היום השאלה האם להמשיך ולגור בישראל, לעזוב או לחזור ולגור בה או לעשות עלייה -היא רלוונטית יותר מאי פעם. מצד אחד ישראל נמצאת במצב בטחוני, כלכלי וחברתי לא פשוטים, ומצד שני האנטישמיות ופגיעה בישראלים וביהודים היא ממשית ביותר
אני עזבתי את תל אביב ועברתי לגור בוונקובר שבמערב קנדה לפני למעלה מעשרים שנה. אני יכול רק להצטער שלא עזבתי שנים קודם לכן בעת היותי צעיר יותר כי זה היה חלום חיי. חברו לחלום ההרגשה שהפכתי להיות זר בישראל ולכן העדפתי להיות זר בחו”ל. בנוסף, המצב הבטחוני של ישראל גם הוא הטריד אותי. אילו הן שלוש הסיבות המרכזיות שהביאו אותי לעזוב את ישראל. כבר בראשית שנות השמונים (אחרי השירות הצבאי) התחלתי לחלום על מעבר לחו”ל ולצערי רק כעבור עשרים שנה הגשמתי זאת
לקום ולעזוב לחו”ל זה דבר לא פשוט שכרוך בהרבה מאוד סיכונים. וצריך גם אומץ רב והאמת שזה היה חסר במקרה שלי. רק בסוף שנת 2004 כאשר קיבלתי את הניירת ההגירה לקנדה החלטתי שהפעם אני לא נותן לעצמי שום הנחות ותירוצים – מדוע שלא לעזוב. כעבור שלושה חודשים סיימתי את כל ענייני בתל אביב ועליתי למטוס שהביא אותי לוונקובר, בה אני חי עד היום
בשנות השמונים והתשעים רציתי לעבור לאירופה (תחילה ללונדון ולאחר מכן לאמסטרדם). בראשית אלפיים זכיתי בגרין קארד ואז החלטתי לעבור לניו יורק. אך היעדר האומץ כפי שציינתי והעבודה שכל כך אהבתי בתחום המדיה: “החזיקו” אותי בישראל. עבדתי בעיתונות במשך שבעה עשרה שנים והיה לי מאוד קשה להיפרד ממנה. בשנים האחרונות למגורי בישראל קיבלתי הצעות מפתות מהעורכים המובילים בעיתונות אך דחיתי את כולן, כי אחרת הייתי מתקשה עוד יותר קשה לעזוב. משה ורדי הציע לי לעבוד בידיעות אחרונות, אמנון דנקנר – מעריב, גיא רולניק ואיתן אבריאל – דה מרקר (שהיה מופרד אז מהארץ) וחגי גולן – גלובס
לבסוף הצלחתי להתגבר על כל המכשולים הנפשיים ועזבתי את ישראל לטובת קנדה. מרבית בני משפחתי וחברי הבינו אותי, ותמכו בצעדי. כמובן שהיו בודדים שלא ראו בעין טובה את “ירידתי” מישראל ולאורך הזמן היחסים ביננו הפכו לקרירים ואף נותקו. הגעתי לוונקובר, ובשנותי הראשונות עבדתי כמחפש מידע בחברה כלכלית. לשמחתי במשך מרבית שנותי כאן כתבתי (כפרילנס) עבור ידיעות אחרונות ווינט על מה שקורה בקנדה. לפני למעלה מאחת עשרה שנים הצטרפתי לחברה הפיננסית המספקת הלוואות סאב-פריים, ואני משמש מבקר החברה ואף עובד מהבית בשמונה השנים האחרונות
עוד שגרתי בישראל ראיתי עתיד שחור למדינה שהופכת להיות יותר דתית-חרדית-ימנית-לאומנית. אז התחלתי לקלוט שאין לי יותר מקום במדינה בה נולדתי וגדלתי ושהייתה בית מצויין במשך שנים. לצערי המציאות השתנתה לרעה וכאמור התחלתי להרגיש זר בישראל. מצאתי את עצמי שייך למיעוט שהוא וקטן וכיום ההבדלים בין שני המחנות עצומים ולא ניתנים לגישור. מלחמת ששת הימים עם הניצחון הגדול הביאה את תחילתה של תנועת ההתיישבות בשטחים הכבושים. וכך גם החל לגדול המחנה המשיחי. ומטבע הדברים לדתיים וחרדים יש הרבה ילדים והמספרים מנצחים. מציאות זו לא מתיישבת עם עקרונותי ודרכי ועל כן מצאתי לי בית חדש בקנדה
כיום אני מנותק כמעט לחלוטין מהוויה והתרבות הישראלית ורק השפה העברית מקשרת אותי לישראל. הקשר עם בני משפחה וחברים בישראל עדיין חשוב לי אך במקביל המרחק ביני ובין המדינה הולך וגדל. ישראל לא תשוב עוד להיות ביתי