עניין בחדשות

עמר ארבל (צלם: Gwenael Lewis)

עמר ארבל שנולד בירושלים שנחשב לאחד האדריכלים והמעצבים הבולטים כיום בקנדה

עמר (בלי וו) ארבל בן ה-37 נחשב כיום לאחד האדריכלים והמעצבים הבולטים ביותר בקנדה, ובזכות עבודותיו היוצאות דופן והחדשניות הוא רכש לעצמו גם שם עולמי. ארבל זכה ביותר מ-30 פרסים חשובים וזה הרבה בהתחשב בגילו הצעיר. עבודתיו מוצגות במוסדות האמנות החשובים ביותר בעולם בהם בניו יורק, לונדון ומילאנו. ויש לו לקוחות בכל קצוות העולם כולל מהמזרח הרחוק.

בעצם ארבל במשולב מעצב תעשייתי, מעצב תאורה ואדריכל בתים. ולמרבית ההפתעה הוא פועל בוונקובר, שנחשבת לעיר שרחוקה מעיצוב, קריאטיביות ואמנות. “ממש מדבר תרבותי כאן ואתה בוודאי נחשב לחלוץ”, אני אומר, בראשית הפגישה עימו בסטודיו הגדול שלו, שממוקם בקומה שישית במבנה תעשייתי צבוע לבן, ומלא חללים משונים שלא נגמרים. ארבל: “אכן זה מדבר ולאף אחד כאן לא אכפת מאמנות ועיצוב. למרות הכל זו עיר יפה ורגועה ומשפחתי כאן ולכן זה ביתי”.

ארבל עבר עם הוריו ואחותו מירושלים לוונקובר בגיל 13. המשפחה חילונית ולהורים נמאס מתהליך ההתחרדות והחיים במתח בישראל. הוא מסביר כי דווקא בוונקובר יכל היה ליצור דברים חדשים למרות שאין כאן קהילת יוצרים, ואין לקוחות שעבודותיו יעניינו אותם. “לא היה ממי ללמוד כאן, לא ללכת עם זרם מסויים או להתנגד לו. התחלתי מאפס וזה אילץ אותי לחפש חדשנות תוך ביצוע מחקר מקיף ללא השפעה מהסביבה. העסק שהקמנו כאן הוא הקהילה היוצרת שלנו ואחד מפרה את השני”.

לאחר שסיים אדריכלות באוניברסיטת ווטרלו ורכש ניסיון מעשי בברצלונה, חזר לוונקובר ועבד כשכיר בשני משרדי ארדריכלים, ב-2005 פתח בקריירה עצמאית. אחד מסיפורי ההצלחה הראשונים שלו הוא כיסא מיוחד שעיצב. ארבל טוען שהפרוייקט נכשל אך תלוי מי שואלים. הוא יצר רק 20 כיסאות כי נגמר לו הכסף והם נחטפו על ידי אספנים שונים. שני כיסאות מוצגים קבוע במוזיאון אטצ’נום בשיקגו ובגלריה לאמנות של ונקובר. ארבל: “עוד כשכיר בשעות הפנאי התחלתי להשתעשע בניסיונות בחומרים שונים בהם ניפוח זכוכית”. הוא מראה לי יצירות שנולדו מהנסיונות שלו, מחזיק בגופי תאורה משונים ויפים ומלטף אותם כמו ילד שעבר ממשחקי לוגו, למשחקי יצירה ועיצוב, תוך שהוא מקבל השראה מהחומרים עימם הוא עובד. כך החל המסע הארוך והמעניין שלו לעיצוב גופי תאורה חדשניים. ב-2005 נולדה החברה לעיצוב ‘בוצ’י’ בה הוא שותף עם היזם רנדי בישוף’, שאחראי על הצד הפיננסי, שהביאה לעיצובי התאורה, הרהיטים ומוצרים נוספים של ארבל – הכרה בינלאומית והצלחה מסחרית. “אצלנו התהליך מתחיל מהאיכויות הפנימות של החומרים ולא מהרעיון. קודם כל אנו מבצעים ניסיונות כימיים ומכניים במוצרים שכמחציתם אגב נכשלים. ולאחר מכן מגיע שלב העיצוב והפיסול, ובסוף היישום הטכנולוגי. כך שאנו שולטים בכל התהליך מתחילתו ועד סופו. כמעט את כל המכונות הייצור בנינו בעצמנו. וזאת בניגוד למעצבים אחרים שמשאירים את היצור לגופים אחרים”. בוצ’י שמוצריה נחשבים לאיכותיים ויקרים נמכרים בכל העולם. בחברה מועסקים כ-40 עובדים ויש לה סניפים בלונדון וברלין.

ארבל שהושפע מאוד מהבאוהאוס הגרמני יודע שבתל אביב יש הרבה בתים בסגנון זה. במקביל לעבודתו בבוצ’י הוא מעצב בתים, ולדבריו שני התחומים דווקא משתלבים זה בזה ותורמים זה לזה. הפרסים לא מעניינים אותו ולעומתם חשובים לו ההישגים. בהם: מייצג תאורה מרשים בגובה 30 מטר, שכולל סבך של עשרות חוטים ומנורות צבעוניות, שהוצב באולם הכניסה למוזיאון וקיטוריה ואלברט בלונדון. מייצג תאורה שנראה חללי ומורכב מסט מנורות בשלל צבעים וגדלים שמוקם בכניסה למרכז לעיצוב לומינייאר בשיקגו (ארבל נתבקש גם לקיים הרצאה בשיקגו). ובית יחודי בצורת משולש שבנוי על 100 קורות ענקיות מעץ, שעיצב לא הרחק מכאן – בעיר סרי, וזיכה אותו ‘בפרס רון תום להישגי תכנון מוקדמים’. ארבל עיצב גם את המדליות לאולימפיאדת החורף ונקובר 2010.

לסיום אני שואל מתי ביקר בישראל והאם ירצה לעבוד בה?. ארבל: “לפני כשש שנים ביקרתי בארץ. ישראל מאוד מעניינית מבחינת עיצוב, אדריכלות וקריאטיביות. ובצלאל נחשב למוסד ברמה גבוהה מאוד. אולי יום אחד אעצב בארץ בית בגלל הרגשה סנטימנטלית שלי ולא דווקא מהבחינה מקצועית”.