התחנה תאפשר לאסטרונאוטים לאסוף סלעים מהירח, כמו הדוגמיות שהובאו בתכנית “אפולו”, ולמיין ולנתח אותן בתחנה, לפני החזרתן לכדור הארץ – נאס”א
תחנת החלל הבינלאומית המקיפה את כדור הארץ מאז 1998 ומאוישת דרך קבע מאז שנת 2000, מתקרבת לימי קיצה. שתי השותפות העיקריות בתחנה, סוכנות החלל האמריקנית נאס”א וסוכנות החלל הרוסית רוסקוסמוס, מתכננות להפסיק לתקצב את המבנה היקר ביותר בהיסטוריה – שבנייתו נמשכת כל הזמן עד ל-2024.
מה תוכנן להמשך הדרך בחלל? נאס”א מעוניינת לבנות את תחנת החלל הבינלאומית הבאה סמוך ירח. התחנה תשמש את המדינות החברות בה כפלטפורמה למשימות מאוישות לירח, וכן גם עבור המשימה המאוישת הראשונה המתוכננת למאדים. לאחרונה החליטה ממשלת קנדה להצטרף רשמית למאמצים, עם התחייבות של ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, להשקיע מיליארד וחצי דולר בבניית זרוע רובוטית חכמה, שתשמש לתיקונים ולתחזוקת התחנה, בדומה לזרוע שיוצרה על ידי קנדה וממשמשת כיום את תחנת החלל הבינלאומית.
קנדה מבטיחה עוד לבנות זרוע רובוטית קטנה ורגישה יותר, בדומה לרובוט הפועל בתחנת החלל הבינלאומית הנוכחית. הזרוע הרובוטית החכמה המיועדת לתחנת החלל החדשה, שלא כמו זו של התחנה הקיימת, תהיה אוטונומית לחלוטין. למה כוונה בעצם? לפי התכניות תחנת החלל שתמוקם לייד הירח, תהיה מבצעית בכל מצב וגם כשלא יהיו אסטרונאוטים על סיפונה.
כחלק מההתחייבות בת העשרים וארבע השנים, קנדה מתכוונת להקצות משאבים גם לעידוד עסקים קנדיים קטנים ובינוניים לפיתוח טכנולוגיות למשימות מאוישות לירח. זאת בדומה למכרזים שפרסמה לאחרונה נאס”א לפיתוח מערכת נחיתה מאוישת לירח.
בשנת 2017 חתם נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, על צו נשיאותי המורה לנאס”א לחזור ולנחות על הירח. לכן ייתכן שכבר בשנים הקרובות נראה אסטרונאוטים אמריקניים על הירח, עוד לפני השלמת התחנה הסמוכה לו. קנדה היא המדינה הראשונה שמצטרפת לארה”ב בהתחייבות כספית לבניית תחנת החלל החדשה.
לפי התכנית החלק הראשון של התחנה שיכלול את מערכות ההנעה והחשמל, ישוגר בשנת 2022. מעבורת החלל המאוישת הראשונה שתהיה אמריקנית, תצטרף אליו כבר בשנת 2024. התחנה תקיף את הירח במסלול אליפטי מאוד סביב נקודת לגראנז’ 2, נקודה יציבה יחסית בין מסות הארץ והירח (כשהוא נע במשך שישה ימים במרחק של בין 70,000 ק”מ ל-1,500 ק”מ מפני השטח של הירח). משימות מאוישות ובלתי-מאוישות יעגנו בדרכן לירח, למאדים וליעדים רחוקים יותר, כאשר בשנות ה-30 של המאה ה-21 צפויה המשימה המאוישת הראשונה למאדים להשתגר מהתחנה. לתחנת החלל סמוך לירח יכולים להיות יתרונות גדולים ומשמעותיים על פני שיגורים ישירים מהארץ לירח או מהארץ למאדים. כך למשל התחנה תאפשר לאסטרונאוטים לאסוף סלעים מהירח, כמו הדוגמיות שהובאו בתכנית “אפולו”, ולמיין ולנתח אותן בתחנה, לפני החזרתן לכדור הארץ. בנוסף כפי שיודע כל מי שצפה בסרט האימה המדע הבדיוני “לייף”, את הדוגמיות הראשונות ממאדים רצוי לנתח בתחנת חלל לפני שמנחיתים אותן על כדור הארץ. זאת בשל החשש לזיהום ביולוגי כאן.
אבל אולי היתרון הגדול ביותר של התכנית, לדעת התומכים הרבים שלה, נעוץ באפשרות לבנות מחדש ובביטחה יחסית את יכולות האסטרונאוטים וסוכנויות החלל בחלל העמוק. יש לזכור שמאז סיום תוכנית מעבורת החלל בשנת 2011, הנוכחות האנושית בחלל הוגבלה לשיגורים של חלליות רוסיות מסוג “סויוז” לתחנת החלל הבינלאומית, שמקיפה את כדור הארץ במסלול לווייני נמוך מאוד של כ-400 ק”מ מפני הים. התחנה תאפשר לבדוק את הכלים החדשים, כמו מעבורת החלל “אוריו” בחלל העמוק, ומבלי לסכן את אנשי הצוות במשימה ישירה לירח. בוודאי גם לא לסכנם במשימה בת שנה ויותר למאדים.