חוק

האם צריכה יהדות התפוצות להביע את דעתה בענייניה של ישראל

(Beny Shlevich photo)

הצעת חוק החדשה של חברת הכנסת תהילה פרידמן ממפלגת כחול לבן, מעוררת עניין רב בעולם היהודי. לדברי אחד מהבכירים בקהילת היהודים בארצות הברית, דיוויד באטלר, הצעת חוק זו מעלה על הפרק את אחד האירועים המשמעותיים ביחסי ישראל והתפוצות מזה שנים רבות.

השאלה שהחוזרת על עצמה אין סוף פעמים, נדונה לעיתים קרובות במאמרי דעות בעיתונות, בנאומים ובכנסים יהודיים שונים, אך היא מעולם לא זכתה לתשובה חד משמעית. כעת מוצעת בכנסת חקיקה חדשה שתיתן למנהיגי יהדות התפוצות סוף סוף תפקיד רשמי בענייניה של ישראל, ואולי אף תבשר על עידן חדש ביחסי ישראל והתפוצות.

מתוך כלל היהודים בעולם שמספרם מוערך בכחמישה עשר מיליון, קרוב לשבעה מיליון גרים בישראל, לפי נתוני ממשלת ישראל. על פי הערכות שונות כשמונת המיליונים הנותרים חיים ברובם בשש המדינות הבאות: ארה”ב כשישה מיליון, צרפת כחצי מיליון, קנדה כארבע מאות אלף, בריטניה כשלוש מאות אלף, ארגנטינה כמאתיים אלף ורוסיה כמאתיים אלף.

את הצעת החוק, שזכתה לתמיכת משרד התפוצות, מקדמת כאמור ח”כ תהילה פרידמן. החוק המוצע יחייב את ממשלת ישראל להיוועץ במנהיגי יהדות העולם בעניינים שייחשבו בעיניה כמכריעים, ונוגעים גם לכשמונה מיליון היהודים שחיים מחוץ לישראל.

באטלר אומר הצעת החוק החדשה “עשויה להיות אחד האירועים המשמעותיים ביותר ביחסי ישראל והתפוצות מזה עשרות שנים”. באטלר אגב משמש יו”ר ועדת ישראל וחו”ל של ארגון הגג של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה (שמאגד מאה ארבעים ושש פדרציות יהודיות ועוד שלוש מאות קהילות עצמאיות).

פדרציות אלו שולחות במשותף לישראל מדי שנה מאות מיליוני דולרים בדמות מענקים למלכ”רים שונים, שפועלים למען ישראלים מכל מגזרי בחברה. ביניהם שני השותפים העיקריים של הפדרציות מחוץ לארה”ב: הסוכנות היהדות לישראל וארגון הג’וינט.

בסוף חודש אוקטובר קיימו הארגונים את הכנס השנתי שלהם (בפורמט מקוון) ובו עלתה לדיון השאלה המרכזית: באיזו מידה צריכה להיות ליהודי העולם אמירה בענייני הפנים של ישראל. שאלה זו שימשה כזרז להצעת החוק הממשלתית של השרה לענייני התפוצות עומר ינקליבץ’ (השרה החרדית הראשונה בישראל).

אריק פינגהרט, לשעבר חבר קונגרס יהודי מאוהיו (עומד כיום בראש רשת הפדרציות היהודיות) מאמין שהישראלים וממשלת ישראל צריכים לרצות לשמוע גם מהיהודים בעולם, וללמוד ולהבין את נקודות המבט של היהודים בעולם. “איננו רוצים לנסות לומר לממשלת ישראל מה לעשות, אבל אנחנו כן רוצים שהם ישמעו את מה שיש לנו לומר בעניינים המשפיעים על הקהילה שלנו”, הוא מוסיף.

לדברי השרה ינלקביץ’: “עלינו להבין לעומק את האינטרסים והצרכים של כשמונה מיליון האחים והאחיות של ישראל הגרים מחוץ לגבולותינו. זה נכון במיוחד כאשר מדינת ישראל מקבלת החלטות המשפיעות ישירות על קהילות יהודיות מחוץ לישראל. אם למדתי משהו בתפקידי כשרה בשמונת החודשים האחרונים, זה שליהדות העולם יש קול. הוא עשיר, הוא מגוון, הוא חזק, אי אפשר ואין רשות להתעלם ממנו”.

ישנן כמה סוגיות שבאופן קבוע נוגעות בנקודות רגישות במערכת היחסים המורכבת בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ישראל וארה”ב. רוב היהודים האמריקנים מזדהים כרפורמים או כקונסרבטיבים, אך היחס לשני הזרמים הלא אורתודוקסיים הללו הוא יחס של בוז או עוינות של ממש, מצד רבים בישראל, בכלל זה הרבנות הראשית. גיורים שעורכים רבנים רפורמים או קונסרבטיבים אינם מוכרים בישראל, ויהודים אמריקנים שרוצים להתפלל בכותל המערבי במניינים שיוויוניים, בעירוב נשים וגברים או בהובלת נשים, נחסמים באופן קבוע ואינם מורשים לעשות זאת.

“במשך זמן רב מדי הייתה ישראל המקום היחיד עלי אדמות שבו לא כל היהודים מקבלים יחס שווה. זה משהו שישראל צריכה לתקן ויפה שעה אחת קודם, ולא רק בגלל יהודי התפוצות”, אומרת חברת הכנסת מרב מיכאלי ממפלגת העבודה. “יש לנו גם כאן בישראל יהודים רפורמים וקונסרבטיבים שעדיין אינם נהנים משיוויון לא במימון, לא בזכויות ולא בהכרה על-ידי המדינה”, היא מוסיפה.

רבים מחברי הכנסת התומכים בחקיקה החדשה התנסו במגורים בתפוצות או בעבודה עם יהודי התפוצות. מיכאלי עבדה בעבר כמדריכה במרכז קהילתי יהודי במערב פאלם ביץ’, פלורידה. פרידמן, עורכת דין דתייה מירושלים, ייצגה בעבר את הפדרציה היהודית הגדולה ביותר בניו ג’רזי (הידועה בשם גרֵייטר מֶטרוֹ-ווֶסט). הוריה של ינקלביץ’ עלו לישראל מברית המועצות לשעבר.

חברת כנסת נוספת שתומכת בחקיקה היא מיכל קוֹטלר-ווּנש ממפלגת כחול לבן, שגדלה במונטריאול ולאחר מכן שבה לישראל. אביה, ארווין קוטלר, שימש בעבר שר המשפטים בקנדה. לדבריה: “השאלה אינה אם אלא איך לערב את יהודי התפוצות. אנחנו חיים ברגע היסטורי, שבו יש לנו הזדמנות כבירה לעצב מחדש ולשנות את תבנית המחשבה ביחסי ישראל והתפוצות, למה שהיא שהייתה אמורה להיות”.

שמואל רוזנר, שמשמש עיתונאי ופרשן של הניו יורק טיימס, אומר כי הוא אינו חושב שהצעד הזה יעבור בכנסת במיוחד עכשיו, כשישראל ממוקדת בקורונה, ודעת ראש הממשלה בנימין נתניהו מוסחת בשל ההפגנות נגד עמידתו בראשות הממשלה. הוא מוסיף: “הקמת מנגנון אפקטיבי שמייצג נאמנה את האינטרסים של יהודי התפוצות יהיה בלתי אפשרי, והישראלים אינם רוצים בחוק שכזה. אני חושב שהתייעצות בין ישראל לבין יהדות העולם צריכה להיעשות באופן קבוע ורציני, אבל לא צריכה להיות רשמית בשום צורה. אני תומך לחלוטין בדיאלוג, אבל מתנגד לכל דיאלוג שתלוי במנגנונים רשמיים ובחוקים שתכליתם היא לכפות על ממשלת ישראל התייעצות עם גורמים מבחוץ”.

פרידמן מסכימה כי נמוכים הסיכויים שהצעת החוק שלה שפרטיה מעורפלים בשלב זה, לדרוש חובת התייעצות עם יהדות התפוצות בהחלטות שיש להן השפעות ישירות על יהדות העולם – תהפוך לחוק. זאת, במיוחד בנסיבות הנוכחיות. אך היא שואבת עידוד מכך שמשרד התפוצות הטיל את כובד משקלו על ההצעה. “זה פשוט הופך את כל העניין להרבה יותר רציני”, היא הוסיפה.

שירה רודרמן, מנכ”לית קרן משפחת רדומן, גוף פילנתרופי עם משרדים בישראל ובבוסטון, שמבקש לעזור לגשר על הפער שבין ישראל לתפוצות, אומרת שבדרך כלל המחוקקים הישראלים שמים לב לקהילות היהודיות מעבר לים, רק כאשר יש משבר בבית או בחו”ל. רודמן: “זה צריך להשתנות. במשך השנים, שמענו הרבה הערות נגד יהודים רפורמים וקונסרבטיבים, שהדעות שלהם אינן חשובות, למעט כאשר הדברים אמורים בתרומות ובשתדלנות למען ישראל. לפני למעלה משבעים שנה, הייתה לעם היהודי בכל מקום שבו היה – מטרה משותפת: להקים מולדת יהודית. היום, אין לנו מטרה משותפת או ייעוד משותף. איך אפשר לבנות עתיד ביחד אם אין לך מטרה משותפת”.

פרידמן שממשיכה בקידום החקיקה, אישרה שקיימת התנגדות להצעת החוק, אבל היא מאמינה שבכל זאת מדובר ברעיון חשוב. פרידמן: “אני מקבלת לחץ נגדי הן מהשמאל והן מהימין. ברור לכולנו שישנן סוגיות שרק אזרחי ישראל יכולים להחליט בהן, כמו ביטחון וכלכלה. אבל כשמדובר בסוגיות שיש להן השפעה ישירה על העם היהודי כולו, כמו שינוי חוק השבות או איך אמור להיראות הכותל, או שאלות לגבי גיור – גם יהדות העולם צריכה לקבל קול”.

הפסיקה נגד היין מהשטחים

(flickr)

בית המשפט הפדרלי של קנדה קבוע בסוף יולי כי סימון יין שיוצר בהתנחליות שבשטחים הכבושים, בתוך יין תוצרת ישראל אינו מותר. זאת כיוון שמדובר בדברי שקר, הטעייה והולכת שולל של ציבור הצרכנים.

הפסיקה הקשה נגד היין מהשטחים ניתנה בעקבות עתירה של אזרח יהודי מהעיר וויניפג, בשם דיוויד קטנבורג, שהוא פעלי פרו פלסטיני. הוא טען בעתירתו כנגד ממשלת קנדה, שיינות שיוצרו בהתנחלויות שבשטחים אינם יכולים להימכר עם תווית של יין שיוצר במדינת ישראל. לדברי קטנבורג הקהילה הבינלאומית וכן גם קנדה לא מכירות בהתנחלויות שבשטחים, כחלק אינטגרלי ממדינת ישראל. העתירה של קטנבורג הוגשה נגד סוכנות הפיקוח על המזון של קנדה, שבמקור אישרה את מכירת היין מההתנחלויות בשטחים עם התווית מיוצר בישראל.

שופטת בית המשפט הפדרלי, אן מקטביץ, פרסמה את פסק הדין שלה (שמתפרש על פני ארבעים ושלושה עמודים). היא אמרה בין היתר בהחלטתה כי יש מעט מאוד דברים כה מורכבים וסבוכים בהם המדיניות במזרח התיכון. וכן קיומן של ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. אלה מעלים נושאים פוליטיים מסובכים, רגישים ועמוקים. עם זאת, אחת הדרכים השלוות אשר בה יכולים בני האדם להביע את עמדותיהם, היא דרך קבלת ההחלטות שלהם, כאשר הם רוכשים מוצרים שונים. כדי שיכולו להביע את עמדתם בהקשר זה, על הצרכנים לקבל מידע מדוייק לגבי זהות המוצר שנמצא במחלוקת. עוד קבעה השופטת של בית המשפט הפדרלי כי סימון יינות שיוצרו והוכנסו לתוך בקבוקים בהתנחלויות שבשטחים, כיין שיוצר במדינת ישראל, הוא דבר שקרי, מטעה ומוליך שולל את ציבור הצרכנים. לדבריה בהתנהלות שכזו מפירים את חוקי המקור של מוצרי מזון (כולל יינות) ותרופות. ההחלטה שמאפשרת לסמן יין שיוצר בהתנחלויות הישראליות שבשטחים כיין שיוצר במדינת ישראל, לא נופלת בגדר האפשרי והמתקבל על הדעת. אגב שופטת סירבה לקבוע כיצד כן יש לפרסם מהיכן היין בשטחים הכבושים יוצר. זאת לאור חילוקי הדעות המשמעותיים בכל הנוגע למעמד החוקי של ההתנחלויות הישראליות, בשטחי הגדה המערבית. היא ציינה כי אינה מתכוונת ליישב סוגיה זו בתיק שלפניה.

השופטת מקטביץ שלחה את התביעה של קטנבורג בחזרה לסוכנות הפיקוח על המזון של קנדה, על מנת שתדון בסוגיה מחדש. יצויין כי תחילה סוכנות הפיקוח הקנדית הסכימה לאור פנייתו של קטנבורג, להסיר את הסימון תוצרת ישראל על בקבוקי יין שיוצרו בהתנחלויות בשטחים. לאחר מכן היא חזרה בה ואז הוא עתר לבית המשפט העליון במדינה.

בהתאם לחוק הקנדי מוצרי מזון, כולל יינות אשר נמכרים בקנדה, חייבים לכלול פירוט מלא על מקור המדינה בהם הם יוצרו. כמובן שחל איסור להטעות את הצרכנים המקומיים.

לא ברור בשלב זה כיצד סוכנות הפיקוח על המזון תנהג לאור הפסיקה. לא מן הנמנע שסוגיה סבוכה זו תחזור לשולחנו של בית המשפט הקנדי לאור ערורים צפויים.

המרכז לענייני ישראל היהודים בקנדה פנה רשמית לממשלת קנדה וביקש תגיש עירעור לבית המשפט על החלטת השופטת מקטביץ. לדברי המרכז נפלו מספר טעויות משמעותיות בהחלטת השופטת. זאת כיוון שהדבקת התוויות על מקור היצור של בקבוקי היין מההתנחלויות בשטחים, תואמת את רוח הסכם הסחר החופשי בין קנדה לישראל שנחתם לאחרונה. וכן תואמת את החוק הקנדי והחוק הבינלאומי.

במרכז מציינים כי אם כן יוגש ערעור הם יבקשו מבית המשפט לקבל מעמד של מתערבים בדיון המדובר, על מנת להבטיח שהחוק הקנדי והחוק הבינלאומי יפורשו ויושמו כראוי.

החוק החדש בקוויבק

(Paul VanDerWerf)

חוק עשרים ואחד כך קוראים במחוז קוויבק לחוק החדש שעבר לאחרונה בפרלמנט של קוויבק, שישפיע משמעותית על אורח החיים של שומרי המסורת במחוז, יהודים ומוסלמים כאחד. החוק החדש אוסר על כל מי מאלה שעובדים במשרות הציבוריים ללבוש בגדים או לענוד מסמלים הקשורים בדת כלשהי, בשעה שהם מבצעים את תפקידיהם הציבוריים. יש לזכור שקוויבק היא המחוז השני בגודלו בקנדה ובעיר המרכזית והגדולה שלה – מונטריאול גרים יהודים ומוסלמים רבים

ומי יסבול בעיקר מחוק מהפכני זה: יהודים אשר הם חובשי הכיפות, מוסלמים אשר הם חובשי חיג’אב, סיקים והודים אשר הם חובשי טורבנים. האיסור עלול להשפיע קרוב לוודאי גם על נוצרים שעונדים צלבים. החוק יכול על כל העובדים הנושאים במשרות הציבוריות.ובהם בין היתר: אנשי כוחות האכיפה והשוטרים, תובעים ציבוריים, שופטים ומורים בבתי ספר ציבוריים.

הצעת החוק עברה בפרלמנט של קוויבק לאור כך שהמפלגה השלטת החדשה – מפלגת הקואליציה למען העתיד של קוויבק, הבטיחה לבוחריה בבחירות האחרונות (שנערכו בחודש אוקטובר אשתקד) ליישמו מהר ככל הניתן.

המושל של קוויבק, פרנסואה לגולט, ציין בהודעה לעיתונות כי בניגוד לביקורת הקשה נגד החוק, הוא אינו מנוגד לחופש הדת. וכן הגיע הזמן לקבוע כללים חדשים בנושא.

חשוב לדעת שחוק עשרים ואחד נקרא כך משום שהוא אינו משפיע ולא ישפיע על העובדים הנוכחיים, שעובדים במגזר הציבורי. הוא יחול על כל העובדים החדשים שיצטרפו למגזר זה. לפי ההערכות אוכלסיית קוויבק מונה כיום כשישה מיליון איש, בהם כתשעים אלף אלף מוסלמים וכשבעים וחמישה אלף יהודים.

דובר משרד ההגירה וההכללה של קוויבק, מארק-אנדרה גוסלין, הסביר את הצורך הדרוש בחוק החדש: אנחנו מאמינים כי אלה פונקציות מאד ספציפיות והן צריכות להיות ניטרליות לחלוטין. זאת על מנת להבטיח שירות ניטרלי

מהמדינה לאזרחיה. לדבריו הממשלה לא מכוונת לדת אחת בלבד וכי כל הדתות שוות ובאותה מידה.

ומי נמנה על רשימת המתנגדים לחוק זה: כארבעים אחוז מהמצביעים בקוויבק, חברי מועצת העיר מונטריאל וכן גם פקידים רשמיים של בתי הספר במונטריאל. כידוע גם ראש ממשלת קנדה הליברלי, ג’סטין טרודו, הביע ביקורת חריפה על הצעת החוק.

הצעת החוק נכתבה בצורה כזאת שהיא מוגנת לכאורה מפני אתגרים חוקתיים במשך חמש השנים הבאות. שתי הדרכים המשפטיות שעליהן ניתן להתבסס מבחינה של עתירה משפטית נגד החוק, הן של החוקה של קנדה ואמנת זכויות האדם והחופש של קוויבק. עם זאת נראה כי מנסחי החוק כיסו את עצמם מכל זווית אפשרית שתמנע מהמתנגדים לנסות ופסול אותו.

הצעת החוק אינה מגדירה בדיוק את מהו סמל דתי. ומה עם קעקוע או עגיל? האם עובד ציבור יהודי יכול ללבוש ציצית? האם הצעת החוק אוסרת על החסידים שיעבדו במשרות ציבוריות לגדל פאות?

כדי לטעון שהחוק אוסר על כל הסמלים הדתיים כאחד ואינו מפלה – הממשלה החדשה החליטה להסיר צלב קתולי שתלוי כבר שמונים ושלוש שנים בבית המחוקקים של קוויבק.

מסקר שנערך בחודש מאי האחרון בו השתתפו יותר מאלף ומאתיים מתושבי קוויבק (נערך בחסות האגודה ללימודים קנדיים), עולה כי רוב התומכים בהצעת החוק מנמקים זאת בשל רגשות שליליים כלפי מוסלמים ויהודים. על פי הסקר יותר מחמישים אחוז מהנשאלים אמרו כי מקובל על מורים בבתי הספר הציבוריים ללבוש צלב נוצרי, רק כשלושים אחוז ציינו כי מקובל על מורה בית ספר ציבורי לחבוש כיפה, ורק כשניים עשר אחוז הצביעו כי מקובל על מורה ללבוש כיסוי ראש מוסלמי.