world Jewry

Time to vote again!

You may not know there is an election underway. Voting to elect delegates to the Canadian Zionist Federation closes Sunday, so you still have time to cast your ballot.

Although some of us have been receiving emails urging us to vote, it’s likely that most of us don’t even know there is campaign going on. It’s not front-page news.

Those chosen in the CZF election on Sunday will become delegates to the 39th World Zionist Congress, in Jerusalem, in October. (The legendary First Zionist Congress was convened by Theodor Herzl, in Basel, Switzerland, in 1897.)

Even if you haven’t yet heard about the elections, we think it’s worth taking a few moments to familiarize yourself with the slates, their platforms, and the role of CZF in connecting Canadian Jews to Israel. We encourage you to take this opportunity to have a small but important voice in the future of Zionism and our relationship with the Jewish homeland. Registering to vote costs $2.

The Canadian Zionist Federation is a national affiliate of the World Zionist Organization, and is comprised of 11 national Jewish Zionist organizations. These include the religiously affiliated groups ARZA Canada, “the Zionist voice of the Canadian Reform movement,” the Conservative movement’s MERCAZ Canada, and the Orthodox Eretz HaKodesh; political groups affiliated with Israeli parties, including Likud Canada, Herut Canada and Meretz Canada; ethnically oriented groups like Shas Olami, affiliated with the Sephardi and Mizrahi Orthodox party Shas, and Mizrahi Canada; and a linguistic grouping, the Canadian Forum of Russian-Speaking Jewry, as well as the non-denominational, non-partisan youth group Young Judaea, and Ameinu Canada, “a national, multi-generational community of progressive Jews in Canada, the United States, Australia and Brazil.” The slates in this election reflect and overlap within and across these groupings.

The World Zionist Organization styles itself as “the parliament of the Jewish people,” and it convenes every five years. WZO sets priorities for the Zionist movement worldwide. It is the main global voice on policy around Israel-diaspora relations, on such topics as Jewish education funding abroad, aliyah and religious recognition. The WZO allocates hundreds of millions of dollars in funding through Zionist institutions like the Jewish Agency, Keren Hayesod (United Israel Appeal) and Jewish National Fund.

Through the Canadian Zionist Federation – and then via the World Jewish Congress – each of us is granted a say in these essential issues. If you care about Israel and its relationship with the diaspora, and you would like to have a voice in the direction of that relationship, this is one important avenue.

Take time to peruse the platforms of the various groups vying for your vote. You may want to place particular attention on issues around the preservation of Israeli democracy, and legal protections and social equality for women and minorities in the country. Perhaps one or more of the platforms will reflect your views on how Israel can work toward peace while protecting its citizens and ensuring the long-term security of its borders.

Read the materials and see which slate best reflects your opinion on how many millions of dollars should be spent to strengthen Jewish life in Israel and worldwide. These elections – and the decisions to be taken at the Congress to which the delegates will be sent – represent the values and priorities of world Jewry.

Israel and Jews collectively are at an unprecedented moment – and while, by definition, every moment is unprecedented, especially in Jewish history, this feels different.

Perhaps you didn’t know you were eligible to vote. Maybe you were only vaguely aware of the Canadian Zionist Federation and what it does. You had probably heard of the First Zionist Congress but maybe didn’t know that the through-line in Zionist history continues from Basel in 1897 to Jerusalem in 2025.

Now you know a little more. Dive deeper. And, on or before Sunday, vote at czf.ca.

האם צריכה יהדות התפוצות להביע את דעתה בענייניה של ישראל

(Beny Shlevich photo)

הצעת חוק החדשה של חברת הכנסת תהילה פרידמן ממפלגת כחול לבן, מעוררת עניין רב בעולם היהודי. לדברי אחד מהבכירים בקהילת היהודים בארצות הברית, דיוויד באטלר, הצעת חוק זו מעלה על הפרק את אחד האירועים המשמעותיים ביחסי ישראל והתפוצות מזה שנים רבות.

השאלה שהחוזרת על עצמה אין סוף פעמים, נדונה לעיתים קרובות במאמרי דעות בעיתונות, בנאומים ובכנסים יהודיים שונים, אך היא מעולם לא זכתה לתשובה חד משמעית. כעת מוצעת בכנסת חקיקה חדשה שתיתן למנהיגי יהדות התפוצות סוף סוף תפקיד רשמי בענייניה של ישראל, ואולי אף תבשר על עידן חדש ביחסי ישראל והתפוצות.

מתוך כלל היהודים בעולם שמספרם מוערך בכחמישה עשר מיליון, קרוב לשבעה מיליון גרים בישראל, לפי נתוני ממשלת ישראל. על פי הערכות שונות כשמונת המיליונים הנותרים חיים ברובם בשש המדינות הבאות: ארה”ב כשישה מיליון, צרפת כחצי מיליון, קנדה כארבע מאות אלף, בריטניה כשלוש מאות אלף, ארגנטינה כמאתיים אלף ורוסיה כמאתיים אלף.

את הצעת החוק, שזכתה לתמיכת משרד התפוצות, מקדמת כאמור ח”כ תהילה פרידמן. החוק המוצע יחייב את ממשלת ישראל להיוועץ במנהיגי יהדות העולם בעניינים שייחשבו בעיניה כמכריעים, ונוגעים גם לכשמונה מיליון היהודים שחיים מחוץ לישראל.

באטלר אומר הצעת החוק החדשה “עשויה להיות אחד האירועים המשמעותיים ביותר ביחסי ישראל והתפוצות מזה עשרות שנים”. באטלר אגב משמש יו”ר ועדת ישראל וחו”ל של ארגון הגג של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה (שמאגד מאה ארבעים ושש פדרציות יהודיות ועוד שלוש מאות קהילות עצמאיות).

פדרציות אלו שולחות במשותף לישראל מדי שנה מאות מיליוני דולרים בדמות מענקים למלכ”רים שונים, שפועלים למען ישראלים מכל מגזרי בחברה. ביניהם שני השותפים העיקריים של הפדרציות מחוץ לארה”ב: הסוכנות היהדות לישראל וארגון הג’וינט.

בסוף חודש אוקטובר קיימו הארגונים את הכנס השנתי שלהם (בפורמט מקוון) ובו עלתה לדיון השאלה המרכזית: באיזו מידה צריכה להיות ליהודי העולם אמירה בענייני הפנים של ישראל. שאלה זו שימשה כזרז להצעת החוק הממשלתית של השרה לענייני התפוצות עומר ינקליבץ’ (השרה החרדית הראשונה בישראל).

אריק פינגהרט, לשעבר חבר קונגרס יהודי מאוהיו (עומד כיום בראש רשת הפדרציות היהודיות) מאמין שהישראלים וממשלת ישראל צריכים לרצות לשמוע גם מהיהודים בעולם, וללמוד ולהבין את נקודות המבט של היהודים בעולם. “איננו רוצים לנסות לומר לממשלת ישראל מה לעשות, אבל אנחנו כן רוצים שהם ישמעו את מה שיש לנו לומר בעניינים המשפיעים על הקהילה שלנו”, הוא מוסיף.

לדברי השרה ינלקביץ’: “עלינו להבין לעומק את האינטרסים והצרכים של כשמונה מיליון האחים והאחיות של ישראל הגרים מחוץ לגבולותינו. זה נכון במיוחד כאשר מדינת ישראל מקבלת החלטות המשפיעות ישירות על קהילות יהודיות מחוץ לישראל. אם למדתי משהו בתפקידי כשרה בשמונת החודשים האחרונים, זה שליהדות העולם יש קול. הוא עשיר, הוא מגוון, הוא חזק, אי אפשר ואין רשות להתעלם ממנו”.

ישנן כמה סוגיות שבאופן קבוע נוגעות בנקודות רגישות במערכת היחסים המורכבת בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ישראל וארה”ב. רוב היהודים האמריקנים מזדהים כרפורמים או כקונסרבטיבים, אך היחס לשני הזרמים הלא אורתודוקסיים הללו הוא יחס של בוז או עוינות של ממש, מצד רבים בישראל, בכלל זה הרבנות הראשית. גיורים שעורכים רבנים רפורמים או קונסרבטיבים אינם מוכרים בישראל, ויהודים אמריקנים שרוצים להתפלל בכותל המערבי במניינים שיוויוניים, בעירוב נשים וגברים או בהובלת נשים, נחסמים באופן קבוע ואינם מורשים לעשות זאת.

“במשך זמן רב מדי הייתה ישראל המקום היחיד עלי אדמות שבו לא כל היהודים מקבלים יחס שווה. זה משהו שישראל צריכה לתקן ויפה שעה אחת קודם, ולא רק בגלל יהודי התפוצות”, אומרת חברת הכנסת מרב מיכאלי ממפלגת העבודה. “יש לנו גם כאן בישראל יהודים רפורמים וקונסרבטיבים שעדיין אינם נהנים משיוויון לא במימון, לא בזכויות ולא בהכרה על-ידי המדינה”, היא מוסיפה.

רבים מחברי הכנסת התומכים בחקיקה החדשה התנסו במגורים בתפוצות או בעבודה עם יהודי התפוצות. מיכאלי עבדה בעבר כמדריכה במרכז קהילתי יהודי במערב פאלם ביץ’, פלורידה. פרידמן, עורכת דין דתייה מירושלים, ייצגה בעבר את הפדרציה היהודית הגדולה ביותר בניו ג’רזי (הידועה בשם גרֵייטר מֶטרוֹ-ווֶסט). הוריה של ינקלביץ’ עלו לישראל מברית המועצות לשעבר.

חברת כנסת נוספת שתומכת בחקיקה היא מיכל קוֹטלר-ווּנש ממפלגת כחול לבן, שגדלה במונטריאול ולאחר מכן שבה לישראל. אביה, ארווין קוטלר, שימש בעבר שר המשפטים בקנדה. לדבריה: “השאלה אינה אם אלא איך לערב את יהודי התפוצות. אנחנו חיים ברגע היסטורי, שבו יש לנו הזדמנות כבירה לעצב מחדש ולשנות את תבנית המחשבה ביחסי ישראל והתפוצות, למה שהיא שהייתה אמורה להיות”.

שמואל רוזנר, שמשמש עיתונאי ופרשן של הניו יורק טיימס, אומר כי הוא אינו חושב שהצעד הזה יעבור בכנסת במיוחד עכשיו, כשישראל ממוקדת בקורונה, ודעת ראש הממשלה בנימין נתניהו מוסחת בשל ההפגנות נגד עמידתו בראשות הממשלה. הוא מוסיף: “הקמת מנגנון אפקטיבי שמייצג נאמנה את האינטרסים של יהודי התפוצות יהיה בלתי אפשרי, והישראלים אינם רוצים בחוק שכזה. אני חושב שהתייעצות בין ישראל לבין יהדות העולם צריכה להיעשות באופן קבוע ורציני, אבל לא צריכה להיות רשמית בשום צורה. אני תומך לחלוטין בדיאלוג, אבל מתנגד לכל דיאלוג שתלוי במנגנונים רשמיים ובחוקים שתכליתם היא לכפות על ממשלת ישראל התייעצות עם גורמים מבחוץ”.

פרידמן מסכימה כי נמוכים הסיכויים שהצעת החוק שלה שפרטיה מעורפלים בשלב זה, לדרוש חובת התייעצות עם יהדות התפוצות בהחלטות שיש להן השפעות ישירות על יהדות העולם – תהפוך לחוק. זאת, במיוחד בנסיבות הנוכחיות. אך היא שואבת עידוד מכך שמשרד התפוצות הטיל את כובד משקלו על ההצעה. “זה פשוט הופך את כל העניין להרבה יותר רציני”, היא הוסיפה.

שירה רודרמן, מנכ”לית קרן משפחת רדומן, גוף פילנתרופי עם משרדים בישראל ובבוסטון, שמבקש לעזור לגשר על הפער שבין ישראל לתפוצות, אומרת שבדרך כלל המחוקקים הישראלים שמים לב לקהילות היהודיות מעבר לים, רק כאשר יש משבר בבית או בחו”ל. רודמן: “זה צריך להשתנות. במשך השנים, שמענו הרבה הערות נגד יהודים רפורמים וקונסרבטיבים, שהדעות שלהם אינן חשובות, למעט כאשר הדברים אמורים בתרומות ובשתדלנות למען ישראל. לפני למעלה משבעים שנה, הייתה לעם היהודי בכל מקום שבו היה – מטרה משותפת: להקים מולדת יהודית. היום, אין לנו מטרה משותפת או ייעוד משותף. איך אפשר לבנות עתיד ביחד אם אין לך מטרה משותפת”.

פרידמן שממשיכה בקידום החקיקה, אישרה שקיימת התנגדות להצעת החוק, אבל היא מאמינה שבכל זאת מדובר ברעיון חשוב. פרידמן: “אני מקבלת לחץ נגדי הן מהשמאל והן מהימין. ברור לכולנו שישנן סוגיות שרק אזרחי ישראל יכולים להחליט בהן, כמו ביטחון וכלכלה. אבל כשמדובר בסוגיות שיש להן השפעה ישירה על העם היהודי כולו, כמו שינוי חוק השבות או איך אמור להיראות הכותל, או שאלות לגבי גיור – גם יהדות העולם צריכה לקבל קול”.

Rivlin in Georgia

Israeli President Reuven Rivlin at the Great Synagogue in the city of Tbilisi, Georgia, on Jan. 10. (photo by Haim Zach / IGPO via Ashernet)

At the Great Synagogue in Tbilisi, Israeli President Reuven Rivlin spoke about the history of Jews in Georgia, and the close ties that have existed over the years between Georgia and Israel. He said the connection “is good, yet we must do more.”

He noted, “The Jewish heart, the close bond with the Jewish community here, adds extra special essence to the ties between the two countries. Just this last Shabbat, we read in the Torah of Judah, who was ready to be held as a guarantee in place of his brother Benjamin. The mutual responsibility is the secret of the strength of the people of Israel, so it was in the past and so it is today. Jews in Israel and around the world have a responsibility for each other, we are one people. We will do all we can to perpetuate and to preserve the warm bond with you and with the Georgian people, and I am certain we will succeed.”

Earlier in the day, Rivlin met with Irakli Kobakhidze, chair of the Georgian parliament.

The state of Jewry in Russia

A scene from filmmaker Reuven Brodsky’s documentary Home Movie. (photo by Yevgeny Spivak)

In 1989, the USSR’s emigration gates opened. Responsible for prying them open was a small group of tremendously courageous and patient Soviet Jews (called refusenikim for their denied exit permits) who had fought long and hard for their religious and cultural freedom, with thousands of Western Jews and non-Jewish people of conscience. The Soviet Jewry movement, which began in the United States in the 1960s and spread from there to other countries, including Canada, eventually witnessed 1.6 million Jews and their non-Jewish relations leave for Israel and the West. A thrilling climax, but then what happened?

While it is hard to say how many Jews live in Russia today, estimates are between 400,000-700,000, approximately 0.27%-0.48% of the total Russian population. Since the early 1990s, efforts to revitalize Jewish life in Russia and other former Soviet Union (FSU) countries have been ongoing.

After the dissolution of the USSR, different denominations within world Jewry started operating openly in Russia. Of all the different Jewish religious groups on the scene today, Chabad has probably worked the hardest to bring Jewish awareness to the unaffiliated. It sends its emissaries (usually a couple consisting of a male rabbi and his teacher wife) to Russia and numerous other FSU centres.

After so many years of not being able to publicly run Jewish institutions, Russian Jewish communities now have 17 day schools, 11 preschools and 81 supplementary schools with about 7,000 students. There are also four Jewish universities. The major towns have a Jewish presence, with synagogues and rabbis. In the past few years, a state-of-the-art Jewish museum even opened in Moscow and a deluxe Jewish community centre containing a small movie theatre, synagogue, mikvah, kosher gourmet restaurant and guest rooms for Sabbath observers was inaugurated in December 2015 in Zhukovka, near Moscow.

photo - The Zhukovka Jewish Community Centre was inaugurated in December 2015 — The Zhukovka Jewish Community Centre was inaugurated in December 2015. *(photo from Federation of Jewish Communities of Russia via jta.org)*

Yet the picture is far from rosy. In an introductory essay to An Anthology of Jewish-Russian Literature: Two Centuries of Dual Identity in Prose and Poetry (2007), book editor Maxim Shrayer critically views Jewish cultural life in post-Soviet Russia: “… my preliminary conclusion is that Jewish-Russian writers whose careers were formed during the Soviet years continue to address Jewish topics in their work, some due to a renewed personal interest as well as the freedom to write about it, others out of cultural inertia. At the same time, younger authors of Jewish origin in today’s Russia have tended to be assimilated and Russianized, resulting in a dearth of Jewish consciousness in their writing.

“Jewish-Russian literature in the former USSR might have found a temporary domain in the pages of such periodicals as the Moscow-based magazine Lekhaim … [one of the] attempts to consolidate, perhaps artificially, a critical mass of writers and readers even as Jewish-Russian culture itself spirals toward disappearance.”

In Jewish Life After the USSR (Indiana University Press, 2003), Prof. Zvi Gitelman claims that, following the breakup, Russian Jews have become increasingly less concerned about intermarriage. Ethnic identity as such seems to be based on antisemitism – even if it is unofficial, popular antisemitism rather than state-sanctioned antisemitism.

Looking to the future, the offspring of these intermarriages are likely to feel less tied to Judaism. Speculatively, they are likely to remain so unless Russian-based Jewish institutions are willing to “reach out” to people who, according to the strict reading of Jewish law, are not considered members of the “tribe,” he argues.

Since 2000, immigration to Israel and/or to the West has slowed down. But, based on past experience, immigration – provided the doors to Israel and/or the West remain open – will likely pick up if antisemitism flares up, if the Russian economy takes a real and prolonged nose-dive or if political-military strife developed in Russia as it has in the Ukraine. As Lee Yaron recently reported in Haaretz, the situation is already changing: in 2015, “15,000 immigrants … came from the former Soviet Union … an increase of over 20% from last year’s figure.”

In the post-USSR age, Jewish culture in Israel and Russia mix in unexpected ways. Gone is my grandparents’ generation who, once out of Russia, never again saw “left behind” family members. Today, many former Russian Jews living in Israel (and vice versa) frequently fly four hours to visit relatives who did not leave. According to the Israeli Ministry of Tourism, there were 60 weekly flights from Russia to Israel, as of the end of December 2015.

But the exchange is beyond familial ties. Here are four examples – two from the arts and two from the sciences.

Israeli filmmakers who left the USSR as children have begun making at least part of their films in Russia. Seven Days in St. Petersburg, written, directed and produced by Reuven Brodsky, is one case in point. Significantly, the protagonists speak both Hebrew and Russian. A few years earlier, Brodsky made the documentary Home Movie, described as, “The final chapter in the breakdown of the director’s family – one of many who did not survive the trials of immigration.”

Also in the film world, just a few months ago, Vladi Antonevicz released Credit for Murder, a documentary dealing with the topic of Russia’s neo-Nazis. As if the subject in and of itself is not dangerous enough to undertake, Antonevicz’s film apparently exposes a connection between the Russian administration and these hate groups. Antonevicz claims that certain Russian politicians are manipulating neo-Nazi activity to further their own political needs. To make this film, Antonevicz infiltrated Russian neo-Nazi groups, secretly investigating an unsolved double murder. He succeeded, but some say his small film crew has had to lay low after completing the film.

Former Russian Jews in Israel (and in the West) have likewise forged profitable positions in the start-up world. Moscow-born Prof. Eugene Kandel, outgoing head of Israel’s National Economic Council, analyzes this phenomenon. In a July 29, 2015, Forbes blog by Scott Tobin, the professor is quoted as saying, “Many Russian-born techies now working in Israel are especially innovative because the Soviet state traditionally under-invested in computer hardware and other technology, even as the state was scrambling to develop weapons and related technology to win the Cold War. That left engineers to fend for themselves and develop creative workarounds in many businesses.”

Finally, medical tourism from Russia has blossomed. Many well-to-do Russians come to Israel to be treated by Russian- and Hebrew-speaking doctors, nurses, technicians and medical secretaries (see imta.co.il).

A cause for hope and promise? Stay tuned.

Deborah Rubin Fields is an Israel-based features writer. She is also the author of Take a Peek Inside: A Child’s Guide to Radiology Exams, published in English, Hebrew and Arabic.