death

הבירוקרטיה מנצחת – פרק נוסף

הבירוקרטיה ממשיכה לנהל את החיים שלנו. הזכרתי בטורים הקודמים כי לאחר מותי אמי בחודש פברואר השנה , אחי בישראל ואני כאן בוונקובר, נדרשנו לטפל בצוואת ההורים, אך לאור הבירוקרטיה התהליך הפך למסובך ביותר

בנק הפועלים עיכב את שחרור הכסף מהחשבון של ההורים “רק” בחודשיים. לאחר מאבקים ממושכים הם העבירו לנו את הכסף כך שהצליחו לסיים את המשימה הראשונה

עתה אנו מנהלים מאבק קשה עם בנק לאומי בנוגע לחשבון נאמנות בו הופקדו הכספים ממכירת הדירה של ההורים. עורכי הדין של המשפחה לא עזרו מספיק והבנק החזיק ומחזיק בכספים ללא שום סיבה. הרוכש העביר כבר את מלוא הכספים עבור רכישת הדירה ואף קיבל את המפתחות לידיו. אנו לעומת זאת קיבלנו עד לרגע זה רק תשלום אחד מהחשבון, המוחזק בנאמנות על ידי משרד עורכי הדין שלנו ומשרד עורכי הדין של הרוכש. לאחר חודש של מאבק ממושך קיבלנו סוף סוף את התשלום הראשון. הורדו ממנו סכומים נכבדים ובהם הוצאות המיסוי שעבורי הן היו גבוהות מאוד, כיוון שאיני תושב ישראל. כן הורדו דמי התשלום עבור משרד עורכי הדין והעמלות עבור המתווכים

במהלך השבועיים האחרונים אנו מנהלים מאבק קשה בעורכי הדין שלנו כדי שיפעילו לחץ על הבנק לשחרר לנו את התשלום השני. בפועל הם הלקוחות של הבנק ולא אנו, כיוון שהם מחזיקים בו את חשבון הנאמנות. לאחר שמפתחות הדירה הועברו כבר אל הרוכש, אין שום סיבה בעולם עבור בנק לאומי להחזיק בכספים שלנו. להערכתי כל הסחבת הזאת מצד הבנקים השונים מאפשרת להם לעשות רווחים מהכספים שלנו שמוחזקים בחשבונותיהם. אחרת אי אפשר להסביר את הסיבה לעיכובים הארוכים שלהם

בסך הכל אנו אמורים לקבל עוד שני תשלומים מכספי הדירה המוחזקים בחשבון הנאמנות ואז סוף סוף הסתיים התהליך הארוך והבלתי הגיוני. אנו נמצאים כבר כשמונה חודשים לאחר מות אימי ואני מעריך כי נזדקק לעוד חודש נוסף לסיים את ענייני צוואה

אפשר לסכם את השנתיים האחרונות קשות מאוד עבור משפחתי ועבורי. לפני כשנתיים מצבו הבריאותי של אבי הידרדר לתהומות קשות עד שבראשית שנה שעברה לא הייתה ברירה, אלה לאשפז אותו בבית החולים איכילוב. שם הוא נדבק בקוביד וזה מה שהביא בסופו של דבר למותו. אבא נקבר בשבעה בפברואר אשתקד עת היה בגיל תשעים ואחד וארבעה חודשים. לאור מגפת הקוביד לא יכולתי לטוס לישראל ולהגיע להלוויה ונאלצתי לראות את הטקס הקשה הזה באמצעות זום. הוא נקבר בבית הקברות האזרחי של קיבוץ מעלה החמישה סמוך לירושלים

לאחר שבעים ואחת שנות נישואים אמא הפכה לאלמנה. היא התאוששה ממותו של אבי ונדמה היה שיש לה חיים טובים באופן יחסי. אמא התאמנה כמעט כל יום, קראה הרבה והיו לה לא מעט חברות. מצב בריאותה היתה טוב וחשבנו שהיא תוכל לחיות עוד מספר שנים טובות. אך זה לא קרה: בראשית חודש פברואר השנה היא נחנקה מחתיכת תפוח שהיה בסלט. היא איבדה מייד את ההכרה וכעשרים דקות לא הגיע חמצן למוחה. אמא הועברה במצב קשה ביותר לבית החולים איכילוב ולאחר ארבעה ימים נקבע מותה. כמו אבא היא נקברה בשבעה בפברואר בהפרש של שנה, גם כן בקיבוץ מעלה החמישה. אמא הייתה בת תשעים ושתיים על סף תשעים ושלוש. הפעם הצלחתי להגיע להלוויה, שקודם לכן הספקתי עוד לבקר אותה בבית החולים, עת הייתה מונשמת. אני גם הראשון שראה אותה כבר לא בחיים

הבירוקרטיה מנצחת

הבירוקרטיה ממשיכה לנהל את החיים שלנו. חשבתי שסיימנו את הבעיות הביורוקרטיות אך הן ממשיכות לצוץ ולמרר את חיינו. הזכרתי בטור הקודם כי לאחר מותי אמי, אחי ואני נדרשנו לטפל בצוואת ההורים, אך לאור הבירוקרטיה הכל הפך למסובך

הזכרתי עוד כי לאור דרישות בלתי הגיוניות של בנק הפועלים בישראל שמחזיק בחשבון הבנק של הורי, נאלצתי בסוף חודש אוגוסט לטוס לסן פרנסיסקו, כדי להשיג אישור של הקונסוליה הישראלית שם של חתימתי. הפגישה בקונסוליה הממוקמת בבניין משרדים במרכז העסקים של סן פרנסיסקו, נקבעה ליום שלישי (23 באוגוסט) לפני הצהריים. נאמר לי מראש כי אסור לי להביא תיק, מחשב או טלפון, ולכן לקחתי את המסמכים במעטפה. אחרי שעברתי תשאול בטחוני ארוך המתנתי לתורי במשרד. כעבור מספר דקות סימנה לי הפקידה לגשת לדלפק שילדה. הצגתי בפניה חמישה מסמכים משפטיים (בהם זה שעבור הבנק). כל שעליה היה לעשות הוא לאשר שאני חתמתי עליהם. תכננתי לגשת לסניף של פדקס שנמצא בסמוך לקונסוליה לשלוח את המסמכים מהאושרים לאחי בישראל. לתדהמתי הפקידה בקונסוליה הודיעה לי כי הם יבדקו את המסמכים במשך חמישה ימי עבודה, ורק לאחר מכן אוכל לקבל. טענותי כי אני צריך את המסמכים בדחיפות ועל הקונסוליה מוטל רק לאשר את חתימתי, לא הועילו. המתנתי לבואה של סגנית הקונסול שבדקה שאני הוא אני (מול הדרכון הישראלי שלי ותעודת הזהות), ואישרה את חתימתי. שאלתי גם אותה מדוע אינני יכול לקבל את המסמכים המאושרים לידי, והיא הסבירה כי על הקונסוליה לבדוק אותם לעומק. לא עזרו כל תחנוני ונאלצתי לקבל את רוע הגזרה. לאור כך שילמתי לקונסוליה עבור בדיקת המסמכים ועבור המשלוח שלהם מסן פרנסיסקו לביתי בוונקובר. כך שהתנהלות הקונסוליה גרמה לי עיכוב בשליחת המסמכים החתומים לישראל והדבר היה כרוך גם בהוצאות כספיות נוספות

חזרתי לוונקובר ב-28 באוגוסט ושוחחתי עם בנו של אחי שגר בניו ג’רסי. גם הוא נאלץ לאשר את חתימתו מול הקונסוליה הישראלית. הוא בחר לעשות זאת בקונסוליה בניו יורק. לתדהמתי לאחר שחתימתו אושרה הוא קיבל את המסמכים בחזרה לידיו, ובניגוד לקונסוליה בסן פרנסיסקו, הקונסוליה בניו יורק לא החזיקה במסמכים במשך חמישה ימים. זה רק חיזק את הרגשתי שהקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו פעלה שלא כשורה, ואסור היה לה לבדוק את המסמכים, אלה רק לאשר את חתימתי ולהחזירם אלי מייד

למחרת הגעתי בחזרה לוונקובר, קיבלתי את המעטפה מהקונסוליה הישראלית, בהם חמשת המסמכים החתומים על ידי, שאושרו על ידיה. הלכתי מדי לסניף של פקדס הקרוב לביתי ושלחתי את המסמכים בדואר אקספרס לאחי בישראל. נאמר לי כי בתוך ארבעה ימים (עד ה-31 בחודש) אחי יקבל את המעטפה במשרדו בירושלים. שילמתי על השירות “המיוחד” של פקדס מאה שבעים וחמישה דולר. במשך הימים הבאים בדקתי באתר של פדקס את התנהלות משלוח המעטפה מוונקובר לירושלים. נדהמתי לראות שפקדס עבודת בחוסר יעילות, שגרם לעיכוב במשלוח הדחוף של המעטפה אחי למעלה מחמישה ימים תמימים. המעטפה נשלחה על ידי פקדס משדה התעופה של ונקובר למרכז של פדקס בממפיס טנסי. משם הועברה המעטפה למרכז של פקדס באינדיאנפוליס אינדיאנה. לאחר מכן המעטפה נשלחה לאירופה והגיעה מרכז פקדס בשדה התעופה שארל דה גול פריז. משם היא הועברה למרכז פקדס בקלן שבגרמניה. רק בשבת בערב המעטפה נחתה סוף סוף בנמל התעופה בן גוריון והוחזקה במתקן פקדס עד יום שני בבוקר, עד שהועברה לאחי. כאמור הבירוקרטיה מנצחת ובגדול

ביורוקרטיה קשה נוסח ישראל

במדינת ישראל הבירוקרטיה חוגגת ומקשה על החיים. לאחר מותי אמי, אחי ואני נדרשנו לטפל בצוואתה ובצוואה של אבא, ולוודא שהיא בוצעה כהלכה. אחי וחמשת ילדיו ואני יורשים את דירת ההורים בתל אביב, ואילו הכסף שהיה מונח בחשבון הבנק של ההורים יחולק בין אחי וביני. כביכול צוואה פשוטה אך לאור הבירוקרטיה הישראלית הכל הפך למסובך

להלן מספר דוגמאות שיבהירו את הבעיות שבדרך

בנק הפועלים ששם להורי יש את החשבון קיבל את כל החתימות של הילדים של אחי, של אחי ושלי. כיוון שאני גר מחוץ לישראל, עדיין לא ידוע לנו האם אם בנק הפועלים יבקש ממני גם אישור מהקונסוליה הישראלית, בנוסף לזה שהבאתי עורך דין ונוטריון בוונקובר. כיוון הליך הבדיקה של הבנק עלול להימשך שבועות ארוכים, החלטתי לטוס לסן פרנסיסקו כדי להשיג אישור של הקונסוליה הישראלית שם של חתימתי. אם הבנק אכן יבקש אישור זה בעוד מספר שבועות המסמכים יהיו כבר אז בידי אחי (לאחר שאשלח אותם אליו בדואר אקספרס)

חשבון נאמנות עורכי הדין של שני הצדדים בנוגע למכירת הדירה בתל אביב, אמור להיפתח בבנק לאומי. אחי קיבל מידע כי גם בנק לאומי יעלה דרישות כמו בנק הפועלים בנוגע לחתימות שלי. בנק לאומי בשלב מוקדם זה עדיין לא ביקש דבר ואחי לא מעוניין לעורר את המתים. צריך לקוות שעד מועד נסיעתי בתוך מספר ימים, נדע היכן אנו עומדים מול בנק זה. אם גם הם יבקשו אישור על חתימתי אוכל להביא אותו מהקונסוליה בסן פרנסיסקו, בדומה לאישור המיועד לבנק הפועלים. אם בנק לאומי לא יעדכן אותנו עד יום נסיעתי תהיה לנו בעייה קשה

עורכי הדין של רוכשי הדירה דורשים כמו שני הבנקים, שכל שבעת היורשים ימלאו טפסים ויחתמו עליהם במסגרת העברת מסמכים לטאבו. אני אמור לקבל מסמך כזה מאחי עד ערב הנסיעה, ואז אקח גם אותו לקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו לקבל את האישור שלהם

עבור אלה שגרים בקנדה, השגת חתימות על מסמכים משפטיים שיוכרו במדינות אחרות מאוד מסובכת. זאת כיוון שקנדה לא חתומה על אמנת האג משנת אלף תשע מאות שישים ואחת. לכן בידי עומדות שתי אפשרויות. הראשונה – להחתים עורך דין ונוטריון מקומי על הטפסים. לאחר מכן לשלוח את הטפסים שלו לאישור ממשלת בריטיש קולומביה שנמצאי בעיר ויקטוריה. ולאחר מכן עלי לקבל גם את האישור של הקונסוליה הישראלית בטורונטו

לחילופין אני יכול לגשת ישירות לקונסוליה הישראלית בקנדה. תחילה חשבתי שעדיף לי לטוס שוב לישראל, להגיע לבנקים ומשרדי עורכי הדין השונים, לחתום על כל המסמכים הנדרשים ולגמור הכל מול הפקידים הקטנים, בתוך חמש דקות. אך כיוון שזה יקר בטירוף ואין לי יותר כוח לטוס כל כך הרבה שעות, מדובר בפעם השלישית השנה, חשבתי תחילה לטוס לקונסוליה הישראלית בטורונטו. בגלל מגפת הקוביד, הקונסוליה בטורונטו לא מספקת בימים אלה שירותים לישראלים בונקובר. בסוף מצאתי רעיון טוב וזול יותר – הקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו. הקונסוליה בסן פרנסיסקו, גם היא בגלל מגפתי הקוביד, לא מספקת בימים אלה שירותים לישראלים בסיאטל הסמוכה לוונקובר. לכן אני טס לסן פרנסיסקו. קבעתי כבר פגישה בקונסוליה הישראלית שם, ויש לי גם הזדמנות הזדמנות ראשונה לבקר לראשונה בעיר היפה הזו. מי היה מאמין שצוואה כה פשוטה אשר כוללת דירה אחת וחשבון בנק אחד תהפוך למסע בירוקרטי בלתי סביר, בלתי הגיוני ואף לא אנושי. חבל שבישראל זה קורה

שבע עשרה שנים בוונקובר בצל מותה של אמי

בדרך כלל אני זוכר היטב את היום בו נחתי בקנדה לאחר שעזבתי את ישראל, אך השנה לאור מות אמי, התאריך הזה לא בדיוק עבר בראשי. אני נחתתי בוונקובר בחמישה עשר בפברואר אלפיים וחמש ומאז אני כאן. מדובר כבר בלמעלה משבע עשרה שנים

כאמור לא “חגגתי” השנה בשבעה עשר בפברואר את יום השנה של בואי לונקובר, כיוון שאמי נפטרה בשישה בפברואר. הגעתי בטיסת חירום לישראל כדי להיות עימה בבית החולים, ולמחרת הגעתי היא נפטרה. כאילו חיכתה רק לבואי

לאחר השבעה בה הגיעו עשרות חברים, מכרים של אחי אמיר ושלי, וכמובן בני משפחה וכן חברות רבות של אמא ושכנות שלה, נזקקתי ליום מנוחה לעקל את כל מה שעבר עלי. ואז בשבוע השני והאחרון שלי בתל אביב, התחלתי לארגן את דירת אמי לקראת הפינוי. עברתי על אין סוף מסמכים, ספרים, חפצי אמנות ובגדים, כדי לבדוק מה חשוב ומה לא. מה להמשיך ולשמור ומה לתרום. לפיכך לא היה לי זמן ומקום לחשוב על השבעה עשר בפברואר – שכאמור הוא “יום השנה” שלי כאן בוונקובר

השנתיים וחצי האחרונות בוונקובר ובכלל היום קשות מנשוא ומאוד מאוד מסובכות. הקוביד שיבש לנו את החיים והפכנו כמעט לאסירים בבתים ובאזור. בראשית שנה שעברה איבדתי את אבי שמת בגיל תעשים וארבעה חודשים, מסובכים של קוביד. אבא היה חולה מאוד וידענו שהסוף מגיע. לא יכולתי להגיע להלוויתו בגלל מגבלות הקוביד, ולפיכך ראיתי אותה באמצעות זום

אחי ואני חשבנו אמא תוכל לחיות עמנו עוד שנים רבות לאור כך שמצב בריאותה היה מצויין, לאשה בגיל תעשים ושתיים. היא הצליחה להתאושש ממותו של אבא וזה דבר לא פשוט לאחר שבעים ואחת שנות נישואים. אמא חזרה לשגרת החיים שלה שכללה מפגשים עם הרבה מחברותיה, עם בני המשפחה, ספורט כמעט כל יום וקריאת ספרים

באחד הימים (בשני לפברואר) היא ירדה מדירתה לאכול סלט, נחנקה בפתאומיות מתפוח שהיה בו והסיפור שלה נגמר מהר מאוד. היא הועברה לבית החולים איכילוב ולאחר ארבעה ימים נקבע מותה

ועתה כשאני משחזר את מה שעבר עלי בשנים האחרונות ובעיקר בשנה האחרונה, בה נפרדתי תחילה מאבא ולאחר מכן מאמא, קשה לי לחזור לשגרת החיים הרגילה, ולחשוב על שבעה עשרה השנים שלי כאן – בונקובר

כל צורת החיים שלי השתנה עת עברתי מתל אביב לוונקובר. קודם כל בישראל עבדתי במשרה מלאה כעיתונאי בתחום התקשורת, וכיום כאן זה תחביב בלבד. בשמונה השנים האחרונות אני עובד בחברה שמספקת הלוואות למי שלא יכול לקבל אותן מהבנק, ותפקידי הוא המבקר

בארץ הייתי מוקף בני משפחה חברים וכמובן היו לי בנות זוג לתקופות ארוכות בחיי. השהגעתי לוונקובר היכרתי כאן רק חבר אחד שעזב את תל אביב מספר שנים לפני. לאט לאט הצלחתי להכיר אנשים וכיום יש לי גם כן (כמו בתל אביב) מספר חברים טובים, בהם ישראלים, יהודים קנדים ומקומיים

ומהיבט האישי: מזה ארבע שנים ושמונה חודשים, יש לי בת זוג קבועה שהגיעה לוונקובר מסין. וואנווי גרה כאן כשמונה שנים ובשנתיים האחרונות היא עובדת בממשלה הפדרלית. יש לנו חיי אהבה ושותפות טובה, קירבה גדולה והרבה עניין משותף – בעיקר בתחומי האמנות והתרבות. החיים שלנו ביחד טובים מאוד ואנו רק מצפים להמשך של עוד ועוד

לסיכום: אין לי על מה להתלונן בשבע עשרה השנים שאני גר בבית בוונקובר

קוביד, ההורים נפטרו, מזג אוויר משוגע ומלחמה באוקראינה

בשנתיים האחרונות חוויתי אירועים קשים שכמעטו ולא היו כדוגמתם לאורך כשנות חיי, בישראלועתה בקנדה. כשאני חושב על מה שעבר עלי מאז חודש מרץ לפני שנתיים בדיוק, זה נראה לי הזוי- ממש מדע בדיוני

קודם כל החלה אז במרץ אלפיים ועשרים מגפת הקורונה לצבור תאוצה בכל העולם. תחילה שמענועל כך בסין ולא חשבנו כי המגפה יכולה להתפשט גם למערב ובעצם לכל העולם. אני זוכר היטב אתהנסיעה שלי לישראל לבקר את הורי בתל אביב, בסוף מרץ לפני שנתיים. מצד אחד הם רצו לראותאותי מצד שני חששו שמה אדביק אותם בקוביד, כיוון שטסתי מונקובר, עצרתי למספר ימים בברליןוהמשכתי משם לתל אביב

מאוד שמחתי שהצלחתי לראות את ההורים וכרגיל לשון אצלם בבית. לא שיערתי אז שזו שתהיהבעצם, הפעם האחרונה שאראה אותם פיזית. אבי כבר דעך מכל הבחינות, התקשה ללכת ואףהזיכרון שלו כבר לא היה טוב. לאחר זמן מה הבנו שהוא לקה בדמנציה

באותו שבוע קצר בתל אביב נפגשתי עם מספר חברים טובים עמם אני שומר על קשר שנים רבות, למרות שאני גר בוונקובר כבר שנים רבות. כן הספקתי באותם ימים בתל אביב אף להצביע בבחירותהכלליות בישראל, תוך תקווה להחליף את ראש הממשלה הנצחי של ישראל, בנימין נתניהו. זה לאקרה אז אלא רק לאחר כשנה

הביקור בישראל ישאר בזכרוני לזמן ארוך כי כאמור זו הפעם האחרונה שבה ראיתי את הורי

אני חזרתי לוונקובר בדיוק שבוע לפני שהשמיים נסגרו והופסקו הטיסות למספר חודשים. המגפההחריפה והחיים שלנו השתנו מקצה אל קצה. מי היה מאמין שתופעה מוזרה ולא מוכרת זו תימשךשנתיים תמימות. כל שגרת החיים השתנתה, הפסקנו לצאת למקומות ולצרוך תרבות, נצמדנולטלוויזיה, רכשנו מסכות, חומרי חיטוי לידיים ועוד מוצרים התקפים לעיתות של מגפות

עסקים רבים נפגעו קשות מהמגפה בהם מקום העבודה שלי – חברה המספקת הלוואות למי שלאיכול להשיג אותן באחד הבנקים המסחריים, בשל קרדיט גרוע. בזמן החופשי שנותר בידי והוא היהבשפע התחלתי לצעוד מדי יום שעות ארוכות ברחבי העיר ונקובר והסביבה. מכוני הכושר היוסגורים ולכן החלטתי שאני חייב להיות פעיל כדי לשמור על כושר סביר, וההליכות עשו את שלהן

בתחילה ראיתי איך ונקובר הפכה לעיר מתה, ולאט לאט לקראת הקיץ היא החלה קצת להתעורר, אם כי לא באופן שאני רגילים לו. למזלנו מחוץ בריטיש קולומביה נפגע פחות מהמגפה לעומתאזורים אחרים בקנדה, כך שהצלחנו לשמור על חיים שפויים פחות או יותר

בגלל המצב הקשה של החברה באני אני עובד נאלצנו לפנות לבית המשפט לקראת סוף שנתאלפיים, ולבקש הגנה מפני נושים. אני נרתמתי לעזור להנהלת החברה ושוחחתי ארוכות עם בעליאגרות החוב שלנו, כדי לעודד אותם לחתום על הסכם חדש, שיאפשר את המשך קיום החברה. אכןזה קרה ויצאנו לדרך חדשה, באישור בית המשפט, חברה רזה יותר, עם הרחבה פחות חובותועובדים, ועתיד שנראה טוב יותר

במקביל לקראת סוף אלפיים ועשרים מצבו הבריאותי של אבי הידרדר מיום ליום וחששנו ממהשעתיד לקרות. הוא נפל כל הזמן, הפסיק לקחת כדורים, זכרונו בגד בו, ומצבו החמיר. במהלךחודש בפרואר אלפיים עשרים ואחד הוא נאלץ להתאשפז בבית החולים איכילוב הסמך לביתו. שדםלצערנו נדבק גם בקוביד וידענו שהסיום מתקרב. הוא החזיק מעמד כשבועיים עד שנכנע למגפההקשה הזו. בגיל תשעים וארבעה חודשים הוא נפטר

אני לא הצלחתי להגיע להלוויה בגלל מגבלות הקוביד וראיתי את האירוע הקשה הזה באמצעות זום. לא היה זה פשוט לראות איך קוברים את אבא שלי כל כך מרחוק, באמצעות מסך המחשב

הורי היו נשואים שבעים ואחת שנים והיה מאוד קשה לאמא להתרגל לכך שאבא כבר לא איתנו. למרות החשש הכבד של אחי ושלי, אמא לאט לאט חזרה לעצמה ופיתחה לעצמה שגרת חייםחדשה ללא אבא. כנראה שהרצון האדיר שלה לחיות הוא שהוביל אותה. אמא למרות שמלאו להתשעים ושתיים המשיכה להיות מאוד פעילה מבחינה ספורטיבית, חברתית ותרבותית. האופיהאופטימי שלה עזר לה רבות, להמשיך ולחיות לבד. היא הצליחה לקבל עובדת זרה פיליפיניתשתעזור לה בעבודות הבית, וכדי שלא תרגיש בודדת בלילות. ניהלתי לא מעט שיחות טלפון עםאמא ושמחתי שהיא חוזרת לעצמה, צוחקת, נפגשת עם החברות שלה ועם בני המשפחה השונים. היא בחרה בחיים והחיים והכל נראה מתנהל כשורה

כאן בוונקובר עברנו אשתקד את הקיץ החם ביותר בתולדות בריטיש קולומביה ובעצם בקנדה. החוםהיה בלתי נסבל ולצערנו מאות קשישים וחולים נפטרו. אני לשמחתי יש לי מזגן בבית כך שיכולתילהמשיך בשגרת החיים הרגילה ולעבוד כרגיל. רק בערבים הייתי מוציא את האף החוצה

במהלך חודש נובמבר אשתקד חטפנו כאן מכה נוספת ממזג האוויר: כמות אדירה של שטפונותשגרמו נזק אדיר למחוז, הנאמד בכארבעה מיליארד דולר. כבישים, גשרים, בתים ותשתיות רבותנעקרו ממקום כמו אבנים של דומינו שנופלות אחת אחרי השנייה

אני נערכתי לנסיעה לישראל לבקר את אמי בסוף חודש נובמבר. בגלל תקנות הקוביד הקשות בכלמדינה, הכנתי מסמכים רבים, הצלחתי לקבל את החיסון השלישי של פייזר לפני הזמן ונרשמתילבצע בדיקות קוביד בוונקובר ובתל אביב. שבוע לפני הנסיעה נדהמתי לדעת שווריאנט חדש שלהקוביד – אומיקרון משתלט על העולם. אמי התקשרה אלי בבהלה והציעה לי לבטל את הנסיעה. ואכן זה מה עשיתי כי ידעתי שאחרת אאלץ לשהות בבידוד בחלק גדול של הנסיעה. זה היה מאודמעציב שאינני יכול לטוס ולבקר את אמא שהתאלמנה כתשעה חודשים קודם לכן

בינתיים החורף הגיע גם הגיע לוונקובר ולשם שינוי גם הוא היה קשה ביותר. לא זכור לי כבר הרבהשנים קור נוראי כזה ושלג ללא הפסקה

ואז נחתה עלי מכה נוראית נוספת: בראשית חודש פברואר אחי התקשר אלי בדחיפות והודיע לי כיאמא אושפזה בבית החולים ומצבה חמור ביותר. היא נחנקה מחתיחת תפוח בסלט שאותו היאאכלה. במשך עשרים דקות שהתהה ללא חמצן, כך שהבנו שנגרם למוחה נזק אדיר שאין לא תקנה

יצאתי בטיסת חירום לישראל והספקתי לראות את אמא מחוברת לכל הצינורות שבעולם באיכילוב. למחרת הגעתי לבית החולים מוקדם בבוקר ונתבשר לי שהיא נפטרה. אני זה שנאלצי לבשר לאחילשאר בני המשפחה על מותה של אמא. היה קשה להשתתף בהלוויה ולאחר מכן לשבת שבעהולקבל ניחומים, מבני משפחה, חברים וידידים רבים

אמא ואבא נקברו באותו יום בדיוק הפרש של שנה. בקיצור: איבדתי את הורי בתוך שנה תמימהאחד

לא הספקתי להתאושש ממותה של אמא ואז נחתה על כולנו מכה קשה חדשה: ולדימיר פוטיןהחליט שהוא רוצה לעצמו את אוקראינה ופתח במלחמה נוראית ומיותרת

אני מקווה שאחרי שנתיים הזויות אלה אוכל קצת לזכות בשקט ובשלווה וללא שום אירועים חריגים. זה כבר הספיק לי

פרידה מאמא

לפני שנה נפרדתי מאבא (בן התשעים ואחת) שהיה חולה מאוד ונדבק בבית החולים בקורונה ונפטר לאחר מספר ימים. לא האמנתי זה יכול לקרות שוב בתוך שנה אאבד הפעם את אמא. היא הייתה בת תשעים ושתיים ובחודש הבא היינו אמורים לחגוג את יום ההולדת התשעים ושלושה שלה.

בראשית החודש (רביעי) אחי הודיע לי כי אמא נחנקה מאוכל והובהלה לבית החולים איכילוב שליד ביתה בתל אביב. התקשיתי להאמין לדבריו כיוון שאמא בת התשעים ושתיים הייתה בריאה וללא שום מחלות רקע. מספר ימים לפני שטילפן אלי דיברתי עמה והיא הייתה במצב רוח טוב. אני זוכר היטב כי בערב ראש השנה האזרחית היא הזמינה את השכנים לשתות שמפנייה כיאה לה.

רכשתי מייד כרטיס טיסה לישראל והודעתי לסמנכ”ל הכספים בחברה, שהוא המנהל האישי שלי, כי אני יוצא בטיסה דחופה לישראל, לאור מצבה הקשה של אמא. ביצעתי בדחיפות באותו יום את בדיקת הקוביד שעולה כאן מאתיים דולר, ולמחרת (חמישי) יצאתי בטיסה לישראל. לאחר עצירת ביניים ארוכה באמסטרדם, נחתי בתל אביב ביום שבת לפנות בוקר. אחריה מצאת מונית שהביאה אותי לבית אמי. אני מחזיק במפתחות ביתה מזה שנים רבות אך הפעם לא הצלחתי לפתוח את הדלת. הסתבר לי לאחר מכן שהיא החליפה את המנעול בדלת ושכחה לעדכן אותי. לא נותרה לי ברירה ובשעה ארבע לפנות בוקר חיפשתי מלון סמוך לביתה. במלון ויטל היה חדר ויצאתי בכיוונו מהר לאור השעה המאוחרת. המלון נמצא בצמוד לבית החולים איכילוב כך שאני אמצא קרוב לאמא, אמרתי לעצמי.

אחרי שינה חטופה של מספר שעות יצאתי לביקור ראשון בבית החולים בשבת אחר הצהריים. מצאתי את אמא מורדמת, מונשמת ומחוברת להרבה צינורות. מראה לא קל. הרופא התורן (בשם ניר) סיפר לי על מצבה הקשה ועל כך שחמצן לא הגיע לראשה במשך כעשרים דקות, ולכן הנזק שנגרם לה הוא אדיר ובעצם בלתי הפיך. הרופא העריך שמערכות גופה יתמוטטו והיא לא תחזור לחיים. לדבריו כל אפשרות אחרת תהיה גרועה הרבה יותר. וכך אכן קרה למחרת. ביום ראשון בשעה שבע וחצי בבוקר התייצבתי שוב בבית החולים. נכנסתי לחדר של אמא וכשאמרתי לאחות כי אני הבן שלה, פניה החווירו והסגירו הכול. אמא נפטרה כחצי שעה לפני שהגעתי לבקרה. נכנסתי כמעט להלם והתקשיתי להאמין לדברי האחות. אך כשראיתי שכל הווילונות סביבה סגורים הבנתי שזו המציאות. ביקשתי מהאחות לראות את פניה של אמא בפעם האחרונה. היא ביקשה מכל הנוכחים לעזוב את החדר למספר דקות. לאחר מכן הזיזה את הווילונות, ופתחה את השק בו אמא נמצאה. היה זה מחזה קשה ביותר שילווה אותי לאורך כל שארית חיי. ראיתי את פניה של אמא שלווים ורגועים ממש כמו מלאכית קטנה. אחרי מספר דקות עזבתי את מיטתה ויצאתי החוצה להתקשר לאחי ולבשר לו את בשורת האיוב: אמא שלנו נפטרה. הספקתי עוד לעדכן את בני המשפחה האחרים וביקשתי לעצמי מספר דקות של מנוחה.

ביום שני בצהרים נערכה הלוויה בבית הקברות האזרחי בקיבוץ מעלה החמישה. בני משפחה וחברים קרובים הגיעו וכיבדו את אמא שנקברה בסמוך לאבא. טקס הלוויה בניהולו של אחי לא היה קל ולכולנו עלו הזיכרונות מהאישה היפה ואלגנטית הזו, שרצתה כל אך להמשיך ולחיות, להנות מכל רגע, להמשיך לפגוש בני משפחה וחברים, לעשות ספורט, לצאת לארוחות, לקרוא ספר טוב. אמא הלכה עזבה אותנו בפתאומיות ולפחות כמעט ולא סבלה.

We share same fate

Do you realize that everyone you know will die? Of course you do. All of us know that. But, most of the time, we don’t think about it. We forget about it insofar as it motivates our actions, our interactions with the people in our lives, and the people we meet. If we were wholly cognizant that some of these people were to be gone tomorrow, or next week, wouldn’t it result in some of our behaviours being modified?

We usually have no inkling of when our time will come, or that of our friends or neighbours. When tragedy strikes and we get the bad news, we often react in a drastic way. If we have hates on, we usually stifle them. If we care, we redouble our efforts to connect in ways that might be more useful to the object of our emotion. Even if we don’t have a real link to the person who has died, we may go out of our way to exhibit some form of kindness. We instinctively feel, there, but for the grace of God, go I. Imagining how we would feel in the same situation, we have the urge to do something, anything, to alleviate the pain, the fear, the horror, of the unknown forthcoming.

When the end comes unheralded, suddenly, without warning, it is a shock to the system. Somehow, that person’s passing puts us, ourselves, right in the target zone. The immediacy of something that could happen to anyone, the result of biology or chance, reminds us we are not ready to go. We are chastened by the event.

Attitudes to our final exit vary widely, and certainly evolve over time. When we see some of the reckless behaviour of young people, we have to believe they feel they are immortal. Many out there have the belief that this current “vale of tears” is but a temporary phenomenon, with the best of existence yet to come. My Jewish background and belief system offers no such panacea. We are enjoined to do all we can to get the most out of our current existence.

In my late 80s, I must, of course, accept that I am much closer to the exit scenario than many of the people on this planet. Acceptance is the closest emotion I can discern, having enjoyed a larger slice of life than most.

The people I know have very mixed feelings about the transition we all face. Many are apprehensive. Most of us are happy to do what we can to put off the “evil” day, worried about the experience, and more than reluctant to give up whatever shred of living that we may have in the now, all of our fleshly and mental pleasures, regardless of our pains, potential and real.

What exercises me much more than some of the above is the greediness I feel about engaging with the spirits of all those still around me. Knowing that the time we share is limited by circumstance, more than anything I want to reach out to those souls whose existence I value.

Many of the people I care about have not shared a word with me for decades. My fault, their fault, who knows what were the forces that caused us to drift apart. How strange might they feel about my making an uninvited approach, out of the blue?

If I were to write them a blog like this as a general invitation to reach out and make a contact, some might respond. We all share a common fate. Maybe we also share a sense of the value of our past contacts. Maybe some of you out there are thinking of doing the same thing, reaching out before it is too late? Every week there are some of my contacts that I must erase from my mailing list. So, here I go: how are things for you today? What’s the story? Will we make contact today before the unknown tomorrow comes?

Max Roytenberg is a Vancouver-based poet, writer and blogger. His book Hero in My Own Eyes: Tripping a Life Fantastic is available from Amazon and other online booksellers.

ימים טובים

בדיקה שלילית לקורונה ונסיעה לוויקטוריה
(רוני רחמני)

בימים אלה של המגפה שלא מרפה מחיינו החלטתי שהגיע הזמן לעשות בדיקה לגלות באם חליתי בקורונה. הבדיקה נעשית במהירות לאחר תהליך רישום קצר במבנה של מערכת הבריאות המקומית, שאגב נמצא במרחק של פחות מעשר דקות הליכה מביתי בדאון טאון ונקובר.

הרגשתי כמעט בוודאות שהתוצאות הבדיקה יהיו שליליות ולא טעיתי. האחות הכניסה מקלון מצופה בצמר גפן עמוק לנחיר השמאלי של האף שלי וההרגשה הייתה מאוד לא נעימה. היא ספרה עשר שניות והוציאה את מקלון הבדיקה לרווחתי. לאחר מכן עזבתי את המקום במהירות והמתנתי בדריכות לצואות הרשמיות. כעבור בערך כעשרים וארבע שעות קיבלתי הודעת אס-אם-אס ממערכת הבריאות כי תוצאת בדיקת הקורונה שעשיתי היא שלילית. לאחר מכן בנוסף קיבלתי שיחת טלפון מעובדת מערכת הבריאות שאשררה את הודעת האס-אם-סם ואמרה לי שוב שתוצאות של הבדיקה שליליות.

שמחתי מאוד לדעת שלמרות שלמעלה משנה של מגפה, הצלחתי לשמור על עצמי ולהימנע מלהיבדק בחיידק הנורא הזה. יש לזכור שנושא הקורונה הוא מאוד רגיש עבורי, בעיקר כיוון שאבי נדבק בחיידק ולאחר כשבועיים נפטר ממנו. אבי בן התשעים ואחת היה חולה ונחלש מאוד בחודשים האחרונים. בסוף חודש ינואר השנה הוא אושפז בבית החולים איכילוב שבתל אביב שלא רחוק מבית הורי. בבית החולים הוא נדבק בקורונה ולאחר כשבועיים נפטר מסיבוכים קשים. הרגשתי מקרוב את הנזקים האיומים שמגפת הקורונה עושה לנו, לחיינו, לקרובים כמו גם לרחוקים. אני לצערי לא יכולתי לעזוב את ונקובר ולהגיע להלווייתו שהתקיימה בבית הקברות האזרחי של קיבוץ מעלי החמישה שליד ירושלים, בגלל שקשה היה מאוד לטוס מכאן בעת הזו. לפחות שתיים-שלוש עצירות בדרך ואני הייתי צריך אז בנוסף לקבל אישור מיוחד ממשלת ישראל להגיע להלוויה. לאחר מכן היה עלי להיכנס לסגר באיזה שהיא מלונית בישראל למשך כשבועיים ימים. ובחזרה לקנדה הייתי צריך לעבור הליך סיוטי דומה. החלטנו לכן במשפחתי שלא אטוס. זו הייתה החלטה קשה אך מתבקשת בימים אלה.

לאחר שכאמור בדיקת הקורונה שלי הייתה שלילית הדפסתי את התוצאות במקרה ומישהו יזדקק לראות את המסמך מקרוב. מבחינתי קיבלתי אור ירוק לצאת לחופשה קלה במחוז שלי בריטיש קולומביה, לאחר חודשים ארוכים של שהייה בבית. מצאתי דיל טוב וזול לעיר הבירה של המחוז ויקטוריה, וטסתי לשם לשלושה לילות בסך הכול. לקחתי מלון בדאון טאון ויקטוריה במיקום מצוין וגם לא היה יקר מדי. הגעתי ביום חמישי אחר הצהריים ועזבתי בחזרה לוונקובר בראשון בבוקר. הטיסות אגב בוצעו במטוסי הים הנוחתים במים, כך שפגשתי מעט נוסעים בטרמינלים הקטנים בוונקובר ובוויקטוריה, וגם בטיסות עצמן.

photo - I visited the Bateman Gallery near the County House — ביקרתי בגלריית באטמן הקרובה לבית הפרלמנט של המחוז

בוויקטוריה סידרתי לעצמי סדר יום עמוס בכל שלושת ימי השהות שלי בעיר היפה והשקטה הזו. עם הנחיתה ביום חמישי אחר הצהריים, הלכתי ברגל מהמלון לגלריה לאמנות שבעיר. התרשמתי מעבודות סיניות ויפניות במיוחד. בערב אכלתי במסעדה המקומית הצופה אל המים.

בשישי בבוקר יצאתי לבקר במוזיאון הימי הקרוב לית המלון. לא התרשמתי יותר מיד ממה שראיתי ולאחר מספר דקות עברתי לגן החיות לחרקים שדווקא מאוד עניין אותי. לראשונה ראיתי מול עיני עשרות חרקים ממינים שונים בתוך בתי זכוכית גדולים. חלקם נחים בעצלות והחלק האחר לא מפסיק לנוע. ההסברים מהמדריך המקומי היו מאלפים.

לאחר מכן ביקרתי בגלריית באטמן הקרובה לבית הפרלמנט של המחוז. הוצגו שם תערוכות של צילומים וציורים של נופים ובעלי חיים. היה מאוד מעניין ומרשים לצפות בהן.

ההמשך יבוא.

בעידן המגפה הקשה

את הלוויות של אבי ראיתי עם עוד מספר בני משפחה וחברים באמצעות “הזום” בשעה שתיים לפנות בוקר לפי שעון ונקובר.

הפעם הרגשתי מקרוב את הנזקים האיומים שמגיפת הקורונה עושה לנו, לחיינו, לקרובים כמו גם לרחוקים. אבי, משה רחמני, בן התשעים ואחד נדבק בנגיף בבית החולים איכילוב שבתל אביב, ולאחר פחות משבועיים נפטר מסיבוכים קשים. אני לצערי לא הצלחתי לעזוב את ונקובר והגיע להלוויתו שהתקיימה ביום ראשון האחרון, בבית הקברות האזרחי של קריית ענבים, בגלל שקשה מאוד לטוס מכאן בעת הזו. לפחות שתיים-שלוש עצירות בדרך ואני הייתי צריך לקבל בנוסף אישור מיוחד ממשלת ישראל להגיע להלוויה. לאחר מכן היה עלי להיכנס לסגר באיזה שהיא מלונית בישראל למשך כשבועיים ימים. ובחזרה לקנדה הייתי צריך לעבור הליך סיוטי דומה. החלטנו לכן במשפחתי שלא אטוס. זו היתה החלטה קשה אך מתבקשת בימים אלה.

את הלוויות של אבי ראיתי עם עוד מספר בני משפחה וחברים באמצעות “הזום” בשעה שתיים לפנות בוקר לפי שעון ונקובר. בקריית ענבים השעה הייתה שתיים עשרה בצהרים, וכארבעים איש הורשו להגיע לבית הקברות, בראשות אמי, לוצי רחמני שגם היא בת תשעים ואחת, ואחי, אמיר רחמני, שניהל את הטקס הקשה הזה. זה לא פשוט לראות איך קוברים את אבא שלך כל כך מרחוק – באמצעות הטכנולוגיה המתקדמת, במקום פשוט להשתתף בטקס צנוע עם חברי משפחה וחברים קרובים. זה מאוד מוזר ויוצר הרגשה של ניכור ומרחק המאוד אופיינית לעידן מגיפת הקורונה, ששינתה את חיינו לחלוטין.

photo - My father, Moshe Rahmani, ninety-one years old, contracted the virus at Ichilov Hospital in Tel Aviv, and after less than two weeks died of serious complications — אבי, משה רחמני, בן התשעים ואחד נדבק בנגיף בבית החולים איכילוב שבתל אביב, ולאחר פחות משבועיים נפטר מסיבוכים קשים

אני נפגשתי עם אבי לאחרונה רק לפני קרוב לשנה. היה זה בחודש מארס אשתקד, שבוע לפני שקנדה הכריזה על סגר לאור המגפה שהחלה לתפוס תאוצה בכל רחבי העולם. הגעתי לישראל למספר ימים כדי לפגוש את הורי בביתם בתל אביב. הם חששו קצת מהחלטתי לטוס כי אולי אני אדבק ואז גם אסכן אותם. הביקור עבר בשלום ובשלווה. הספקתי לשבת עם הורי ערב ערב ולשוחח שעות על שלל נושאים. אחרי שבוע טסתי בחזרה לוונקובר ולא ידעתי אז (כמובן) שאלו יהיו הפגישות האחרונות שלי עם אבי.

אבי נולד בירושלים. הוא גדל בבית דתי אך כבר כתלמיד תיכון החליט לבחור בדרך אחרת – חילונית. אמי ילידת אוסטריה הגיעה עם משפחתה לישראל עת הייתה בת שמונה. תחילה לנהלל ולאחר מכן המשפחה התיישבה בירושלים. הורי הכירו איפוא בירושלים ולאחר שלוש שנות חברות התחתנו ונשארו ביחד למשך שבעים שנה עד למועד פטירתו של אבי. הם הספיקו לגדל את אחי ואותי בביתם ברחוב המלך ג’ורג’ שבמרכז העיר. לאחר שעזבנו את הבית, הורי עברו לשכונת בית הכרם. לבסוף הם מאסו בירושלים ולפני כשבע עשרה שנה עזרו אומץ ועברו לתל אביב ופתחו בחיים חדשים.

אבי עבד כל חייו בתחום הביטוח בתקופת מגוריו בירושלים. הוא יצא לפנסיה עם המעבר לתל אביב. בעת שגר בירושלים נחשב לאוהד שרוף של קבוצת הכדורגל בית”ר ירושלים, וצפה במשחקים רבים מהיציעים במגרשי הכדורגל ברחבי הארץ. בשנות השמונים המיר את המגרשים בטלוויזיה ועד לאחרונה צפה במרבית המשחקים של בית”ר.

אבא נחלש בתקופה האחרונה ולפני שלושה שבועות הוא אושפז לטיפול מאסיבי בבית החולים איכילוב. שם לתדהמת כולנו נדבק בקורונה ומטבע הדברים מצבו החמיר מיום ליום. אמי, אחי ושתיים מהנכדות הספיקו לבקר אותו יום לפני מותו. התמונה הייתה קשה מנשוא. עכשיו הוא לא סובל יותר.

היום אני יכול להביו היטב את המשפחות שאיבדו את יקיריהם שנדבקו בקורונה.

Journey of the Soul

Starting in February, a few B.C. Chabads are offering Journey of the Soul: A Fresh Look at Life, Death and the Rest – In Peace, a six-session online Zoom course from the Rohr Jewish Learning Institute (JLI) that answers the question, What happens when we die?

“Participants will embark on a journey that will enlighten them and put them at ease with the topics of life and the afterlife. Practical and powerful, thoughtful and relatable, Journey of the Soul teaches a Jewish perspective on life, that begins before birth and lasts well after a person’s passing,” said Rabbi Yechiel Baitelman, director of Chabad Richmond and a local JLI instructor.

“Death is both mysterious and inevitable,” added Baitelman. “Understanding death as a continuation of life reveals the holiness of life, while putting everything in a dramatically new context. The soul is on one long journey that is greater than each particular chapter.”

According to Baitelman, Journey of the Soul considers what happens to the soul at birth and again at death. It ponders whether there is a better place after this one; whether our loved ones continue to connect with us; the Jewish understanding of reincarnation; and how to relate to an afterlife even if we’re not spiritual. Journey of the Soul is designed to appeal to people at all levels of knowledge, including those without any prior experience or background in Jewish learning. It is open to the public.

Doctors and most mental health professionals can earn CME or continuing education credit by attending the course – visit myjli.com/continuingeducation for more information and a complete accreditation statement.

“The discounted cost of $40 per person takes into account COVID-19, and the fact that so many people have faced illness, job loss, reduced incomes and other challenges. While this is far below the regular price of the course, we ask you to please consider adding a donation of any size to help defray the course costs, if you are able to,” added Baitelman about the fees to attend the Chabad Richmond series. “And feel free to try the first class for free with no commitment.”

Chabad Richmond offers Journey of the Soul starting either Feb. 3 or 4, 7:30 p.m., and running weekly until March 10 or 11, respectively (chabadrichmond.com or 604-277-6427). The course is also being offered by Lubavitch BC Feb. 2-March 9, 7:30 p.m., with Rabbi Dovid Rosenfeld (lubavitchbc.com or 604-266-1313); and Feb. 3-March 10, 7 p.m., with Rabbi Meir Kaplan (chabadvi.org or 250-744-2770). The series cost varies.