Dr. Yosef Wosk, right, with Max Wyman, 2017. (photo by Fred Cawsey)
The Yosef Wosk Poetry Initiative at the Jewish Community Centre of Greater Vancouver, which began in 2009, marked its 10th year with a celebratory gathering of artists and poets and with the publication of a commemorative book earlier this year. In addition, the Yosef Wosk Poets’ Corner, along with the adjacent Poet Laureates Garden, was inaugurated on the newly renovated top floor of the downtown central Vancouver Public Library – it was named in recognition of Dr. Yosef Wosk’s decades-long support of the VPL.
Wosk was an early major donor to the redevelopment of the eighth and ninth floors and the roof of the central branch of VPL and was asked to serve as honourary chair of the VPL campaign in 2018/19. The architect for the renovations, as for the library itself, was Moshe Safdie, while Cornelia Hahn Oberlander designed an extensive garden to complement her roof garden that crowns the award-winning structure.
In the library world, Wosk – who has established more than 400 libraries on all seven continents over the past 20 years – was able to fund more than 50 new initiatives in 2018/19, including 20 libraries in remote Himalayan villages and 37 in Jewish communities throughout the world.
As a writer and publisher, Wosk’s work has appeared in a number of publications. Most recently, these include having curated and written the preface for Memories of Jewish Poland: The 1932 Photographs of Nachum Tim Gidal, featuring photographs by Gidal from Wosk’s and the Israel Museum’s collections (Gefen Publishing, Jerusalem and New York, 2019). He also initiated and funded a biography, written by Christopher Best, of Faye Leung, the effervescent pioneer in the Chinese and real estate communities, affectionately known as the Hat Lady (Warfleet Press, 2020).
Wosk’s essay “On the Wings of Forever” was published in the online Ormsby Review this year in collaboration with the Canadian Academy of Independent Scholars. The editor’s preface notes that: “With prose as profound and learned as it is clear and accessible, here Wosk examines and appreciates the role of museums and museum workers in the digitizing modern world. It’s not gloom ’n’ doom. Instead, he outlines what he calls ‘a stirring vision, one of innovative technology on a human scale, heart-centred and soul-sized.’”
In collaboration with the Canadian Museums Association, Wosk helped transform the President’s Award into the President’s Medal; he also commissioned the medal and wrote the introduction in the booklet that accompanies the honorific, which was first awarded in 2019.
The province-wide Max Wyman Award for Critical Writing in the Arts, which was inaugurated by Wosk in 2017, formed an alliance this year with the VIVA Awards (the Shadbolt Foundation), which will begin in 2020.
In academia, Wosk was reappointed this year as an adjunct professor in humanities at Simon Fraser University and completed four years as a Shadbolt Fellow at SFU, where he was recently named a Simons Fellow.
During the year, Wosk served on 11 boards in the Jewish and general communities in areas such as education, medical research, museums, libraries, literature, business and the arts. These boards have included the Vancouver Holocaust Education Centre, Schara Tzedeck Cemetery Board, CHILD Foundation, Museums Foundation of Canada and Pacific Torah Institute. He was also an ambassador for the Vancouver Sculpture Biennale and is completing a second term with the B.C. Arts Council.
Pinkas Kehillat Frankfurt am Main contains records of the membership dues and other payments made by the members of the Frankfurt community between 1729 and 1739. It also contains copies of records from the 17th century. The pinkas contains 384 leaves and is written in German in Hebrew letters. (photo from National Library of Israel)
Many know that Shavuot, which we just marked, commemorates the receiving of the Ten Commandments. Less well appreciated, however, is that this holiday is the Jewish people’s beginning as the People of the Book. In this regard, it should come as no surprise that, within two weeks of Shavuot, throughout Israel, we celebrate Book Week, Shavuah Hasefer. But enough about new books.
Since the 1970s, in a tucked-away corner of the National Library of Israel, a small, skilled team conserves and restores the books and documents, not just of the Jewish people’s long and complicated heritage, but those of Muslims and Christians.
Timna Elper heads this department, which currently comprises four full-time and one part-time staff. Until I visited them, I did not understand how challenging it is to physically preserve a written legacy – archival materials face a battery of foes, such as fungus, insects and rodents.
So, here is an admission: I naively believed the term bookworm just meant someone who loves to read books. While this does describe a certain kind of person, bookworms are actually an enemy of old books. Moreover, bookworms aren’t even worms – they’re the larvae of several species of beetles. And they have their preferences; that is, they generally leave newer books alone. If unchecked, they start their voracious dining on the spines of older books, moving on to feast on the pages. The sad result leaves books riddled with small holes and badly frayed covers and edges.
Pinkas Kehillat Frankfurt am Main before conservation efforts at the National Library of Israel. (photo from National Library of Israel)
The repair work carried out in Elper’s department is, in a number of ways, similar to work done in hospitals. As in a medical facility, staff members must be highly trained in a number of fields. In the case of the library, we are talking about knowledge of fibres and textiles, entomology, chemistry, etc. To avoid contagion, sanitation is constantly checked: the library, for instance, closes during Passover and Sukkot in order to carry out fumigation of the entire facility. Tests are routinely carried out for fungal and insect damage. Temperature and humidity are monitored. Special care is taken to avoid stacking books too tightly, as this could endanger their physical stability when removed from their shelves. Attention is also paid to lighting (and not just sunlight), as improper or excessive lighting likewise harms books.
As for surgical procedures, library staff members carefully choose the materials for the restoration process, so that the book will accept, rather than reject, the repairs. The staff has to match the materials composing the old texts, be they parchment, animal skin or paper. However, no staff person is engaged as a scribe, as the department does not deal with restoring the text, no matter how faded or distorted it may be.
Along the way, the staff learns a lot about the old books. They learn about the community from which a text originated. They learn about the building of a book and what might have been involved in producing it. They explore questions that deal with the book’s content, as well as its cover. Was the book covered immediately or later in its life? Was the cover added where the book was written or was it put on in another country? And, if it was added in another country, what does this tell us about cooperation between historic Jewish communities?
Sometimes, to complete the restoration process and return the book for use, the staff employs specially developed machines, such as the Leafcaster, a machine that was developed by the department’s first director, Esther Alkalai. The Leafcaster helps strengthen a page by adding pulp to it.
Once the restoration is complete, the materials are available for study or for exhibition. To a degree, this action puts the texts at risk for contamination or physical damage. Thus, when the National Library loans rare items for temporary display, the restoration and conservation lab goes into full swing with a complicated process of ensuring the articles travel safely. The condition of the items is meticulously inventoried before they leave the library and when they are returned. In addition, a staff person from the lab accompanies the items in order to review the state of the pieces with the receiving institution and to help make sure that the loaned materials are being shown in a way that will not cause harm. When the exhibit closes, a staff person returns to the hosting facility to safely bring the valuable books and manuscripts back to the library. The library also makes special security and customs arrangements. An agreement is signed stating that the loaned articles will all be returned to Israel.
Pinkas Kehillat Frankfurt am Main after conservation efforts at the National Library of Israel. (photo from National Library of Israel)
The restoration process is expensive, and the waiting list for repairing these treasures is in the thousands. While there are donors willing to underwrite the cost of digitizing archival material, few people are willing to contribute to the cost of the restoration.
Elper would love to have people adopt archival material, so that it could undergo restoration at the National Library of Israel. Such a program, she said, has been instituted at the British Library and other institutions. Reportedly, at the British Library, the funds raised through its Adopt a Book program have supported the conservation of thousands of items – books, manuscripts, maps, photographs, stamps and works of art on paper. The possibilities are numerous; one of Elper’s suggestions is to approach different ethnic communities or individuals to adopt or sponsor the repairs needed on an article from their community of origin.
Asked what was the library’s most difficult project to date, Elper said all projects have their challenges. While difficult was not her choice of word, she admitted that preparing for the arrival of a large external (out-of-the-library) archival collection required painstaking attention to removing any known contaminants and, stage-by-stage, safely transporting these acquisitions to the National Library’s archives.
Among the most satisfying projects for the team, Elper said when asked, was the preparation for the recent exhibit at New York University’s Institute for the Study of the Ancient World, called Romance and Reason: Islamic Transformations of the Classical Past. The library lent the institute exquisitely scripted and illustrated manuscripts dealing with the story of Alexander the Great.
The repair of items (donated and purchased) creates a living testimony of history. It is the hope of the National Library of Israel that these rare and cherished books will receive even more attention when the library moves to its new facility in 2020.
As a closing note: if you have old books you love, keep them away from direct light and, to protect them from dust and other grime, store them in archival-quality, acid-free envelopes. Don’t do as yours truly had been doing, keeping them in various Ziploc bags. In closed plastic bags, the books have limited ability to breathe.
Deborah Rubin Fieldsis an Israel-based features writer. She is also the author of Take a Peek Inside: A Child’s Guide to Radiology Exams, published in English, Hebrew and Arabic.
ספריה מתורבת: צפייה בפורנוגרפיה מותרת אך להירדם על הכיסא או לדבר בקול אסור (צילום: ParentingPatch)
המדיניות של הספריות הציבוריות הפרושות ברחבי קנדה נראית לפעמים קצת מוזרה, בעיקר עבור הורים לילדים. זאת כיוון שמותר ואפשרי למי שמבקר בספריות לגשת לאחד מעמדות המחשבים הפנויות ולצפות בחומרים פונגרפיים. פשוט וקל.
אמא לשתי ילדות קטנות הופתעה לדעת כי בספריה הציבורית “גרין בורו” באוטווה הבירה הצפייה בפורנוגרפיה, חופשית, שרירה וקיימת. ג’ניפר סנט-פייר לקחת את בנותיה (אחת בת 11 והשנייה בת 13) אל הספריה הציבורית כדי שישאלו מספר ספרים לקריאה. אחת הבנות בדרכה לבחור את הספרים הבחינה פתאם שמישהו שיושב ליד המחשב, צופה במשהו “לא ראוי ומטריד” כדבריה. היא קראה לאמה שנעמדה מאחורי הבחור ונדהמה לראות שהוא צופה בחומר פונוגרפי. האם המופתעת הוציאה את שתי בנותיה מהספריה ונסעה הישר הבייתה. לאחר מכן היא החלה לחקור את הנושא לעומקו והופתעה עוד יותר לדעת שהנהלת ספריית “גרין בורו” מודעת לתופעה, והיא אינה מתכוונת לנקוט בשום פעולה כנגד למי שיושב ליד עמדות המחשבים וצופה בחומרים פונוגרפיים, כל עוד הוא לפחות בגיל 18. וכל עוד לא מדובר בפעילות שהיא נגד החוק כמו פורנוגרפיה קשה, התעללות, ניצול ילדים או חומרי שינאה.
סנט-פייר אמרה: “אני מאוד מופתעת ומאוכזבת שהנהלת הספריה מאפשרת לצפות בפורנוגרפיה. עלינו לשמור על הילדים שלנו שמבקרים בספריות ולמנוע את חשיפתם לחומרים מסוג כזה. אני מקווה לפחות שהנהלת ספריית “גרין בורו” תרחיק את עמדות המחשבים מספרי הילדים, או לחילופין שתבנה קיר הפרדה ביניהם. הפרשה הזו אילצה אותי לפתוח בדיאלוג עמוק ולא פשוט עם בנותי על מהות החומרים הפונוגרפיים ומדוע אנשים צופים בהם. אני מציעה להורים אחרים להיות מודעים על מה שקורה בספריות בהן מבקרים ילדיהם ולפעול באחריות”.
בהנהלת ספריית “גרין בורו” מציינים כי זה לא מתפקידם להיות הצנזורים לגבי מה שמותר או מה אסור לצפות בו. ההנהלה מנסה לשמור על איזון בין הזכות לפרטיות וחופש המידע האינטלקטואלי, לבין הביטחון והבטיחות ברחבי ספריה ובעיקר כלפי ילדים. בהנהלה מודעים כי לפעמים נוצר מצב שקשה לשמור על האיזון בין השניים, זה לא שטח של שחור או לבן אלא של אפור, ולא כולם יסכימו עם המדיניות הזו. חשוב להדגיש כי מחובתה של הספריה לאפשר נגישות הציבור למידע חופשי ללא שום צנזורה. בהנהלה אמרו עוד כי הם מצפים מהורים לילדים קטנים שמבקרים בספריה, שיגיעו ביחד עם מבוגרים כדי שישמרו עליהם. אז האפשרות להעמיד את הילדים במצב של סיכון תרד משמעותית.
ספריות אחרות בקנדה בהן למשל בערים כמו טורונטו והליפקס מנהיגות מדיניות דומה לזו של הספריה באוטווה, ולא מפעילות צנזורה על החומרים הנצפים באינטרנט כל עוד הם חוקיים. בהנהלת ספריה בטורונטו אומרים כי הפעלת צנזורה על החומרים הנצפים באינטרנט, יכולה למשל למנוע מהציבור הרחב לקרוא על סרטן השד. החוק הפלילי בקנדה לא מתעסק ישירות עם הנושא, אלא מתייחס לספריות כמו לכל גוף ציבורי אחר, והוא מאפשר להנהלות להפעיל שיקול דעת ומעניק להן חופש פעולה מלא בנושא, תוך שמירה על חופש המידע ללא צנזורה, כל עוד ילדים לא נחשפים לכך ולא מדובר בחומרים אסורים.
כתב החדשות שפרסם את הידיעה בדבר האם ובנותיה, בדק את תקנון ספריית “גרין בורו” ומצא כי אכן מותר לצפות בחומרים פונגרפיים. לעומת זאת בהתאם לתקנון מי שמרעיש או מרים את קולו, נרדם על הכיסא או משתמש בתרסיסים חזקים על גופו, יחוייב לעזוב את הספריה.
אישה שזכתה בעבר בלוטו הפסידה במשפט נגד חברתה שלא החזירה לה הלוואה, ונהנתה מעליית מחירי הנדל”ן בוונקובר. (צילום: lotto.bclc.com)
תושבת ונקובר שהרוויחה בהגרלת הלוטו 6/49 שהתקיימה בחודש ינואר 2007 למעלה מארבעה מיליון דולר, הפסידה בתביעה שנדונה בית המשפט נגד חברתה הטובה, שסירבה להחזיר לה הלוואה בגובה ששת מאות אלף דולר.
אנון רוסאס ילידת הפילפינים, הסכימה לעזור לחברתה הטובה איסבל טוקה, שגם היא מהפילפינים, לאחר שזכתה בהגרלה הגדולה. שתי הנשים הכירו בבית ספר בקנדה בשנת 2004. רוסאס העניקה לטוקה הלוואה בגובה ששת מאות אלף דולר, ובנוסף נתנה לה שלושים אלף דולר כמתנה. כל זאת כדי לעזור לה ברכישת בית במזרח ונקובר. טוקה הבטיחה להחזיר את שש מאות אלף דולר לרוסאס כעבור שנה, אם כי היא לא קבעה בתאריך המדוייק. לאור ההיכרות העמוקה והאמון ההדדי בין הצדדים שום מסמך לא נחתם בין שתי החברות מהפיליפינים.
בתום השנה הראשונה טוקה לא החזירה את הכסף לרוסאס אך היא הבטיחה לעשות זאת כעבור שנה. וכך מדי שנה טוקה עמדה בסירובה להחזיר את הכסף ושוב חזרה והבטיחה להחזירו בשנה שלאחר מכן. לרוסאס נמאס לבסוף מהסחבת הארוכה של טוקה, שדחתה את בקשתה להחזיר את השש מאות אלף דולר מדי שנה בשנה. בחודש יולי 2014 הגישה רוסאס תביעה נגד טוקה לבית המשפט העליון של מחוז בריטיש קולומביה. בכתב ההגנה טענה טוקה כי רוסאס העניקה לה את השש מאות אלף דולר במתנה, ולכן יש מקום לדחות את התביעה. בית המשפט דחה לבסוף את התביעה של רוסאס בטענה שלא נחתם הסכם בין הצדדים עם תנאים מפורטים, והיא לא יכלה להוכיח כי נתנה את הכסף לטוקה כהלוואה. בית המשפט ציין עוד כי ממילא רוסאס יכלה להגיש את התביעה נגד טוקה (במסגרת הדין האזרחי) לא יאוחר בתום שבע שנים, מיום ביצוע העברת הכסף בין השתיים, דהיינו עד ינואר 2014. אך התובעת הגישה את תביעה באיחור של חצי שנה (כאמור בחודש יולי) ולכן נסגר בפניה חלון ההזדמנויות להגיש את התביעה. רוסאס הפסידה כידוע במשפט וכן גם את חברתה הטובה טוקה. ואילו טוקה אמנם הפסידה את חברתה הטובה רוסאס, אך היא הרוויחה מעליית מחירי הנדל”ן בוונקובר והבית שהיא רכשה בששת מאות ושלושים אלף דולר, שווה כיום כמליון וחצי דולר.
תאי שינה בספרייה: ואיזה מסכנים הסטודנטים שלומדים עכשיו בחוץ
סטודנטים כידוע לומדים שעות ארוכות ביום ובלילה וקורה לא מעט, שהם תופסים תנומה קלה בשיעורים ובעיקר נרדמים בספריות. לאור זאת החליטה הנהלת המכון לטכנולוגיה של בריטיש קולומביה (בי.סי.אי.טי) להציב שני תאי שינה בספרייה שאחד’ מהקמפוסים שלה (שנמצא בברנבי). אם הניסוי יצליח יוצבו תאי שינה נוספים בחלקים אחרים של הקמפוס.
תאי השינה עשויים מפלסתיק מעוגל ומזכירים קפסולות גדולות שלקוחות מסרטים בדיוניים. בתאים הפשוטים כיביכול מותקנים: דלת שננעלת מבפנים, מזרון נוח ותאורה. הסטודנטים יכולים לנוח בתא עד עשרים דקות כדי שיוכלו להתאושש ולחזור ללמוד במלוא המרץ. עלות רכישת תא שינה מוערכת בכאלף ומאה דולר, והמימון מגיע ממכירת משקאות ודברי מאכל במכונות האוטומטיות שבקמפוס.
תגובת הסטודנטים חיובית. אחד מהסטודנטים אף הרחיק לכת וציין בדף הפייסבוק שלו, כי אפשר אפילו לעשות סקס בתאים בעשרים הדקות. תגובת הנהלת המכון לא איחרה לבוא: “תאי השינה נמצאים בפיקוח מצלמות כל הזמן והם ממוקמים קרוב לדלפק הצוות בספרייה. בכל מקרה התאים צרים מדי מלהכיל שני אנשים”.
