בדרך כלל אני זוכר היטב את היום בו נחתי בקנדה לאחר שעזבתי את ישראל, אך השנה לאור מות אמי, התאריך הזה לא בדיוק עבר בראשי. אני נחתתי בוונקובר בחמישה עשר בפברואר אלפיים וחמש ומאז אני כאן. מדובר כבר בלמעלה משבע עשרה שנים
כאמור לא “חגגתי” השנה בשבעה עשר בפברואר את יום השנה של בואי לונקובר, כיוון שאמי נפטרה בשישה בפברואר. הגעתי בטיסת חירום לישראל כדי להיות עימה בבית החולים, ולמחרת הגעתי היא נפטרה. כאילו חיכתה רק לבואי
לאחר השבעה בה הגיעו עשרות חברים, מכרים של אחי אמיר ושלי, וכמובן בני משפחה וכן חברות רבות של אמא ושכנות שלה, נזקקתי ליום מנוחה לעקל את כל מה שעבר עלי. ואז בשבוע השני והאחרון שלי בתל אביב, התחלתי לארגן את דירת אמי לקראת הפינוי. עברתי על אין סוף מסמכים, ספרים, חפצי אמנות ובגדים, כדי לבדוק מה חשוב ומה לא. מה להמשיך ולשמור ומה לתרום. לפיכך לא היה לי זמן ומקום לחשוב על השבעה עשר בפברואר – שכאמור הוא “יום השנה” שלי כאן בוונקובר
השנתיים וחצי האחרונות בוונקובר ובכלל היום קשות מנשוא ומאוד מאוד מסובכות. הקוביד שיבש לנו את החיים והפכנו כמעט לאסירים בבתים ובאזור. בראשית שנה שעברה איבדתי את אבי שמת בגיל תעשים וארבעה חודשים, מסובכים של קוביד. אבא היה חולה מאוד וידענו שהסוף מגיע. לא יכולתי להגיע להלוויתו בגלל מגבלות הקוביד, ולפיכך ראיתי אותה באמצעות זום
אחי ואני חשבנו אמא תוכל לחיות עמנו עוד שנים רבות לאור כך שמצב בריאותה היה מצויין, לאשה בגיל תעשים ושתיים. היא הצליחה להתאושש ממותו של אבא וזה דבר לא פשוט לאחר שבעים ואחת שנות נישואים. אמא חזרה לשגרת החיים שלה שכללה מפגשים עם הרבה מחברותיה, עם בני המשפחה, ספורט כמעט כל יום וקריאת ספרים
באחד הימים (בשני לפברואר) היא ירדה מדירתה לאכול סלט, נחנקה בפתאומיות מתפוח שהיה בו והסיפור שלה נגמר מהר מאוד. היא הועברה לבית החולים איכילוב ולאחר ארבעה ימים נקבע מותה
ועתה כשאני משחזר את מה שעבר עלי בשנים האחרונות ובעיקר בשנה האחרונה, בה נפרדתי תחילה מאבא ולאחר מכן מאמא, קשה לי לחזור לשגרת החיים הרגילה, ולחשוב על שבעה עשרה השנים שלי כאן – בונקובר
כל צורת החיים שלי השתנה עת עברתי מתל אביב לוונקובר. קודם כל בישראל עבדתי במשרה מלאה כעיתונאי בתחום התקשורת, וכיום כאן זה תחביב בלבד. בשמונה השנים האחרונות אני עובד בחברה שמספקת הלוואות למי שלא יכול לקבל אותן מהבנק, ותפקידי הוא המבקר
בארץ הייתי מוקף בני משפחה חברים וכמובן היו לי בנות זוג לתקופות ארוכות בחיי. השהגעתי לוונקובר היכרתי כאן רק חבר אחד שעזב את תל אביב מספר שנים לפני. לאט לאט הצלחתי להכיר אנשים וכיום יש לי גם כן (כמו בתל אביב) מספר חברים טובים, בהם ישראלים, יהודים קנדים ומקומיים
ומהיבט האישי: מזה ארבע שנים ושמונה חודשים, יש לי בת זוג קבועה שהגיעה לוונקובר מסין. וואנווי גרה כאן כשמונה שנים ובשנתיים האחרונות היא עובדת בממשלה הפדרלית. יש לנו חיי אהבה ושותפות טובה, קירבה גדולה והרבה עניין משותף – בעיקר בתחומי האמנות והתרבות. החיים שלנו ביחד טובים מאוד ואנו רק מצפים להמשך של עוד ועוד
לסיכום: אין לי על מה להתלונן בשבע עשרה השנים שאני גר בבית בוונקובר