קשה להאמין שאדית ומייקל סימס בעלי הקפה המיתולגי צ’יזקייק הלכו לעולמם. (צילום: רוני רחמני)
בעת התיישבו בוונקובר לפני כארבעים שנים תחילה מייקל התפרנס מהופעות בבתים של אנשים באירועים כמו ימי הולדת, ובכל אירוע בו יכל לנגן ולשיר. ואילו אדית הכניסה כסף הביתה ממכירות של חפצים משומשים. יום אחד הם מצאו חנות להשכרה ברחוב גראנוויל, הקרובה מאוד לגשר גראנוויל שמקשר בין הדאון טאון לחלקה המערבי של ונקובר. הבעלים הקודם של המסעדה ששכנה במקום נאלץ לסגור את העסק, כיוון שבעותה עת פרצה שביתה במערכת עיתון הוונקובר סאן שהייתה ממוקמת ממול, כך שלא היו קליינטים. אדית ומייקל סימס קפצו על המציאה והשקיעו את כל הכסף שהיה להם (כ-14 אלף דולר) – וכך נפתח קפה צ’יזקייק אצטרה. מייקל אמר לי בשעתו כי הוא בסך הכל חיפש מקום לנגן, וללא שום תוכנית עסקית התגלגל הרעיון לפתוח את הקפה ולמכור בו עוגות גבינה איכותיות לפי מתכון שהוא מצא. השניים נהגו בחוכמה כאשר החליטו לפתוח את הקפה בשעות הערב החל משבע, בזמן ששאר בתי הקפה נסגרים. המקום פעל עד אחת אחר חצות. כך שהיום היה פנוי עבורם לכל מה שרצו וחפצו לעשות. למיקום הספיציפי של הקפה (מחוץ לדאון טאון) היה יתרון משמעותי כיוון שתמיד אפשר היה למצוא חנייה לידו.
בשבועות הראשונים הקפה היה ריק אך לאחר מכן לאט לאט המקום החל להתמלא. צעירים ומבוגרים כאחד באו לשמוע את מייקל מנגן ושר עם אשתו, ונהנו לאכול עוגת גבינה ברוטב תות שדה או שוקולד. תוך תקופה קצרה צ’יזקייק הפך לשם דבר והמקום משמש לעלייה לרגל עד היום. קרוב לארבעים שנה בית הקפה מלא מדי ערב. הוא פתוח בכל ימות השנה ורק בערב חג המולד הוא סגור לבקשת עובדים שרוצים לשהות עם בני משפחותיהם.
במהלך השנים חלו מספר שינויים והתאמות בקפה אך בעקרון רוח המקום נשמרה עד היום. צ’יזקייק היה ממקומות הבילוי הראשונים בוונקובר שבו נאסר על הלקוחות לעשן.
לפני מספר שנים הזוג סימס רכשו את הבניין של הקפה וצרפו לצ’יזקייק את שתי החנויות שמצדדיו, כך שבימים עמוסים המקום מכיל עוד מקומות ישיבה לאורחים. במקביל הבן דן לקח את מושכות הניהול לידו ואדית ומייקל היו יותר חופשיים לטייל ולנוח.
אני הייתי נוהג לפגוש את הזוג מעת לעת. בדרך כלל היינו נפגשים בערבים בקפה ונהנים משיחות נפש וכן מנהלים דיונים עמוקים בנושאים פוליטיים ואחרים. לפעמים היינו נפגשים בסטודיו מאחורי הקפה בו אדית ומייקל נהגו לשהות לעיתים. או שנפגשנו בדירה היפה שלהם בקול הארבור. לעתים היינו נפגשים לפני הצהריים לברנץ’ בצ’יזקייק שהיה סגור באותן שעות, או בבית קפה בולגרי בווסט אנד שהיה חביב על בני הזוג.
תמיד היה לנו על מה לדבר, בין אם בנושאים משפחתיים, נושאי היום יום או כאמור בנושאים פוליטיים. בשנים האחרונות לחייה אדית גילתה רגישות גדולה יותר לנושא היהודי והיא החלה לחשוש יותר לגורלם. אני ניסיתי להרגיע אותה שהכל בסדר וישאר בסדר, אך כנראה שהגיל עשה את שלו והיא הייתה מאוד מודאגת. מייקל לעומתה תמיד נשאר אופטימי ונראה לא ממש מודאג ממה שקורה בעולם. הוא תמיד האמין בפתרונות חיוביים לכל בעייה וסכסוך.
אני מתקשה להאמין שאדית ומייקל סימס שייכים לנחתל העבר ולא אראה אותם עוד. ממש בלתי נתפס בעיני. מכל מקום הם ישארו בזכרוני ובמחשבותי ואזכור עד כמה היו נחמדים, שמחים וטובים לכל. יהיה זכרם ברוך.