כמחצית מהיהודים שחיים בוונקובר ובאזור אינם שייכים לשום קהילה דתית. הקהילה של ונקובר גדלה במהירות רבה, החיים היהודיים התוססים מנוהלים על ידי הפדרציה היהודית של ונקובר רבתי. יש מערכת חינוך יהודית ענפה הכוללת עשרה גנים, שלושה בתי ספר ונקובר היברו אקדמי, תלמוד תורה יסודי ותלמוד תורה תיכון, וכמה בתי ספר ערב ובתי ספר של יום ראשון: בית ישראל, אור שלום, בית הספר של בית הכנסת שלום, בית מדרש תורת חיים במערב ונקובר, בית תקווה, ביתה ספר היהודי ריצ’מונד ועץ חיים. שלושת האחרונים בעיר ריצ’מונד הסמוכה לוונקובר. הכולל הקהילתי של ונקובר רבתי, שנמצא בבית הכנסת עץ חיים, מקיים הרצאות וסמינרים ביהדות בכל אזורי ונקובר. קורסים בעברית לומדים במיני אולפן קיץ. ארגוני נוער וסטודנטים כוללים בני ברית והילל, קרן עבור סטודנטים יהודיים באוניברסיטת קולומביה הבריטית ואוניברסיטת סיימון פרייזר, שתיהן בוונקובר, וכן מכללות אחרות באזור. יש עוד ארגוני נוער: הבונים דרור, תנועה ציונית, קדימה, מועצת הנוער היהודי, הועידה הלאומית לנוער תנועת הנוער של בית הכנסת שלום ותנועת הנוער של בני ברית.
בתי הכנסת בוונקובר משקפים מגוון רחב של תנועות וזרמים יהודיים: בית המדרש בני יעקב (אורתודוכסי), בית הכנסת הספרדי היחידי במערב קנדה, חנך מבנה חדש בחודש יוני אלפיים וארבע. בית ישראל (קונסרבטיבי), הראל (שוויוני-קונסרבטיבי) במערב ונקובר, ברוח התנועה הקונסרבטיבית. לובביץ’ של מחוז קולומביה הבריטית (חסידי). אור שלום (רקונסטרוציוניסטי), שייך לתנועה לתחייה יהודית; שוחרי צדק (אורתודוכסי), שייך לקהילה האורתודוכסית הגדולה בוונקובר, מקיים תפילות יומיות, ונוכחות רבה מאד בתפילות יום השבת; בית לואיס ברייר (אורתודוכסי); שלום (רפורמי), נחנך בשנת אלף תשמע מאות שבעים ושש, בית הכנסת הרפורמי הראשון במערב קנדה. וכן שערי תפילה (מסורתי).
בוונקובר פועלים ארגונים יהודיים רבים. נזכיר אחדים: הקונגרס היהודי הקנדי אזור האוקיינוס השקט, ועדה לענייני ישראל קולומביה הבריטית, המרכז לענייני ישראל והיהודים בקנדה. הקשרים בין הקהילה היהודית בוונקובר לבין ישראל נשמרים בין היתר הודות לסניפים מקומיים של אגודות הידידים הקנדים של אוניברסיטאות ישראליות ומוסדות מחקר והשכלה גבוהה וגם מוסדות רפואה, תרבות והומניטריים.
שירותי הקהילה כוללים סוכנות לשירותי משפחה, אגודת עזרה, ומרכז שלום של מחוז קולומביה הבריטית למידע, הפנייה ומתנדבים. הקהילה פיתחה תכנית סיוע לנזקקים, יד ביד מועצה לטיפול בעוני, אגודת דיור ללא מטרת רווח, ומפעילה תכניות לאזרחים קשישים: מועצה לקשישים ואנשים עם מוגבלויות, וגם ארגונים, מועדונים, ואגודות לחברי הקהילה הקשישים: מרכז יום לקשיש לחיים, קשישי בית הכנסת שלום, קשישי הר-אל מערב ונקובר, קשישי שלום עליכם של מוסד פרץ ונקובר ועוד. מועדון טיולי טבע, מועדון פנויים ופנויות וקהילה עבור הפנויים והפנויות. שירותי סיוע למהגרים יהודים ולימודי אנגלית למהגרים למען שילובם של מהגרים יהודים בקנדה. יש גם כמה ארגוני נשים: נעמ”ת קנדה, מועצת הדסה-ויצ”ו ונקובר, נשות אמונה קנדה, מועצה לאומית לנשים יהודיות, ארגון נשים לסיוע של בית לואיס ברייר, וג’ואיש וומן אינטרנשיונל.
על הפעילות התרבותית מופקדים כמה ארגונים, ביניהם מרכז פרץ לתרבות יהודית חילונית, החברה ההיסטורית היהודית של קולומביה הבריטית וארכיבי הקהילה, שמוציאים את כתב העת של החברה ההיסטורית היהודית של קולומביה הבריטית, המוסד הגניאלוגי היהודית ופסטיבל הסרטים היהודי ונקובר, שנוסד בשנת אלף תשע מאות שמונים ותשע. יש שני ארגונים המוקדשים לזכר קורבנות השואה: מרכז השואה לחינוך וזיכרון ובו ארכיון אור קולי של עדויות , מקיים פעילות חינוכית , והארגון המערבי של ניצולי השואה משפחות וידידים. קמפוס הקהילה היהודי ע”ש הארי וג’נט וייברג בו שוכן המרכז הקהילתי של ונקובר רבתי וגם הספרייה הציבורית ע”ש יצחק וולדמן. תקשורת יהודית: יחד, פדרציה יהודית למגזין של ונקובר רבתי, ג’ואיש ווסטרןבולטין הנקרא כיום הגו’איש אידיפנדט, ומדריך לחיים היהודיים בקולומביה הבריטית.
סניף הדסה ונקובר התחיל לפעול באלף תשע מאות ועשרים. מרפאת טיפת חלב ללא תשלום נוסדה על ידי מועצת הנשים היהודיות שבע שנים לאחר מכן. באלף שתא מעות ארבעים ושש נפתח בית האבות הראשון היהודי, בסיוע תרומתו של הקומיקאי אדי קנטור. באלף שתע מאות שישים ושמונה הורחב בית האבות ושינה שמו לבית אבות ובית חולים ע”ש לואיס ברייר, יליד רומניה, מן המתיישבים הראשונים והמצליחים. ארגונים אלה סייעו רבות למהגרים יהודים חדשים בכסף, בגדים, במזון ובמגורים, ועזרו להם להשתלב בחיי הקהילה ובחברה הקנדית. בית עלמין יהודי חדש נפתח באלף תשע מאות עשרים ותשע. סניף קולומביה הבריטית של הקונגרס היהודי הקנדי התחיל לפעול בוונקובר בשנת אלף שתע מאות ארבעים ואחת.
בין שתי מלחמות העולם האוכלוסייה היהודית בוונקובר גדלה פי שלושה, בעיקר בשל הגירה. היהודים שיפרו את מצבם החברתי והכלכלי, רבים נהיו עצמאיים, סוחרים מצליחים. רבים יכלו לעזוב את אזור סטראטקונה ולעבור לשכונות חדשות יותר, של מעמד בינוני.
היהודים בוונקובר הצטרפו לתנועה הציונית בין הראשונים, וכבר בתחילת המאה העשרים נוסד שם ארגון ציוני. בשנות השלושים עמד בראש התנועה הציונית רבי י.ל.זלוטניק, יליד פולין. עוד בפולין היה פעיל בולט בתנועת המזרחי, היגר לקנדה ונהיה לראש המזרחי בקנדה. זלוטניק כיהן כרב של הקהילה האורתודוכסית בוונקובר במשך ארבע שנים החל מאלף תשע מאות שלושים ארבע, ואחר עלה לישראל.
בשנות מלחמת העולם השנייה השתתפה הקהילה היהודית במאמץ המלחמתי של קנדה. יהודים רבים התגייסו לצבא הקנדי, וכמו כן הקהילה פעלה למען יהודי אירופה. ייסודה של מדינת ישראל התקבל בברכה ובשמחה. לא זו בלבד שתמכו במדינה הצעירה תמיכה כלכלית ומורלית, עשרים ושבעהבחורים אף התנדבו לשרת בצבא במלחמת השחרור. אחד מהם, ראלף מוסטר, טייס ששירת בחיל האוויר המלכותי הקנדי, נהרג במלחמה.
אחרי מלחמת העולם השנייה גדלה האוכלוסייה היהודית בוונקובר. פליטים ומהגרים יהודים הגיעו מכל העולם. השתלבותם המוצלחת תרמה להתגבשותה של קהילה מגוונת ורב-תרבותית. מועצת הנשים מילאה תפקיד חשוב בקליטת גלי הפליטים. באלף תשע מאות ארבעים ושמונה הגיעו קבוצות ראשונות של ניצולי שואה, כולל ארבעים ושבעהיתומים. היו גם פליטים מעירק שהגיעו בתחילת שנות החמישים, יהודים מהונגריה, שנמלטו מהפרעות שאחרי המהפכה ההונגרית של אלף תשע מאות חמישים ושש, אחר כך יהודים מצ’כוסלובקיה שתיי שערה שנה לאחר מכן. ולאחרונה, בשנות התשעים – יהודים מהבלקן שנמלטו מאימי המלחמה ביוגוסלביה לשעבר. ונקובר משכה אליה הרבה יהודים מאזורי מזרח קנדה, מגמה זו התחזקה בעשורים האחרונים של המאה העשרים, וגם מהגרים מארצות הברית, ברית המועצות לשעבר, דרום אפריקה, ישראל ודרום אמריקה.
המעבר לשכונות מגורים חדשות ולפרברים הביא עמו שינוי במרכזי הפעילות היהודית בעיר. מרכז יהודי התפתח משנות הששים ברחוב אוק. באזור שלושה בתי כנסת, מרכז קהילתי, בית ספר, בית אבות ובית חולים, והרבה חנויות מזון וספרים יהודיות. אולם, רוב היהודים מפוזרים בכל רחבי העיר. אירועים אנטישמיים נדירים מאד בוונקובר. במלחמת העולם הראשונה, וגם בשנייה, יהודים בעלי שמות עם צליל גרמני עוררו לעתים התנגדות. בשנות השמונים של המאה העשרים, ובתחילת שנות התשעים, היו מעשים ספורדיים של ונדליזם כלפי מוסדות קהילתיים, הגרוע ביניהם היה שריפת בית הכנסת שלום. בתחילת שנות האלפיים דווחו מעשים נוספים נגד יהודים, מצד האוכלוסייה המוסלמית ההולכת וגדלה בעיר.
תחילת שנות האלפיים היו בוונקובר רבתי חמש-עשרה קהילות יהודיות, מקשת מאד רחבה של תנועות וזרמים. הקהילות הקונסרבטיביות הן הגדולות ביותר, אחריהן באות קהילות רפורמיות, ואילו החרדים וחב”ד הם מיעוט מסור.
המזכיר הראשון של קהילת עמנואל היה אדוארד גולד. שנים רבות עמד בראשה שמואל גינצבורגר, יליד שוויץ, אשר הגיע לוונקובר באלף שמונה מאות שמונים ושבע. הוא עסק בנדל”ן, עסקים וביטוח, ועוד בנעוריו סחר עם תושבים של קנדה בחוף השקט. גינצבורגר היה חבר מועצת העיר מערב ונקובר, וגם קונסול בשוויץ. אולם רק בשנת אלף תשע מאות שישים וחמש נוסדה בוונקובר קהילה רפורמית של ממש. עוד אישיות ראויה לציון היה השופט העליון שמואל דייויס שולץ, בן למשפחת חלוצים מוויקטוריה, קולומביה הבריטית. באלף תשע מאות וארבע עשרה נתמנה לשופט היהודי הראשון בקנדה, בבית המשפט המחוזי ונקובר.
בתחילת המאה העשרים האוכלוסייה היהודית בוונקובר הלכה וגדלה, בעיקר בשל הגירה מאירופה. כבר באותה שנה היו בוונקובר כמה משפחות יהודיות אמידות, אך רוב היהודים התפרנסו ממלאכות. כרבע מהם היו בתחום הביגוד: חייטים, מגהצים, מפעילי מכונות תפירה, ועוד. היו גם שענים, צורפים, בעלי חנויות, רוכלים. צמח גם מעמד צווארון לבן, בעיקר מנהלי חשבונות, ופקידים. הנשים היוו חלק חשוב מכוח העבודה. הן תרמו להכנסת המשפחה, הן בעבודה בעסקי בעליהן, הן כעובדות שכירות מחוץ לבית
שנת אלף תשע מאות ושבע נוסדה הקהילה האורתודוכסית הראשונה בוונקובר, בני יהודה. בית הכנסת בני יהודה (הראשון בעיר), נוסד ארבע שנים לאחר מכן בשכונת סטראטקונה. נשיא הקהילה הראשון היה זבולון פרנקס. הקהילה מנתה בעיקר מהגרים ממזרח אירופה. בית הכנסת הראשון היה מבנה עץ צנוע, ובשנת באלף תשע מאות עשרים ואחת הוחלף בבית כנסת שוחרי צדק, שהיה מבנה גדול יותר, לקהילה הצומחת. בהמשך נהפך לתאגיד בשם שוחרי צדק/חברה קדישא/בני ברית, אגודה לעזרה והגירה. ראש בית הכנסת שוחרי צדק במשך שלושים שנים היה רבי נתן מאיר פסטינסקי.
הקהילה הרפורמית, שחבריה גרו בעיקר באזור המערבי האמיד יותר של ונקובר, זנחו את הרעיון להקים בית כנסת נפרד, על מנת לשמור על אחדות הקהילה.”בית ישראל, הקהילה הקונסרבטיבית, נוסדה באלף תשע מאוןת שלושים ושתיים, ובית מדרש, של הקהילה החרדית ספרדית, נוסד אחד עשר שנים לאחר מכן.
תחילתו של החינוך היהודי הייתה צנועה, בית-ספר-ערב על יד בית הכנסת בני יהודה. באלף תשע מאות ושמונה עשרה התפתח לבית הספר היהודי של ונקובר, על יד בית הכנסת שוחרי צדק. באותה תקופה נוסד במערב ונקובר בית הספר של קהילת עמנואל. בית-הספר-ערב שלום עליכם, מוסד חילוני לקידום לשון היידיש ותרבותה, נפתח עשר שנים לאחר מכן, אך בסוף שנות השלושים נסגר, למרות מאמציה של האגודה היידית הסוציאליסטית מוטער פריין. את מקומו תפס בשנת אלף תשע מאות ארבעים וחמש בית הספר פרץ, שהוקדש לקידום אידיאלים הומניסטים וסוציאליסטים. ואילו בית הספר תלמוד תורה נפתח שלוש שנים לאחר מכן.
בשנות העשרים החלו לפעול בוונקובר ארגונים יהודיים חדשים, ביניהם מועצת נשים (החל מאלף תשע מאות עשרים ושש) ומרכז קהילתי במחוז פיירוויו (שנתיים לאחר מכן). השבועון ג’ואיש ווסטרן בולטין – שכיום נקרא הג’ואישאינדפנדט התפרסם משנת אלף תשמע מאות ושלושים. למין ייסודה, דאגה הקהילה החדשה לייסד ארגוני סעד, צדקה ועזרה הדדית. האגודה להלוואה חפשית (אלף תשע מאות וחמש עשרה) ומשרד הקהילה היהודית ונקובר (תשע שנים לאחר מכן) היו ארגוני הצדקה הראשונים, לרווחתם הכלכלית והחברתית של המהגרים החדשים. אחרי אלף תשע מאות שלושים ושתיים, הועד המנהל הוא שתיאם את פעולות כל הגופים האלה, והיה אחראי גם על המרכז הקהילתי.
ונקובר, עיר בקולומביה הבריטית, העיר השלישית בגודל אוכלוסייתה בקנדה, ומקום משכנה של הקהילה היהודית השלישית בגודלה. כשבעה אחוזים מיהודי קנדה חיים בוונקובר ובסביבתה.
משנות החמישים של המאה התשע עשרה החלו מהגרים רבים להגיע אל האזור הדרומי-מערבי של מחוז קולומביה הבריטית דהיום. רבים נמשכו לאזור בשל הבהלה לזהב, אחרים בשל הזדמנויות עסקיות מגוונות, וביניהם גם יהודים ממחוזות קנדה האמריקניים במערב, במזרח ובמרכז, ומאירופה. ייסודה של הקהילה היהודית בוונקובר היה פרי מאמציהם של מספר אישים, אשר זיקתם ומסירותם ליהדות ולמתיישבים בני דתם אפשרה את גיבושם של החיים היהודים בחוף המערבי של קנדה. אחד המתיישבים היהודים הראשונים באזור היה לואיס גולד, יליד פולין, שנודע בכינוי לואיס המדלג. הוא הגיע לאזור ונקובר עם משפחתו בתחילת שנות השבעים של המאה התשע עשרה, והקים חנות כלבו וסופרמרקט ברחוב ווטר. בהמשך הרחיבה משפחת גולד את עסקיה, ורכשה אדמות. בנו של לואיס, אדוארד עשה חיל. כבר באלף שמונה מאות תשעים ושתיים היה בעליו של בנק הלוואות וביטחונות, ובשנת אלף תשע מאות וארבעה עשרה נבחר לחבר מועצת דרום ונקובר.
לרוב מזוהה ראשית תולדות היהודים בוונקובר עם פעילותם של האחים מאיר, גודפרי, יצחק, צ’לרס ודייויד אופנהיימר, שנולדו בבוואריה, גרמניה. הם באו למחוז במערב קנדה בשנת אלף שמונה מאות חמישים ושמונה, בעקבות הבהלה לזהב. האחים אופנהיימר התיישבו במחוז ונקובר באלף שמונה מאות שמונים וחמש, שנה לפני ייסודה של העיר. שנתיים לאחר מכן היו דייויד ויצחק חברי מועצת העיר ושנה אחרי כן נבחר דייויד לראשות העיר, וכיהן כראש העיר השני, במשך ארבע שנים. האחים אופנהיימר בע”מ שהוא העסק הוותיק ביותר בוונקובר, הקימו את חנות הכלבו הראשונה, במבנה הלבנים הראשון בעיר, שעדיין עומד ברובע גסטאון. בסוף המאה התשע עשרה. הם גם רכשו שטחי אדמה גדולים, והיו בעלי הקרקעות השלישיים בגודלם בוונקובר.
בשנת אלף שמונה מאות תשעים ואחת חיו בוונקובר שמונים וחמישה יהודים. בסוף המאה התשע עשרה החלו לזרום לאזור מהגרים יהודים ממזרח אירופה. רוב המהגרים דוברי היידיש התיישב באזור הפועלים סטראטקונה, והמשיכו באורח חייהם המסורתי. רובם היו בעלי חנויות או בעלי מלאכה, ועסקו במקצועות שהביאו עמם ממזרח אירופה, חייטים, סנדלרים ורוכלים.
מנהיגם הדתי הראשון של יהודי ונקובר היה זבולון פרנקס, יליד אוקראינה אשר התיישב בוונקובר בשנת אלף שמונה מאות שמונים ושבע. בחנותו התקיימו התפילות הראשונות של הקהילה האורתודוכסית בראשיתה. חברת הציוד”י. פרנקס בע”מ היא יורשתו של העסק המקורי שייסד פרנקס. אברהם דייויד גולדשטיין, יליד פולין, עסק בפיתוח ובבנייה. הפרוייקט הנודע ביותר שלו הוא”סילביה קורט, בית הדירות הגבוה הראשון בעיר. הבניין, שנקרא על שם בתו בת השתים עשרה, הוא עדיין אחד מתווי ההיכר של מערב העיר. בימי השפל הכלכלי הגדול, בשנות השלושים של המאה העשרים, הוסב לבית-מלון, ומאז אלף תשע מאות שבעים ושש הוכרז בניין לשימור.
באלף שמונה מאות שמונים ושבע הוקצתה בבית העלמין מאונטיין וויו, שנוסד זמן קצר קודם לכן, חלקה נפרדת לקבורה יהודית. אגודת אחים הייתה הקהילה הראשונה שנוסדה בוונקובר. התפילות הציבוריות הראשונות שקיימה היו בחגים הגדולים, באוקטובר אלף שמונה מאות תשעים ואחת, באולם אבירי פיתיאס שברחוב קורדובה (כיום חלק מחנות הצבא והצי). שלוש שנים לאחר מכן הגיע מוויקטוריה בקולומביה הבריטית הרב שלמה פילו, יליד גרמניה, ועם בואו נוסדה הקהילה הליברלית. בית הכנסת של הקהילה, עמנואל, נוסד שנה אחר כך.
Dancing at a Jewish Community Centre party, 1984. (photo from JWB fonds, JMABC L.11733)
If you know someone in these photos, please help the JI fill the gaps of its predecessor’s (the Jewish Western Bulletin’s) collection at the Jewish Museum and Archives of B.C. by contacting [email protected] or 604-257-5199. To find out who has been identified in the photos, visit jewishmuseum.ca/blog.
Then-mayor of Vancouver Tom Campbell, centre, with a group of unidentified people, with the exception of Alec Jackson (third from left) and Dave Jackson (sixth from left), in 1968. (photo from JWB fonds, JMABC L.12174)
In the photo above and those below: People socializing at an unidentified event, possibly a University of British Columbia event in honour of Harry Adaskin, 1985. (The above photo is from JWB fonds, JMABC L.13764)
If you know someone in these photos, please help the JI fill the gaps of its predecessor’s (the Jewish Western Bulletin’s) collection at the Jewish Museum and Archives of B.C. by contacting [email protected] or 604-257-5199. To find out who has been identified in the photos, visit jewishmuseum.ca/blog.
(photo from JWB fonds, JMABC L.13784)(photo from JWB fonds, JMABC L.13775)Sol Kort, middle. (photo from JWB fonds, JMABC L.13762)
Tour organizer Carmel Tanaka at one of the tours last stops. (photo by Kayla Isomura)
The first Jewish neighbourhood in Vancouver was in Strathcona, which also served as the first home for many, if not most, cultural communities that make up the diverse fabric of the city. The neighbourhood welcomed wave after wave of immigrants of different backgrounds and continues to do so today. The rich multicultural history of this area – too often overlooked amid the social challenges of the larger Downtown Eastside – was given its due in a series of walking tours this spring.
Carmel Tanaka organized the tours, bringing together almost two dozen community organizations. Tanaka is chair of the human rights committee of the Greater Vancouver Japanese Canadian Citizens’ Association and an active member of the Jewish community, but the tour is an ad hoc, grassroots project with no umbrella organizing agency. Partnering agencies include Heritage Vancouver, the Dr. Sun Yat-Sen Classical Chinese Garden, the Nikkei National Museum and Cultural Centre, Vancouver Asian Heritage Month Society, the Jewish Museum and Archives of British Columbia and the Jewish Independent. The Cross Cultural Strathcona Walking Tour took place each Sunday in May, with two tours each day. Tanaka said she hopes to make the tour an annual event.
Tanaka came up with the idea after participating in a walk of Hogan’s Alley, Vancouver’s historic black neighbourhood, as part of Jane’s Walks, a global festival of citizen-led walking tours inspired by the late visionary urbanist Jane Jacobs. A week after her exploration of the neighbourhood’s black history, Tanaka took the Jewish Museum’s walking tour of Strathcona.
“We were walking similar streets and even talking about places that are right across the road from each other and I started to think, well, there must have been interaction between our communities,” she told the Independent. “Why not bring the guides, the experts, the archivists and the know-alls into one room and see if we can do something together. What started as a small group of four to five guides, who do existing tours, blossomed into 20-plus participating organizations, including community organizations, heritage organizations, the Vancouver School Board and more. We’ve been told there have been attempts to do something like this before, but not to this degree. It’s very exciting that we’re all working together.”
The tour, which took in Hogan’s Alley, Jewish Strathcona, former Japantown and Chinatown, was intended to build awareness of the contributions of immigrant communities then and now. It took place in May as part of the celebration of Vancouver Asian Heritage Month and Canada’s Jewish Heritage Month.
The theme of the walking tour this year was education and the starting point of the two-and-a-half-hour adventure was Lord Strathcona Elementary School, the city’s oldest. Referred to as the “League of Nations” for its diversity, the school remains one of the most multicultural in the country.
One former Strathcona student, Elder Larry Grant of the Musqueam Nation and Chinese-Canadian communities, recalled the experience of growing up in the area and the impact the cultural mosaic had on him and others.
Opened in March 1891 as East School, it was renamed in 1909 in honour of Donald Smith, Lord Strathcona, who drove the last spike in Canada’s first transcontinental railway. To get a sense of the extraordinary range of ethnicities, a survey in 1940 indicated that the students included 650 of Japanese descent, 300 Chinese, 150 Italian, about 150 Yugoslavian, Ukrainian and Polish students, about 100 of British descent, several from India and a scattering from other European countries. After the regular school day, many of the students would have proceeded to after-school programs in their heritage language at, for example, the Vancouver Japanese Language School and Japanese Hall, a 1906 building on Alexander Street where the tour finished.
A tour participant holds up a picture from the Talmud Torah Grade 4 class, circa 1965; Gita Kron, teacher. (photo from Jewish Museum and Archives of British Columbia)
Jewish kids would have made their way down the block from Strathcona elementary to the B’nei Yehuda synagogue, since converted to condos but, at the time, the spiritual and figurative centre of Jewish life in the city. The synagogue opened in November 1911, with an after-school program in Jewish tradition. A full-time day school, Talmud Torah, opened there in 1921 and moved to its current location on Oak Street in 1948.
In 1942, when the Canadian government instituted a wartime policy against Japanese and Japanese-Canadians, about half of Strathcona school’s population disappeared, forcibly relocated to camps in the British Columbia interior and elsewhere east.
The tour featured different community guides at each destination along the route, bringing together a patchwork of knowledge about different communities to help participants form an impression about how different communities maintained their distinctiveness while interacting with the variety of cultures and languages around them.
Not far from the industrial waterfront, Strathcona grew, in part, from the maritime trade, especially the 1858 discovery of gold in the Fraser Canyon. But, as guides noted, the area has probably been a gathering place for thousands of years, initially as a summer campsite for the Musqueam, Squamish and Tsleil-Waututh First Nations. The 1858 gold rush, and successive ones further north, brought merchants from China and Jewish provisioners from San Francisco. Indentured labourers from China, who worked on the Canadian Pacific Railway, helped launch the beginnings of Chinatown in the area around Pender Street. Japanese, Portuguese and Italian immigrants followed, with many working in the Hastings Sawmill and other resource-related industries.
The tour passed the National Council of Jewish Women Neighbourhood House on Jackson Street, a locus of Jewish social activity that is seen as a precursor to the Jewish Community Centre. The Vancouver chapter of NCJW was founded in 1924 and helped new immigrants settle, learn English and find jobs. One of their landmark programs was the Well Baby Clinic, which immunized kids and helped new parents care for their families. National Council remains active today, providing services especially for families and youth, educational and advocacy programs around human trafficking and spreading awareness about Jewish genetic diseases.
Later, the tour passed Oppenheimer Park, named for the city’s first – and so far only – Jewish mayor, David Oppenheimer.
An important part of the tour was Hogan’s Alley. The creation of the Georgia Viaduct destroyed a large part of the historic black neighbourhood but Fountain Chapel, a branch of the African Methodist Episcopal church, still exists, though it is now a private residence.
Vanessa Richards of the Hogan’s Alley Society leads guests down Hogan’s Alley. (photo by Matt Hanns Schroeter)
From Hogan’s Alley, the old Canadian National Railway station looms large to the south, and it was the profession of Pullman porter, made up almost exclusively of African-American and black Canadians, that was a launchpad to the middle class for many black families. The development of the black neighbourhood in this location owed its origins to the proximity to the train station.
From there, the tour proceeded into Chinatown and the Dr. Sun Yat-Sen Classical Chinese Garden. A sawmill at the foot of Carrall Street, constructed in 1886, provided employment for many Chinese men and set in motion the establishment of Vancouver’s Chinatown on this block.
In 1947, the Chinese Immigration Act was repealed, rescinding a racist law and opening the door to more Asian newcomers and establishing equal rights, including the right to vote, for Chinese-Canadians. The tour also recalled how, in 1907, a group calling itself the Asiatic Exclusion League incited a mob of about 9,000 rioters who rampaged through Chinatown and Powell Street, smashing windows and destroying properties. This led to the federal government reducing immigration from East Asia.
Aynsley Wong Meldrum welcomes guests to the Mon Keang School in the Wongs’ Benevolent Association building. (photo by Matt Hanns Schroeter)
The tour continued to the Mon Keang School in the Wongs’ Benevolent Association building, an example of a Chinatown clan society. These societies supported extended family members as they migrated, serving as housing agency, employment office, post office and bank for new arrivals. Chinese men could borrow money here to pay Canada’s discriminatory head tax and to send money home to their families in China.
Mon Keang School provided a classical Cantonese education to the first generation of local-born children and, in the 1930s, was just one of 10 such Chinese schools in the area. By the 1970s, Chinese families were living throughout the city and Chinese-Canadian kids were choosing sports and other extracurricular activities over Chinese school. Mon Keang School closed in 2011 but reopened in 2016 with a grassroots community program taking a different approach to Chinese language learning.
The history of Christian social action in the neighbourhood is demonstrated powerfully at the corner of Hastings and Gore, where the Salvation Army citadel, now boarded up, stands across from First United Church, a hub of social programs in the Downtown Eastside, and nearby Saint James Anglican, which also has a long activist history. While plenty of good work has emanated from these institutions, during the era of Indian residential schools in Canada, from 1883 to 1996, churches were complicit with the federal government in the genocide of indigenous Canadians through the deliberate and brutal attempts to exterminate indigenous cultures and languages.
The walking tour tries to highlight the main aspects of the area’s history, without romanticizing it.
“This is a grassroots initiative led by myself and a bunch of amazing, dedicated team members,” Tanaka said. “We’re really hoping that this will become an annual event and will be able to include even more communities next year. We’ll see what this turns into.”
Dayson Here portrays Ben Dayson’s innate business acumen and his economic success, as well as his unwavering devotion to his wife, Esther.
Following the publication of the Nemetz family biography Don’t Break the Chain: The Nemetz Family Journey from Svatatroiske to Vancouver, in 2017, comes a new book called Dayson Here: The Story Behind the Voice, compiled and written by Shirley Barnett and Philip Dayson.
Anyone who met Ben Dayson knows he was larger than life. Standing at five feet, six inches (or thereabouts), he was a giant among men. People knew him for many things, but primarily his business success, his deep and abiding love for his “beautiful wife” Esther, and his close family. What’s missing from that picture are his modest beginnings in Ukraine, the journey that brought him to Vancouver, and the man behind the voice. The new book, comprised mainly of direct quotes from Dayson – thanks to the Dayson/Barnett families and the Jewish Museum and Archives of British Columbia – and black-and-white photos, tells a more intimate story of his life. My favourite quote of his is: “I know nothing and you know even less!” Pure Ben Dayson.
The book portrays not only Dayson’s innate business acumen and the extent of his economic success, but also his unwavering devotion to his wife, Esther. She was the epicentre of his life, the voice of reason and the sole calming influence in his life.
It’s no secret that Dayson was an extraordinary character. He made his presence known, and loved to “work a room.” Within the space of a few hours, he could be loud, moody and assertive in his office, then morph into a charming, polite man in a social setting.
Dayson was very interested in real estate development, first residential and, later on, commercial. He had a natural business sense, despite having little to no formal education. There’s no question that his obsession with building and developing fed the fire in his belly. He’d often drive friends around to visit his buildings.
Starting life in Canada wasn’t easy, but, with determination and sheer energy, he parlayed his first business ventures into greater and greater things. Ironically, his difficult start in life (his father died when Dayson was 15) primed him for later success. Having witnessed pogroms and antisemitism, Dayson was determined to have a better life for himself and his family. When a cousin in Kamsack, Sask., sent papers to help him come to Canada, that gave Dayson the impetus to build that good life. Traveling from Ukraine to Moscow, then Riga, Berlin and Rotterdam, Dayson’s world opened up. In Rotterdam, “he became acquainted with new things in life – chocolate, coffee, white bread and girls.”
But Dayson became impatient to get to Canada. In anticipation of his future, he bought a few essentials: a new suit, a pair of shoes and a hat, which left him with only $7. His arrival in Canada took him from Halifax to Montreal to Winnipeg and then to Kamsack, where he settled in 1927. Beyond most everything else, gaining Canadian citizenship was one of his proudest accomplishments. A more patriotic man you could not find.
Friends from his hometown sent word that Esther Nemetz, who grew up just blocks from Dayson in Ukraine, was living in Vancouver – and she was a beauty. Despite never having met her, Dayson began a correspondence with her in 1931. He courted her by mail, despite that she was engaged to a doctor from London, Ont. Dayson’s trademark perseverance won the day and their romance grew. As some people know, Dayson began life as Boruch Deezik, but, at the urging of his wife-to-be, he Americanized his name and became Ben Dayson.
Nemetz’s six brothers had done well since their arrival in Canada and she benefited from their generosity, having the “wedding of her dreams,” after which, the couple moved to Viscount, Sask., where Ben Dayson had already purchased a general store. The book recounts that “Esther sold her furs and diamond rings to help buy inventory.” Their business grew, they made more money, and became community leaders.
Working together as partners, Ben and Esther Dayson grew their family and built a good life. They moved to Saskatoon and bought a meat market, which also did well. In 1949, Esther suggested they move to Vancouver, since her six brothers and two sisters lived there. Living in the big city, the Daysons involved themselves in the Jewish community, surrounded themselves with extended family and expanded their social circle.
In 1951, Dayson discovered real estate and became consumed by it; he built numerous apartment buildings in Vancouver, Richmond, Burnaby, New Westminster and West Vancouver. He had a remarkable sense of what would work and what wouldn’t in the real estate world. He was a pragmatist and a savvy, self-taught businessman. In the 1970s and 1980s, he discovered industrial property, and the book paints a picture of a tenacious but principled man who always got what he wanted. Unless his wife vetoed it.
Throughout their life, Ben and Esther Dayson were great philanthropists and ardent supporters of Israel. Among the many causes they supported was the Richmond Public Library, where I was first introduced to Ben. Having built the first high-rise apartments in Richmond and benefited from them, Dayson felt he owed a debt of gratitude to Richmond. So, in 2004, the couple gave $50,000 to the Richmond Public Library Endowment Fund, one of the library’s largest single donations.
An avid reader and lover of books, Ben Dayson also gave most of his personal Judaica book collection to the library, and established the Ben and Esther Dayson Judaica Collection at the Brighouse (Main) Branch. Thanks to the Daysons, the library is now home to one of the Lower Mainland’s largest Judaica collections, and includes Jewish books, DVD movies and newspapers. In 2004, Ben Dayson was awarded the British Columbia Library Association Keith Sacré Library Champion Award for his support of libraries, literacy and public access to information.
As a senior librarian at the Richmond Library, I had the honour and pleasure of working closely with Ben Dayson to develop this collection. He maintained a hands-on approach to the collection, and would regularly buy and donate Jewish-themed books to the library. Always insisting on an accurate (and usually immediate) accounting of the books he donated, I would often get calls from him, asking (telling?) me to come to his home with the library’s laptop, so I could type out an author/title list of the books he donated.
This was a regular occurrence. But I remember one particular time when there was a bad snowstorm. It was a Friday night and my home phone rang at around 8 p.m. It was Dayson. He said, “I have books for you. Come and get them.” I recall asking him, “You mean right now?” To which, naturally, he replied, “Yes.” It was around 2006 and I didn’t yet own a personal laptop. Knowing that few people ever say no to Ben Dayson (and live to tell the tale), I drove through the snowstorm to his home, bearing a pad of paper and a pen. The rest is history.
Dayson Here: The Story Behind the Voice is filled with fascinating information about the Dayson family business. But there are also plenty of surprising and humorous anecdotes demonstrating how passionate Ben Dayson was about issues that offended him personally. He pursued causes until he got a satisfactory resolution, or was forced to give up the fight, like when the government revoked his driver’s licence at age 95.
As Shirley Barnett said so eloquently in her father’s eulogy, Ben Dayson “lived his life loud and clear.” It’s nearly impossible to encapsulate the enormity of his personality, but this book does just that, with humour, honesty and love. His headstone says it all: “Once met, never forgotten.”
Copies of Dayson Here are available at the RPL Brighouse branch, the Isaac Waldman Jewish Public Library at the Jewish Community Centre of Greater Vancouver or by contacting the authors directly.
Shelley Civkin is a happily retired librarian and communications officer. For 17 years, she wrote a weekly book review column for the Richmond Review, and currently writes a bi-weekly column about retirement for the Richmond News.
Photographs from an unidentified event, possibly a University of British Columbia event, likely in honour of Harry Adaskin, 1985. In the photo immediately below, of the women socializing by the piano, Shirley Kort is second from the right. (above photo JMABC L.13770)
Shirley Kort is second from the right. (JMABC L.13761)(JMABC L.13765)
If you know someone in these photos, please help the JI fill the gaps of its predecessor’s (the Jewish Western Bulletin’s) collection at the Jewish Museum and Archives of B.C. by contacting [email protected] or 604-257-5199. To find out who has been identified in the photos, visit jewishmuseum.ca/blog.
Dave and Rose Nemetz with an unidentified group, undated. (photo from JWB fonds, JMABC L.16225)
If you know someone in this photo, please help the JI fill the gaps of its predecessor’s (the Jewish Western Bulletin’s) collection at the Jewish Museum and Archives of B.C. by contacting [email protected] or 604-257-5199. To find out who has been identified in the photos, visit jewishmuseum.ca/blog.
