Sandy Shefrin Rabin’s debut novel is a far-reaching account of Jewish life in a small town in the late 1940s and early 1950s. Targeted to young adult readers, Prairie Sonata may focus on 11-year-old Mira’s friendship with her school (and violin) teacher, a Holocaust survivor, but it touches upon countless issues, from dealing with trauma, to preserving a language and a culture (Yiddish), to understanding different musical forms, to interfaith dating, to society’s views of mental illness, to learning about the impacts of physical disease (polio).
Set in the fictional town of Ambrosia, Man., an adult Mira reflects back on the impact that one of her teachers – Ari Bergman, called Chaver B by his students – had on her.
Chaver B is introduced to his Peretz School Yiddish class by the principal, who only shares, “Chaver Bergman has been living in Europe and just came over to Canada two weeks ago.” But Mira sees his vulnerability right away, the “melancholy about him,” and senses “that this was a man who needed kindness.”
Invited to Friday night dinner by Mira’s mother, Chaver B spots Mira’s violin and offers to teach her. He becomes a friend to the whole family – Mira’s parents and younger brother – but especially to Mira.
The novel is structured in three parts, like a sonata. As Chaver B explains to Mira, a sonata is comprised of an exposition, in which its themes are declared; a development, where the themes are explored and expanded; and a recapitulation, where the themes are repeated, leading to a resolution. In some cases, a coda is added, “to provide a sense of closure.”
Overall, Prairie Sonata is an intriguing novel, and even older readers will enjoy it, especially those who attended a Peretz School or who grew up in the era of the book. At times, when a character is explaining something, it sounds a bit like a Wikipedia entry, but the writing is strong overall and readers will relate to and empathize with the characters. In addition to all of the questions Mira raises throughout, there is a discussion and study guide at the end, with 17 thoughtful exercises for a school group or book club.
טקס ההזדווגות השנתי של נחשי בירית מצויים מצליח למשוך אליו אלפי בני אדם, בהם חובבי נחשים ושונאי נחשים כאחד. במשך ימים אחדים באביב, המבקרים מגיעים למאורות נחשים במקום שנקרא נארסיס במחוז מניטובה.
האזור מושך אליו את הנחשים בדיוק מאותן סיבות שגרמו לחקלאים רבים לנטוש אותו לפני עשרות שנים. האדמה מורכבת משכבת עפר דקה על גבי סלע גיר שהמים שחקו. כך נוצרה רשת מערות קטנות שאליהן אפשר להגיע דרך בולענים בקרקע. במקום קר כמו קנדה הנחשים מצאו להם בית מושלם לחורף.
פרץ הנחשים הנראה בכל אביב ובעשרת הימים שבהם הם עסוקים בחגיגות ההזדווגות, תלויים בעיקר מזג האוויר שקשה לחזות אותו. עננים, טמפרטורות נמוכות וגשם עשויים להשאיר את כל הנחשים מתחת לפני הקרקע. זה שנים רבות שהנחשים זוחלים החוצה בדיוק בזמן, מה שהפך את הצפייה בהם לטיול פופולרי ביום האם. האביב האחרון היה קר והנחשים הגיחו החוצה רק לקראת סוף מאי.
מן הסתם מדובר בריכוז הנחשים הגדול בעולם, אומר מרצה לביולוגיה באוניברסיטה של מדינת אורגון, פרופסור רוברט מייסון. כמעט מזה שלושים שנה הוא מגיע לנארסיס בכל אביב. מדהים אותו כמה אנשים רוצים לראות את הנחשים האלה הוא מוסיף. לדבריו הנחשים הם השגרירים המושלמים של עולם הזוחלים. אלמלא הנחשים נארסיס היתה נותרת עיירת רפאים. ומה יש בה: תחנת הדלק נטושה בסמוך להריסות של בית.
המדענים עורכים לרוב את מחקריהם באזורים קטנים של מאורות נחשים בשטחים פרטיים. אבל שירות חיות הבר של מניטובה הקים פארק סביב מאורות הנחשים, שבחורף משמשות בית לכשבעים אלף מהם. הם אמנם מסוגלים להכיש אך אין בכך סכנה לבני האדם.
בפארק השוכן מצפון לנארסיס מוצבים ספסלים ושולחנות פיקניק, שלטי הסבר ושבילי כורכר המובילים אל תוך חורשת צפצפות קטנה וגבעה. הנקודות הפופולריות ביותר הן ארבעה בולענים באזור הזה. גודלו של כל בולען הוא כשל חדר גדול, ועומקם מגיע לכשלושה עד ארבעה מטרים. תחילה, נדמה כי הבולען מכוסה בצמחייה ירוקה. מאחר שזו זזה, ניתן להבין מיד כי המקום רוחש נחשים. עוביים של מרבית הנחשים כשל מרקר והגדול ביותר עשוי להגיע לאורך של חצי מטר. במקומות שונים במאורה הנקבות שגדולות יותר מהזכרים, מתפתלות בתוך פקעות תזזיתיות של זכרים קטנים
אמנית מהעיר ווינפג, נט סוסטריק, שביקרה בפעם הראשונה במקום עם משפחתה, אמרה כי היא נגעלה קצת בהתחלה מהנחשים שהיו קלועים אחד בתוך השני. זה נראה לה תחילה כמו שטיח חלקלק ושמנוני. לאחר שאזרה אומץ והרימה את אחד הנחשים בידיה היא הבינה כי הם לא כל כך נוראיים, אלא דווקא יצורים נוחים ויפהפיים. סוסטריק פחדה מנחשים עד שהעזה להרים אחד ולהחזיק בו. בעלה של סוסטריק שהוא רופא בחדר מיון, השווה את המקום לסרט של אינדיאנה ג’ונס. אי אפשר היה לראות את הקרקע משום שהיא מכוסה בשכבה שנעה ומתפתלת ללא הרף, הוא אמר.
הפארק הוא שמורת חיות בר יוצאת דופ, שבה ההנהלה מעודדת את המבקרים לגעת בבעלי החיים, אך לא בנקבות. המבקרים הופתעו לגלות שהנחשים אינם ריריים או קשקשיים למגע, אלא רכים ומשיים כמו ארנבי אנגורה מתפתלים. לדבריהם הנחשים ממש מתמוססים לתוך היד. גם הצלילים שמשמיעים הנחשים התפתיעו את המבקרים. הם אינם מלחששים או שורקים. גוש הנחשים המתחככים זה בזה ובקרקעית המאורה מייצרים צליל שלדבריהם דומה לאוושת רוח המנשבת בין ענפי עצים בעוצמה גבוהה ביותר.
Springfield Collegiate Institute students walking into Auschwitz. (photo by Jim Osler, SCI)
Holocaust education is commonplace in Jewish schools. But, in public schools, discussion about the Shoah is at each teacher’s discretion. Some 14 months ago, teachers at Springfield Collegiate Institute public school in Oakbank, Man., decided they would take 30 Grade 11 and 12 students to see Second World War sites firsthand.
Despite that Oakbank is home to few Jewish families, the school has been inviting Holocaust survivors to speak to students and has been educating its students about the Holocaust for years. Last year, teachers Jim Osler and James Chagnon made the decision to take things further.
“While this was not on a topic brought up in a regular class, we organized activities outside of class time for these students in the evenings and on the weekends to educate them a little more,” said Chagnon of preparing the students for the 12-day trip, which started March 20.
“We visited a synagogue and talked to a rabbi about what it means to be Jewish, because we don’t have any experience with that,” Chagnon told the Independent. “We went and met two Holocaust survivors, who talked about their experiences in the camps. And we went to a conference on antisemitism hosted at the Rady JCC [in Winnipeg]. So, we did a lot of prep work outside of the school with these guys to make sure they’d be ready for what they’d be experiencing.”
Chagnon referred to a recent study that found that only about 30% of Canadian high school students had awareness or knowledge of the Holocaust.
“I had always taught English here in the school in addition to history – novels like The Diary of Anne Frank – and these seem to be getting pushed to the wayside,” said Chagnon. “The younger generations these days, especially in a community like ours that doesn’t have a big Jewish population … it’s just something I don’t think parents have a lot of experience with and, so, it’s not passed onto the kids. So, if they don’t learn about it in school or as part of our programs or clubs, they maybe aren’t going to learn about it at all.”
The school had wanted to take more than 30 students on the March trip, but had to stick to that maximum for logistical reasons. Participating students had to fundraise to pay their way.
Madison Stojak, in Grade 12, and Anna Palidwor, in Grade 11, were both born and raised in rural Manitoba, and had little knowledge or interaction with Jews prior to attending Springfield Collegiate.
Springfield Collegiate Institute student Ana Palidwor, left, teacher James Chagnon, centre, and student Madison Stojak. (photo by Jim Osler, SCI)
“Hearing Holocaust survivors’ stories and then going to the camps, like Auschwitz and Birkenau … you could remember what the survivors said and picture it, what they must have gone through while they were there,” Palidwor told the Independent. “How we felt while we were there has stuck with everybody after we came back. Also, we’re more aware of the race issues that are out there… That’s definitely stuck with me … realizing it’s still here, wherever we go, the hate.”
While the school group was at the Warsaw Ghetto, a man on a motorbike drove by and gave the middle finger to a group of Israeli students who were standing beside them. “After all that, you’re just more aware of it, anywhere you go,” said Palidwor.
Both Stojak and Palidwor have talked about their experiences with family and friends.
“When I shared it with my family members, it was kind of surreal to them,” said Stojak. “They were like, ‘How could other people treat people like this? How could this happen? How come no one stopped it?’ They were questioning the same things I think all of us were questioning on the trip.”
“One of the strong points we really tried to push on the students, in terms of their learning, to understand, is that this isn’t the first time this has happened,” Chagnon said. “We definitely want it to be the last time, so we can’t just sit by and be passive bystanders anymore. When you see antisemitism, you are now obligated to call it out, draw attention to it, so we can change the way the world works.”
When the students returned from the trip, they were taken aback by some of the reaction they heard from fellow students who did not go.
Stojak said, “I hadn’t heard any comments before the trip like these – until they realized we were there … people started making rude comments … hateful comments. I think they were saying it to get us upset, and I also think that they’re really undereducated and don’t understand how serious it is.
“One comment someone said to me was, ‘Don’t touch me with your Holocaust hands!’ That’s what someone said to me. And, as soon as he said that, I said, ‘What did you just say?’ And he repeated it. I looked at him and said, ‘You didn’t just say that to me. That’s ridiculous. Do you know how many millions of people died there? That’s not something you should be saying.’
“I stood up immediately and shut it down,” said Stojak. “It made me feel sick to my stomach. How could someone make a comment like this? When he said that, I pictured standing there at Auschwitz or Birkenau and thinking, how could someone be so ignorant to say that?”
“These kinds of comments are making us want to be more active,” said Palidwor, “and to explain it to more people who weren’t there and tell them what the Holocaust is.”
The 30 Springfield Collegiate Institute students, three parent chaperones and two teachers in the old town square in Krakow, Poland. (photo from SCI Students)
One of the things that stuck in Chagnon’s mind from the trip was the incident with the Israeli students. He noticed that there were a dozen security personnel with the Israeli student group but none with the Canadian school group.
“One of my students said, ‘Wow, I didn’t understand how bad it was – that these kids on a school trip from Israel have to be accompanied by security guards,’” said Chagnon. “That kind of struck me and I made sure to point it out to my students. It gives you a bit of perspective for the Jewish community – how scared they must be all the time – that they can’t send students to learn about the history of their people, their culture and religion, without having to send security with them.”
Another thing that stood out for Chagnon occurred when the group was visiting a Jewish cemetery and noticed that locals use the cemetery as a bathroom stop for their dogs.
“I’m a guest in their country, but I was shaking, I was so angry,” he said. “I couldn’t believe people would show such indignity to a group of people who suffered so much already.
The memorial at Mila 18 Ghetto Uprising site in Warsaw, Poland. (photo by Jim Osler, SCI)
“We had a nightly debrief at the end of every evening,” he continued, “where we sat around and talked about the day, how we felt about it and our reactions to it, and that’s one thing I brought up … that some of this stuff may seem to have gone away … maybe it isn’t as bad as it was, but that doesn’t mean it’s not there, just bubbling under the surface, waiting for an opportunity to pop up.
“For me, that’s the reason we did a trip like this, and I know Jim [Osler] feels the same way.… They say people who don’t study history are doomed to repeat it and, for me, that’s very true. You have to talk about these things, even the ugly things in history, so we don’t let it happen again.”
עשרות בורחים וארה”ב ועוברים את הגבול לקנדה בתקווה לזכות במקלט (צילום: Jimz47 via Wikimedia)
בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית והכרזתו כי יאסור על כניסת מוסלמים ממספר מדינות וילחם במהגרים הלא חוקיים במדינה, הגדילה משמעותית את מספר אלה שעוברים לקנדה. לפי הערכה מראשית השנה מאות בני אדם עברו את הגבול לקנדה באמצעות נמלי האוור והיבשה, בתוך תקווה להינות ממעמד של פליטים ולזכות במקלט. המגיעים מארה”ב מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות. אלה שנולדו במדינות ערב ויש להם מעמד חוקי בארה”ב, אך הם חוששים ממדיניות ההגירה החדשה של טראמפ. הם מגיעים לקנדה בעיקר בטיסות ומוכנים להליך קבלת מעמד של פליטים (הם מצויידים במסמכים ובכסף). על הקבוצה השנייה המסתננים – נמנים בעיקר מוסלמים מאפריקה שאין להם מעמד חוקי בארה”ב, וכצפוי גם הם חוששים לעתידם תחת שלטון טראמפ. הם חוצים את הגבול ושמחים להיתפס על ידי משטרה הפדרלית של קנדה שעוזרת להם. השוטרים בודקים את מצבם, מעניקים להם בגדים חמים ועוזרים להם לעלות את ילדיהם וחפציהם למכוניות המשטרה לאחר שקשרו את ידיהם. לאחר מכן הם מועברים לידי משטרת הגבולות של קנדה שעוזרת להם להתחיל בהליכי הבקשה לקבל מעמד של פליטים ולאחר מכן מקלט.
מרבית המסתננים מארה”ב חוצים את הגבול היבשתי לעבר מחוזות קוויבק ומניטובה (בעיקר לפנות בוקר), כיוון שאזורים אלה נחשבים לקלים “יחסית” למעבר רגלי. אך בגלל תנאי החורף הקשים ששוררים באזור המסתננים מסתכנים בחייהם, וחלקם אף מאבדים אצבעות לאחר צעידה של קילומטרים בקור העז. חלקם (בעיקר אלה שבאים עם בני משפחה וילדים) מצליחים למצוא מוניות, שיעזרו להם לחצות את הגבול, או שהם נעזרים במבריחים (ונאלצים לשלם אלפי דולרים). כל זאת עד לנקודות השיטור של המשטרה. כוחות הצלה קנדיים בהם אמבולנסים, פעילי הגירה ומתנדבים נמצאים באזורי הגבול, כדי לעזור למסתננים ולהעניק טיפול רפואי ראשוני לניזקקים.
לאור הגידול במספר המסתננים מארה”ב הוגדלו תקציבי הישובים הסמוכים לגבול המטפלים בהם. גם ראשי המחוזות נרתמים לעזור בתקציבים ואמצעים, וכן נעשתה פנייה לקבל עזרה מהממשלה הפדרלית. גם סוכנות האו”ם לפליטים החלה לבדוק את תופעת המסתננים לקנדה מקרוב. במשטרת הגבולות הקנדית מעריכים כי מאז נובמבר עת נבחר טראמפ לנשיא, מספר המבקשים לקבל מעמד של פליטים בקנדה עומד על כ-1,500 איש. ואילו בכל 2016 כשבעת אלפים איש עברו את הגבול היבשתי וביקשו מעמד של פליטים בקנדה. זהו גידול של כ-63 אחוזים לעומת שנת 2015. רק בינואר השנה כחמש מאות מסתננים הגיעו לקוויבק ולפחות כמאה וחמישים הגיעו למניטובה, וביקשו מעמד של פליטים בקנדה. לא ידוע על מספר המסתננים לקנדה שלא פונים לשלטונות והם פשוט נעלמים ברחבי המדינה הגדולה הזו.
להערכת גורמים מקצועיים עם השתפרות מזג האוויר ובוא האביב והגברת מדיניות ההגירה של טראמפ נגד פליטים וזרים, מספר המסתננים מארה”ב לקנדה יגדל משמעותית. לאור זאת מונטריאול הכריזה על עצמה בימים אלה כעיר מקלט לפליטים – שזה אומר להתחייב לעזור להם בהסדרת מעמדם החוקי ולא לגרש אותם. קדמו לה: טורונטו, המילטון ולונדון – כולן ממחוז אונטריו וונקובר שבבריטיש קולומביה. ערים נוספות בקנדה שוקלות להפוך לערי מקלט.
פליטים לא יכולים לעבור את הגבול מארה”ב לקנדה באופן חוקי כיוון, שלאור אמנה הבינלאומית בין שתי המדינות “הסכם המדינה השלישית הבטוחה”, עליהם לבקש מעמד של פליטים במדינה הראשונה אליה הגיעו (ארה”ב), לאחר שעזבו את מולדתם. אך אם הם מגיעים באופן לא חוקי הם כן יכולים לבקש מקלט.
Set in the fictional town of Ambrosia, Man., an adult Mira reflects back on the impact that one of her teachers – Ari Bergman, called Chaver B by his students – had on her.
