Tag: Quebec

Roll out welcome mat

Bill 21, Quebec’s law that forbids most public employees from displaying any religious symbols like a turban, a Magen David or a hijab, may become an issue in the federal election. On CBC Radio’s political program The House last weekend, MPs representing the Liberal, Conservative and New Democratic parties all took effectively the same position: the law is discriminatory but provinces have the right to proclaim their own laws and, what’s more, the Constitution’s notwithstanding clause means Quebec can pretty much do whatever it wants.

There is a political calculation in all this, of course. Many Quebeckers support this law and any federal party needs to appeal to a chunk of these voters in order to succeed in the province during next month’s vote. As a result, party leaders are mostly making the right noises about this discriminatory law, while hoping to move on to the next topic ASAP.

With federal leaders basically throwing up their hands on the issue, which calls into question the most fundamental rights of Canadians of all religions, what can be done?

One individual interviewed on the program is a teacher who is Sikh. Her choice was to move from Quebec to British Columbia, where she could continue her chosen profession without diminishing her religious beliefs, which include wearing a turban.

If federal leaders will not act forcefully, perhaps leaders in the provinces outside Quebec can do something. Throughout history, Canada has been enriched by refugees and immigrants who sought freedom and opportunity – our gains roughly equating the loss to their places of origin. Why not apply the same principle to inter-provincial relations?

Perhaps provinces like British Columbia should roll out the welcome mat for teachers, school administrators, wildlife officers, Crown prosecutors and other civil servants from Quebec who no longer feel welcome there. Actively recruiting these experienced professional people of different cultures and religions would strengthen our communities and send a message to Quebec that cultural difference is an asset, not a liability.

In the absence of forceful federal leadership on this front, it would be encouraging to see provincial governments stepping up where they can.

החוק החדש בקוויבק

(Paul VanDerWerf)

חוק עשרים ואחד כך קוראים במחוז קוויבק לחוק החדש שעבר לאחרונה בפרלמנט של קוויבק, שישפיע משמעותית על אורח החיים של שומרי המסורת במחוז, יהודים ומוסלמים כאחד. החוק החדש אוסר על כל מי מאלה שעובדים במשרות הציבוריים ללבוש בגדים או לענוד מסמלים הקשורים בדת כלשהי, בשעה שהם מבצעים את תפקידיהם הציבוריים. יש לזכור שקוויבק היא המחוז השני בגודלו בקנדה ובעיר המרכזית והגדולה שלה – מונטריאול גרים יהודים ומוסלמים רבים

ומי יסבול בעיקר מחוק מהפכני זה: יהודים אשר הם חובשי הכיפות, מוסלמים אשר הם חובשי חיג’אב, סיקים והודים אשר הם חובשי טורבנים. האיסור עלול להשפיע קרוב לוודאי גם על נוצרים שעונדים צלבים. החוק יכול על כל העובדים הנושאים במשרות הציבוריות.ובהם בין היתר: אנשי כוחות האכיפה והשוטרים, תובעים ציבוריים, שופטים ומורים בבתי ספר ציבוריים.

הצעת החוק עברה בפרלמנט של קוויבק לאור כך שהמפלגה השלטת החדשה – מפלגת הקואליציה למען העתיד של קוויבק, הבטיחה לבוחריה בבחירות האחרונות (שנערכו בחודש אוקטובר אשתקד) ליישמו מהר ככל הניתן.

המושל של קוויבק, פרנסואה לגולט, ציין בהודעה לעיתונות כי בניגוד לביקורת הקשה נגד החוק, הוא אינו מנוגד לחופש הדת. וכן הגיע הזמן לקבוע כללים חדשים בנושא.

חשוב לדעת שחוק עשרים ואחד נקרא כך משום שהוא אינו משפיע ולא ישפיע על העובדים הנוכחיים, שעובדים במגזר הציבורי. הוא יחול על כל העובדים החדשים שיצטרפו למגזר זה. לפי ההערכות אוכלסיית קוויבק מונה כיום כשישה מיליון איש, בהם כתשעים אלף אלף מוסלמים וכשבעים וחמישה אלף יהודים.

דובר משרד ההגירה וההכללה של קוויבק, מארק-אנדרה גוסלין, הסביר את הצורך הדרוש בחוק החדש: אנחנו מאמינים כי אלה פונקציות מאד ספציפיות והן צריכות להיות ניטרליות לחלוטין. זאת על מנת להבטיח שירות ניטרלי

מהמדינה לאזרחיה. לדבריו הממשלה לא מכוונת לדת אחת בלבד וכי כל הדתות שוות ובאותה מידה.

ומי נמנה על רשימת המתנגדים לחוק זה: כארבעים אחוז מהמצביעים בקוויבק, חברי מועצת העיר מונטריאל וכן גם פקידים רשמיים של בתי הספר במונטריאל. כידוע גם ראש ממשלת קנדה הליברלי, ג’סטין טרודו, הביע ביקורת חריפה על הצעת החוק.

הצעת החוק נכתבה בצורה כזאת שהיא מוגנת לכאורה מפני אתגרים חוקתיים במשך חמש השנים הבאות. שתי הדרכים המשפטיות שעליהן ניתן להתבסס מבחינה של עתירה משפטית נגד החוק, הן של החוקה של קנדה ואמנת זכויות האדם והחופש של קוויבק. עם זאת נראה כי מנסחי החוק כיסו את עצמם מכל זווית אפשרית שתמנע מהמתנגדים לנסות ופסול אותו.

הצעת החוק אינה מגדירה בדיוק את מהו סמל דתי. ומה עם קעקוע או עגיל? האם עובד ציבור יהודי יכול ללבוש ציצית? האם הצעת החוק אוסרת על החסידים שיעבדו במשרות ציבוריות לגדל פאות?

כדי לטעון שהחוק אוסר על כל הסמלים הדתיים כאחד ואינו מפלה – הממשלה החדשה החליטה להסיר צלב קתולי שתלוי כבר שמונים ושלוש שנים בבית המחוקקים של קוויבק.

מסקר שנערך בחודש מאי האחרון בו השתתפו יותר מאלף ומאתיים מתושבי קוויבק (נערך בחסות האגודה ללימודים קנדיים), עולה כי רוב התומכים בהצעת החוק מנמקים זאת בשל רגשות שליליים כלפי מוסלמים ויהודים. על פי הסקר יותר מחמישים אחוז מהנשאלים אמרו כי מקובל על מורים בבתי הספר הציבוריים ללבוש צלב נוצרי, רק כשלושים אחוז ציינו כי מקובל על מורה בית ספר ציבורי לחבוש כיפה, ורק כשניים עשר אחוז הצביעו כי מקובל על מורה ללבוש כיסוי ראש מוסלמי.

The will of “the people”

The deed is finally done. For years, Quebec politicians have been talking about secularism, or laïcité, proposing a range of actions to ban the presence of visible religious symbols among government employees. On Sunday, following a weekend of almost round-the-clock debate, the Coalition Avenir Québec majority in the National Assembly passed Bill 21. The law bans symbols such as the crucifix, turban, hijab and kippah for provincial employees in positions of authority, such as judges, police, prosecutors, court clerks and schoolteachers.

The bill was met with lamentations and anger from the opposition. Catherine Dorion, a member of the National Assembly representing the left-wing party Québec solidaire spoke powerfully in favour of individual liberty and the right to exhibit religious identity.

“Each person in this room who will vote for Bill 21 will bear the responsibility for this first great breach in the dike we had proudly erected to protect the fundamental rights of all Quebecers,” she said.

The vote came a day after a similarly contentious debate on another bill, which addresses the province’s agreement with the federal government over immigration to Quebec. On the one hand, the bill aims to ensure that immigration reflects the province’s labour requirements, which is justifiable. On the other hand, the bill also permits the creation of a “values test” that new Quebecers would have to pass before admission to permanent residency. A test of this nature is one thing in theory – extreme examples like female genital mutilation are raised as justifications – but it is something else in practice.

Government measures to adjudicate an individual’s beliefs is a recipe for disaster. Certainly we would like to see people with hateful or violent attitudes toward particular cultural groups prevented from entering the country, or rehabilitated if they are already here. There are programs and policies in Canada to address this problem and they should be strengthened. But applying what amounts to a form of prior restraint on the ideas and beliefs of new Canadians by a government with limited respect for civil liberties crosses a perilous line.

The religious symbols law parallels the immigration law in its flouting of civil liberties, but diverges importantly in a number of ways. It applies to people who are already Canadian (for the most part, at least), which is a more grievous affront than putting up barriers for non-citizens.

In responding to criticism, Quebec Premier François Legault declared: “Someone once said, beware of those who say they like the people but do not listen to what the people want.”

This language reflects a populism we have seen in Europe as well as North America, but which has been thankfully rare in this country. The idea that governments should do whatever “the people” want invites a tyranny of the majority that is almost destined to trample on individual rights, especially the rights of members of minority communities. It bears stating that, in Quebec, in order to deliver the will of the people, the assembly had to clip the wings of democracy not once but twice, invoking closure on debate on both bills and, in the case of Bill 21, promising to use the Canadian Constitution’s Notwithstanding Clause to override what even the government of Quebec acknowledges is a unconstitutional infringement on individual rights.

We are seeing flare-ups elsewhere in Canada of how some of “the people” would like to see public policy progress. On the same busy weekend, a rally in downtown Vancouver against transgender rights and opposing the province’s progressive sexual education agenda turned nasty (if the mission of the event wasn’t nasty enough) when counter-protesters showed up to confront them. At the rally were the Soldiers of Odin, a far-right group, people wearing yellow vests, the symbol of an amorphous movement that began in France and has attracted extremists, and at least one leading member of the People’s Party of Canada, a new populist party that seems determined to stoke a range of fears and prejudices in the lead-up to the federal election this fall.

Violence also erupted last weekend at a pride parade in Hamilton, Ont., when protesters showed up at the celebration. A local politician laid blame for the violence, which included punching and choking, on “far-right evangelicals” who he said were “just there to sucker-punch people.”

All of this is to say that Canada is not immune to extremism or even politically motivated violence. There is, of course, an important line between the violence in Hamilton and the laws that were rammed through Quebec’s legislature. Violence deserves universal condemnation while passionate disagreements over politics – even laws we see as repressive and excessive – are justifiable and welcome. Still, these incidents all reflect different approaches to “othering” – the idea that “we” are under threat from “them.”

What is encouraging is hearing the voices of those forced to defend the values of inclusion and respect for diversity. There was eloquence on the opposition side of Quebec’s National Assembly last weekend and, in response to the altercations in Hamilton and Vancouver, admirable recommitment by many to the values that we genuinely hope will represent the Canada we hope to create. This is also a reminder to speak up, so that when politicians say they are doing what “the people” want, what they mean is the will of people who pursue inclusion, acceptance and diversity.

Quebec’s underlying goal

Sometimes in complex or far-reaching events, a small, seemingly less significant factor can illuminate a larger understanding. Successive efforts by Quebec governments to enforce laïcité, a policy of compulsory secularism in the delivery of public services, have included a minor exception that really speaks to the inequality such efforts seek to create.

Since 1936, a not-at-all-subtle crucifix has hung above the speaker’s chair in the legislative chamber of the Quebec National Assembly. A week ago, the Quebec government voted to take down the crucifix as part of a much broader policy against religious symbolism in the province’s public life. Even as they proposed policies that would ban religiosity in the forms of Muslim, Sikh and Jewish head coverings and other items, such as pendants with stars of David or crucifixes, previous governments have contended that the legislature’s cross is exceptional. In the narrative advanced across a decade of this debate, the cross represents an indisputable aspect of Quebec history. Reading between the lines of this argument, the crucifix – the definitive symbol of Christianity – transcends its religious particularity, presumably on the idea that Christianity was an inherent part of Quebec’s history and development.

The message of this exceptionalism is clear as a bell: this place was founded on Christian principles and those of other religious traditions, despite whatever contemporary contributions they might make to Quebec society, rank below the founding religion even as we seek to erase all of them from the public eye. Christianity, in other words, is a first among unequals.

To their credit, the government of Premier François Legault is not excepting the crucifix from this latest bill aiming to impose secularism. The bill, which was introduced last week by the centre-right Coalition de l’avenir du Quebec government elected last year, has all the characteristics that have been discussed in recent years by various governments intent on erasing outward appearances of religious difference. In the provision of government services in which an employee has “coercive” influence – including police, prison guards, judges and teachers – kippot, chadors, turbans, kirpans, crucifixes and anything else that speaks to an individual’s religious affiliation will be banned.

The decision on the National Assembly’s crucifix at least pays lip service to the idea of equanimity in the crushing of religious identity. But it cannot erase the foolishness and inherent injustice of the move. The Quebec government makes absolutely no defence against the charge that the bill contravenes Canada’s and Quebec’s constitutional protections of individual and religious rights. In introducing the new law, the government stated it would use the notwithstanding clause, exempting the law from those constitutional safeguards.

The injustice is a matter of principle. The government – backed, according to public opinion polls, by most Quebecers – is fully prepared to infringe on the rights of people who heed obligations to display certain outward evidence of religiosity. Depending on interpretation and levels of observance, Jewish, Muslim, Sikh and other people are required to wear identifiably religious objects. Lay Christians, by contrast, are not. A crucifix necklace is a choice, not a requirement. For observant Jewish men, a kippah is not optional.

On a related front, it is illuminating to hear non-Muslims discuss whether a chador, hijab or niqab is a cultural or a religious requirement. Over the years, some who have justified banning head coverings have contended that Muslim law does not require them. The fact that many or most of those making this case are non-Muslims adds insult to injury: not only will we argue that we don’t want you wearing your religious garb, we will go so far as to argue that you can’t even interpret your religion correctly.

Aside from the principle of the matter, the nuts and bolts of the proposed law guarantee confusion and offence. The bill grandfathers existing employees, meaning that a currently employed teacher who wears some form of religious accoutrement will be free to continue doing so, but a new hire would not. More bizarre is that, if they were to receive a promotion – from teacher to vice-principal, say – the grandfather clause would be removed, and so would the religious article. The opportunities for mayhem abound.

Ostensibly, the bill, which is really the culmination of years of discussion around “reasonable accommodation” and similar concepts in Quebec society, is intended to preserve the importance of Quebec culture. Understandably, as an undeniably distinct cultural and linguistic minority vastly outnumbered by anglophone North Americans, Quebecers are vigilant in preserving their uniqueness. But it is tough to discern any substantive advantages this bill will grant to Quebec’s distinct culture other than to underscore assumptions of intolerance and insularity. The genuine intent of the law – and the larger ideology that drives it – is to encourage assimilation into a dominant (French, nominally Christian) population. In a visit to France last year, Legault didn’t mince words. He wants a Quebec that is more “European.”

Many Canadians outside Quebec accept that some accommodations are necessary to save what makes Quebec unique. We see this as something apart from the xenophobic nationalisms sweeping Europe. But what is inherent in Quebec society that would not also be found in Swiss or Finnish or Hungarian society to justify banning symbols of different cultures? If Quebecers have a right to “protect” their cultural identity through admittedly discriminatory laws, why wouldn’t Polish and Ukrainian people?

Ultimately, a law preventing religiously observant people from displaying the evidence of their faith will not strengthen or save pur laine Quebec society, unless by doing so it discourages such people from coming to Quebec in the first place. And there’s the key to understanding this bill.

One of the first steps Legault took as premier was to reduce Quebec’s share of immigrants by 20%. This was about the same time he went to Paris and declared he wanted more migrants who are European. With this in mind, the secularism bill is probably less about the people who are already in Quebec than about sending a message to those considering a move there. The bill says stay away, Quebec does not welcome you.

אפקט טראמפ

עשרות בורחים וארה”ב ועוברים את הגבול לקנדה בתקווה לזכות במקלט (צילום: Jimz47 via Wikimedia)

בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית והכרזתו כי יאסור על כניסת מוסלמים ממספר מדינות וילחם במהגרים הלא חוקיים במדינה, הגדילה משמעותית את מספר אלה שעוברים לקנדה. לפי הערכה מראשית השנה מאות בני אדם עברו את הגבול לקנדה באמצעות נמלי האוור והיבשה, בתוך תקווה להינות ממעמד של פליטים ולזכות במקלט. המגיעים מארה”ב מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות. אלה שנולדו במדינות ערב ויש להם מעמד חוקי בארה”ב, אך הם חוששים ממדיניות ההגירה החדשה של טראמפ. הם מגיעים לקנדה בעיקר בטיסות ומוכנים להליך קבלת מעמד של פליטים (הם מצויידים במסמכים ובכסף). על הקבוצה השנייה המסתננים – נמנים בעיקר מוסלמים מאפריקה שאין להם מעמד חוקי בארה”ב, וכצפוי גם הם חוששים לעתידם תחת שלטון טראמפ. הם חוצים את הגבול ושמחים להיתפס על ידי משטרה הפדרלית של קנדה שעוזרת להם. השוטרים בודקים את מצבם, מעניקים להם בגדים חמים ועוזרים להם לעלות את ילדיהם וחפציהם למכוניות המשטרה לאחר שקשרו את ידיהם. לאחר מכן הם מועברים לידי משטרת הגבולות של קנדה שעוזרת להם להתחיל בהליכי הבקשה לקבל מעמד של פליטים ולאחר מכן מקלט.

מרבית המסתננים מארה”ב חוצים את הגבול היבשתי לעבר מחוזות קוויבק ומניטובה (בעיקר לפנות בוקר), כיוון שאזורים אלה נחשבים לקלים “יחסית” למעבר רגלי. אך בגלל תנאי החורף הקשים ששוררים באזור המסתננים מסתכנים בחייהם, וחלקם אף מאבדים אצבעות לאחר צעידה של קילומטרים בקור העז. חלקם (בעיקר אלה שבאים עם בני משפחה וילדים) מצליחים למצוא מוניות, שיעזרו להם לחצות את הגבול, או שהם נעזרים במבריחים (ונאלצים לשלם אלפי דולרים). כל זאת עד לנקודות השיטור של המשטרה. כוחות הצלה קנדיים בהם אמבולנסים, פעילי הגירה ומתנדבים נמצאים באזורי הגבול, כדי לעזור למסתננים ולהעניק טיפול רפואי ראשוני לניזקקים.

לאור הגידול במספר המסתננים מארה”ב הוגדלו תקציבי הישובים הסמוכים לגבול המטפלים בהם. גם ראשי המחוזות נרתמים לעזור בתקציבים ואמצעים, וכן נעשתה פנייה לקבל עזרה מהממשלה הפדרלית. גם סוכנות האו”ם לפליטים החלה לבדוק את תופעת המסתננים לקנדה מקרוב. במשטרת הגבולות הקנדית מעריכים כי מאז נובמבר עת נבחר טראמפ לנשיא, מספר המבקשים לקבל מעמד של פליטים בקנדה עומד על כ-1,500 איש. ואילו בכל 2016 כשבעת אלפים איש עברו את הגבול היבשתי וביקשו מעמד של פליטים בקנדה. זהו גידול של כ-63 אחוזים לעומת שנת 2015. רק בינואר השנה כחמש מאות מסתננים הגיעו לקוויבק ולפחות כמאה וחמישים הגיעו למניטובה, וביקשו מעמד של פליטים בקנדה. לא ידוע על מספר המסתננים לקנדה שלא פונים לשלטונות והם פשוט נעלמים ברחבי המדינה הגדולה הזו.

להערכת גורמים מקצועיים עם השתפרות מזג האוויר ובוא האביב והגברת מדיניות ההגירה של טראמפ נגד פליטים וזרים, מספר המסתננים מארה”ב לקנדה יגדל משמעותית. לאור זאת מונטריאול הכריזה על עצמה בימים אלה כעיר מקלט לפליטים – שזה אומר להתחייב לעזור להם בהסדרת מעמדם החוקי ולא לגרש אותם. קדמו לה: טורונטו, המילטון ולונדון – כולן ממחוז אונטריו וונקובר שבבריטיש קולומביה. ערים נוספות בקנדה שוקלות להפוך לערי מקלט.

פליטים לא יכולים לעבור את הגבול מארה”ב לקנדה באופן חוקי כיוון, שלאור אמנה הבינלאומית בין שתי המדינות “הסכם המדינה השלישית הבטוחה”, עליהם לבקש מעמד של פליטים במדינה הראשונה אליה הגיעו (ארה”ב), לאחר שעזבו את מולדתם. אך אם הם מגיעים באופן לא חוקי הם כן יכולים לבקש מקלט.

Come together, right now

Canadians – and concerned citizens worldwide – are reeling from the horrific attack on a Quebec City mosque (the Centre Culturel Islamique de Québec) on Jan. 29 that left six dead and others wounded. Amid the revulsion and grieving, here are some possible lessons.

We can’t ignore the Trump factor. While Islamophobia has long preceded U.S. President Donald Trump, by all indicators, Trump’s hatefulness – capped by his wide-reaching travel ban – has unleashed additional hatred against Muslims and other minorities.

Since the election, the Southern Poverty Law Centre has recorded more than 700 incidents of “hateful harassment” across the United States. Despite our ingrained public ethic of multiculturalism, Canada is clearly not immune.

Price-tag-style attacks might have come to Canada. What West Bank Palestinians are tragically used to, Canadians might be now experiencing as well. It is probably no coincidence that Prime Minister Justin Trudeau stepped forward to declare his government’s intention to take in refugees barred by Trump’s executive order. But Trudeau’s welcoming pledge might also have unleashed more hatred in dark corners of Canada against anyone who can too easily be “othered.”

West Bank Palestinians are all too often the target of this kind of retribution. Whenever the Israeli government appears to retract support for the settlement enterprise – in the form of evacuations of illegal outposts, for example, violent settlers enact what they call “price-tag” attacks against Palestinian life, limb and property. These, too, of course, are terrorist attacks.

Some Israelis have created a counter movement – rather than price tag (tag mechir), they enact acts of kindness and solidarity (tag me’ir, light tag). The many Women’s Marches in Canadian cities countrywide to coincide with the Women’s Marches in the United States were an example of this approach. So was the vigil at Ottawa’s Parliament Hill the day after the murders, to stand in solidarity with the victims of the mosque attack. We will need many more moments of connection in the weeks and months to come.

Quebec has a fraught history with multiculturalism. Is it a coincidence that the attack occurred in Quebec rather than in a different province? Maybe. But just maybe this hateful violence stems from the province’s difficult relationship to multiculturalism. While Canada enshrined multiculturalism into law in 1971 – the first country to do so – Quebec’s history with multicultural policies, probably owing to the province’s concern with maintaining its own minority-language identity, is much more fraught.

In 2013, Quebec attempted to enact a failed Charter of Values (Charte de la laïcité), which sought to ban “conspicuous” religious symbols from being worn by public sector employees. A decade ago, the town of Hérouxville, also in Quebec, issued its own “code of conduct,” widely seen as a dig at immigrants.

Said one storeowner in 2013 interviewed for the Globe and Mail, “Immigrants are welcome to come to Quebec, but when they come, they have to adapt to our ways.”

Banning religious symbols – as the province had sought to do in 2013 – is not the same as murdering people in cold blood, of course. But this kind of flat intolerance against religious expression can all too easily become twisted in the mind of a hateful and violence-prone individual to commit the unthinkable.

It is terrorism. Despite the bigoted propensity by some to use the word terrorist to delegitimize and dehumanize certain ethnic or religious groups, this term does have a clear definition and we should use it when warranted, if only to make sure we keep using it correctly. Simply put, terrorism is violence for political ends.

An attack on a centre of worship is intended to instil fear in society around that target group – the worst kind of collective dehumanization. This is politics of the ugliest and most hateful kind.

Misinformation unleashes further hatred. On the Monday morning after the attack, the media were reporting the names of two supposed suspects, one of whom was apparently of Moroccan origin. Some right-wing news outlets made hay from this, circulating the information even once the media clarified that he was apparently a witness, not a suspect. As of now, the sole suspect is 27-year-old Alexandre Bissonnette, who has since been charged with six counts of murder.

Come together, right now. In a statement following the attack, Trudeau said it is “heart-wrenching to see such senseless violence. Diversity is our strength and religious tolerance is a value that we, as Canadians, hold dear.”

While I hesitate to use the kinds of binaries that have arguably led the world to this point, I am tempted to say that the coming days and weeks will reveal two types of people on this continent: ones who are here to support one another against the forces of hatred, Islamophobia, antisemitism, misogyny and xenophobia; and ones who are aiding and abetting those terrible forces. Among those who stand on the side of goodness and compassion, the time is now for solidarity across every fissure.

Mira Sucharov is an associate professor of political science at Carleton University. She is a columnist for Canadian Jewish News and contributes to Haaretz and the Jewish Daily Forward, among other publications. A version of this article was originally published on haartez.com.

Removing graffiti full-time

Corey Fleischer volunteers most of his time to removing hateful graffiti. (photo from Corey Fleischer)

When Montrealer Corey Fleischer finished university, he was unsure of what career path to take. In the interim, to pay the rent, so to speak, he started Provincial Power Washing.

Reflecting back on those days, Fleischer said, “I hated what I was doing – washing a lot of trucks, houses, decks, residential and commercial – zero substance. I’m a person who thrives off substance.”

One day, while heading to a job, Fleischer happened to spot antisemitic graffiti out of the corner of his eye.

“I was driving downtown here, in Montreal, and I saw a swastika on a cinderblock in a very busy part of town,” he said. “I had the equipment needed to remove it, so I got out of the truck and did just that. I got back in my truck, not thinking anything of it.”

From that day on, whenever Fleischer came across such graffiti, he would stop and remove it. As well, in the evening, after returning home from work, he would grab a bite to eat, shower and go out to look for racist, antisemitic and homophobic graffiti to remove.

“I would scour the city for hate crimes – back alleys, on walls, anywhere,” said Fleischer. “I found another one (swastika) and then another one. And then I started noticing, as the graffiti-removal side of my business began growing … I realized this was a real problem around town. It became my pastime. I quit hockey and softball and everything. It’s what I spent all my time doing. It fulfilled my life.”

For the first several years, it was only Fleischer’s parents and close friends who knew what he was doing. Then, he received a call from the local B’nai Brith Canada office to confirm his address, as they wanted to include him in a community newsletter mailing. While Fleischer refused to give out his address, he told the BBC that he had pictures of 40 swastikas that he had removed over the past five years, if that was of interest.

The BBC representative, said Fleischer, “literally couldn’t understand what was coming out of my mouth. She couldn’t believe that’s how I was spending my time. So, I sent her the pictures. They sent out a blogger to come and follow me, to do a story on what I was doing.

“Lo and behold, my life at that moment completely changed. People started seeing what I was doing and wanted to get involved. It went from removing 40 to 50 hate crimes in five years … [to] a couple hundred last year alone. The increase was pretty crazy.”

Fleischer now has thousands of followers wanting to get involved, so he has many more reports coming in, asking for free hate-graffiti removal. He said he has gone from spending about 10% of his company time removing hate graffiti to 95%. And, thanks to social media, the movement Fleischer started has gone global.

“People are calling me from all over the world, trying to figure out how to remove hate crimes in their area,” said Fleischer. “And, I basically put it together and have the removal done – wherever the people are calling from – with a local company.

“For most people dealing with hate crimes, it’s not a comfortable situation. People don’t know what to do with them or how to act when they see them. I happen to thrive in uncomfortable situations. I’ll go and organize. If I can’t find a local company to remove it, I’ll contact the local government, mayors, statesman, whoever, to get it done.

“For example, there was an attack on a Jewish cemetery in New York state. Their whole cemetery was defaced with swastikas and hate symbols. And somebody called me up from the town, saying they’d seen my videos and they’d been staring at these swastikas on their cemetery for two weeks – right around Yom Kippur. So, they called me to find out what could be done.”

After Fleischer hung up the phone, he began calling power washers. As it was a small town, it was hard to find someone, so Fleischer called the mayor and the local government. Within two days, all the graffiti was gone.

“When people figure out who I am and what I’m doing, they tend to spring into action quicker than if it was another situation,” said Fleischer. “Although I started the movement, it’s not just me getting it done. It’s people in the community, that I like to call ‘my army.’ I’m just a tool that was given to these people in order to remove these hate crimes. I’m just the instrument.”

While removing the hateful graffiti is, of course, good, Fleischer pointed out that it does not deal with the root of the problem. So, he decided to collaborate with Montreal-based Overture with the Arts, a not-for-profit that provides mainly after-school art classes to high school students. One of its programs is targeted at educating students about the Holocaust through a series of spoken word workshops about Anne Frank. OWTA opted to include a talk by Fleischer in the program.

“Instead of thinking about the actual guys who are putting on the hate crime, I had to find another way to make a difference in our society and in our communities,” said Fleischer of his speaking role. “I had to think of a way to make another difference by educating our youth, our future.

“When I was growing up and was going to high school, I was never taught about the Holocaust. I was never taught about the biggest massacre, the biggest tragedy, in human history.

“Before I started this whole movement, I didn’t even fully understand…. I knew what a swastika was, I knew it was bad, but I didn’t understand everything that was going behind it.”

The first two schools at which Fleischer spoke were classroom-sized talks, but this quickly expanded into full auditoriums. Schools now flood him with requests to come and speak.

“I had two calls this morning from schools calling me, out of the blue, trying to figure out how I can come to their schools,” said Fleischer in his interview with the Jewish Independent. “The school tour is called Erasing Hate.”

Fleischer received a peace medal last year from the YMCA (Young Men’s Christian Association) for his efforts with Erasing Hate, along with 30 Auschwitz survivors.

“To think I’m even in the same bubble with people like that, with something I started doing as a pastime, because I followed my heart, is mind-blowing. It’s really something else,” he said.

“Hopefully, we won’t, in the future, be ignoring hate crimes on the street and the future – our kids, the kids in schools – will understand that you don’t need to be silent. You can wake up, open your mouth and you can make a difference. That’s what this has turned into.”

For more information, Fleischer is on Instagram (@ErasingHate) and Facebook.

Rebeca Kuropatwa is a Winnipeg freelance writer.

פשעי שנאה

אלכסנדרה ביסונאט (27) שיועמד לדין על 11 סעיפי אישום בהם שישה מקרי רצח בדרגה ראשונה, וחמישה נסיונות לרצח, הזדהה עם העמדות של מנהיגי הימין ומתנגדי ההגירה המוסלמית. בהם: הפוליטיקאי הלאומני הצרפתי, ז’אן-מארי לה פן (מנהיג מפלגת הימין הרדקלי החזית הלאומית), ונשיא ארה”ב, דונלד טראמפ.

ביסונאט פעל כזאב בדד עת תקף מוסלמים שהתפללו במסגד בקוויבק סיטי ביום ראשון בערב, והרג שישה גברים ופצע שמונה עשר בהם חמישה במצב קשה (שניים מהם זקוקים לעבור ניתוחים נוספים). הוא פעל במקרה או שלא במקרה יומים אחרי הוצאת הצו של טראמפ שאוסר על כניסת מוסלמים משבע מדינות, בשלושת החודשים הקרובים. שכנים שהכירו את הרוצח ציינו שגר בשכירות עם אחיו התאום לא הרחק מהמסגד, והוא נחשב לצעיר לא חברותי ומאוד מסוגר בתוך עצמו.

ביסונאט יליד קוויבק סיטי ברח ממקום האירוע והוא נמצא ברכב ביציאה מהעיר (במרחק כ-40 ק”מ מהמסגד), כאשר התקשר למשטרה והסגיר עצמו. הוא טען שהרגיש רע והוא מתחרט על מה שעשה. החשוד הועבר ביום שני בבוקר לבית המשפט ושם הוקרא כתב האישום נגדו, שלא כלל סעיפים שקשורים לטרור. הדיון הראשון בעניינו יתקיים בבית המשפט ב-21 בפברואר. עד אז ישאר כמובן במעצר והמשטרה תמשיך לחקור את מעשיו החמורים והרקע להם.

ביסונאט היה סטודנט שלמד אנתרופולוגיה ומדע המדינה בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת לאוול המקומית. לא היה לו עבר פלילי והוא לא היה מוכר למשטרה. ככל הידוע הוא כנראה לא היה מקובל חברתית בבית הספר וסבל מהטרדות מצד תלמידים אחרים. בדף הפייסבוק שלו (שהורד בינתיים) הוא ציין את תמיכתו בטראמפ, לה פן ובהוגה דעות מקוויבק שדבק בלאומנות והתנגד לרב-תרבויות. פעילים בקהילה של קוויבק סיטי למען פליטים וכן סטודנטים באוניברסיטה, הכירו את ביסונאט ותמונותיו בשל דעותיו הרדקליות. הוא פירסם בפייסבוק ובאמצעי מדיה אחרים תגובות כנגד הגירת מוסלמים לקנדה. עמית לספסל הלימודים באוניברסיטה אמר כי אצל ביסונאט התפתחו עם השנים דעות רדקליות והוא אף התנגד לפמניזם. אגב הנהלת אוניברסיטת לאוול הזרזה והודיעה ביום שני כי הרוצח הורחק מלימודים והעונש יהיה בתוקף, כל עוד עומדות נגדו הרשעות פליליות.

בשנים האחרונות נרשם גידול משמעותי בפעולות השינאה נגד זרים בקנדה, בעיקרם מוסלמים ויהודים. מרבית האירועים התרחשו במחוזות של קוויבק, אונטריו ואלברטה. קהילות המוסלמים והיהודים נמצאות ביחסי שכנות טובה בכל רחבי קנדה, והן משתפות פעולה באירועים שונים ומגנות כל פעילות נגד אחת הקהילות. בחודש יוני אשתקד (בתקופת חודש הרמדאן) הונח ראש חזיר מול דלת הכניסה למסגד בו התבצע הטבח ביום ראשון. בקהילה המקומית מציינים שהם פנו מספר פעמים לשלטונות בקוויבק לפעול לאור האיומים וההתקפות נגד מסגדים בעיר אך דבר לא נעשה.

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו, כינה את הטבח במסגד פעולת טרור והוסיף: “אנו מגנים את מתקפת הטרור שכוונה נגד מוסלמים במרכז פולחן ומקלט. קשה מאוד לחזות באלימות חסרת פשר שכזו. הרב תרבותיות היא העוצמה שלנו, וסובלנות דתית היא ערך שאנו כקנדים מוקירים מאוד. המוסלמים הקנדים הם חלק חשוב במרקם הלאומי, ולפעולות חסרות פשר כאלה אין מקום בקהילות, בערים ובארץ שלנו”.

הרב ראובן פופקו, שמשמש היו”ר המשותף של ועד הרבנים בקנדה ויו”ר הסניף בקוויבק של המרכז לענייני ישראל והיהודים בקנדה, אמר: “הקהילה היהודית מזועזת מהירי הרצחני במסגד. שום דבר לא מצדיק רצח של אזרחים חפים מפשע שהתאספו במקום פולחן”.