Binyamin Netanyahu

A groundbreaking decision?

Anat Hoffman, leader of Women of the Wall, speaks with members of the media near the Western Wall on Jan. 31, reacting to the Israeli government’s passage of a new plan on egalitarian prayer rights at the Jewish holy site. (photo by Hadas Parush/Flash90 via jns.org)

The Israeli government’s passage of legislation that authorizes egalitarian prayer in a soon-to-be-created 9,700-square-foot, NIS 35 million ($8.85 million) section adjacent to the southern part of the Western Wall (Kotel) has been called groundbreaking, empowering, dramatic and unprecedented. The section could be ready in as soon as a few months or up to two years from now.

“This is a fair and creative solution,” said Prime Minister Binyamin Netanyahu after the 15-5 vote on the measure by his cabinet.

Rabbi Rick Jacobs, president of Union for Reform Judaism (URJ), said the decision would “connect world Jewry to the state of Israel.” Jerry Silverman, chief executive officer of Jewish Federations of North America (JFNA), called it a “major step forward.” Member of Knesset Merav Michaeli (Zionist Union) said the Kotel was “liberated” again; this time not by soldiers, but by women in Jewish prayer shawls.

Indeed, for 27 years, Women of the Wall pushed for women’s equality at the Kotel. Formal negotiations have been going on for almost three years. In a statement, the group said more than just an agreement has been achieved: “The vision of the new section of the Kotel is a physical and conceptual space open to all forms of Jewish prayer. Instead of splitting up the existing pie into ever more divided, smaller pieces, we are making the pie much larger.”

The new section, which will qualify for government funding, will be managed by a public council, governed by a committee headed by the chair of the Jewish Agency for Israel and comprised of representatives from the Reform and Masorti (Conservative Judaism in Israel) movements, JFNA and Women of the Wall. An administrator for the section will be appointed by the Prime Minister’s Office.

Beyond the blueprints, the ratified plan is a powerful statement about the overt impact that Diaspora Jewry and global Jewish leaders can have on Israeli decision-making.

North American Jews have traditionally served as a political lifeline for Israel, lobbying their governments on behalf of the Jewish state. Recent occurrences have shifted the relationship between the North American and Israeli Jewish communities into one of semi-equality, which includes North American Jewish leaders objectively discussing Israel’s policies rather than blindly supporting them.

Silverman called this shift evolutionary. Rabbi Gilad Kariv, executive director of the Israel Movement for Reform and Progressive Judaism, said the negotiations “prove the role that North American Jewry … can and should play in helping Israel make our country more inclusive.”

“Kudos to the unrelenting advocacy from the North American Jewish community in pushing for this,” said Rafi Rone, former vice-president of Jewish and Israel Initiatives at the Joseph and Harvey Meyerhoff Family Charitable Funds. “The dawning of a new day.”

In an interview with the Jerusalem Post, Jewish Agency chairman Natan Sharansky said that American and Israeli Jews are becoming increasingly interdependent. The U.S. needs Israel to help strengthen Jewish identity in a Diaspora community that is slowly shrinking from assimilation and intermarriage, he said. Israel, attacked daily by the international community, needs the solidarity of Jewish communities abroad, he explained.

“I am sure that the [Israeli] government must now take into account – should take into consideration – the position of world Jewry on the decisions it makes,” Hagay Elizur, senior director of Diaspora affairs for Israel’s Ministry of Public Diplomacy and Diaspora Affairs, told JNS.org.

Netanyahu might be feeling the pressure of unprecedented U.S.-Israel political tension. Last August’s Peace Index poll by the Israel Democracy Institute and Tel Aviv University showed that 48% of Israeli Jews worried that Netanyahu’s campaign against the Iran nuclear deal would damage U.S.-Israel relations.

Read more at jns.org.

For two of the many other points of view, read the articles by Rabbi Daniel Bouskila and Phyllis Chesler.

Foreign policy of fools

There was a tempest recently when National Public Radio, the listener-funded American radio network, published a map on their website that erased Israel and called the region between the Mediterranean and the Jordan River “Palestine.”

There were other errors on the map – Turkey and Cyprus were also omitted as part of the Middle East and Afghanistan and Pakistan were included, despite not being considered part of Middle East. The map was removed from the website after complaints from HonestReporting.

It is good that watchdogs like HonestReporting exist and that media outlets that make errors – or deliberate misrepresentations – respond when challenged. However, there is a degree of irony in the fact that more attention is given to erasing Israel from the map on a relatively irrelevant webpage than there is to the near-universal erasure of Israel from the curricula and foreign policies of almost every country in the region.

In textbooks, including some funded by the United Nations, Israel is omitted from maps that teach children geography, replaced, as in the NPR case, with the word Palestine. This is by far the bigger concern.

The reality is that, from the foreign-policy perspective of most Arab and Muslim-majority countries, Israel doesn’t exist and never has. Foreign policy toward Israel among members of the Arab League is one of aggressive denial, in which Israel is referred to obliquely as “the Zionist entity,” or worse. In Iran, there is less denial that Israel exists and more overt determination to literally wipe it from the map.

Yet, all of these facts are effectively ignored by Western European foreign policies, like that of France recently. French Foreign Minister Laurent Fabius has called for a peace conference “to preserve and achieve the two-state solution.” Fabius said that, if his plan for a negotiated settlement did not break the status quo, his government would unilaterally recognize a Palestinian state, as Sweden did in 2014.

Rightly, Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu rejected the idea on Sunday. The French proposal, he correctly noted, provides the Palestinians with a disincentive to negotiate in good faith. Failure of a negotiated settlement is pretty much guaranteed by promises like that of France. Historically, the Palestinian leadership has rarely been willing to compromise, confident, correctly, that their Western allies would endorse their position without it – there has been no need to recognize Israel’s right to exist, to negotiate borders or other outstanding issues. From far too few countries has there been recognition that there are actually two legitimate sides with competing claims.

Aside from being a foreign policy of fools, the French proposal reflects the false narrative that is dominant in Western circles, one that sees Israel as the only obstacle to peace. If Israel does put roadblocks in the way of European proposals for a negotiated settlement, it is because European countries have shown too little concern, if any, to the very legitimate concerns Israel has about its security and indeed its continued existence with the very real potential for a terrorist state immediately abutting its tiny territory. If governments run by Hamas and Fatah are not worrisome enough, their stability in the face of threats from even worse terrorist organizations, namely ISIS, may be of no concern to the French, but it is a very serious concern for Israelis and those who care whether they live or die.

Alleged Israeli obstructionism, exemplified by the admittedly unhelpful expansion of settlements, is held up in the West as the main obstacle to peace, while the genocidal incitement that is rampant among Palestinians and in other parts of the region is dismissed as a temporary by-product of Israeli policies. In other words, as so often in history, Jews are blamed for bringing catastrophe upon themselves.

It is not a good thing that a news organization like NPR would redraw the boundaries of Israel and Palestine. Of far more concern should be efforts by the government of France and other Western powers to force such reconfigurations on a region they clearly do not understand.

יחסים מאוד מאוד טובים

ראש ממשלת קנדה, ג‘סטין טרודו ,בדאבוס שהתקיים בשבוע שעבר בשוויץ. (צילום: facebook.com/JustinPJTrudeau)

פגישה נוספת בין ג’סטין טרודו לבנימין נתניהו: השניים נפגשו בשבוע שעבר בדאבוס

ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו וראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נפגשו בפעם השנייה. הפגישה הפעם ארעה במסגרת הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס שהתקיים בשבוע שעבר בשוויץ. כנס דאבוס נחשב לאחד האירועים הכלכליים הבינלאומיים החשובים ביותר, ומשתתפים בו גורמים בכירים מכל העולם. בפעם הראשונה מאז טרודו מונה לראש ממשלה בחודש אוקטובר, נפגשו השניים בוועידת האקלים בפריז שנערכה בסוף חודש נובמבר.

נתניהו ציין כי הפגישה הנוכחית בינו ובין טרודו שנערכה בשבוע שעבר הייתה מצויינת “ויש לנו יחסים מאוד מאוד טובים”. כידוע לנתניהו וסטיבן הרפר, ראש הממשלת קנדה הקודם, היו יחסים מצויינים והם נחשבו למנהיגים מקורבים ביותר. עתה נתניהו משתדל לצייר תמונה של עסקים כרגיל וכי גם הוא וטרודו נמצאים במערכת יחסים טובה מאוד. זאת למרות שבממשלת ישראל חששו מאוד מהניצחון של המפלגה הליברלית בחירות הפדרליות האחרונות כאן ותבוסתו של הרפר שעמד בראש מפלגת השמרנים.

עם זאת נתניהו בוודאי לא אהב לשמוע את טרודו מצהיר שוב בנאומו בדאבוס כי הפתרון למשבר הגרעיני עם איראן הוא פוליטי ולא צבאי. וכן על הכרזתו של ראש ממשלת קנדה בתשובות לשאלות שהופנו אליו בכנס, שקנדה אכן מפסיקה להפציץ מטרות של דאע”ש במזרח התיכון.

ג’סטין טרודו צפוי ללכת בדרכו של אביו פייר טרודו ולהנהיג מדיניות מאוזנת במזרח התיכון

ראש ממשלת קנדה הנוכחי, ג’סטין טרודו , כמו אביו, פייר אליוט טרודו ששימש ראש ממשלת קנדה בשנים 1968-1979 ו1980-1984, צפוי להנהיג מערכת יחסים יותר מאוזנת עם ישראל, תוך ניסיון לחזק את הקשרים עם מדינות ערב, שנחלשו מאוד בתקופת ראש הממשלה הקודם, סטיבן הרפר. שר החוץ של טרודו הבן, סטפן דיון, הזדרז מייד אחרי הבחירות והודיע שקנדה מבקשת לחזור לתפקידה המסורתי (לפני עידן הרפר), ולהיות מתווך הוגן בין הצדדים במזרח התיכון. זאת תוך חיזוק הקשרים מחדש עם מדינות ערב השונות. לדעת פרשנים טרודו כמו אביו לא יעמוד מאחורי ישראל באופן אוטומטי (כמו הרפר) ויבדוק כל נושא לגופו. כאביו הוא כבר הודיע כי קנדה תתנגד לכל חרם על ישראל “שזה סוג חדש של אנטישמיות”.

פייר אליוט טרודו היה קשור וקשוב לקהילה היהודית. הוא מינה שר יהודי לממשלתו, החזיק ביועצים יהודים, והיה ראש הממשלה הראשון בקנדה שמינה שופט יהודי לבית המשפט העליון. הוא היה תומך נלהב של ישראל אך הבין שצריך גם לשמור על איזון עם הפלסטינים. האב כעס מאוד ששמע על החרם הערבי נגד חברות שסחרו עם ישראל. הוא גינה את פעולות הטרור נגד ישראל מצד הפלסטינים והבין את הדאגה הטבעית של ישראל לביטחון. במקביל התנגד לפלישת צה”ל ללבנון ב-1982. המלחמה ואירועי סברה ושתילה סימנו את תחילת התהליך התקררות היחסים בין קנדה לישראל, שהתחממו בעידן הרפר. פרופסור לפוליטיקה באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, גיל טרוי, טוען שלטרודו הבן גם יש יועצים יהודים ורבים מאנשיו מכירים את ישראל. אביו הבין את ישראל ואין שום אינדיקציה שהבן יהיה שונה ממנו. ברני פרבר מבכירי הפעילים בקהילה היהודית אומר שלא יהיה הבדל המהותי בין הרפר לטרודו, אך טון הדברים יהיה שונה. לדבריו שלטונו של הרפר “הזיז” את הקהילה היהודית חזק ימינה, ומעולם לא היה קיטוב כה גדול בתוך הקהילה כמו היום. פרבר מקווה שקנדה של טרודו תחזור למדיניות יותר מאוזנת במזרח התיכון, כך שקולה ישמע שוב בזירה הבינלאומית וזה יהיה גם טוב יותר לישראל.

יחסים יותר מאוזנת?

ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם ראש ממשלת קנדה ג’סטין טרודו בוועידת האקלים של האו”ם. (צילום: youtube.com)

האם רוחות קרות מנשבות מקנדה: ג’סטין טרודו צפוי להנהיג מדיניות יותר מאוזנת כלפי ישראל

ראש ממשלת קנדה החדש מטעם המפלגה הליברלית, ג’סטין טרודו, לא דומה כלל לראש הממשלה היוצא מטעם השמרנים, סטיבן הרפר, שהובס בבחירות הפדרליות האחרונות שהתקיימו בחודש אוקטובר. זאת גם בנוגע לייחס למדינת ישראל. טרודו נחשב עדיין לראש ממשלה “ירוק” כיוון שהוא בתפקיד מספר חודשים ספורים, אך כבר ניתן להבחין שמערכת היחסים ההדוקה ביותר בין ישראל לקנדה שאיפיינה את ממשלת הרפר, לא תחזור על עצמה. הרפר הרגיש מאוד בנוח עם ראש ממשלה של ישראל, בנימין נתניהו. שיאו של הקשר ההדוק הזה בין שני האישים, בא לידי ביטוי בביקור ההיסטורי של הרפר בישראל התקיים בחודש ינואר 2014. המשלחת הגדולה של של הרפר לישראל כללה פעילים בולטים בקהילה היהודית הקנדית. חלק מהם הוטסו במטוס שלו וחלק אחר “רק” התארחו בישראל על חשבון משלם המיסים הקנדי.

טרודו קיבל טלפון מנתניהו מייד עם זכייתו בבחירות בחודש אוקטובר. שני האישים נפגשו לשיחה קצרה ומתוקשרת היטב בסוף חודש נובמבר, במסגרת ועידת האקלים בפריז. הפגישה הייתה אמנם חיובית אך לא הזכירה במאום את חמימות היחסים בין הרפר לנתניהו. טרודו הודה לנתניהו על שהזמין אותו לבקר בישראל באופן רשמי אך הודיע שישמח להגיע “כשזה יתאפשר”?

בתשע וחצי שנות כהונתו של הרפר הוא נחשב לתומך הגדול של ישראל בעולם. וכידוע הוא עמד מאחורי ישראל בכל עניין ועניין. טרודו לעומת זאת כמו אביו, פייר אליוט טרודו ששימש רה”מ קנדה בשנים 1968-1979 ו1980-1984, צפוי להנהיג מערכת יחסים יותר מאוזנת עם ישראל, תוך ניסיון לחזק את הקשרים עם מדינות ערב, שנחלשו בתקופת הרפר. שר החוץ שלו, סטפן דיון, אמר כבר הזדרז והודיע שקנדה מבקשת לחזור לתפקידה המסורתי (לפני עידן הרפר), ולהיות מתווך הוגן בין הצדדים במזרח התיכון, תוך חיזוק הקשרים עם מדינות ערב. להערכת פרשנים ממשלת טרודו לא תתמוך עוד אוטומטית בישראל וכל נושא יבחן לגופו. הממשלה הקנדית צפויה להשמיע גם ביקורת קשה יותר על ההתנחלויות והבנייה בשטחים. טרודו כמו הרפר תומך בפתרון של שתי המדינות פלסטין לצד ישראל והוא בוודאי יזכיר זאת לראשי ישראל בדחיפות רבה יותר, כאפשרות היחידה להשגת שלום באזור. לפני השבעתו לראש הממשלה טרודו התקשר לראשי הקהילה היהודית בקנדה, הבטיח להם להמשיך ולעבוד בשיתוף פעולה מלא עימם והזכיר שוב את תמיכתו החשובה בישראל.

טרודו כמו אביו הודיע כי קנדה בתקופתו תתנגד לחרם על ישראל “שזה סוג חדש של אנטישמיות”. אך מצד שני הוא בחר לא הגיב על ההחלטת האיחוד האירופאי מחודש נובמבר, לסמן מוצרים מיוצרו בההתנחלויות. הרפר בוודאי היה נוהג אחרת. בנושא איראן הגרעינית הרפר עמד בקו אחד עם נתניהו (אך לא לא קיבל את “נאום הקווים האדומים” של נתניהו באומות המאוחדות). לעומתו טרודו מצדד בהסכם בין איראן למעצמות ואירופה. לדבריו: “מדובר בצעד בכיוון הנכון”.

טרודו שלח ברכה ליהודים קראת החנוכה שהייתה הרבה יותר צנועה, לעומת הברכות החמות והארוכות של הרפר. טרודו בוודאי לא ינהג כמו שהרפר שלקראת ראש השנה, היה שולח כרטיסי ברכה אישיים (עם תמונה שלו ומשפחתו) לרבים מבין חברי הקהילה היהודית. הדבר עורר תמיהה כפולה: כיצד משרדו של הרפר ידע מהן הכתובות של היהודים, ומדוע קהילות זרות אחרות לא “זכו” לקבל כרטיסי ברכה ממנו. הרפר ידע להעריך את כוחה הפוליטי של הקהילה היהודית כאן שכיום היא השלישית בגדולה בעולם מחוץ לישראל.

U.S.-Israel relations

U.S. Secretary of State John Kerry, right, with Michael Oren, then the Israeli ambassador to the United States, at Ben-Gurion International Airport in Tel Aviv on April 9, 2013. (photo from U.S. State Department via jns.org)

It’s safe to say that in the coming weeks you’ll be reading a great deal about the memoir Ally: My Journey Across the American-Israeli Divide (Random House, June 2015), authored by Israel’s former ambassador to the United States, Michael Oren.

Oren spent the years 2009-13 as Israel’s envoy in Washington. Once a dual national of both the United States and Israel, the New Jersey-raised Oren had to surrender his U.S. passport at the American embassy in Tel Aviv before taking up his ambassadorial post – an emotionally wrenching episode that he describes in detail. Oren’s complicated identity as an American and an Israeli is a theme that runs throughout the book, and his treatment of this subject is a welcome tonic to the dreary and rather smelly charges of “dual loyalty” that too often accompany examinations of the relationship that Jews in the Diaspora have with the Jewish state.

The main attraction of the book, of course, is its account of the Obama administration’s Middle East policies, and Oren’s candor has already gotten him into trouble. Dan Shapiro, the current U.S. ambassador to Israel, who makes several appearances in Oren’s memoir, told Israel’s Army Radio that Ally is “an imaginary account of what happened,” belittling Oren for having, as a mere ambassador, a “limited point of view into ongoing efforts. What he wrote does not reflect the truth.”

This is a serious charge, and it remains to be seen if Shapiro will attempt to substantiate it. In the meantime, it should be pointed out that what makes Ally such a fascinating read is that it provides, from Oren’s perspective, a detailed sense of the bitter atmosphere in both Washington and Jerusalem that underlay diplomatic efforts on the issues we are all intimately familiar with, from the negotiations over Iran’s nuclear program to the stalled Israeli-Palestinian peace process. Unlike other diplomats, Oren didn’t wait 20 years to publish his story – most of the key individuals in his book, most obviously U.S. President Barack Obama and Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu, are still in power, and the bilateral tensions that Oren agonizingly explains haven’t been lessened since his departure from Israel’s Washington embassy. Diplomats aren’t supposed to be this transparent, which is why Oren will be regarded in many circles as a man who broke “omertà,” the code of silence which ensures that we ordinary mortals are kept in the dark about what our leaders are saying in private.

While it’s true that Obama comes in for heavy criticism, Oren rubbishes the claim that the president is “anti-Israel.” The reality is more complex; as Oren writes, “the Israel [Obama] cared about was also the Israel whose interests he believed he understood better than its own citizens.” One might add that this paternalistic approach has informed Obama’s stance on the entire region, resulting in a sly policy that presents itself to Americans as a much-desired withdrawal from the Middle East’s endless bloodshed while, at the same time, fundamentally redistributing the region’s balance of power in favor of Iran, whose rulers have spent almost 40 years chanting, “Death to America.”

Biggest improbability?

In September of 1978, U.S. president Jimmy Carter was at his wit’s end after 12 days of face-to-face negotiations between himself, Egyptian president Anwar Sadat and Israeli prime minister Menachem Begin.

Neither party was at all inclined to make peace, both had legitimate grievances with the other nation, advisors were telling them peace was not possible and that the leader and the nation each man represented could not be trusted. Things got so heated that all three parties had packed their bags and prepared statements that the talks had failed. Cars were idling in the Camp David driveway and Marine One, the presidential helicopter, was being readied to return Carter to Washington empty-handed.

Failure then, in the midst of the Cold War, would have meant an opening for the further arming of Egypt by the USSR and the nuclearization of the Middle East, where ultimately the fanatical forces that were then lurking in the shadows could very well force the Superpowers into a feared nuclear standoff. This was much like what was happening in East and West Germany at the time, only in the hot desert sands of the Middle East, it was far more likely that tempers would boil over.

These were the stakes at Camp David. The proposition was that Israel give back the Sinai Desert, land it had captured in the Six Day War, land that served as their saving buffer zone in the Yom Kippur War just five years earlier. Land that contained settlements of Israeli citizens that Begin had pledged on his life never to abandon. To do all of that in exchange for a piece of paper that promised peace, signed by three men who did not trust each other.

No one thought it probable or possible, not between these three men, Begin and Sadat, who had spent a lifetime fighting each other, and Carter, who lacked power at home and credibility abroad.

And, yet, they signed a lasting peace treaty. Israel had been at war with Egypt in one form or another for literally millennia, since the days of Pharaoh. They have not been at war since and, next to Jordan, Egypt is Israel’s closest ally in the region today.

Mark Twain said, “History doesn’t repeat itself but it often rhymes.” No two eras or events are the same, but many if not all have similarities.

Three years before Camp David, president Gerald Ford had announced that the United States would be reevaluating its relationship with Israel because of Israel’s power play, along with France, in the Suez Canal. A crisis, if you recall, that nearly, like the Cuban Missile Crisis, was only a series of missteps away from another nuclear confrontation between the United States and the USSR.

You could not have had Camp David if you had not also had the sobering realization of the Suez Canal Crisis. Carter could not have pressured Begin to do the good and hard thing for the future of Israel if Ford had not created enough daylight between the United States and Israel for Begin to see the light at the end of the endless wars with Egypt tunnel.

“History doesn’t repeat itself but it often rhymes.” I am neither a politician, nor a political scientist – though in truth I have a degree in the latter and every rabbi must ultimately learn the skills of the former. I am a student and teacher of history, the history of our people both in the land and yearning for the Land of Israel – and in all that has happened in these past many years, really since the assassination of Yitzhak Rabin (alav ha’shalom), I hear the rhyme of history.

Call it “darkest before the dawn,” but while I am filled with worry, the seriousness of the matter gives me hope that it can no longer be ignored or put off. That the pressure of absolutes that made Camp David possible has returned to make peace between the Israelis and Palestinians possible, though still improbable once again.

The region and its people are under near-bursting pressure. But pressure such as faces Israel also clarifies priorities. The greatest achievements of diplomacy have often come in the face of the most extreme pressure or, as Carl von Clausewitz wrote, “War is diplomacy by other means.”

Let’s examine the pressures in play.

In Israel, the status quo between Israelis and Palestinians is set to devolve into a third intifada. Meanwhile, there is a seismic schism between the Jews in Tel Aviv who voted overwhelmingly for the left and the Jews in Jerusalem who voted overwhelmingly for the right. Israelis on left and right are living two different realities, and they want two different futures for themselves and for the Palestinians.

In the Arab world, the forces of fundamentalism have shaken what little remains of the nation-states from their complacency with and tolerance for radicalization. Arab armies are mobilized against radicalism and terror. Yes, there is a vacuum of leadership throughout the Arab world, including among the Palestinians – but that also creates space for a leader to emerge.

Outside of the Middle East there is a fundamental disagreement between Western democracies that want Israel to act more like them, and Israel that wants the West to see that the terrorist threat confronting its democracy today is coming to their shores tomorrow. And for much of Europe tomorrow is today.

Jews are under attack around the globe. Antisemitism has come out of hiding once again. Much of antisemitism is ignorance and, yet, where do we find it? Most shockingly in our institutions of higher learning, where, in the most distorted and twisted forms, they equate Jews with Nazis. We see this happening particularly in the BDS campaigns that are sweeping across North American university campuses and right here at the University of British Columbia. These same antisemites defend terrorists as “heroes,” inviting them as speakers on campus. The Talmud says, “olam hafouch,” the world is upside down. Indeed, bigotry masquerades as fairness.

The pressure is not only external; it is internal, as well. The relationship between Jews in the Diaspora and Jews in Israel is becoming a dysfunctional marriage. It’s not headed for divorce but maybe separate bedrooms, as each tries to focus on things they love about the other, even when they are disappointed in the other.

It seems hopeless, I know, this election result whether you are left or right – the winner of the election was “hopelessness” itself. As Binyamin Netanyahu declared, in his view, there will never be a Palestinian state while he is prime minister. Those who voted for him believe that to be true and those who voted against him believe that to be true. That is the very definition of being without hope.

There is no solution to this conflict in this neighborhood, in this region, in this time. And, with no Palestinian leader who can do the same, it’s just not possible.

And, yet, we said the same before Camp David. We never thought Rabin would shake Arafat’s hand or make peace with Jordan. That Sharon, who built the settlements in Gaza would dismantle them, and that it didn’t lead to civil war.

Begin, Rabin, Sharon. These were not peace seekers, these were warriors, evolved Hawks.

We are not ready for another Camp David today; Netanyahu is not anywhere near ready, and there is no leader on the other side who can be a Sadat or a King Hussein of Jordan, a warrior who has the credibility to make peace.

By the same token, the only one in Israel right now who has the credibility to make peace with the Palestinians is Netanyahu. If he signs off on it, the people will believe it.

We are in a dark period and it may get darker. The pressure on Israel will only increase. The choices the country will have to make are impossible to understand right now. Our own solidarity both with Israel and with each other as fellow Jews will be tested, and there will be cracks. But that is nothing new for us, or for Israel. We don’t always agree, as Jews here or there, past or present, we seldom agree. In the end, however, what we have always done is survive. There’s the biggest improbability of all: that we are still here.

Israel is 67 years old. By comparison, it took the United States 150 years to reconcile slavery, a process that included a civil war, incomprehensible social disorder and civil unrest. And the United States, which is almost 200 years older than Israel, is still not yet resolved on the issue of race, as Ferguson – among many other events – reminds us.

Canada could say some of the same about true reconciliation with First Nations. We are not yet there.

This election was part of the growing pains of a nation and, in the age of nations, Israel is barely a teenager. Israel is the bat mitzvah girl who stands proudly, if not ironically, before the congregation and declares, “Today, I am a woman!” And we all smile and say to ourselves, “Not yet, but today you gave us a glimpse of the woman you will one day be. It would be more accurate to proclaim, “Today, I will no longer act like a child.”

“The arc of history is long,” Martin Luther King Jr. preached, “but it bends toward justice.” That’s the history of the world and it’s the story of our people, a story we are telling again around our seder tables this week.

What do you take away from the seder? That Pharaoh was cruel? That slavery was terrible? Yes, but also that we were redeemed; that the pressure on Pharaoh ultimately helped him see the light.

“La’yehudim hayta orah” we sang just recently on Purim and every week, as we end Shabbat with Havdalah. “The Jews enjoyed light and gladness, honor and joy. May we, too, experience these same blessings.” In another dark time, when all hope appeared lost, there was light. Let there be light once again!

Dan Moskovitz is senior rabbi of Temple Sholom in Vancouver.

אורח הכבוד בערב הגאלה של קק”ל הוא שר החוץ לשעבר בירד

שר החוץ הקנדי לשעבר ג’ון בירד, עת ביקר את ראש הממשלה בנימין נתניהו, בירושלים ב-20 בינואר השנה. בירד הוא אורח כבוד ‘בנגב דינר’ של קק”ל בוונקובר ב-7 ביוני. (צילום: Kobi Gideon-GPO via Ashernet)

מחלוקת בין ידידים: הרפר שוב תומך בהקמת מדינה פלסטינית בניגוד לנתניהו

ראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר, שנחשב לידיד הקרוב ביותר של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מקרב מנהיגי העולם, חלוק עימו בסוגיה מאוד משמעותית. בשיחה שהתקיימה בין השניים ביום ראשון שעבר, חזר והדגיש הרפר בפני נתניהו, כי הוא תומך בפתרון שתי המדינות והקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. הדברים נאמרו לאור הכרזת נתניהו ערב הבחירות בישראל, כי הוא מתנגד להקמת מדינה הפלסטינית וכי ימשיך את הבנייה בשטחים.

הרפר שוחח עם נתניהו לראשונה בטלפון לאחר ניצחונו בבחירות שהתקיימו לפני שבועיים, בזמן שהוא נערך להקמת הממשלה החדשה. מייד עם פרסום תוצאות הבחירות, שלח ראש ממשלת קנדה ברכות חמות לראש ממשלת ישראל היוצא והנכנס, והוסיף שהוא מצפה לעבוד ביחד עם הממשלה החדשה בישראל, וכי לישראל אין ידידה קרובה יותר מאשר קנדה. בשיחת הטלפון שוב בירך הרפר את נתניהו, וכן הבטיח כי קנדה תמשיך לעמוד במחוייבותה לדאוג לביטחונה של ישראל. וציין כאמור שהוא תומך בפתרון שתי המדינות.

אפשר לסכם את הפרק הזה ביחסי קנדה וישראל באמירה, כי הרפר מאז נבחר לרשות ממשלת קנדה (2006), ממשיך לעמוד לצידה של ישראל ומדיניותה בכל עניין. למעט שתי סוגיות עקרוניות משמעותיות: תמיכה בהקמת המדינה הפלסטינית והתנגדות להמשך בניית ההתנחלויות בשטחים.

הערכה לידיד: אורח הכבוד בערב הגאלה של קק”ל הוא שר החוץ לשעבר בירד

סניף ונקובר של אגודת ידידי קרן קיימת לישראל (קק”ל) בקנדה בראשות אילן פילו, יקיים ערב גאלה מיוחד, בהשתתפות אורח הכבוד שר החוץ של קנדה לשעבר, ג’ון בירד. האירוע מתקיים לכבודו של בירד שנחשב לידיד קרוב מאוד של ישראל, וכמו ראש הממשלה סטיבן הרפר, עמד לצידה לכל אורך הדרך. בירד ביקר בישראל מספר פעמים וזכה לאירוח לבבי. האירוע במסגרת ‘נגב דינר 2015’ יערך ב-7 ביוני (יום ראשון) במלון ארבע עונות בדאון טאון ונקובר, ומחיר כרטיס 270 דולר.

קק”ל ונקובר תגייס תרומות לטובת הקמת פרוייקט בישראל שיקרא על שמו של בירד, ובשלב זה אין פרטים נוספים. כדי לקבל הכרה בפרויקט ע”י בירד יש לתרום לפחות 6,000 דולר.

קק”ל בקנדה יסדה את ‘נגב דינר’ עם הקמת מדינת ישראל ב-1948. האירוע מתקיים בכל רחבי קנדה מדי שנה להבליט את העשייה החשובה של קק”ל, לגייס כספים לטובת פרוייקטים בישראל, ולהעניק אות כבוד למי שעוזר ותומך בישראל.

בירד (45) פרש בראשית פברואר מתפקידו כשר החוץ בממשלת הרפר. בימים אלה הוא הצטרף לקואורפוריישן ‘בריק גולד’ (חברת כריית הזהב הגדולה בעולם), בתפקיד יועץ בינלאומי. הוא עבד בשירות הציבורי במשך כעשרים שנים, ושימש שר החוץ מאז 2011. קודם לכן החזיק בתפקידים בכירים שונים (בהם שר התחבורה ושר האנרגיה) בממשלות הרפר. ברד הוזכר לא פעם כמועמד להחליף את הרפר ביחד עם השר ההגנה, ג’ייסון קני, שגם הוא תומך גדול בישראל.

קק”ל שחוגגת השנה 114 שנים להיווסדה מקיימת שורה של אירועים בישראל. במסגרת זו אגודות ידידי קק”ל בעולם מארגנות מסע לישראל בן שמונה ימים, בחודש מאי (12-20). המשתתפים ישהו במלון מצודת דוד בירושלים. המסע יכלול מפגשים עם מספר אישים ובהם: נשיא המדינה, ראובן ריבלין וראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. הסיורים יכללו בין היתר: ביקור בבסיס חיל האוויר, השתתפות באירועי יום ירושלים (ב-17 במאי), ביקור בתחנת הטלוויזיה של ערוץ החדשות באנגלית ’24 ניוז’, סיור ביקב, ביקור בשוק של יפו העתיקה, ביקור בבאר שבע ובנגב.

Bibi’s self-made mess

Prime Minister Stephen Harper reiterated Canada’s support for a two-state solution in a conversation last week with Binyamin Netanyahu, the just-reelected prime minister of Israel.

The commitment to Palestinian self-determination was a subtle but clear message to the Israeli leader. Since Harper came to office, Canada has refrained from joining the global chorus of condemnation against Israel. Harper’s office issued a statement Sunday summarizing the remarks he shared with Netanyahu, which included congratulations on his success in the March 17 election.

Canada’s modest reminder to Netanyahu that the world expects a long-range resolution to the conflict that includes a Palestinian state reflects just one of the serious issues facing Netanyahu domestically and internationally.

The Israeli prime minister inherits – from himself – a political and diplomatic mess. In the last days of the election campaign, Netanyahu declared that a Palestinian state would not emerge on his watch. The context of the remarks may not have been quite as dramatic as media reports and global reaction suggest – he said they were premised on his assertion that the conditions were not ripe for a secure Palestinian state to emerge given the strength of adjacent Islamist regimes. And, in fact, immediately after the votes were counted, he began backpedalling.

But Netanyahu’s rhetoric is rarely subtle and he should not escape blame for his words and actions. On election day itself, Netanyahu sought to drive his supporters to the polls by warning of Arab-Israeli voters flocking to the polls in “droves” – a racist statement that pitted one group of Israeli citizens against another in ways utterly unbecoming the leader of a country.

Whatever it says about the Israeli electorate, these statements probably played a significant role in the surprise surge that delivered victory to Netanyahu’s Likud party.

Now that he is returning to office, Netanyahu has external as well as internal divisions to mend. Israel was already suffering from a lack of friends on the international stage before Netanyahu exacerbated already deeply strained relations with the American leader.

No one refutes the bad blood between Netanyahu and U.S. President Barack Obama, and both men bear blame for behaving like brats, rather than leaders of crucial allied states. But while Obama’s behavior toward Israel has looked passive-aggressive, Netanyahu’s behavior has been just plain aggressive, showing up in the American legislature to school the superpower on the subject of global politics.

Netanyahu may have revelled in the adulation of Republican and some Democratic lawmakers, but he was used as an obliging dupe in a domestic American partisan smackdown that verged on a constitutional calamity.

Now returning to office, Netanyahu faces a world even less amenable to his approach and weary of his belligerent manner. In these critical days of negotiation with Iran, Netanyahu is now trying to build bridges to the French leadership because he has lost leverage with the Americans.

In less than two years, the United States will have a new president, which will possibly reset the dynamic in the relationship, but the damage goes beyond a personal relationship.

Now that Israeli elections are over to Netanyahu’s satisfaction, perhaps he will allow his more diplomatic side to temper his politically expedient nature. The creation of his new coalition and cabinet will be the first major opportunity to read the tea leaves of his approach post-victory. We hope it signals a fresh approach.

Over the years, we have contended that Israeli decisions must be made based on Israeli needs, not on what makes it easiest for Diaspora Zionists to advocate for or defend Israel. But Netanyahu’s behavior during the election campaign has created genuine, real, not insignificant rifts between Israel and the people, like us, who are among its staunchest friends in the world.

It is up to Netanyahu now to demonstrate maturity and openness abroad and to repair the damage he has done domestically by pitting groups of Israelis against one another, by preordaining the failure of a two-state solution and for poking the country’s once-greatest ally in the eye.

סוגיית הקמת המדינה הפלסטינית יכולה לגרום למחלקות בין קנדה לישראל

ממשלת ישראל החדשה שתקום בקרוב, שוב בהנהגת בנימין נתניהו. (צילום: Ashernet)

סוגיית הקמת המדינה הפלסטינית בשטחים לצדה של ישראל, יכולה לגרום למחלוקת בין ממשלת קנדה ברשות סטיבן הרפר, לבין ממשלת ישראל החדשה שתקום בקרוב, שוב בהנהגת בנימין נתניהו. זאת, לאור הצהרת נתניהו ערב הבחירות כי הוא מתנגד להקמתה של המדינה הפלסטינית, וכי ימשיך את הבנייה בשטחים. נתניהו פשוט ניסה למשוך עוד קולות ממפלגות הימין האחרות אל עבר הליכוד.

ממשלת קנדה מאז מונה הרפר לראשות הממשלה ב-2006, תומכת בישראל ועומדת מאחוריה כמעט לאורך כל הדרך. אך בד בבד היא מצדדת בצורה חד-משמעית בפתרון שתי המדינות והענקת זכויות האדמה לפלסטינים. אך יתכן ועתה כאמור צפויה לצוץ מחלוקת ממשית בין שתי הממשלות, לאור הכרזת נתניהו.

בכל מקרה הרפר יבקש הבהרות מנתניהו בנושא זה, לאור הראיון שהעניק לרשת הטלוויזיה האמריקנית אן.בי.סי, ביום חמישי שעבר, מייד לאחר הבחירות. בראיון שינה כביכול ראש ממשלת ישראל את דעתו, וטען כי אינו מתנגד להקמת שתי המדינות. אצל נתניהו כמו נתניהו קשה לדעת באמת עמדתו הברורה, אם יש כזו בכלל, והוא נוטה לשנותה בהתאם לשומע שעומד מולו. במקרה של הראיון עם אן.בי.סי מדובר בנשיא ארה”ב, ברק אובמה, וכידוע שני האישים חלוקים אחד על השני ונמצאים בסכסוך עמוק ומתמשך.

בראיון לרשת האמריקנית ניסה נתניהו להסביר את דבריו, שלהערת המראיינת עומדים בניגוד גמור למה שהכריז ערב הבחירות. הוא אמר: “רעיון שתי המדינות לא השתנה אלא המציאות. אבו מאזן סירב להכיר במדינה היהודית וחתם על הסכם עם החאמס שקורא להשמדתנו. כל שטח שיפונה היום במזרח התיכון נתפס מיד על ידי כוחות איסלמיסטיים. אני לא רוצה פתרון של מדינה אחת. אני רוצה הסכם בר-קיימא של שתי מדינות ובשביל זה הנסיבות צריכות להשתנות”.

מייד לאחר הזכייה בבחירות מיהרו הרפר ושר החוץ שלו רוב ניקולסון, ושלחו לנתניהו ברכות חמות. הרפר הוסיף כי הוא מצפה לעבוד ביחד עם הממשלה החדשה בישראל, וכי לישראל אין ידידה קרובה יותר מאשר קנדה.

מנכ”ל המרכז לענייני ישראל והיהודים בקנדה, שמעון פוגל, העיר על דברי נתניהו שיתנגד למדינה פלסטינית, כי מדובר בהצהרה שנבעה מרצונו להשמיע לבוחריו את מה שהם רוצים לשמוע, כדי שלא יאבד קולות. ואילו ראש התוכנית לביטחון לאומי במרכז לחדשנות במשילות בינלאומית (בווטרלו אונטריו), פן המפסון, אמר כי הצהרת נתניהו היא עלבון למאמצי השלום האחרונים במזרח התיכון של שר החוץ האמריקני, ג’ון קרי. לדברי המפסון אם נתניהו ישנה את דעותיו לאחר הקמת ממשלתו החדשה, ישראל צפויה למצוא את עצמה במסלול התנגשות עם קנדה. המפסון: “למרות שממשלת הרפר התקרבה לישראל יותר מכל הממשלות הקודמות בקנדה, היא עדיין תומכת בפתרון של שתי המדינות, ובאופן רשמי מתנגדת להמשך הבנייה של ההתנחלויות הישראליות. קנדה בחרה להביע את התנגדותה באופן פרטי לישראלים, אבל זה אולי צריך להשתנות, אם נתניהו לא יבהיר את הדברים הקשוחים האחרונים שלו”.

שגריר ישראל בקנדה, רפאל ברק, אומר שיש לקחת את כל ההצהרות בתקופת הבחירות בערבון מוגבל. ברק מציע להמתין להרכבת ממשלת נתניהו החדשה, ולשמוע מה יגיד ראש הממשלה ביום הצגתה בכנסת. זו תהיה מדיניות הממשלה ואז הדברים יהיו הרבה יותר ברורים, מאשר הצהרות קצרות שפורסמו בעיתונים.

לדעתו של ההיסטוריון הקנדי ג’ק גרנשטיין (שמתמחה בפוליטיקה וצבא), התמיכה של הרפר בישראל הייתה ונשארה בלתי מעורערת. להרפר חשובה התמיכה שהוא מקבל מהקהילה היהודית בקנדה, והוא לא מתכוון לאבד אותה.

Netanyahu lacks leadership

At a rally in Rabin Square in Tel Aviv on March 7, calling for Prime Minister Binyamin Netanyahu to be replaced in the upcoming elections, protesters held signs saying “Change Now.” (photo by Ashernet)

This week’s pre-election tempest is over whether Israeli Prime Minister Binyamin Netanyahu supports the concept of a two-state solution. Bibi’s ponderings on the subject led his own party to contradict him – days before the high-stakes Israeli general election.

On the subject of ceding land to Palestinians, a Likud party statement released Sunday read, “Prime Minister Benjamin Netanyahu said that any evacuated territory would fall into the hands of Islamic extremism and terror organizations supported by Iran. Therefore, there will be no concessions and no withdrawals. It is simply irrelevant.”

It’s difficult to know what to make of Netanyahu’s words and actions lately, to determine how much is for consumption abroad, how much is ideological and how much is pure political expedience.

It was, for example, hard for some Israel watchers to disagree with anything he said to the U.S. Congress earlier this month, even if they disagreed with him speaking there. It was enough that he was showing “moral courage” and “true leadership.”

Of course, there were others who could find little right with what the prime minister said to Congress. Meir Dagan, for instance. Dagan, former head of Mossad, called Netanyahu’s congressional speech “bullshit.” Then, on Sunday, the outspoken Dagan addressed a rally in Tel Aviv’s Rabin Square against Netanyahu’s policies, telling the thousands-large crowd, “I am frightened by our leadership. I am afraid because of the lack of vision and loss of direction. I am frightened by the hesitation and the stagnation. And I am frightened, above all else, from a crisis in leadership. It is the worst crisis that Israel has seen to this day.”

In Israel, Netanyahu has refused to participate in debates during the campaign. While he’s not alone in his refusal – Zionist Union leader Yitzhak Herzog, too, has been absent – some have questioned why Netanyahu is willing to speak to the American public but not to his own. They are concerned with what they see as a lack of leadership and statesmanship at home.

With Netanyahu describing his prior support for a two-state solution as no longer relevant, it is unclear whether he intends to prevent the creation of an independent Palestinian state ever, or whether he means only in the current climate of regional (and global) instability. It remains to be seen whether he is just grasping at political straws, trying to convince those on the right to vote for him, or he feels so confident that he can finally say what he truly believes.

No matter who is elected on March 17, the chance of a two-state solution emerging anytime soon is miniscule – neither Netanyahu, his contenders for prime minister, nor the current Palestinian leadership seem ready to take the necessary steps. So maybe his current views are also irrelevant?