קשה להאמין שאדית ומייקל סימס בעלי הקפה המיתולגי צ’יזקייק הלכו לעולמם. (צילום: רוני רחמני)
בתאריך ה-17פברואר 2005 עזבתי את תל אביב ועברתי לגור בוונקובר. לפני שעזבתי מסר לי אבי טלפון של זוג מבוגרים מוונקובר שהוא ואימי הכירו באמצעות חברים. הוא אמר לי שקוראים להם אדית ומייקל סימס, שיש להם קפה שנקרא צ’יזקייק אצטרה. וכן שמייקל מנגן בקפה בפסנתר והוא ואדית שרים יחדיו. נשמע לי מוזר.
ממש בימים הראשונים לשהותי בעיר כשעוד שכרתי חדר במלון ליד אינגליש ביי בשכונת הווסט אנד השקטה, ולא היה לי הרבה מה לעשות, החלטתי לבקר את הזוג סימס. הרמתי טלפון והצגתי את עצמי וקבענו להיפגש בקפה שלהם. הם היו בעצם האנשים הראשונים שפגשתי בוונקובר, בנוסף לחבר אחד שעוד הכרתי מישראל (קובי אשכנזי).
אני זוכר היטב את ההליכה בלילה הקר והרטוב מהמלון אל הקפה של אדית ומייקל. אז עוד לא הייתי מורגל בהליכות ארוכות והדרך נראתה לי ארוכה ולא נגמרת. כשהגעתי לקפה הופתעתי לדעת שאכן קוראים לו צ’יזקייק אצטרה. ואכן מייקל ישב על יד הפסנתר מנגן ושר, ובחלק מהשירים אדית הצטרפה אליו בשירה. כל מה שאבי אמר היה נכון.
מייד נוצר קשר חם ביננו והוא נשמר לאורך כמעט שלוש עשרה שנים ברציפות. רק מותם הפתאומי של אדית ומייקל שהחליטו ללכת יחדיו מעולמנו לעולמם של המתים (אדית בת 77 ומייקל בן 79), ביום שני ה-27 בנובמבר, קטע אותו. בחיים כמו במותם השניים תמיד היו ביחד. אני זוכר כי תמיד כשראיתי אחד, ידעתי שכעבור דקות בודדות גם השני יופיע. הם גרו ביחד, עבדו ביחד, טיילו ביחד, נפשו ביחד, נפגשו עם חברים ביחד, שהו עם המשפחה ביחד, הופיעו כמעט לכל אירוע ביחד, החזיקו במחשב אחד, באימייל אחד ובמכשיר סלולר אחד.
הידיעה על מותם של אדית ומייקל הדהים אותי. ישבתי בביתי צפון בתוך עצמי והרגשתי ממש בהלם. עצור, עצוב ומרגיש כאחד שהתייתם מזוג כל כך נעים הליכות, צנוע ושמח. מי יכול להגיד משהו רע עליהם? לא ימצא אחד כזה. פשוט לא. ולראייה עשרות הגיבו באינטרנט לאור פרסום הידיעה על מותם של אדית ומייקל. כולם כאחד אמרו רק דברים טובים והביעו צער עמוק על הפרידה הקשה מהזוג.
צ’יזקייק הזכיר לי בית קפה בצרפת בשל האווירה הרומנטית, האורות הנמוכים, התמונות בשחור לבן מסביב, הקירות הצבועים באדום והנעימות ששררה במקום. זאת ממש כמו עידית ומייקל שהצליחו להעביר למקום אווירה מיוחדת, משהו מעצמם, אולי בעצם הרבה מעצמם. מייקל כל פעם שהגעתי לצ’יזקייק ניגן נפלא ואהבתי בעיקר את הקטעים כשהוא מאלתר ג’אז, בסגנון ניו יורקי. ואילו אדית הייתה בעלת קול זהב ועדין שהזכיר לי מאוד את קולה של הזמרת הצרפתית אדית פיאף.
השניים היו יהודים: אדית ילידת סקוטלנד שגדלה בטורונטו ואילו מייקל היה אמריקני יליד בוסטון. הם הכירו דווקא בישראל בשנת 1961 (עת הייתי בן שנתיים). מייקל שימש באותה עת נגן קלידים של הזמר שמעון ישראלי, בתוכניתו המיתולוגית ‘סתם יום של חול’. אדית ומייקל שמבט ראשון התאהבו אחד בשני, החליטו שלא להישאר בישראל ועברו לבוסטון. לאחר שנה (1962) התחתנו. אחרי שנולד בנם יחידם דן, הוצאות המחייה האמירו ובעיקר הטפולים הרפואיים בילד היו יקרים מאוד, בזמן שלזוג סימס לא היה כלל כסף. לכן הם החליטו לחצות את הגבול לקנדה ולעבור לוונקובר. הם התאהבו מייד בעיר היפה הזו שהפכה לביתם במשך כארבעים השנים האחרונות.