את הלוויות של אבי ראיתי עם עוד מספר בני משפחה וחברים באמצעות “הזום” בשעה שתיים לפנות בוקר לפי שעון ונקובר.
הפעם הרגשתי מקרוב את הנזקים האיומים שמגיפת הקורונה עושה לנו, לחיינו, לקרובים כמו גם לרחוקים. אבי, משה רחמני, בן התשעים ואחד נדבק בנגיף בבית החולים איכילוב שבתל אביב, ולאחר פחות משבועיים נפטר מסיבוכים קשים. אני לצערי לא הצלחתי לעזוב את ונקובר והגיע להלוויתו שהתקיימה ביום ראשון האחרון, בבית הקברות האזרחי של קריית ענבים, בגלל שקשה מאוד לטוס מכאן בעת הזו. לפחות שתיים-שלוש עצירות בדרך ואני הייתי צריך לקבל בנוסף אישור מיוחד ממשלת ישראל להגיע להלוויה. לאחר מכן היה עלי להיכנס לסגר באיזה שהיא מלונית בישראל למשך כשבועיים ימים. ובחזרה לקנדה הייתי צריך לעבור הליך סיוטי דומה. החלטנו לכן במשפחתי שלא אטוס. זו היתה החלטה קשה אך מתבקשת בימים אלה.
את הלוויות של אבי ראיתי עם עוד מספר בני משפחה וחברים באמצעות “הזום” בשעה שתיים לפנות בוקר לפי שעון ונקובר. בקריית ענבים השעה הייתה שתיים עשרה בצהרים, וכארבעים איש הורשו להגיע לבית הקברות, בראשות אמי, לוצי רחמני שגם היא בת תשעים ואחת, ואחי, אמיר רחמני, שניהל את הטקס הקשה הזה. זה לא פשוט לראות איך קוברים את אבא שלך כל כך מרחוק – באמצעות הטכנולוגיה המתקדמת, במקום פשוט להשתתף בטקס צנוע עם חברי משפחה וחברים קרובים. זה מאוד מוזר ויוצר הרגשה של ניכור ומרחק המאוד אופיינית לעידן מגיפת הקורונה, ששינתה את חיינו לחלוטין.
אני נפגשתי עם אבי לאחרונה רק לפני קרוב לשנה. היה זה בחודש מארס אשתקד, שבוע לפני שקנדה הכריזה על סגר לאור המגפה שהחלה לתפוס תאוצה בכל רחבי העולם. הגעתי לישראל למספר ימים כדי לפגוש את הורי בביתם בתל אביב. הם חששו קצת מהחלטתי לטוס כי אולי אני אדבק ואז גם אסכן אותם. הביקור עבר בשלום ובשלווה. הספקתי לשבת עם הורי ערב ערב ולשוחח שעות על שלל נושאים. אחרי שבוע טסתי בחזרה לוונקובר ולא ידעתי אז (כמובן) שאלו יהיו הפגישות האחרונות שלי עם אבי.
אבי נולד בירושלים. הוא גדל בבית דתי אך כבר כתלמיד תיכון החליט לבחור בדרך אחרת – חילונית. אמי ילידת אוסטריה הגיעה עם משפחתה לישראל עת הייתה בת שמונה. תחילה לנהלל ולאחר מכן המשפחה התיישבה בירושלים. הורי הכירו איפוא בירושלים ולאחר שלוש שנות חברות התחתנו ונשארו ביחד למשך שבעים שנה עד למועד פטירתו של אבי. הם הספיקו לגדל את אחי ואותי בביתם ברחוב המלך ג’ורג’ שבמרכז העיר. לאחר שעזבנו את הבית, הורי עברו לשכונת בית הכרם. לבסוף הם מאסו בירושלים ולפני כשבע עשרה שנה עזרו אומץ ועברו לתל אביב ופתחו בחיים חדשים.
אבי עבד כל חייו בתחום הביטוח בתקופת מגוריו בירושלים. הוא יצא לפנסיה עם המעבר לתל אביב. בעת שגר בירושלים נחשב לאוהד שרוף של קבוצת הכדורגל בית”ר ירושלים, וצפה במשחקים רבים מהיציעים במגרשי הכדורגל ברחבי הארץ. בשנות השמונים המיר את המגרשים בטלוויזיה ועד לאחרונה צפה במרבית המשחקים של בית”ר.
אבא נחלש בתקופה האחרונה ולפני שלושה שבועות הוא אושפז לטיפול מאסיבי בבית החולים איכילוב. שם לתדהמת כולנו נדבק בקורונה ומטבע הדברים מצבו החמיר מיום ליום. אמי, אחי ושתיים מהנכדות הספיקו לבקר אותו יום לפני מותו. התמונה הייתה קשה מנשוא. עכשיו הוא לא סובל יותר.
היום אני יכול להביו היטב את המשפחות שאיבדו את יקיריהם שנדבקו בקורונה.