בעידן טראמפ: האופציה הקנדית תופסת תאוצה אצל ישראלים ואמריקנים כאחד. (צילום: Cynthia Ramsay)
בעידן הנשיא האמריקני השערורייתי ביותר בתולדות המדינה, דונלד טראמפ, האופציה לעבור לקנדה תופסת תאוצה אצל אמריקנים וגם אצל ישראלים. כך מסתבר.
עיתונאית הארץ, נעמי דרום, שגרה עם משפחתה בקיימברידג’ מסצ’וסטס בשנתיים האחרונות, כותבת על האופציה הקנדית. הטור שלה שכותרתו “מתי קנדה נהיתה מגניבה בהרבה מאמריקה?” פורסם לאחרונה. דרום כותבת בכותרת המשנה כי “כמו הרבה ישראלים ולא מעט אמריקאים, גם אנחנו רואים בקנדה חוף מבטחים שאליו נוכל להיסחף כשהאפשרויות האחרות יאזלו. אבל איך קרה שאמריקה התחילה נושאת עיניים לחברה הצפונית אחרי שנים של זלזול?”
דרום אומרת כי עבור ישראלים רבים שגרים ביבשת, קנדה נמצאת שם כאופציה, פוטנציאל רומנטי בלתי ממומש. נראה שהכל שם הרבה יותר קל ושפוי: זכויות סוציאליות שזכאים אליהן כבר לאחר חודשים מועטים, ויזה קלת יחסית להשגה, קהילה יהודית נחמדה ועוזרת (היא מתכוונת לקהילה בטורונטו), הקנדים מדברים אנגלית, לא אוהבים רובים ולא אוחזים בטירוף באולטרה קפיטליזם של הדוד סם.
דרום מציינת כי מאז שטראמפ נבחר כמועמד המפלגה הרפובליקנית קנדה זוהרת כיהלום צפוני. מושב הסובלנות וביטוח הבריאות האוניברסלי, המקום שבו אוהבים מהגרים, מקבלים אותם, מאמצים פליטים סורים ומצטלמים איתם. עד הבחירות האחרונות משל בקנדה סטיב הרפר, פוליטיקאי שמרן, לא פופולרי ושנוי במחלוקת, בעוד ארצות הברית התגאתה בנשיא ליברלי, רהוט ורחום. אבל מאז התהפכו היוצרות וקנדה מתהדרת בטרודו הליברל, הפמיניסט והסובלני. האמריקנים לעומת זאת, נלכדו במערכת בחירות מכוערת
שהסתיימה בבחירתו של האיש שעוד לא פגש ניאו-נאצי שהוא לא מחבב. לאימתם גילו האמריקנים שהם פתאם פחות שווים מהשכנה המנומנמת שבה התרגלו לזלזל.
בתקופת הפריימריז לבחירות בארה”ב כותבת דרום, עיתונאי קנדי נסע לסקר את אספת הבחירות של ברני סנדרס, שהוא ותומכיו נחשבו לשמאלנים קיצוניים בין השאר בשל תמיכתם בביטוח הבריאות הציבורי. “אנחנו בסך הכל רוצים מה שיש לכם”, אמרו תומכי סנדרס לעיתונאי הקנדי, “מה כל כך קיצוני בזה?”.
אם פרסום התוצאות לבחירות בארה”ב יותר ויותר אנשים הכניסו לגוגל את המשפט “איך מהגרים לקנדה”, יותר מאשר אי פעם מאז נוסד מנוע החיפוש. בחדש שעבר פורסם כי מספר שיא של מהגרים בעיקר מהאיטי, התייאשו מארצות הברית ועברו את הגבול לקנדה.
הניו יורקר פרסם כתבה לפני מספר חודשים תחת הכותרת “הייינו יכולים להיות קנדה”. הכותב אדם גופניק, שגדל בשתי המדינות כתב בין היתר כי אמריקה תייחל, תרצה להיות קנדה, תקנא בקנדה, תכה על חטא ועוד על המהפכה האמריקנית, ערש הדמוקרטיה המודרנית?
דרום מסבירה כי גם היא ומשפחתה שקלו בשלבים מסויימים לוותר על סיבוכי הוויזה האמריקאיים ולהגר צפונה. היתרונות ידועים. אך מה אנו יודעים על קנדה? מה יש לנו בקנדה שלא גדלנו עליה, לא ראינו בטלוויזיה סדרות שלה, לא צרכנו סרטים קנדיים. מה אנו יודעים על הפוליטיקה שם? בעוד שאמריקה זורמת בעורקינו, קנדה היא טריטוריה זרה ומושלגת.
על הביקור בטורונטו היא אומרת: האנשים מנומסים אבל לא באופן מוגזם. טורונטו נראית נחמדה והחברים שלנו שגרים בה מרוצים מהחיים בה.
בין תגובות הקוראים של הרשימה: “קנדה נעימה מארה”ב, שלווה מארה”ב, אינה מושחתת כמו ארה”ב ויקרה ממנה. זו מדינה ענקית ומגוונת וכן יותר אירופאית, פחות רודפת בצע, מסודרת יותר. מס הכנסה גבוה יותר אך ביטוח הבריאות זול בהרבה. בקנדה האווירה רגועה יותר, פחות חומרנית. ארה”ב היא מדינה לעשירים ועם טראמפ הפער בין עשירים לעניים ילך ויגדל”.
