תושבים נהנים מהשמש החמה בפארק נלסון
(רוני רחמני)
כבר למעלה מחודשיים שאנו נמצאים בסגר שלא היה כמותו מעולם. המראות מוונקובר ומשאר רחבי קנדה דומים למה שאנו רואים בעולם: רחובות ריקים, תורים ליד חנויות האוכל, הרבה שקט מסביב והטלוויזיות פועלות בבתים בהיקף שלא היה כדומתו מאז באו לעולם.
אני למזלי עובד מהבית מזה כשלוש שנים כך שלא הרגשתי שינוי משמעותי בגיזרה הזו, אם כי היקפי העבודה ירדו ובשלב זה קשה לאמוד את הנזקים הכספיים אצלנו בחברה. בתום יום העבודה במקום לקפוץ למכון הכושר בבניין ולרכב על אופניים ארבעים דקות, ולגמוע כאחד עשר עד שניים עשר קילומטרים, אני יוצא לצעוד ברחובות של ונקובר. אם אצעד בטיילת שליד הים אראה רבים רבים כמוני שהולכים להם, רצים, רוכבים על אופניים או סתם יושבים על הדשא ותופסים שמש. אם אחפש מקומות ריקים יותר אז אלך ברחובות העיר, מהדאון טאון החוצה דרך שלושת הגשרים שמחברים אותו עם החלק המערבי או המזרחי של ונקובר. אבל זה לא כל כך נעים נעים לצעוד היום ברחובות הכמעט ריקים של ונקובר. ההרגשה כבדה מה גם שמרבית חלונות הראווה של החנויות מכוסים בלוחות עץ כדי שלא יפרצו פנימה. ההומלסים נראים במספרים גדולים יותר וחלקם השתכנו להם בפתחי החנויות הסגורות. בערב רחובות העיר כל כך שקטים וריקים. נראה כאילו עוצר מלחמתי הוכרז על ידי השלטונות.
בפועל המלחמה היא מול אויב שאיננו רואים או שומעים אותו והוא עושה בנו שמות. אויב אכזרי מאין כמוה שגרם למותם של למעלה משלוש מאות אלף איש בעולם וגרם ליותר מארבעה וחצי מיליוני אנשים לחלות. מגפה של ממש.
ונקובר כמו ערים אחרות הפכה למשהו אחר, סיפמפטי פחות, נעים פחות, שקט הרבה יותר. אנו מתעוררים כל בוקר למציאות שלא הכרנו וכל הימים נראים דומים. לא פעם שאלתי את בת הזוג שלי האם היום זה יום שלישי והיא ענתה בפסקנות: “היום דווקא זהו יום רביעי”. בפעם אחרת חשבתי שמדובר ביום חמישי אך בפועל זה היה כבר יום שישי. החדשות הן אותן חדשות, הרעות הן אותן רעות והחיים כמעט עצרו מלכת.
לאור החדשות הטובות יותר שמספר המתים והחולים יורד בהתמדה במחוז בריטיש קולומביה שלנו, הממשלה המקומית הודיעה כי אנו מתחילים לפתוח את המשק לאט לאט. הממשלה קבעה תוכנית בת ארבעה שלבים כאשר בעצם השלב הראשון הוא השלב בו אנו מצאים כיום, כיוון שהמשק עבר לשעת חירום וכן מספר מגזרים המשיכו לפעול. כמו למשל תחבורה ציבורית, בניית ותיקון תשתיות, בניית ותיקון בניינים, חנויות מזון ועוד. השלב הרביעי והאחרון בתוכנית הוא פתיחה מלאה של המשק וזה יקרה שימצא החיסון היקר מפז לחיידק הקורונה הנוראי הזה. לכן אנו עוברים בימים הקרובים שלב השני בתוכנית הממשלתית. כבר בימים האחרונים ראיתי התעוררות ברחבי העיר. יותר אנשים ברחובות, בפרקים ובטיילות. יותר חנויות פתוחות. ההמשך יבוא.
לסיום שיר חדש שכתבתי לאחרונה:
אם אין מים נשתה חלב של פרה אדומה
אם אין חשמל נקושש עצים חומים ונעשה מדורה חמה
אם אין גז נעטוף את הבית בנילונים לבנים ארוכים ונרגיש כמו בחממה
אם לא נוכל לקרוא נתחיל לכתוב שירים ארוכים וסיפורים קצרים
אם לא נוכל לשמוע מוזיקה נתחיל להקיש במקלות רחבים על מחבתות וסירים גדולים
אם לא נוכל לצפות בטלוויזיה נעמוד במרכז החדר ונתחיל לנאום ארוכות על מה שקרה ועל עתיד המבריאים הרבים והחולים המעטים.