Author:

Conflict, romance on stage

In a Blue Moon tours the Lower Mainland, and beyond. (photo by Barbara Zimonick)

From the première of Strange Bedfellows on Broadway in 1948 to today’s Skylight, audiences have enjoyed the plots of mismatched individuals thrown together who somehow weave a life for themselves.

Similarly, In a Blue Moon, the latest work of playwright Lucia Frangione and dramaturg Rachel Ditor, brings together the unlikely duo of Ava, a widow, and Will, the brother of Ava’s late husband, Peter. The play takes place in British Columbia, where Ava and 6-year-old daughter Frankie move to a cottage near Kamloops that Ava inherited. On arrival, they find Will living there between jaunts around the world to practise his photography.

Though Frankie takes a shine to her uncle, Ava’s and Will’s differences keep the two adults apart. Will is the charming, adventurous, carefree spirit enjoying life’s carnal pleasures, while Ava is a yoga-practising vegetarian with a “tsk-tsk” attitude, whose goal is to live healthily and set up an Ayurveda clinic. Her move to Kamloops is based loosely on the life of Frangione’s own uncle, who was a farmer who decided to become a massage therapist late in life.

Life in the rural cottage focuses on discussions between Ava and Will – their different views of life, their memories of Ava’s husband – and the presence of Frankie, whose emotions alternate between happy-go-lucky precociousness, enjoying time with her uncle, and confused anger around the death of her father.

Over time, the three become close, like their own small family, and it seems that Ava and Will might have a future together, but when Will’s former girlfriend enters the picture, that future looks like it will change irreversibly.

This play delves into some interesting dynamics between the lead characters, who seem to have an unbridgeable gulf between them, made worse by the different ways in which they reacted to the death of Peter, who had suffered from diabetes. Will didn’t know the extent to which Peter had ignored doctors’ warnings, even going so far as to stop taking medications and drinking and eating what he wasn’t supposed to. Ava admits she had lost respect for her husband because he had given up on staying healthy. As the severity of the disease worsened, Ava had to watch painfully as her husband slipped away.

Despite the gravity of the subject matter, there are many light-hearted moments in the writing, such as when Frangione pokes fun at some stereotypical holistic healing references (Ava tells her daughter that she has “undigested emotion”) or when Will tries a few yoga poses – and fails miserably.

Unfortunately, what could have been a solid, thought-provoking play is weakened by some less-than-stellar directing. Will delivers a performance of gruff indifference, where practically every line sounds like it should be punctuated with a grunt. Even when he’s reflecting on an old rolling pin that he’s kept over the years, his voice is more angry than nostalgic and he almost barks how the red handles please his sense of esthetic.

Ava’s delivery is quite flat, as well, with practically no raw emotion showing up until the second act, when her jealousy of Will’s ex causes her to drown her sorrows in alcohol.

The biggest redeeming aspect of the play is the set design, in which photographs are projected on a large circular backdrop that starts as a giant moon, but later looks like a massive window overlooking the cottage surroundings. Images of the actors enjoying the countryside together are also projected on this backdrop in short sequential bursts, making it seem as though these actors are real people outside of the play. It’s quite a unique and clever way to add another dimension to the activities on stage and was enjoyable to watch throughout the performance.

In a Blue Moon is an Arts Club on-tour show. It runs at Surrey Arts Centre until Jan. 23 (604-501-5566), Clarke Theatre in Mission Jan. 25 (1-877-299-1644) and at Evergreen Cultural Centre in Coquitlam Jan. 26-30 (604-927-6555). Contact artsclub.com or 604-687-5315 for more information.

Baila Lazarus is a freelance writer and media trainer in Vancouver. Her consulting work can be seen at phase2coaching.com.

Best interest of child

Keynote speaker Senator Anne Cools with Janusz Korczak Association of Canada president Jerry Nussbaum. (photo from JKAC)

The third session of the six-part Janusz Korczak Lecture Series “How to Love a Child” took place Nov. 25 at the Robert H. Lee Alumni Centre. Co-sponsored by the University of British Columbia faculty of education and the Janusz Korczak Association of Canada, this well-attended lecture – The Evolution, Current Status and Future of the “Best Interests of the Child” Principle in the Protection of Children’s Rights – drew people from all walks of life. Among the attendees were teachers, children’s rights activists, Janusz Korczak association members, the general public and students.

The lecture’s moderator, Dr. Edward Kruk, associate professor of social work at UBC, who specializes in child and family policy, opened the evening’s program, while I brought Dr. Janusz Korczak into focus by briefly discussing the fate of children in war zones, relating the topic to Korczak’s care of children during the Second World War.

The Hon. Anne Cools, senator for Toronto Centre-York and Canada’s longest serving senator, was the keynote speaker. Among her many accomplishments in social services, she founded one of Canada’s first battered women’s shelters. Her talk centred on what has been done in the best interest of the child. She spoke about the ramifications in her areas of expertise – domestic violence, divorce, child custody and shared parenting – and how the interaction of politics, government and the law provide a complex arena in which the child’s fate is often lost.

The three panelists that followed Cools each shed light on a different aspect of children’s well-being.

Beverley Smith, representing the field of child care, is a longtime women’s and children’s activist from Calgary. Among many honors, she received the Queen’s Golden Jubilee Award for her work. She spoke about working parents and daycare, including how this separates children from their loved ones and how the worth of a stay-at-home parent’s work (usually the mother) is undervalued by the government. In this context, she referred to Korczak, who, among other things, acted in the best interest of the child by advocating that children’s voices need to be heard on the subject of their own care and needs.

The second panelist, Cecilia Reekie, a member of the Haisla First Nation, is an adoptee. Sitting on many boards, her expertise is in the areas of aboriginal culture, truth and reconciliation. She represented the field of child protection, speaking from the heart and sharing her story with the audience. She said that she was lucky to eventually have been adopted by people who became caring and supportive parents, thus enabling her to grow and succeed in life. However, she said, many other aboriginal children have not had such luck. In fact, she said, “indigenous children are disproportionately represented in the child protection/welfare system across Canada.”

The final panelist, Eugenea Couture, is an author, mentor and advocate for child custody law reform. She is the recipient of the 2014 YMCA Power of Peace Medal and the 2014 Foster Children’s Day Award. Because of her own experience of having gone through divorce and child custody trials, she knows how divorce can become a war zone, the children its casualties. “How can we expect a child who is ripped from their family environment to feel worthy of love and belonging?” she asked. “It will not matter what they hear, because the backlash of taking them into care already speaks volumes of trauma.”

To register for the next lecture in the Janusz Korczak series – The Human Rights of Aboriginal Children, with keynote speakers Dr. Mary Ellen Turpel-Lafond, B.C. representative for children and youth, and Dr. Michael DeGagné, president and vice-chancellor of Nipissing University – visit jklectures.educ.ubc.ca. There is no cost to attend. The lecture takes place on Jan. 21, 7 p.m., at the alumni centre.

Lillian Boraks-Nemetz is a Vancouver-based author and a board member of the Janusz Korczak Association of Canada.

Mein Kampf and free speech

Adolf Hitler’s manifesto of hatred against Jews, Mein Kampf, went on sale last week in Germany for the first time since 1945. The annotated edition proved a bestseller, we hope because people intend to take a critical look at the ideas that drove their country to apparent mass insanity.

The reissue has been controversial, not surprisingly, but, as a practical matter, banning material these days is impossible. Mein Kampf is available to anyone with an internet connection, so the act of banning it in recent years has been a statement of principle rather than an effective means of keeping it from interested eyes.

Nevertheless, the book is an historical document that should not be hidden away. The ideas it contains were the seeds of one of humankind’s greatest atrocities. This suggests it has a power that those who would ban it justifiably fear. Yet, again, since banning it is not feasible, better that the opportunity be welcomed to analyze it and try to understand, confront and negate the ideology it represents, which is clearly the intent of producing a heavily annotated edition.

In fact, news of the book’s reissue has already sparked some welcome, thoughtful reflections on the nature of antisemitism, ideological hatred and also the matter of free expression itself. One lesson is that words matter. They have power. This is certainly the undergirding reason the book has been banned in Germany for 70 years.

It may seem a conflicted philosophical principle we have taken on this page for many years to stand firmly in the court of free expression – the right of people to express themselves free of undue constraints by governments, mobs or the threat of violence – while contending at the same time that people should police their own self-expression. It is not conflicted; in fact, it is a primary tenet of democratic, pluralist societies. It is the axiomatic idea that with freedom comes responsibility.

The proof that words matter is evident every time a Jewish person is stabbed in Israel. Palestinian society is being saturated by calls to kill Jews, including publications that demonstrate the most effective means of stabbing a Jew. Of course, Palestine is not a democratic, pluralist society where freedom and responsibility are sides of a coin, so this may be one of the reasons Western voices have for decades given a pass to rampant incitement.

But, tragically, we see it far closer to home. Some of the language around the arrival of Syrian and Iraqi refugees to Canada has gone beyond the realm of what most Canadians probably like to imagine is our tolerant, liberal approach to “others.” At a welcoming event for Syrian refugees in Vancouver last week, an individual pepper-sprayed people milling about outside the venue. It seems an act of such deliberate cruelty to undermine the confidence and well-being of people seeking a better life. It is impossible to know the precise factors that motivated this attack, but we can be fairly certain that some of the language used recently about refugees and Muslims did little to dissuade a person inclined to violence that such behavior was unacceptable. Donald Trump, according to opinion polls one of the people most likely to be the next U.S. president, has made obscene, inexcusable statements about refugees and Muslims. Such words do not fall on deaf ears.

We are at a time in human history where the very nature of words seems to be changing. Everyone can send their opinions out into the world in ways never imaginable even two decades ago. At the same time, long-form reading seems to be declining precipitously and we, in Western societies at least, may be forming our opinions more on bite-sized slogans than on deep consideration.

It’s hard to pinpoint what it means that the erstwhile banned rantings of Mein Kampf flew off German bookshelves. Hopefully it means people aim to use this annotated version to critically assess their country’s history.

Jews lit up 2015 silver screen

Helen Mirren at the Moët British Independent Film Awards in December 2014. Mirren starred in two 2015 films with Jewish characters or themes. (photo by See Li via commons.wikimedia.org)

Jewish characters and themes popped up everywhere in movies in 2015, from high-profile Hollywood ensemble pieces to overlooked indies to popular documentaries. If this comes as news, you have a lot of catch-up viewing in store.

Just among recent releases, Trumbo exposed the persecution of Jews and the antisemitism of Hedda Hopper (played by Helen Mirren) in its depiction of the Hollywood blacklist, while Spotlight portrayed Boston Globe editor Marty Baron (Liev Schreiber) as a pivotal, principled figure in exposing the Catholic Church’s cover-up of sexually abusive priests. The Big Short painted Jewish fund manager Mark Baum (Steve Carell) as an obnoxious enemy of injustice who is conflicted about making out like a bandit in the 2008 economic crash.

That entertaining trio of movies is primed for Oscar gold, but two fall films with stubbornly brilliant Jewish protagonists were essentially ignored. Veteran director Ed Zwick (Defiance) and Tobey Maguire recreated chess maestro Bobby Fischer’s 1972 peak and valley in Pawn Sacrifice (jewishindependent.ca/chess-masters-decline), while indie filmmaker Michael Almereyda and Peter Sarsgaard revisited Dr. Stanley Milgram’s still-resonant 1961 obedience study and its fraught aftermath in Experimenter.

Yet another movie based on real events, Woman in Gold, traced the efforts of elderly Maria Altmann (Mirren, again) to recover the Klimt painting stolen from her family by the Nazis. The unusual Brian Wilson biopic, Love & Mercy, included a villainous portrayal of the Beach Boy’s controlling therapist, Dr. Eugene Landy (Paul Giamatti).

This is the perfect place to segue to documentaries, but first let’s acknowledge Son of Saul, which opens at Fifth Avenue Cinemas today (Jan. 15). The breathless concentration camp drama from Hungary is a lock to be nominated in the foreign language film category and is the favorite to win the Academy Award. (Another Eastern European film, Ida, the stark Polish saga of a young nun who discovers she’s Jewish, received the Oscar last year.)

The same prediction applies in the documentary feature category to Amy, Asif Kapadia’s dispiriting doc about singer Amy Winehouse’s messy life (jewishindependent.ca/amy-doc-a-dismal-portrayal). In the documentary short category, Claude Lanzmann: Spectres of the Shoah made the shortlist (jewishindependent.ca/filmmaker-as-subject).

As usual, a slew of docs with a Jewish hero or heroine received theatrical releases in 2015. Above and Beyond, about the Jewish airmen who defended the new Jewish state in 1948 (jewishindependent.ca/spielberg-opens-film-festival); Deli Man, about the past, present and future of Jewish delis; Seymour: An Introduction, about New York classical pianist-turned-teacher Seymour Bernstein (jewishindependent.ca/ hard-earned-wisdom); Iris, about N.Y. fashion icon Iris Apfel; The Outrageous Sophie Tucker (jewishindependent.ca/enjoy-an-afternoon-movie-with-jsa-vjfc); Rosenwald, about Sears chief executive officer and philanthropist Julius Rosenwald; and Peggy Guggenheim: Art Addict are all worth seeking out on Netflix or DVD.

I note in passing that Michael Moore invoked the Holocaust during a Berlin stopover in Where to Invade Next, while a Jewish grandmother popped up briefly in Laurie Anderson’s Heart of a Dog.

In the world of fiction, Sarah Silverman won kudos for her dramatic performance as an addicted (non-Jewish) suburban housewife in I Smile Back, but Jonah Hill (as reporter Michael Finkel) and James Franco earned brickbats for True Story. Seth Rogen did his part to set Jewish-Christian relations back a century with a ludicrously unfunny scene in a church in The Night Before. (Presuming anyone in his stoned audience remembers.)

The titular female protagonist in the indie dramedy Me and Earl and the Dying Girl is identified as Jewish by her name (Rachel Kushner) and a menorah on the living room table – and that’s all.

Gett: The Trial of Viviane Amsalem (jewishindependent.ca/the-three-trials-of-gett), Ronit and Shlomi Elkabetz’s blistering courtroom finale to their trilogy about a frustrated Sephardi wife and her family, was the most successful Israeli release of the year in the United States. Eran Riklis’ warm and witty A Borrowed Identity, adapted from Sayed Kashua’s memoir and now on Netflix, deserved a wider audience (jewishindependent.ca/dancing-arabs-screens), as did Nadav Lapid’s austere and unsettling The Kindergarten Teacher (jewishindependent.ca/small-sample-of-viff).

Arthouse movie-goers turned out for Christian Petzold’s restrained German thriller Phoenix, starring Nina Hoss as a survivor looking for her husband in postwar Berlin. Another German film, Labyrinth of Lies, inspired by the prosecutors who pierced the late-1950s veneer of secrecy, ignorance and denial and revealed the truth about Nazi war crimes, didn’t sell many tickets but did make the Oscar shortlist for foreign language film.

We lost several giants in 2015, notably the gifted performers and tireless social activists Theodore Bikel and Leonard Nimoy. Documentary master Albert Maysles (Grey Gardens, Iris) was 88 and Oscar-winning cinematographer Haskell Wexler (Who’s Afraid of Virginia Woolf, Bound for Glory) was 94.

Lia Van Leer, a Romanian émigré who founded the Jerusalem Cinémathèque (including the Israel Film Archive) and the Jerusalem Film Festival, and was so instrumental in the development and quality of the country’s movie output that she was dubbed the queen of Israeli cinema, was 90.

Pioneering Belgian filmmaker Chantal Akerman (Jeanne Dielman) left us, along with indie filmmaker Richard Glatzer (Still Alice) and documentary maker Bruce Sinofsky (Brother’s Keeper). Gene Saks, who directed many of the hit plays and movies penned by Neil Simon, was 93.

The marvelous actors Ron Moody (The Twelve Chairs) and Anne Meara (who converted to Judaism before she married Jerry Stiller in 1954) also passed away in 2015. So did Omar Sharif, the Egyptian leading man who was vilified at home for playing Jewish gambler Nicky Arnstein opposite Barbra Streisand in Funny Girl. In his memory, and as an antidote to the ongoing political discord, seek out a copy of Monsieur Ibrahim (2003), the poignant story of the friendship between a Jewish teenager and a Muslim shop owner (Sharif) in late-1950s Paris.

Michael Fox is a writer and film critic living in San Francisco.

Children at camp age

Grade 10 girls at camp. The author’s kids came back from camp inspired by the Jewish teens leading and caring for their group and wanted nothing more than to be ensconced in that same atmosphere the following year. (photo from Lauren Kramer)

My friend’s daughter is heading off to Jewish overnight camp for the first time ever, and her poor mom is terrified. “How will I know if she’s safe in the lake?” she wonders. “What if there’s a sexual predator among the staff members? What about her medications?”

She reminds me of myself some eight years ago when my kids first headed off to camp. The idea of not being able to protect my children myself was frightening and I worried incessantly that first week, calling daily to find out if my kids were sleeping well at night or crying with homesickness. I was certain it would be the latter. “She’s fine,” my daughter’s madrichah would tell me over the phone. “She’s found a group of friends, she’s busy all day long and at night she’s too tired to do anything but fall straight asleep.”

Her words were reinforced when they finally put my daughter on the line. From her voice I could tell the phone call was taking her away from something she’d much prefer to be doing. “Mom, everything’s OK, don’t worry,” she said. “See you in three weeks!” The phone line went dead.

So, I stopped worrying and started enjoying the blissful quiet, the sudden absence of laundry and the easiness of preparing meals for three people as opposed to six. The house stayed spotless for much longer and the hours of the day were mostly mine, and easily filled. The kids came back inspired with Jewish camp ruach, heart sore about their recent goodbyes to cabin mates who had become best friends. With shining eyes, they told stories about Israeli folksongs sung around the campfire at night, new tunes they’d learned for Birkat Hamazon and the fun they’d had raiding the boys’ cabin and pulling pranks. No sooner had they returned than they were counting down to next year’s summer camp.

With all this positive Jewish energy wafting over our home, the $1,000-per-week cost per child didn’t seem so exorbitant anymore. They’d come home with a shot in the arm of Jewish love, passion for Yiddishkeit and enthusiasm for kosher food. They were inspired by the Jewish teens leading and caring for their group and wanted nothing more than to be ensconced in that same atmosphere the following year. By comparison, the Jewish afterschool program they’d been enrolled in during the school year had generated moans of discontent and efforts to skip class on a regular basis.

I’m a big fan of Jewish summer camp and it was I who coaxed my friend to send her daughter in the first place. Surrounded by a non-Jewish milieu in their home community, with only a small Chabad presence in their town, I knew it would expose their little girl to the best of Judaism in a stimulating, fun, unforgettable environment. There would be music, good food, playmates, dancing, crafts and mischief – all the components of a brilliant summer. And it would ignite in their daughter’s soul a burning love for Judaism as she’d never experienced it before, and a desire to repeat the experience, again and again.

So, I consoled her fears with gentle encouragement, insisting that the staff were superbly vetted, the lake carefully watched by qualified lifeguards and the children’s swimming skills meticulously evaluated before anyone even stuck their toes in the water.

But it’s a process, this worrying, one all moms endure and one that can only be allayed when they hear the happiness in their kids’ voice, their impatience to get off the phone and their sheer love of camp when they return home afterwards. For the majority of kids, anyway. If my friends’ child is one of the small percentage that become desperately homesick and returns home early, I’ll be in the doghouse, big time.

Lauren Kramer, an award-winning writer and editor, lives in Richmond. To read her work online, visit laurenkramer.net. This article was originally published in the Canadian Jewish News.

Shaping Israel’s tech future

Nir Kouris addresses a Tomorrow Israel gathering. (photo from israel21c.org)

Nir Kouris is one of those hyper-accomplished young Israelis who cannot be described in a single phrase. Digital brand manager, tech evangelist, growth hacker, startup mentor, technology conference organizer, wearable-tech adviser, IoT enthusiast – these are all apt labels, but he prefers to call himself simply “a person who loves the future.”

He does not only mean that he loves futuristic technologies, though he really, really does. His passion is nurturing Israel’s future tech leaders by connecting them with peers and experts across the world.

In addition to NK Corporate Digital Strategy, the business he started in 2003 at age 20, Kouris got the ball rolling with eCamp, co-founded in 2008 to bring Israeli and overseas kids together for an American-style summer experience in technology. He founded Innovation Israel – a community for Israeli startups, entrepreneurs, investors, venture capitalists, angels and developers – together with Ben Lang, an American eCamper who moved to Israel five years later at age 18.

Kouris has organized Hackathon Israel, Tel Aviv Hackathon Day and World Hackathon Day, all attracting hundreds of young programmers. In 2014, he helped launch Israel’s first Wearable Tech Conference, headlined by Silicon Valley trendsetters.

Perhaps Kouris’ most ambitious endeavor is Tomorrow Israel, a movement to boost technology education and opportunities in Israel through worldwide collaboration.

“When I was 12, I read a book that changed my life, Dig Your Well Before You’re Thirsty,” Kouris told Israel21c. This bestselling guide to networking taught him, “If you want to be somebody, go to tech conferences.” And so he did.

“I was always the youngest person at these events and, at one of them, a Microsoft marketing manager asked me what I was doing there; I was only a kid. I promised myself to treat people equally, to listen to people of all ages, because nobody did that for me. That’s why I always dedicate time to young people,” said Kouris, who turns 34 in May.

At the Israeli Presidential Conference Facing Tomorrow, held annually from 2008 to 2013 at the behest of former president Shimon Peres, Kouris was dismayed to see no young faces among the distinguished presenters and few in the audience.

“I proposed creating Tomorrow Israel to take Peres’ vision into reality, a global movement connecting Israeli teens to others using the universal language of technology,” he explained. “I don’t believe in waiting for government officials and people with titles to take responsibility. I believe in regular people taking responsibility for our lives – not for fame, but because we really care and we love doing it.”

At first, Kouris rented venues to present workshops and lectures, and then Google Campus in Tel Aviv offered free space. Global technology gurus began accepting his invitations to Tomorrow Israel meetups, and he started sponsoring local and national conferences and hackathons for kids from Israel and elsewhere.

The Tomorrow movement has spread to Holland, the United Kingdom, India, America and Australia. Though there’s no official age limit, most participants are under 21.

“It’s not an age, but a way of thinking. We attract people wanting to make their countries better through entrepreneurship,” Kouris said. “It’s like a VC for people. Tomorrow is all about smart and good people because being a good person matters most.”

The Amsterdam municipality, Google for Education and other entities have approached Kouris about collaborating with Tomorrow. Members are forming teams and launching projects together via national and international Tomorrow Facebook groups. Kouris is proud that Israel is the nexus of this activity.

“Before Tomorrow, everybody heard the negative stuff about Israel and now they all want to come here to see our startup culture. We’re proving we can find new channels of communicating with the next generation of leaders and empower other nations to be startup nations,” Kouris said. “We have something strong and solid in our hands.”

eCamp becomes Big Idea

When Kouris was a teen in the early days of the internet, he’d sit at the computers in his school library in a village near Afula, earning money by registering and selling domain names.

During his military service, he was sent to work in American Jewish summer camps. “I was inspired to make something like that in Israel, combining the American camp experience with the Israeli tech story,” he related.

He co-founded eCamp after dropping out of college (“What I was learning in class was about the past, and I had to deal with the future”) and working briefly at a high-tech startup. Now called Big Idea, the camp is still going strong, but Kouris left after a year to build his branding consultancy and organize for-profit conferences supported by corporate sponsorships and ticket sales.

“Israelis usually don’t pay for conferences, so it has to be something exceptional you can’t get anywhere else,” explained Kouris, who says his favorite hobby is “meeting people smarter than myself.”

He’s persuaded big names like Robert Scoble, a top American tech evangelist, and Prof. Steve Mann, “the father of wearable technology,” to come to Israel along with participants from China, Europe and the United States. “They come on their own budget because they feel these conferences are the best,” Kouris said.

Kouris is planning two international confabs in Israel for 2016, one to present outstanding technologies to the world on behalf of Innovation Israel; the other a free Tomorrow gathering to introduce the established global tech community to the next generation.

The single Herzliya resident said he is “having great fun and traveling the world” as he helps shape the future of Israel.

Israel21C is a nonprofit educational foundation with a mission to focus media and public attention on the 21st-century Israel that exists beyond the conflict. For more, or to donate, visit israel21c.org. Visit israel21c.org/forget-tablets-the-next-breakthrough-is-wearable-audio to listen to Viva Sarah Press speak on TLV1 to Nir Kouris about Israel’s role in this trend.

יחסים יותר מאוזנת?

ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם ראש ממשלת קנדה ג’סטין טרודו בוועידת האקלים של האו”ם. (צילום: youtube.com)

האם רוחות קרות מנשבות מקנדה: ג’סטין טרודו צפוי להנהיג מדיניות יותר מאוזנת כלפי ישראל

ראש ממשלת קנדה החדש מטעם המפלגה הליברלית, ג’סטין טרודו, לא דומה כלל לראש הממשלה היוצא מטעם השמרנים, סטיבן הרפר, שהובס בבחירות הפדרליות האחרונות שהתקיימו בחודש אוקטובר. זאת גם בנוגע לייחס למדינת ישראל. טרודו נחשב עדיין לראש ממשלה “ירוק” כיוון שהוא בתפקיד מספר חודשים ספורים, אך כבר ניתן להבחין שמערכת היחסים ההדוקה ביותר בין ישראל לקנדה שאיפיינה את ממשלת הרפר, לא תחזור על עצמה. הרפר הרגיש מאוד בנוח עם ראש ממשלה של ישראל, בנימין נתניהו. שיאו של הקשר ההדוק הזה בין שני האישים, בא לידי ביטוי בביקור ההיסטורי של הרפר בישראל התקיים בחודש ינואר 2014. המשלחת הגדולה של של הרפר לישראל כללה פעילים בולטים בקהילה היהודית הקנדית. חלק מהם הוטסו במטוס שלו וחלק אחר “רק” התארחו בישראל על חשבון משלם המיסים הקנדי.

טרודו קיבל טלפון מנתניהו מייד עם זכייתו בבחירות בחודש אוקטובר. שני האישים נפגשו לשיחה קצרה ומתוקשרת היטב בסוף חודש נובמבר, במסגרת ועידת האקלים בפריז. הפגישה הייתה אמנם חיובית אך לא הזכירה במאום את חמימות היחסים בין הרפר לנתניהו. טרודו הודה לנתניהו על שהזמין אותו לבקר בישראל באופן רשמי אך הודיע שישמח להגיע “כשזה יתאפשר”?

בתשע וחצי שנות כהונתו של הרפר הוא נחשב לתומך הגדול של ישראל בעולם. וכידוע הוא עמד מאחורי ישראל בכל עניין ועניין. טרודו לעומת זאת כמו אביו, פייר אליוט טרודו ששימש רה”מ קנדה בשנים 1968-1979 ו1980-1984, צפוי להנהיג מערכת יחסים יותר מאוזנת עם ישראל, תוך ניסיון לחזק את הקשרים עם מדינות ערב, שנחלשו בתקופת הרפר. שר החוץ שלו, סטפן דיון, אמר כבר הזדרז והודיע שקנדה מבקשת לחזור לתפקידה המסורתי (לפני עידן הרפר), ולהיות מתווך הוגן בין הצדדים במזרח התיכון, תוך חיזוק הקשרים עם מדינות ערב. להערכת פרשנים ממשלת טרודו לא תתמוך עוד אוטומטית בישראל וכל נושא יבחן לגופו. הממשלה הקנדית צפויה להשמיע גם ביקורת קשה יותר על ההתנחלויות והבנייה בשטחים. טרודו כמו הרפר תומך בפתרון של שתי המדינות פלסטין לצד ישראל והוא בוודאי יזכיר זאת לראשי ישראל בדחיפות רבה יותר, כאפשרות היחידה להשגת שלום באזור. לפני השבעתו לראש הממשלה טרודו התקשר לראשי הקהילה היהודית בקנדה, הבטיח להם להמשיך ולעבוד בשיתוף פעולה מלא עימם והזכיר שוב את תמיכתו החשובה בישראל.

טרודו כמו אביו הודיע כי קנדה בתקופתו תתנגד לחרם על ישראל “שזה סוג חדש של אנטישמיות”. אך מצד שני הוא בחר לא הגיב על ההחלטת האיחוד האירופאי מחודש נובמבר, לסמן מוצרים מיוצרו בההתנחלויות. הרפר בוודאי היה נוהג אחרת. בנושא איראן הגרעינית הרפר עמד בקו אחד עם נתניהו (אך לא לא קיבל את “נאום הקווים האדומים” של נתניהו באומות המאוחדות). לעומתו טרודו מצדד בהסכם בין איראן למעצמות ואירופה. לדבריו: “מדובר בצעד בכיוון הנכון”.

טרודו שלח ברכה ליהודים קראת החנוכה שהייתה הרבה יותר צנועה, לעומת הברכות החמות והארוכות של הרפר. טרודו בוודאי לא ינהג כמו שהרפר שלקראת ראש השנה, היה שולח כרטיסי ברכה אישיים (עם תמונה שלו ומשפחתו) לרבים מבין חברי הקהילה היהודית. הדבר עורר תמיהה כפולה: כיצד משרדו של הרפר ידע מהן הכתובות של היהודים, ומדוע קהילות זרות אחרות לא “זכו” לקבל כרטיסי ברכה ממנו. הרפר ידע להעריך את כוחה הפוליטי של הקהילה היהודית כאן שכיום היא השלישית בגדולה בעולם מחוץ לישראל.

טרודו לראשת השנה החדשה

 ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, מברך פליטים סוריים לקנדה. (צילום: cic.gc.ca)

טרודו לראשת השנה החדשה: יש לתמוך בנזקקים ובמעמד הביניים

ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, פירסם אגרת לקראת השנה החדשה והדגיש את הצורך לתמוך בנזקקים, מיעוטי יכולת, פליטים. וכן במעמד הביניים שכה נחלש בתקופת ממשלת השמרנים של הרפר. טרודו הזכיר באגרת את האיומים על קנדה והערכים הקנדיים כמו ביטויי שינאה, ומעשי אלימות שמכוונים נגד קהילות דתיות.

ממשלת טרודו פועלת כידוע להביא כעשרים וחמישה אלף פליטים סוריים לקנדה. עד לסוף 2015 הממשלה הצליחה להביא כמה אלפי פליטים והיא צפויה לעמוד במשימתה עד לסוף 2016. בהקשר זה יצוין כי אחת הסיבות שהביאו לנפילתו של סטיבן הרפר, שכ-71 מהציבור הקנדי ביקש להחליפו, נעוצה בעבודה שלא היה רגיש כלל לנושא הפליטים הסוריים.

אין רוב לפינוי מרצון: עשרה תושבים מונעים את פינוי ליטל ביי איילנדס בשניופאונדלנד ולברדור

תושבי הישוב ליטל ביי איילנדס שבמזרח קנדה לא יודעים אם הם צריכים לצחוק או לבכות. זאת כיוון בגלל התנגדות נחרצת של עשרה מהתושבים שגרים בישוב, הם לא יכולים לקבל את הצעת ממשלת מחוז ניופאונדלנד ולברדור ולעבור למקום אחר.

ליטל ביי איילנדס נחשב לישוב הקטן ביותר בקנדה כיום וגרים בו עתה רק מאה וחמישה תושבים. לפי תקנון המחוז דרוש רוב של תשעים אחוז כדי לקבל החלטות הרות גורל ומשמעותיות כמו פינוי ישובים. בהצבעה שנערכה לאחרונה בסוגיה זו תשעים וחמישה מהתושבים אמרו “כן” לפינויי ועשרה אמרו “לא” לפינוי. ההצעה נפלה כי התומכים השיגו רוב של רק 89.47 אחוז ולא תשעים אחוז.

החיים בישוב המבודד והמוקף בים מכל צדדיו לא קלים והגישה אליו אפשרית רק באמצעות מעבורת או סירות. מרבית התושבים (כארבע במאות במספר) שגרו בו נטשו אותו בשנים האחרונות, וכמעט ואין בו תעסוקה מלבד תיירות. בליטל באיי איילנדס יש בית ספר אחד עם שני תלמידים ומורה, תחנת כיבוי אחת ומלון קטן אחד. וכן כדאי לדעת לא פחות משתי כנסיות. ממשלת ניופאונדלנד ולברדור הציעה לתושבים לעזוב את ליטל ביי איילנדס מרצון ולעבור לישובים אחרים במחוז, שהגישה אליהם נוחה יותר. הממשלה הבטיחה לכל אחד מהמתפנים מאתיים ושבעים אלף דולר כפיצוי. כאמור בשלב זה הפינוי לא יוצא אל הפועל והפרק הראשון של הפינוי מרצון יסתיים. בקרוב יגיע בוודאי הפרק השני.

נפתחה הדלת במערכת המשפט הקנדית: לראשונה מונה שופט טרנסג’נדר לאחד מביתי המשפט

לראשונה מונה בקנדה שופט טרנסג’נדר. בימים אלה קייל מקנזי מתחיל לשמש שופט בית המשפט המחוזי של מחוז מניטובה, שממוקם בויניפג. מקנזי בן הארבעים וארבע הוא טרנסג’נדר מוצהר. הוא נאלץ להתמודד מול חמישה מועמדים נוספים לתפקיד השופט ונבחר על ידי ועדת שיפוטית עצמאית. במערכת המשפט מקצה לקצה ברכו על המינוי החדש וציינו כי מקנזי ראוי לתפקיד השופט המחוזי, קודם כל בגלל ניסיונו הרב כעורך דין וכשרונו המקצועי היוצא דופן. במערכת הוסיפו: “כמובן שמערכת המשפט מחוייבת להיות שוויונית ופתוחה אך תחילה על השופטים להיות איכותיים וטובים”. מקנזי הוא בסך הכל השופט הטרנסג’נדר השלישי בלבד בכל יבשת צפון אמריקה והוא מצטרף לשני עמיתיו המכהנים בארצות הברית.

מקנזי שימש בחמש השנים האחרונים תובע מטעם פרקליטות המדינה בנושאי משפחה, מסחר ומשפט אזרחי. במקביל כיהן גם סגן נשיא של לשכת עורכי הדין של מניטובה. הוא עבר תהליך של שינוי מין מאישה לגבר עוד בתקופת לימודיו בית הספר התיכון.

לפי הערכה בכל העולם יש פחות מעשרים טרנסג’נדרים מוצהרים שנבחרו לתפקידים ציבוריים בכל הרמות השונות של הממשלות.

‎נפתרה תעלומת

‎פרידריך ואנד מאירהופר ובנם אריק. (צילום: corporate.bclc.com)

‎נפתרה תעלומת החמישים מיליון דולר: פנסיונר המתין עשרים ואחד חודשים כדי לקחת את הזכייה הגדולה בלוטו

‎נפתרה התעלומה הגדולה ביותר בתולדות הגרלות הלוטו בקנדה. לאחר עשרים ואחד חודשים תמימים נזכר אחד מאזרחי בריטיש קולומביה לבוא ולקחת את אחד הפרסים הגדולים ביותר אי פעם. פנסיונר מהעיר לאנגלי שבמטרו ונקובר בשם פרידריך מאירהופר (67), זכה בחמישים מיליון דולר בהגרלת לוטו ‘מקס’ שנערכה במרץ שנה שעברה. ומדוע אדון מאירהופר המתין קרוב לשנתיים כדי לקחת את הפרס הגדול? לדבריו בגלל החשש לבוא למשרדי בריטיש קולומביה לוטו קורפוריישן ולקחת את הצ’ק, כי הוא “ביישן ואוהב לשמור על פרטיות”, ורצה להישאר בעילום שם “מתוך דאגה שלא יהיה מסוגל להתמודד עם פרס כזה עצום”.

‎לפי תקנות הלוטו ניתן לדרוש את הזכייה בפרסים עד שנה מתום ההגרלה, ושמם של הזוכים יפורסם. 739 איש לא התביישו וטענו שהם זכו בפרס הגדול וכולם נדחו כאחד. מאירהופר שכר עורך דין והקים נאמנות בכוונה שהזכייה תעבור אליה ושמו לא ייחשף. עורך הדין התייצב במשרדי הלוטו יום לפני תום השנה מהזכייה בהגרלה, ופתח בהתדיינות משפטית עם ההנהלה כדי להעביר הפרס לנאמנות. לאחר חודשים של דיונים הקורפורשיין דחה את בקשתו, בטענה שהפרס ימסר רק למי שיציג תעודה מזהה ושמו יפורסם. מאירהופר הבין שאין לא ברירה אלא לצאת מהארון בלאנגלי, ולקחת את החמישים מיליון דולר מול התקשורת. וכך הוא נעמד מול המצלמות ובקול חלש הסביר את חששו לקחת את הפרס. מאירהופר מתכוון להמשיך ולגור עם אשתו בבית הישן בו הם גרים כבר שלושים ושש שנים, אך אשתו רוצה להחליף את הריהוט. אין להם תוכניות מה לעשות עם הכסף מלבד לעזור לשלושת הילדים ולנכדים. מאירהופר מתכוון להמשיך ולרכוש כרטיסי לוטו גם בעתיד. יועץ פיננסי מציין כי מאירהופר הפסיד כבר כחצי מיליון דולר של ריבית כיוון שלקח את הכסף באיחור כה רב.

‎לא לכל אחד את יש המזל של מאירהופר. הומלס מוונקובר זכה בעשרים וחמישה אלף דולר בהגרלת בינגו, אך הוא אינו יכול לקבל את הכסף כיוון שאין לו תעודה מזהה ואילו לו כתובת מגורים.

‎נפתרה תעלומת המאה ושמונים אלף: זוכה בהגרלה נתבשר כי שלא זכה ולאחר מכן התברר שכן זכה

‎את פרשת זכייתו במאה ושמונים אלף אלף דולר לא ישכח לעולם צ’ארלס רישוט מוויניפג. רישוט השתתף בהגרלה שנערכה בין רוכשי כרטיסי גמר הפוטבול הקנדי “הגריי קאפ”, שנערך בעיר. בסיום המשחק הקריא הכרוז את מספר הכרטיס שזכה בהגרלה, שהופיע גם על המסך הדיגיטלי הגדול באצטדיון. רישוט נדהם שהוא מחזיק בכרטיס היקר ורץ לביתו כדי לבשר לאשתו על שזכו במאה ושמונים אלף דולר. בערב הוא החליט להציץ באתר האינטרנט של מועדון הפוטבול המקומי, ולא האמין למראה עיניו, כיוון שפורסם בו שכרטיס אחר זכה בהגרלה. רישוט התעצב והתעצבן וזרק את הכרטיס שלו הישר לפח הזבל. לאחר שהתעשת החליט להוציא את הכרטיס מהזבל כדי שיוכל להראותו לשלושת נכדיו, ולספר להם איך “כמעט” וזכה במאה ושמונים אלף דולר. בבוקר הוא החליט שוב להסתכל באתר כדי לראות מי הזוכה המאושר ושוב נדהם, כיוון שמספר הכרטיס הזוכה שונה ובמקומו פורסם הכרטיס שלו. רישוט לא ידע נפשו מרוב אושר שבסופו של דבר הוא זה שזכה במאה ושמונים אלף דולר.

‎רשות ההימורים והאלכוהול של מחוז מניטובה פתחה בחקירה כדי להבין את הפרשה המוזרה הזו, אך את רישוט זה כבר לא מעניין.