Month: March 2025

Popeye and peanut butter

The teeny size of these peanut butter banana bites makes you think you’re not eating much, so be careful. (photo from adasheofmegnut.com)

I’m long overdue to share a new recipe or two. With our recent move to a new condo, I’ve been preoccupied with exploring the neighbourhood, trying new-to-us restaurants and cafés, and doing a few renos here and there. Despite the excitement of it all, sleep is still elusive to me. Plus, I’ve been feeling a little tired lately (iron-deficient?), so I figured some iron-rich soup might just hit the spot. I whipped up some creamy spinach soup and immediately felt like Popeye. Or Popeye’s favourite sister. Perfect soup for a cold day, of which we’ve had so many over the last few weeks. You’re welcome.

EASY CREAMY SPINACH SOUP
(from the Spruce Eats)

2-3 tsp olive oil
2 medium Yukon Gold potatoes, peeled and cubed
1/2 medium onion, finely chopped
1 stalk celery, finely chopped
2 cloves minced garlic
2 cups chicken broth
2 cups milk (or 1 cup milk and 1 cup coconut milk)
1 large bunch of fresh spinach, stems removed
ground black pepper, to taste
kosher salt, to taste

In a large saucepan, heat the olive oil. Sauté the cubed potato, the onion, celery and garlic for about five minutes. Add the chicken broth and milk. Bring to a boil, cover and simmer on low for 10 minutes. Stir in all the spinach, cover, and simmer for 10 more minutes. Cool slightly, then transfer the soup to a blender, 1working in batches. Blend until smooth. Taste for seasoning and serve.

I didn’t use any onion, since onions don’t particularly like me, and I ended up using four cups of chicken broth, since I didn’t have enough regular or coconut milk. The consistency was a bit thin but it was still yummy. And I got a month’s worth of non-heme iron in one go. I’ve learned that potatoes are a nice way to thicken soups, especially if you’re going for something dairy-free. 

I had intended to bake challah to go with the soup, but time got away from me and I just couldn’t swing it. At the last minute, the understudy sourdough bread came to the dunking rescue and we had a satisfying meal. Harvey declared the soup a solid success, so who can argue with that? I was worried that the simplicity of the recipe might spell bland, but it was surprisingly tasty. 

Skipping right to dessert, I discovered a fun little recipe for Peanut Butter Banana Bites on adashofmegnut.com. It’s crazy easy and can be jazzed up with chocolate chips or melted chocolate. It was billed as a kid-friendly snack but I would never presume to declare something a “toddler snack,” since who among us doesn’t like peanut butter, or chocolate? 

PEANUT BUTTER BANANA BITES
(from A Dash of Megnut)

one banana, sliced 1/4” to 1/2” pieces
3 tbsp peanut butter (or almond butter), melted slightly
6 oz mini chocolate chips or melted chocolate (optional)

Line a mini muffin tin with 12 liners or use a silicone mini muffin tin. Put a slice of banana into each muffin liner. Pour one to two teaspoons of peanut butter on top of each banana slice. Top with a few mini chocolate chips or melted chocolate (optional, but, seriously, who would say no to chocolate?). Freeze for a few hours to harden the peanut butter. Then enjoy!

These keep well in the freezer and make for a quick and easy snack. And if you substitute hemp hearts for mini chocolate chips you get an even healthier snack (don’t hate me). I haven’t tried it, but you could probably add some cooked quinoa to the melted peanut butter to jack it up to a superfood (again, don’t hate me). The teeny size of these peanut butter banana bites makes you think you’re not eating much, so be careful.

As for main courses, I’m in a bit of a rut right at the moment. It seems like we have an endless loop of chicken, fish and meat every week. We’re not huge pasta eaters (well, Harvey would eat it every day if I let him), so I feel kind of limited in my repertoire. I can’t eat a lot of roughage and high-fibre foods, so huge salads are out. I think I just need a holiday in the sun, where someone else does the cooking for a couple of weeks and I can recharge.

On the home front, our new condo has an induction stove, which I love. There’s one glitch though. Harvey recently had a pacemaker and defibrillator implanted in his chest, which means he’s not allowed to get within two feet of our induction stove or he might get shocked from the electromagnetic field. This presents a problem for a man who regularly makes omelettes, crepes and other stovetop foods. A natural born problem solver, Harvey immediately went out and bought a single-burner countertop hotplate. And, to my surprise, he’s produced some pretty darn good omelettes. But there are only so many eggs you can eat. I hinted that the hotplate might work well for crepes, but he hasn’t taken the bait so far. I guess we’ll be ordering in sushi and Chinese food until I get my groove back.

For now, I’ll just keep trying new marinades for our weekly chicken, fish and meat. As they say: You can put lipstick on a chicken thigh … but it’s still a chicken thigh. I suppose I could go full-bore Cher (from the movie Mermaids) and feed my husband fun finger foods (read: hors d’oeuvres) for all our meals. That could be a lot of fun. Or not.

Harvey: “What’s for dinner tonight, sweetie?”

Shelley: “Cocktail weiners in grape jelly sauce, and melted brie with walnuts and honey.”

Harvey: “You’re fired.”

Shelley: “Who do you think you are – Trump? You can’t fire me. I’m your wife.”

Harvey: “So, will it be sushi or pizza?”

Bon appetit. 

Shelley Civkin, aka the Accidental Balabusta, is a happily retired librarian and communications officer. For 17 years, she wrote a weekly book review column for the Richmond Review. She’s currently a freelance writer and volunteer.

What your tchotchkes think

Ever wondered what your leather-bound journal thinks about you? Your menorah? The bowl you made in a pottery class? What astrological sign your keepsakes might be? How they’d like to be handled, cared for? Where they’d like to be in your home?

For most of us, the answer is probably no … to all of the above. But Elisabeth Saake has thought of all these things. And, after reading her latest book, Tchotchkes and their F*cked-Up Thoughts: The Messed-Up Minds of Your Trinkets and Treasures (Collective Book Studio), you will too. It’s a follow-up to her 2023 Houseplants and Their F*cked-Up Thoughts: PS, They Hate You, which she wrote with Carlyle Christoff.

image - Tchotchkes and their F*cked-Up Thoughts book coverDivided into five sections, no knickknack is spared. Saake covers the whimsical (lava lamp, rubber chicken, etc.), vintage and collectibles (antique compass, souvenir spoon, etc.), cultural and artisanal (woven tapestry, ceramic urn, etc.), spiritual and mystical (worry stone, crystal ball, etc.) and functional and decorative (novelty salt and pepper shakers, participation trophy, etc.).

About your journal, don’t worry, it thinks “your poetry is profound” and is “totally listening and deeply moved”; it only appears to be setting itself on fire.

But your menorah would like to be treated as more than a “fancy candleholder”: “Fill my branches with holy oil from trees grown on the Mount of Olives, just a day’s worth, and watch me burn for eight! Or cram in cheap candles from your big box store’s Hanukkah display. That works, too. Way to honour your ancestors, nudnik.”

And your handmade pottery is a “real bowl,” even if it “was made in a beginner’s night class at the community college”: “I’m round enough, I’m stable enough and, doggone it, people like me!” Though, it’s “a bit wobbly,” so perhaps no soup … maybe just display it on a kitchen shelf, as the “mantel is for the perfect porcelain.”

Tchotchkes and their F*cked-Up Thoughts would make a great gift to any friend (with a sense of humour) who’s a collector of things, or to any friend who has judged others’ collections of things. It’s snarky, a little dark at times, but will bring many chuckles and laughs, even if every joke doesn’t land. It’s colourful and beautifully put together. Hopefully, it will think as highly of you, its place in your home and how you care for it – and have an astrological sign that’s compatible with yours. 

The courage of Esther

“Queen Esther with Mordechai,” a Venetian glass mosaic triptych, 64” x 64”, by Vancouver artist Lilian Broca. 

“This triptych mosaic image depicts a scene in the harem of King Ahasuerus and Queen Esther’s Palace in Susa,” writes Lilian Broca on her website. “Mordechai just brought Haman’s decree, which announces the proposed genocide of Esther’s people in Persia. Esther is reeling as she reads the parchment. She realizes at this moment that her role as a submissive wife to the king is about to change.” For more, visit lilianbroca.com. 

Unique Cochin rituals

Cochin Jews at the 450th year celebration of the Paradesi synagogue, December 2017. (photo by Shalva Weil)

A study on the Purim traditions of the Cochin Jewish community by Prof. Shalva Weil of Hebrew University was published in the Journal of Modern Jewish Studies. It examines the historical and cultural significance of effigies in Purim celebrations among Cochin Jews, tracing their evolution from the 16th century to the modern day.

The Cochin Jewish community, numbering no more than 2,400 at its peak in 1948, lived in harmony with their Hindu, Christian and Muslim neighbours. Unlike other Jewish communities, they never experienced antisemitism in India, except during the Portuguese conquest of the 16th century. Their unique Purim celebrations featured role reversals that symbolically challenged societal hierarchies based on caste, religion and gender. This inversion of power structures was most vividly expressed through the construction and destruction of effigies representing adversaries, a practice embedded in the communal and ritualistic fabric of Cochin Jewry.

By the 20th century, Cochin Jews increasingly aligned themselves with the global Jewish community. Following the establishment of the state of Israel in 1948, the majority of Cochin Jews made aliyah by 1954, leaving behind only a small number of Paradesi and Malabar Jews scattered across the state of Kerala. The once-thriving Cochin Jewish community on the Malabar Coast is nearly extinct, and traditional Purim celebrations have all but disappeared. With only one Paradesi Jew remaining there and a handful in other former Cochin Jewish locations, synagogue services now rely on visiting Jewish tourists.

In stark contrast, in Israel, where an estimated 15,000 descendants of Cochin Jews now reside, Purim is celebrated in ways that reflect broader Jewish and Western cultural traditions. Children dress up as superheroes, soldiers and biblical figures; they participate in school parties and exchange hamantashen. Observant Jews continue to read the Book of Esther in synagogue and hold festive meals, incorporating their heritage into mainstream Jewish customs.

Weil, who has been awarded this year’s Yakir Yerushalayim honour as a distinguished citizen of Jerusalem due to her lifelong research into ethnicity and gender, highlights in her research the transition of Cochin Jewry from a localized, community-bound identity to an integrated and globalized Jewish experience. While their presence in India has nearly vanished, the legacy of Cochin Jews continues to thrive in Israel and beyond. 

– Courtesy Hebrew University

בורחים מטראמפ ועוברים לקנדה

מספר האמריקאים שעוזבים את ארה”ב ועוברים למדינה השכנה מצפון – קנדה – הולך וגדל. זאת, בעיקר עקב בחירתו המחודשת של דונלד טראמפ לנשיא המדינה

קרוב למאה אלף אמריקאים חצו את הגבול בעשר השנים האחרונות והפכו לתושבי קבע או אזרחים, לפי דיווח של ממשלת קנדה. וזאת בעיקר עקב בחירתו של טראמפ בפעם הראשונה לנשיאות (לפני כתשע שנים), לצד הרגשת חוסר הביטחון האישי, שהיו מהגורמים המרכזיים להגירה לקנדה

בעקבות המתיחות הפוליטית הגוברת בארה”ב, בוודאי אחרי בחירתו בחודש נובמבר של טראמפ לנשיא האמריקני בפעם השנייה, והזעזועים החברתיים העמוקים, יותר ויותר אמריקאים בוחנים אפשרות להגר לקנדה. נתוני גוגל טרנדס מראים זינוק משמעותי בחיפושים אחר מעבר לקנדה, שהחלו לאחר העימות הטלוויזיוני בין הנשיא היוצא ג’ו ביידן לטראמפ, כשביידן נראה מבולבל מאוד לאורך השידור, כך לפי דיווחים בעיתונות האמריקנית

מהלנה-רי ג’ונסון, אישה שחורה בת ארבעים ושתיים, מייצגת את גל ההגירה הזה. ג’ונסון, שגדלה בדרום ארה”ב ועברה ללוס אנג’לס, החליטה בשנת  אלפיים ושמונה עשרה עבור לקנדה עם בן זוגה. היא רצתה  לחיות במקום שבו המדינה לא נמצאת במלחמה מתמדת. לדבריה במדינה כמו קנדה היא מקום בו היא מרגישה בטוחה יותר עם משפחתה

לפי נתוני ממשלת קנדה, בין השנים אלפיים וחמש עשרה ועד הרבעון השלישי של שנה שעברה, קיבלו למעלה מתשעים ושלושה אלף אמריקאים תושבות קבע בקנדה. המספרים עולים בהתמדה כמעט מדי שנה מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות בארה”ב בפעם הראשונה

אולם החיים בקנדה אינם חסרי אתגרים ובעיות. יותר ויותר אמריקאים מדווחים על הקשיים הכלכליים במעבר. כך למשל, כריס אולט בן הארבעים, שעבר מפורטלנד לויקטוריה במחוז בריטיש קולומביה, סיפר שהדירה שלו בארה”ב בבניין מגורים עלתה כשלוש מאות אלף דולר. ואילו אותה דירה בקנדה עולה בין חצי מיליון לתשע מאות אלף דולר. ובתים פרטיים הרבה יותר יקרים בקנדה ומחירם נאמד סביב מיליון דולר או אף יותר

האמריקנים שעברו לקנדה מספרים שהשירות הרפואי בקנדה הוא חינם עבור אזרחים ותושבי קבע, או בעלות נמוכה מאוד. וזה יתרון אדיר מול ארה”ב שבה השירות הרפואי עולה הרבה מאוד כסף, ויש משפחות מתקשות להתמודד עם הוצאה חיונית וגדולה זו. מצד שני זמני ההמתנה לטיפולים רפואיים ארוכים במיוחד בקנדה, עם תורים שיכולים להגיע לשנה וחצי עבור ניתוחים לא דחופים. המצב כל כך חמור עד כדי כך שאנשים נאלצים לטוס למדינות אחרות, כולל בחזרה לארה”ב, כדי למשל לעבור ניתוחים מסובכים

למרות בעיות ההגירה הקשורות בקנדה, המהגרים מדווחים על יתרונות משמעותיים. מערכת החינוך נחשבת איכותית יותר, והביטחון האישי גבוה יותר, בעיקר בכל מה שקשור לעניין רישוי הנשק, שהוא פרוץ לגמרי בארה”ב. וזה מעלה חשש גדול אצל הורים ששולחים ילדים למסגרות החינוך נוכח תקריות הירי, שהפכו כבר לדי שכיחות במדינתם

אם כן, אמנם קנדה מהווה פתרון אטרקטיבי לאמריקאים שמחפשים שינוי נוכח התנודות הפוליטיות במדינה והחשש לביטחון האישי שלהם, אבל היא לא אוטופיה. גם במדינה השכנה יש לא מעט מורכבויות ואתגרים כלכליים, חברתיים ותרבותיים. וכידוע חיי מהגרים לא תמיד קלים במיוחד בשנים הראשונות לקליטתם במדינתם החדשה

טראמפ שנכנס שוב הפעם לבית הלבן מדיר שינה מאמריקנים רבים שמבינים היטב עד כמה הוא מסוכן למדינתם, למערב ובעצם לעולם כולו. ועל כן מספר המהגרים מארה”ב לקנדה צפוי לגדול בשנים הקרובות. בקנדה שמתעבים את טראמפ מקבלים את האמריקנים בזרועות פתוחות כבני משפחה לכל דבר ועניין.