשכונת בית הכרם. לבסוף הם מאסו בירושלים ולפני כשבע עשרה שנה עזרו אומץ ועברו לתל אביב ופתחו בחיים חדשים.

אבי עבד כל חייו בתחום הביטוח בתקופת מגוריו בירושלים. הוא יצא לפנסיה עם המעבר לתל אביב. בעת שגר בירושלים נחשב לאוהד שרוף של קבוצת הכדורגל בית”ר ירושלים, וצפה במשחקים רבים מהיציעים במגרשי הכדורגל ברחבי הארץ. בשנות השמונים המיר את המגרשים בטלוויזיה ועד לאחרונה צפה במרבית המשחקים של בית”ר.

אבא נחלש בתקופה האחרונה ולפני שלושה שבועות הוא אושפז לטיפול מאסיבי בבית החולים איכילוב. שם לתדהמת כולנו נדבק בקורונה ומטבע הדברים מצבו החמיר מיום ליום. אמי, אחי ושתיים מהנכדות הספיקו לבקר אותו יום לפני מותו. התמונה הייתה קשה מנשוא. עכשיו הוא לא סובל יותר.

היום אני יכול להביו היטב את המשפחות שאיבדו את יקיריהם שנדבקו בקורונה.

Journey of the Soul

Starting in February, a few B.C. Chabads are offering Journey of the Soul: A Fresh Look at Life, Death and the Rest – In Peace, a six-session online Zoom course from the Rohr Jewish Learning Institute (JLI) that answers the question, What happens when we die?

“Participants will embark on a journey that will enlighten them and put them at ease with the topics of life and the afterlife. Practical and powerful, thoughtful and relatable, Journey of the Soul teaches a Jewish perspective on life, that begins before birth and lasts well after a person’s passing,” said Rabbi Yechiel Baitelman, director of Chabad Richmond and a local JLI instructor.

“Death is both mysterious and inevitable,” added Baitelman. “Understanding death as a continuation of life reveals the holiness of life, while putting everything in a dramatically new context. The soul is on one long journey that is greater than each particular chapter.”

According to Baitelman, Journey of the Soul considers what happens to the soul at birth and again at death. It ponders whether there is a better place after this one; whether our loved ones continue to connect with us; the Jewish understanding of reincarnation; and how to relate to an afterlife even if we’re not spiritual. Journey of the Soul is designed to appeal to people at all levels of knowledge, including those without any prior experience or background in Jewish learning. It is open to the public.

Doctors and most mental health professionals can earn CME or continuing education credit by attending the course – visit myjli.com/continuingeducation for more information and a complete accreditation statement.

“The discounted cost of $40 per person takes into account COVID-19, and the fact that so many people have faced illness, job loss, reduced incomes and other challenges. While this is far below the regular price of the course, we ask you to please consider adding a donation of any size to help defray the course costs, if you are able to,” added Baitelman about the fees to attend the Chabad Richmond series. “And feel free to try the first class for free with no commitment.”

Chabad Richmond offers Journey of the Soul starting either Feb. 3 or 4, 7:30 p.m., and running weekly until March 10 or 11, respectively (chabadrichmond.com or 604-277-6427). The course is also being offered by Lubavitch BC Feb. 2-March 9, 7:30 p.m., with Rabbi Dovid Rosenfeld (lubavitchbc.com or 604-266-1313); and Feb. 3-March 10, 7 p.m., with Rabbi Meir Kaplan (chabadvi.org or 250-744-2770). The series cost varies.

Kindness a blessing to share

I was crying in front of the computer screen during a funeral service livestream. Again. It wasn’t my first of this pandemic. Even if the person didn’t ostensibly die of COVID, he’d been ill alone, unable to see family for long stretches because of it. And, because of COVID, I couldn’t be at the funerals in person, which were all in the United States. In normal times, I’d be rushing across the continent to be at these services with my family.

The person being eulogized, Rabbi Laszlo Berkowits, was a family friend, and was close to my parents. I called him “uncle” as a kid. He and his family were always part of our family’s holiday celebrations and gatherings. I played with his kids at his house. Their phone number was my elementary school’s emergency contact for me.

Rabbi Berkowits (Uncle Larry) was my family’s rabbi. He was also a Holocaust survivor. For a person who spent his teenage years in concentration camps, including Auschwitz, my Uncle Larry’s positivity, joy and ability to find the good in others were amazing. He had an incredible, long career, supporting and inspiring others to make positive change.

At the funeral, his family and friends (including my pediatrician) talked about how my Uncle Larry felt so grateful for the kindness of others, including the kindness of strangers. Without that help, he wouldn’t have survived the Second World War. Without the assistance and loving kindness of strangers – in Sweden, the United States and beyond – he wouldn’t have regained his health, gone on to serve in the U.S. military or received a full scholarship to become a rabbi. He wouldn’t have had the opportunities that truly enabled him to make such a difference in so many others’ lives.

This pandemic makes me think about how important that effort, to be kind and to reach out to one another, is for all of us right now. A year ago, the CBC Manitoba webpage ran a piece I wrote, “Mom’s emergency granola bar is there when you need it – no matter who you are.”

The article was about how I try to carry around snacks (granola bars) for my kids, just in case they need one, but that, sometimes, the best option for me is to offer that extra snack to someone else on the street, who is hungry, instead.

The thing is, since the pandemic started, like many Manitobans, we haven’t been out and about nearly as often. I don’t carry around snacks now because my kids are remote schooling. We’re working and learning at home, trying, like most of us, to reduce the number of people who might get sick or die from COVID. On a daily basis, I am not physically handing out those granola bars to anybody other than my kids.

A week ago, I got the most amazing email from a single mom friend who is a grocery store cashier in a city more than 200 kilometres away. She works very hard to keep her family afloat. She’d been waiting until her break to write me: “A man came through with 25 boxes of granola bars. No judgment – they were on sale! Then, he tells me he read an article about someone and their child or children who handed a person a granola bar and it stuck with him. So, now he has granola bars in his car and always hands them out to panhandlers and people who need them when he can.”

I could imagine her hearing this at the grocery store, her jaw dropping in surprise. She told the man that we were good friends and that she would tell me about this. The man said to pass along that, she wrote, “he has been doing this since the week he read your article and to thank you! Simple acts of kindness are what is keeping him going these days.”

When I read her email, I cried. It had been “one of those pandemic days” – where the news, the work and learning struggles at home, had all felt so hard. We’re all tired of worrying, so concerned about our loved ones. In fact, I’d been feeling badly that I couldn’t do more for others, write more, donate more, while juggling things on the stay-at-home front.

Another email from my friend arrived. She’d mentioned this man’s purchase to one of the grocery store owners. He’d said, if she sees this man again, the store would give him a discount on these purchases. Then he printed out the story to pass along, too.

I felt so grateful to this anonymous stranger who was carrying around all these granola bars to feed others, and continuing this kindness when I couldn’t. I wanted to thank him, but I also respect just how many anonymous givers might be out there. It takes all of us to beat this pandemic. Next year, I hope to host my amazing essential worker friend and her kids for a big celebratory Chanukah dinner again.

I’m so heartened to hear that the kindness my Uncle Larry encouraged in others is continuing to be passed along. I carry with me his constant reminders to be an upstanding person who does the right thing, who helps others, shines a light for others, even if he himself isn’t here anymore.

My Uncle Larry would say, “Be the best. Be a blessing.” He’d add something like, “We never know how long we’ll be here on earth. It’s our job to do good for others whenever we can – right now.”

At his funeral, another longtime family friend, Sam Simon, spoke, reminding us: “Be that stranger whose kindness is a blessing to someone so that they, too, can become a blessing to the world.” I am sure the biggest blessing of all would be if more people took that to heart.

Joanne Seiff has written regularly for CBC Manitoba and various Jewish publications. She is the author of three books, including From the Outside In: Jewish Post Columns 2015-2016, a collection of essays available for digital download or as a paperback from Amazon. Check her out on Instagram @yrnspinner or at joanneseiff.blogspot.com.

We must plan for our death

While our ultimate death is a certainty, when and how we will die is unknowable. And though death is inevitable, it remains a taboo subject for most. None of us knows what the future will bring. It is better to be prepared, so that if you become unable to make medical care decisions, your designated family members and healthcare providers, if you have talked to them, will have the knowledge and confidence to make those decisions for you.

As long as you are capable of understanding and communicating effectively with your doctor, nurse or other healthcare provider, you will be asked to make your own healthcare treatment decisions. But a serious accident or illness can result in you being incapable of making your own healthcare decisions at the time care is needed. This is why thinking about your preferences and talking to your future decision-makers now is so important. Making an advance care plan is a choice that will help alleviate some of the stress your family and friends could face if they are required to make important decisions for you, including who, exactly, you want your doctor to approach to learn about your wishes.

Advance care planning begins by thinking about your beliefs, values and wishes regarding future healthcare treatment and talking about them with selected family members or friends, as well as your doctor. When people you trust know what is important to you, it will be easier for them to make treatment decisions on your behalf.

Healthcare providers will always offer medically appropriate healthcare based on clinical assessment. They will want to ensure that any symptoms like pain, dizziness, nausea, bleeding or infection are understood and addressed. As long as you can understand and communicate, your healthcare provider will explain the medically appropriate care best for you, including any risks, benefits or alternatives. They will also ask if you have any questions and if you wish to accept or refuse the proposed healthcare treatment.

Some of the hardest decisions deal with the use of life support and life-prolonging medical interventions. These can include a ventilator to help with breathing, tube feeding, kidney dialysis, or CPR to restart the heart and lungs. If you were to have a life-threatening illness or injury, would you want to accept or refuse CPR? All, some, or no life support or life-prolonging medical interventions? A trial period of life support and life-prolonging medical interventions, allowing a natural death to occur if your condition is not improving?

Your advance care plan should at a minimum include these three things:

Having conversations with selected family members, friends, your family doctor and, if applicable, your spiritual leader, about your beliefs, your values and your wishes.
Writing down your beliefs, values and wishes for future healthcare treatment.
Writing down the contact information for the people who qualify to be on your temporary substitute decision-maker list (see below), or, if you prefer, the contact information for the representative you have chosen and named in an enhanced representation agreement, which is the one that allows you to name a person to make personal-care decisions and some healthcare decisions, including decisions to accept or refuse life support or life-prolonging medical interventions for you. (If you choose to have a representative agreement, I recommend you seek legal advice).

Bear in mind that your health and personal circumstances will change over time. As long as you are capable, you may change or cancel your advance care plan at any time and for any reason. Be sure to notify your doctor and your family members/friends of all changes you make.

Palliative care

When thinking about what to cover in your advance care plan, you might want to expressly include your wish to receive palliative care if you are suffering from a serious illness or condition. Palliative care is specialized medical care that focuses on providing patients with relief from the symptoms, pain and stress of a serious illness, whatever the diagnosis. The goal of palliative care is not to prolong life, nor to shorten it. The goal is to improve quality of life for both the patient and the family, and can be provided in a variety of locations, including the patient’s home, in a hospice, in a residential care facility or in a hospital.

Palliative care is provided by a team of doctors, nurses and other specialists who work with a patient’s other doctors to provide an extra layer of support. While often associated with end-of-life situations, palliative care is appropriate at any age and at any stage in a serious illness and can be provided alongside other appropriate treatments.

Many people choose to stay at home right to the end of their lives while receiving in-home palliative care from specialized healthcare providers. But if you are in the last few months of your life and feel that you are no longer able to manage at home, a hospice may be a good option for you. Hospices are meant to feel more like a home than a hospital. They are designed and furnished to provide a peaceful, homelike environment for you and your family while you receive end-of-life palliative care.

For more information on the delivery of palliative care in each of these settings, search the B.C. Health Ministry website or contact your local health authority.

Medical assistance in dying

Medical assistance in dying (MAiD) was made legal in Canada in 2016. It provides eligible patients who are experiencing intolerable suffering due to a grievous and incurable medical condition the option to end their life with the assistance of a doctor or nurse practitioner.

If your beliefs and values allow you to consider MAiD in the face of intolerable suffering, you should start by speaking with your doctor or your local health authority. For a variety of reasons, not all doctors will provide MAiD, and no one is required by law to do so. For some, MAiD may conflict with their personal beliefs or professional ethics. However, a patient can expect to be provided with information on how to access this service. Healthcare providers must not discriminate against patients with beliefs or values different from their own, and must provide an effective transfer of care to another healthcare professional who does offer MAiD.

To be eligible for MAiD, a patient must meet all of the following criteria:

be registered under B.C. Medical Services Plan
be at least 18 years old and capable of making healthcare decisions
have made a voluntary request for medical assistance in dying that was not made under any external pressure. This request must be in writing and signed and dated in front of two independent witnesses
have given informed consent after having been informed of the other means that are available to relieve their suffering, including palliative care, and
on assessment by two independent doctors or nurse practitioners, are determined to have a grievous and incurable medical condition, which means they have a serious and incurable illness, disease or disability; they are in an advanced state of decline that cannot be reversed; the illness, disease, disability or state of decline causes enduring physical or psychological suffering that is intolerable and cannot be relieved under conditions that the patient considers acceptable; their natural death becomes reasonably foreseeable. (On Feb. 24, 2020, the Liberal government of Canada introduced a bill to further amend the Criminal Code to, among other things related to MAiD, allow eligible persons to pursue a medically assisted death whether their natural death is reasonably foreseeable or not.)

A patient who has requested MAiD must be given the opportunity to withdraw their request throughout the process, including immediately before the medical assistance is administered, and this withdrawal need not be in writing or in any other particular form. Just an indication of a change of mind will do. And be aware that only patients who are themselves capable of giving consent can request MAiD. A request by a substitute decision-maker or by way of an advance directive is not valid.

Start the discussion

There is much more information available on end-of-life options than touched on in this article, and many matters not covered herein, but there is enough here to allow you to begin a conversation with those in your life who you want to make decisions for you when you cannot.

This is a lot to cover in one conversation. You can have as many conversations as you need – just get started before unwelcome circumstances make it too late. You will be doing yourself and your loved ones a big favour.

Tony DuMoulin is a founder of the law firm of DuMoulin Boskovich, where he practised commercial and real estate law for 40 years. He has a long history of involvement in Jewish organizations and municipal projects. DuMoulin is on the executive board of Jewish Seniors Alliance, in whose magazine, Senior Line, this article originally appeared in July 2020, Vol. 27(2).

Consider soul maintenance

In a recent article, I learned that Gal Gadot, the famous Israeli actor, says the prayer Modeh Ani (“I give thanks”) when she wakes up. Even famous people can be grateful for “getting their souls back” each morning.

In ancient times, sleep was considered analogous to death in some ways. As a study in contrast, the Christian response for children was: “If I die before I wake, I pray the Lord my soul to take.” The Jewish response is “Hey! Thanks so much for keeping me alive each morning!”

I have always been a morning person (annoying, I know). Although my household is busy every day, we always manage an unconventional communal Modeh Ani as we go out the door. Maybe it was before catching the school bus in those pre-COVID days or, now, just before we take a walk with the dog. In any case, by the time my kids are lining up for their pandemic screening checks and hand sanitizer, we’ve sung this happy and grateful prayer.

Once something is a part of our routine, Jewish or not, we often don’t reflect on it again – but it’s worth remembering. Reading that Gadot, also a mom, embraced a similar routine was sort of heartening. Then, I happened to be studying Daf Yomi, a page a day of Talmud, and an interesting question arose in Eruvin 70a. What if one made an arrangement with someone so that there would be an eruv, a symbolic communal space, that allowed for carrying on Shabbat, and that person died? What happens then?

Almost immediately, the Talmud discusses the person’s heir. There’s no elaboration on the details, the heir was apparently known to everyone. There’s no mention of the executor or the lawyer the family must hire. There’s none of that. I imagined what it would be like if somebody near to me died suddenly on Friday afternoon, and what might happen next.

Thousands of years ago, people didn’t live as long. They lacked the kind of warnings we usually have now, through medical diagnoses and tests and surgeries. Mortality in general was higher, although everyone still dies. Rather, without modern medication and medical interventions, one expected a fair number of infants, children and adults to die before their time.

The recent rise in COVID cases in my home province of Manitoba and the rising mortality numbers have brought all this back into focus. In the last little while, two men in their 40s have died here. My husband and I are in our 40s. We have kids in grade school. We have a dog. And a house. And….

Based on recent experiences with the deaths of relatives and friends, we often had an idea ahead of time that the person was ill or that things weren’t looking good. Yet it isn’t unusual to hear of family members still tying up the deceased person’s affairs for many months (or years) later.

This pandemic is a sobering wake-up call. A hundred years ago, during the flu pandemic, young parents died very suddenly and left orphans. There were children, spouses, siblings and parents who remained. We’re facing something similar in 2020.

On the one hand, we’re lucky because Judaism offers us very sturdy mourning practices. We’ve continued to innovate, too, relying on technology to mourn together. The last few days, I have joined a rabbi online as she says Kaddish. She waits, patiently, until she sees 10 people pop up, viewing her Twitter or Instagram live feed, thanks everyone for helping her, announces her mother’s name, and begins Kaddish. Given the pandemic’s enormous effects, this has been an intimate and surprisingly moving way to support someone in need, virtually.

On the other hand, we’re out of practise with the notion that somebody can just “up and die.” Most of us don’t have immediate plans in place, but we should. Parents all over the world are scared by the notion that they might fall ill, die and leave their kids and spouse alone. This goes way beyond how one will have an eruv on Shabbat if someone dies on a Friday afternoon or on Shabbat.

Do we have up-to-date wills in place? Emergency plans for our immediate families and long-term ideas of how to get support for those left behind? There are a lot of questions and they are scary. What’s worse, though, is that the panic caused by thinking about this can cause us to turn irrational and erratic. Fear can make us hard to be around. We become the people who can’t manage basic, polite social encounters, such as social distancing at the grocery store.

What’s the antidote? Well, while careful estate planning helps, nothing really prepares us for sudden illness. No amount of religious rituals can make us immortal. However, many circle back to countering the fear. Some of us say Modeh Ani, to be grateful – for each morning, a ray of sunshine, a toddler learning to count or an older kid triumphant after a hard test at school. It’s a taste of really good sweet potato pie or an unexpected hug.

In other words, take the win when you can get it, wherever you find it. Sometimes, it’s whimsy, like knitting a pair of mittens with lots of colours, polka dots and a thumb ring. It’s remembering why we say a prayer, even if we rush it or say it at the wrong time.

We can wears masks and social distance and wash our hands, but, right now, our souls also need positive, meaningful time and spiritual support. The next time your car needs an oil change? Consider routine soul maintenance, too.

Joanne Seiff has written regularly for CBC Manitoba and various Jewish publications. She is the author of three books, including From the Outside In: Jewish Post Columns 2015-2016, a collection of essays available for digital download or as a paperback from Amazon. Check her out on Instagram @yrnspinner or at joanneseiff.blogspot.com.

Camp helps lift spirits

A moment of levity during the taking of Justine and Stewart Silver’s wedding photos. (photo from Justin Silver)

The late Stewart Silver was born and raised in Montreal. He had worked as a standup comedian, and moved to Toronto in hopes of furthering his career. Justine Silver grew up in a Houston suburb. In late 1990, she followed her sister, who had moved to Toronto, and, there, she joined Jewish online dating site Jdate. So had Stewart.

“There was a thing where you had to describe your perfect date,” recalled Justine. “Profile after profile included long romantic dinners and were all gushy and gross … but his said, ‘Yeah, after we grab a drink, we step out of the restaurant and trip over a big bag of money.’ I was like, ‘Oh my gosh … that’s the perfect date!”

The couple took their time getting to know each other and, after a year and a half, got married.

To all appearances, Stewart was a healthy 44-year-old. He had biked up hills in Christie Pits Park the day before he had a fatal heart attack while the couple was having a conversation on Nov. 16, 2011.

Left shocked and widowed, Justine embarked on a healing path, including taking a hiatus from her event-planning business.

“It’s been quite some time since then and there’s been grief bursts,” said Silver. “In the early days, there was a lot of therapy and some peer support groups. Then, I found Camp Widow and have been to a few of those. I was pleased it wasn’t at all associated with any religion and was welcoming…. There was one in Tampa, and so a couple of widow friends that I had met up with, here, in Toronto, in a peer support group for young people who’d lost their spouses under the age of 55 … decided to make a whole trip of it. We went to the beach, museum, and then to Camp Widow. It’s a very transformational experience when you feel that you’re surrounded by people who understand the topsy-turvy world that you’re starting to barely understand yourself.”

The first camp Silver went to, in Tampa, was in the spring of 2018. Then, in November 2018 and November 2019, she attended the camps in Toronto. She and her friends have already signed up for the next November 2020 camp in Toronto.

While it’s called a “camp,” the weekend is more like a conference, with people coming together for sessions on various topics.

“One of the neat things I like at Camp Widow is that the name tags, everyone has one, but there are a couple features to it,” said Silver. “One of them, there’s a ribbon at the bottom. For example, in my work as an event planner, if you’re a presenter, your ribbon will say ‘presenter,’ or, if you’re on the organizing committee, it will say ‘organizing committee’ or ‘volunteer.’

“But, these [also] have the number of years ago that your loss occurred. So, for me, that was six years. So, let’s say it’s a teal ribbon. All of a sudden, you notice the six-year people … and there’s a bond, because you’re in a different place than, say, the six-month people. Everyone is compassionate to everyone else, but it’s just a really interesting way to bond with people.”

As far as the camp schedule, there are some group meals, as well as meals on your own. There are various types of sessions offered.

“There are tracks, like for people who are five years out, one year, or one to five,” said Silver. “I can’t remember the exact breakdown, but you can decide to go to everything along a certain track, or you can decide in the moment what you’ll do, which sessions you’ll go to. Then, there are some networking evening events, different ways of getting to know people.”

One is designed like speed-dating, but not for that purpose. You get the chance to talk to someone for a certain amount of time, and then you move on to the next person and chat with them. “It’s really interesting to see where the commonalities fall,” said Silver.

On Saturday night, there is a banquet with a theme and people dress up – some participants may not have gone out since their loss. After dinner, each person says the name of their loved one out loud, while some 200 others quietly listen. Then, there is a dance, which gives the opportunity to destress and socialize. The DJ doesn’t play any music that could potentially trigger anyone’s grief, like slow songs.

At the camp, there are people from their mid-20s to people in their 70s and 80s; people from all religions, cultures and political leanings.

For Silver, Camp Widow “creates community and support amongst widows and widowers…. Sometimes, when you’ve lost someone, it can be very isolating, which can be in different and unexpected ways. I wouldn’t say never, but it doesn’t go away. The intensity definitely lessens and you find new ways to live with grief. And there are plenty of people who, we say, are ‘re-partnered.’ When you’ve been widowed and then you meet someone else and you have a boyfriend/girlfriend, wife/husband or partner, we say you’re ‘re-partnered,’ because we don’t think that means you’re not still widowed.”

The camp provides tools and connections that widows and widowers may not otherwise find on their own.

“I feel camaraderie in sharing my story and being heard, or hearing someone else’s story and being helpful to them,” said Silver. “At this past Camp Widow, I did an art thing. I can do crafty things OK, but I’m not really an artist. But, one of the workshops I went to was all about healing through art and it was just a whole different facet. We all had paint and they set it up so well…. We had a white piece of paper and I got white paint and I painted a white heart. Then, I put a line through it – a squiggly line, like it was broken – and you could barely see it … like you couldn’t see that my husband had a heart problem…. Then, everyone shared in the room what theirs was about. When you do that, it’s like opening up a wound, and then the scar heals better next time.”

Six months ago – eight years into her healing journey – Silver and her older sister, Eileen Jadd, who is a social worker, started the charity Good Grief Bereavement Healing Services.

“We have a roster of counselors in different parts of Toronto for bereaved people,” said Silver. “We’re also offering workshops on eye movement desensitization, which is a thing for trauma victims. It really helps you compartmentalize the trauma, so you can talk about it without being retraumatized. So, we’re doing a workshop on that.

“We’re starting a group on sibling loss and, eventually, will have a physical building. We want to have a centre, so people who’ve lost someone, it’s like a snap of the fingers and they’ll know where to go. When you know there’s an accident, you know to dial 911. We want it to be, ‘Wow, you’re in need, you’ve lost someone, and you know exactly where to go.

“I think widows and widowers need their person’s name to be said. People are so afraid of saying it, because they don’t want to bring it up in fear. But, they want their names to be said, so that’s a big part of it. I happen to talk about Stewart all the time, but a lot of people don’t have those opportunities in their own lives.”

In addition to talking about him when memories arise, Silver said, “Every year, I go to shul and I say his name and a prayer for him, and commemorate it that way. I remind people that we got married in that synagogue, and I remind people that he was a person that existed and stood in that space with me, and that his influence is still there. Just because he’s not standing next to me in that moment … he’s still there. In those ways, we talk about him.”

Camp Widow is put on by Soaring Spirits International. For more information, visit soaringspirits.org, campwidow.org, widowedresilience.org and goodgriefhealing.ca.

Rebeca Kuropatwa is a Winnipeg freelance writer.