Tag: Canada

Favourable position

British Columbians, like others in much of the world, are stepping gingerly into what may be a post-pandemic period – or an “inter-pandemic” phase, if the predicted second wave bears out. Our daily briefings from Dr. Bonnie Henry, the provincial health officer, and Health Minister Adrian Dix are cautiously optimistic, tempered with the reality that some people, given an inch, will take a mile. Confusion around, or contempt for, changing social distancing guidelines has meant numerous instances of inappropriate gatherings.

All in all, though, British Columbians have so far experienced among the lowest proportions of COVID-related illnesses and deaths than almost any jurisdiction in the developed world. Each death is a tragedy, yet we should be grateful for those who have recovered and the fact that so many of us have remained healthy so far. Thanks should go to all those who have helped others make it through, including first responders, healthcare professionals and also those irreplaceable workers we used to take for granted: retail and service employees and others who have allowed most of us to live through this with comparatively minimal disruptions.

In our Jewish community, so many individuals and institutions have done so much, from delivering challah to providing emergency financial and other supports for those affected by the economic impacts of the pandemic.

Canadians, in general, seem to be making it through this time as well as can be expected. Polls indicate that Canadians are overwhelmingly supportive of the actions our governments have taken during the coronavirus pandemic. How the federal and provincial governments manage the continuing economic repercussions and the potential resurgence of infections in coming months will determine long-term consequences both for us and for their popularity.

In signs that things are returning to something akin to pre-pandemic normal, Binyamin Netanyahu, Israel’s once-and-still-prime minister, is complaining about a “left-wing coup” and asserting that “the entire right” is on trial. In fact, it is not an entire wing of the Israeli political spectrum that is on trial, but Netanyahu himself, for bribery, breach of trust and fraud. He is accused of exchanging favours to friends and allies in return for hundreds of thousands of dollars in trinkets like cigars and champagne, and favourable coverage in media. Whatever strategy his team has for inside the courtroom, his PR strategy is pure deflection: blame the media, the court system, political opponents. He’s fighting two trials: the one in the justice system and the one in the court of public opinion. Netanyahu has managed to save his political hide thus far, through three successive elections and a year of coalition-building and horse trading. Predicting what might happen next is a popular but fruitless pastime.

More signs that things are not so different came from U.S. President Donald Trump on the weekend. As the death toll in the United States approached 100,000, Trump took time off from golfing to deliver Twitter rants, including retweets calling Hillary Clinton a “skank” and smearing other female Democrats for their appearance. Trump also insinuated that MSNBC TV host Joe Scarborough is a murderer.

Sitting (mostly) comfortably in our homes watching such things from afar, it’s no wonder Canadians are feeling good about the way our various governments – federal and provincial, of all political stripes – are behaving these days.

הוויכוחים על חבישת מסכות בחוץ

כאן אצלנו רבים מהאזרחים שומרים על החוק ולא מתלוננים נגד ההחלטה על הטלת הסגר, שפוגעת קשות בחיי היום יום שלנו, אך מצילה חיים של רבים מאיתנו.
(רוני רחמני)

עוד שבוע עבר בצל משבר הקורונה וכמעט שום דבר לא השתנה. נשארנו לכודים בתוך הבתים, שמענו את אותן חדשות ישנות מכל מקום בעולם, חיפשנו תקוות והתרגלנו כמעט לשמוע חדשות לא טובות. בקיצור שעמום רבתי.

מדי יום מתרבים הוויכוחים על הצורך בשימוש במסכות למיגון הפנים בעת שיוצאים החוצה ובעיקר כאשר עושים קניות בחנויות האוכל. רבים מהמומחים טוענים שמסכות רגילות (שאינן אן תשעים וחמש) לא יגנו עלינו מהווירוס הנורא, אם כי הן יכולות למנוע מאיתנו אולי מלהפיץ אותו לאחרים, כאשר אנו כבר חולים. אך הלחץ והפניקה של הציבור עושים את שלהם. יותר ויותר מנהיגים בעולם מבקשים מהאזרחים שיחבשו מסכות בעת הם יוצאים החוצה. לדעת רופאים בכירים השימוש במסכות יכול להיות מסוכן כיוון שרבים לא יודעים כיצד להתשמש בהן ובעיקר כיצד להוריד אותן מהפנים. וכן יש לא מעט שחושבים שעם המסכות הם מוגנים ואינם זקוקים עוד להמשיך ולבצע את הפעולות הבאמת חיוניות יותר להגן על עצמם, בהן רחיצת ידיים ושמירת מרחק.

ובהקשר זה: שר התחבורה הקנדי, מארק גרנו, הודיע כי כל הטסים אל קנדה וממנה מחויבים לכבוש מסכות החל מראשית השבוע הנוכחי. זאת כיוון שבביקורת הגבולות לא ניתן תמיד לשמור על מרחק פיזי בן שני מטרים, בין נוסע אחד למשנהו. ההחלטה נוגעת גם למי שמגיעים לקנדה בטיסות קונקשן. מי שלא יחבוש מסכה לא יוכל להעלות לטיסות ההמשך. השר גרנו אמר במסיבת העיתונאים לאמצעי התקשורת : “על אזרחי קנדה להמשיך ולעקוב אחרי ההנחיות בנושא בריאות הציבור ולהישאר בבתים במידת האפשר. אך אם בכל זאת צריכים לטוס, כיסוי הפנים במסכות הוא אמצעי נוסף להגן על נוסעים אחרים שנמצאים מסביב, במיוחד במצבים בהם לא ניתן לשמור על הנחיות של הריחוק הפיזי”.

בעיתות משבר ניתן ללמוד רבות על התנהגות בני האדם ואלו שאמורים להנהיג אותנו. במשבר כה קשה כמו הנוכחי – מגיפת הקורונהת שאנו סובלים ממנו כל יום, דבר נכון שבעתיים. אנו יכולים לראות בבירור את ההבדלים למשל בין אזרחי קנדה לארצות הברית, ובין מנהיגי שתי המדינות. כאן אצלנו רבים מהאזרחים שומרים על החוק ולא מתלוננים נגד ההחלטה על הטלת הסגר, שפוגעת קשות בחיי היום יום שלנו, אך מצילה חיים של רבים מאיתנו. לעומת זאת אצל השכנה מדרום המצב שונה. יש לא מעט אמריקנים שמצפצפים על השלטונות וממשיכים לבלות בחוץ ובעיקר במסיבות חוף. רבים יוצאים בימים האחרונים להפגין נגד המנהיגים המקומיים שמבקשים להמשיך ולשמור על הסגר. אצלנו ראש הממשלה ג’סטין טרודו, זוכה להערכה וכמנהיג רציני הוא ממשיך יום יום לעדכן אותנו במה שקורה ובמה שנדרש מאיתנו. אין לו כמעט אופוזיציה בימים אלה. לעומתו נשיא ארה”ב, דונלנד טראמפ, ממשיך בהתנהגות החסרת אחריות שלו – מה שמאפיין אותו מדי יום בתקופת שלטונו. טראמפ מעודד בימים אלה את המפגינים שיוצאים נגד ההחלטה להמשיך ולשמור על הסגר, ובעצם יוצר דה-לגיטמיצה למנהיגים של אותן מדינות. זהו אותו טראמפ שטען בתחילת המשבר שארצו שולטת במצב והחיידק יחלוף תוך שבועות בודדים. טראמפ כרגיל מאשים את המפלגה הדמוקרטית בכל ובעיקר את קודמו בתפקיד, ברק אובמה.

בהקשר יחסי קנדה וארה”ב יש לציין שטרודו וטראמפ החליטו יחדיו להאריך את מצב סגירת הגבול היבשתי בין שתי המדינות לחודש נוסף, עד העשרים ואחד במאי. זאת למעט מי שצריך לעבור בין שתי המדינות בהם משאיות עם ציוד ואוכל.    

חיים חדשים שלא היינו רוצים בהם

הכל שקט וכמעט דומם בוונקובר.
(רוני רחמני)

כשאני יושב לכתוב שורות אלה אני מנסה להיזכר איזה יום הוא היום. ומדוע? כיוון שכל הימים נראים אותו הדבר, הכל שקט וכמעט דומם, החדשות הן אותן חדשות והן עוסקות רק בנוגע למשבר הקורונה הנוראי, לא פוגשים חברים, כן מדברים עימם בטלפון לשיחות ארוכות. כמעט ואין שינויים בחיי היום יום שלנו גם כאן בוונקובר.

העולם הפך להיות דומה, בשיחות הטלפון עולה אותה תמונת מצב עגומה. נראה שכמעט כולנו ממתינים בסבלנות שהולכת ופוקעת לחדשות טובות לשם שינוי. כן נמאס לנו להיות נעולים בבתים במרבית שעות היום, כאשר לחלק לא מבוטל אין בכלל אפשרות לצאת החוצה ולנשום קצת אוויר צח. מה כבר ביקשנו?

למדתי בשיחות הטלפון הרבות שאני עושה מדירתי שבדאון טאון ונקובר ללכת תוך כך שאני מחזיק את הטלפון. כך אני צובר לפחות קילומטר בכל שיחה ארוכה. החברים שואלים מה חדש? ואין לי מה לחדש להם. אני יכול רק לספר על הקשיים בעבודה, הפגיעה הקשה במעט החסכונות שיש לי. שום דבר חיובי בעצם. אני יכול לספר להם על ההליכות בחוץ שאני עושה כשהכוונה להגיע לכעשרה ק”מ מדי יום. האם זה באמת מעניין מישהו? כשאני עובר לשלב השאלות התשובות של חברים דומות מאוד לאלו שלי. לפעמים לכן אני אומר לבת זוגתי שאין טעם בכלל לדבר עם חברים או בני משפחה בימים טרופים אלה, כאשר אין לנו ממש דברים לחדש בהם? בנימה סקרסטית אני אומר כי כיום כולנו באותה סירה אך בסירה יש גם מספר חורים.

נזכרתי הבוקר כאשר התעוררתי לאור השקט המדהים בחוץ והלווואי והיה נובע מהסיבות הנכונות, בביקורי בישראל בסוף פברואר. זה נראה כי הוא התקיים לפני חודשים ארוכים מאוד לאור מה שקרה וקורה בחיינו מאז. אני עוד הספקתי לטוס מקנדה לישראל לפני שהמדינות נעלו את שעריהן. כשחזרתי בראשית מרץ עוד לא נדרשנו אז להיכנס לבידוד עצמי של שבועיים. ניצלתי בעור שיני אני אומר לעצמי כדי לעודד קצת את רוחי הקודרת.

הביקור בארץ הקודש ארך בדיוק שבוע ימים. נחתי בשישי בלילה בנתב”ג כדי שלא אפגוש בחרדים והמראתי בשבת בבוקר מאותה סיבה. כך אני מספר לחברים. אך בעצם נחיצותי בעבודה היא שקבעה את לוח הזמנים הקצר לביקור במולדת הרחוקה.

מה הסיפקתי לעשות שם: קודם כל להיות עם הורי בתל אביב שעברו כבר את גיל התשעים ומצבם בסך הכל לא רע. הם נשואים רק שבעים שנה וכנראה ישברו את שיא גינס. במקביל פגשתי מספר חברי משפחה נוספים בהם אחי. יצאנו לארוחת צהריים טובה במסעדה יוקרתית ליד בתי המשפט בתל אביב, כאשר הפעם לשם שינוי הוא לא איחר אלא אפילו הקדים.

במהלך כל השבוע נשארתי רק בתל אביב ולא מצאתי סיבה לבקר בעיר הולדתי ירושלים. לא אוהב את מה שקורה שם ומעדיף שלא לראות את זה מקרוב.

בסך הכל הצלחתי לדחוס לשבוע הישראלי לא פחות משש עשרה פגישות. רובן עם חברים וכן עם עמיתים לתחום המדיה בו עסקתי במשך שנים רבות. השיחות היו מעניינות ועסקו בנושאים שונים. במשך השנים הצלחתי לשמור על קשר עם מרבית חברי הטובים. עברנו ביחד הרבה וזה טוב לדעת שגם כשעוברים למדינה רחוקה מאוד אפשר להמשיך ולהישאר בקשרי ידידות.

שמחתי עד מאוד לחזור הביתה לוונקובר הנעימה. בת זוגתי קיבלה אותי בחמימותה ולשאלתה היכן אני מרגיש בבית? עניתי ישירות: בוונקובר.

משבר הקורונה: סכסוך ראשון

סכסוך ראשון נתגלע בין קנדה לארה”ב בנוגע ליצוא מסכות אן תשעים וחמש לקנדה

(pixabay.com)

סכסוך קשה ראשון נתגלע בין קנדה לארצות הברית בעידן משבר הקורונה. זאת לאור החלטת נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לעצור את יצוא מסכות אן תשעים וחמש עבור קנדה. מדובר במסכות הרפואיות הנחוצות למערכת הבריאות בקנדה. המנהיגים במערכת הפולטית הקנדית זועמים של החלטתו חסרת התקדים של טראמפ. יש לציין שטרמפ ניצל את חוקי החירום שעומדים לשרותו ואסר על חברת ‘שלוש אם’, שמייצרת את האן תשעים וחמש, לייצא אותם לקנדה. בסך הכל יש שתי יצרניות של מסכות רפואיות אלה בארה”ב ולכן הנזק למערכת הבריאות בקנדה נחשב למשמעותי.

ראש הממשלה של קנדה, ג’סטין טרודו, סירב לציין בשלב זה כמה מסכות אן תשעים וחמש קנדה צריכה מארה”ב. הוא הדגיש כי קנדה מקבלת בימים אלה משלוח של מיליוני מסכות אן תשעים וחמש דווקא מסין. קנדה מחזיקה במחסן גדול בסין שעוזר בקליטת ציוד החירום והטסתו למדינה.

‘שלוש אם’ שבסיסה במניסטוה מייצרת כמאה מיליון מסכות מדי חודש. כשליש מיוצר בארה”ב והשאר במקומות אחרים ברחבי העולם. החברה מציינת כי טאמפ אוסר עליה לייצא את המסכות הרפואיות לקנדה, ויהיו לכך השלכות הומנטריות משמעותיות. הדבר יכול לגרום בעצם למדינות כמו קנדה לעשות את אותו הדבר לארה”ב – ולהפסיק לייצא אליה מוצרים חיוניים בעיקר בעת המשבר הנוכחי.

טרודו טוען כי כל העת מתמשכות השיחות עם ארה”ב לשמירה על זרימת הסחורות והשירותים הדו-כיווניים. זאת לאחר שהגבול הארוך בין שתי המדיניות נסגר לנסיעות לא חיוניות. טרודו: “אנו מקבלים אספקה ​​חיונית מארה”ב, אך גם ארה”ב מקבלת אספקה ​​ומוצרים חיוניים. וכן אנשי מקצוע בתחום הבריאות מקנדה בכל יום ויום. יש לזכור שאלה דברים שהאמריקאים מסתמכים עליהם, וזו תהיה טעות ליצור חסימות או להפחית את כמות הסחר הלוך ושוב של סחורות ושירותים חיוניים, כולל סחורות רפואיות, מעבר לגבולנו. זו הנקודה שאנחנו מסבירים באופן ברור מאוד לממשל האמריקני ברגע זה”.

טראמפ ניצל את הוראות החירום הפדרליות שעומדות לרשותו וכאמור הודיע ל’שלוש אם’, לספק מעתה את המסכות הרפואיות אן תשעים וחמש רק לשוק האמריקני. זאת לאור ביקורת קשה המוטחת בנשיא האמריקני כמעט כל יום על כך, שציוד רפואי חיוני חסר בבתי החולים ברחבי ארה”ב.

יועץ המסחר של הבית הלבן, פיטר נווארו, ציין בהקשר זה כי במהלך הימים האחרונים החליט ממשל טראמפ לדאוג שייצור הציוד הרפואי בארה”ב יעמוד לראשות המערכת הרפואית המקומית, ויגיע למקומות הנכונים. נווארו: “אז מה שהולך לקרות, שעם החתימה על הצו הזה, אנחנו הולכים לפתור את הבעיה. ככל הנראה עד מחר ייסגר העסק כיוון שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד להפסיד ימים או שעות, אפילו דקות בתוך המשבר הזה”.

סגן ראש הממשלה הקנדית, כריסטיה פרילנד, הצביעה על כך שהיא מבינה כמה חשוב להמשיך ולהעביר הזמנות לקנדה ובמקביל גם לארה”ב, מכיוון שיש הרבה סחר שחוזר קדימה ואחורה בשירותים חיוניים, וזה יכול בסופו של דבר לפגוע באמריקאים, כפי שזה יכול לפגוע בנקדה. היא מקווה שהקשר בין שתי המדינות ימשיך להיות חזק ויציב ולא יהיו הפרעות בשרשראות האספקה לשום כיוון.

הפרמייר של מחוז אונטריו, דאג פורד, הודיע כי הוא מאוכזב מאוד מהנשיא האמריקני ולעולם לא יסתמך עליו יותר. פורד: “אני לא יכול להדגיש עד כמה אני מאוכזב מהנשיא טראמפ בגלל קבלת ההחלטה הזו. אני לא מתכוון לסמוך שוב על טראמפ”.

בעידן הקורונה

ראש הממשלה, ג’סטין טרודו

הממשלה הקנדית מגבירה מאמצים כדי למנוע את התפשטות נגיף הקורונה שמשפיע קשות על החיים כאן. ראש הממשלה, ג’סטין טרודו קרא שוב לקנדים שנמצאים בחו”ל לחזור הביתה לפני שיהיה מאוחר מדי. זאת כיוון שקנדה סגרה את הגבולות שלה כמו מדינות אחרות. בעשרים ואחד בחודש נסגר הגבול בין קנדה לארצות הברית, לאחר תיאום ממושך עם הממשל האמריקני. הגבול נסגר בשלב זה לחודש ימים ומעתה רק סחורות יכלו לעבור בין שתי המדינות השכנות.

קרוב לשלושה מיליון קנדים חיים כיום מחוץ למדינה ולא ידוע כמה מהם מעוניינים לחזור הביתה. טרודו מזכיר להם שוב לחזור לקנדה כל עוד אפשר כאשר חלון האפשרויות הולך ונסגר. למי שמתקשה כספית לרכוש כרטיס טיסה – הממשלה מציעה הלוואות של עד חמשת אלפים דולר לעזור להם. הקריאה להחזיר את הקנדים נשמעת בקול רם לאור הגידול המשמעותי במספר החולים והמתים בעולם, מווירוס הקורונה. בקנדה מספר החולים כבר חצה את השניים עשר אלף.

טרודו אומר לקנדים: “אם אתם בחו”ל, הגיע הזמן שלכם לשוב הביתה. אם רק הגעתם, עליכם לבודד את עצמכם למשך שבועיים. ולבסוף כל הקנדים, עד כמה שניתן, צריכים להישאר בבית. ביחס לאזרחי קנדה שנמצאים כעת מחוץ למדינה אני יודע שהחדשות האלו יעוררו חששות”.

כחלק מהמגבלות שהטילה קנדה בכדי להיאבק בהתפשטות וירוס הקורונה, הוחלט שכל מי שמרגיש סימפטומים הקשורים לנגיף הקוביד-תשעה עשר, לא יוכל להיכנס לקנדה. בנוסף, חברות התעופה הונחו למנוע כניסה ועלייה למטוס של כל מטייל שנראה כי סובל מסימפטומים של הנגיף.

בד בבד, ראש הממשלה טרודו אמר כי הממשלה בקנדה תתמוך באזרחים קנדיים שנמצאים כעת בחו”ל באמצעות תכנית מיוחדת שתכסה את העלויות של החזרתם לקנדה, או שתשלם על הצרכים הבסיסיים של אזרחים קנדיים בזמן שהם ממתינים לשוב ארצה.

ראש הממשלה טרודו הדגיש כי הממשלה הפדרלית בוחנת צעדים נוספים למניעת ההתפשטות, ובין היתר שוקלת אמצעים קיצוניים יותר כמו החלת חובה אזרחית לבידוד עצמי. טרודו: “נקטנו במספר צעדים עוצמתיים ואנחנו לא מסירים אף אופציה מהשולחן. אנחנו בוחנים באופן יומי את הצעדים הבאים שאנחנו עלולים לקחת או שלא כדאי שניקח, והשיחות בנושאים אלה נמשכות”. טרודו עצמו היה בבידוד בביתו באוטווה הבירה לאחר שאשתו סופיה טרודו לקתה בקורונה, לאחר שביקרה בבית קנדה בלונדון בריטניה.

בין ארה”ב לבין קנדה יש את אחת ממערכות הסחר הבילטרליות הגדולות ביותר בעולם והכלכלות שלהן שזורות זו בזו. הגבלה קפדנית על תנועה בין הגבולות תיצור בעיות משמעותיות עבור תעשיית הרכב, כמו גם להובלת מזון ותרופות. לדברי נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, סגירת הגבול בין קנדה לארה”ב בהסכמה הדדית ובאופן זמני לתנועה לא חיונית, לא תשפיע על המסחר בין שתי המדינות. טרודו הוסיף: “הממשלות שלנו מכירות בחשיבות המכרעת לשמירה על קווי האספקה בין שתי המדינות, המבטיחים שמזון, דלק ותרופות מצילות חיים יגיעו לאנשים החיים משני צדי הגבול. קווי האספקה, כולל משאיות עם סחורות, לא יושפעו מהצעדים החדשים”.

טרודו שחשף חבילת סיוע למשק, לעסקים, גופים קטנים ולמרבית העובדים שהופכים למובטלים, בגובה של יותר משמונים ושניים מיליארד דולר. סכום הסיוע צפוי לגדול משמעותית ככל שהמשבר הבריאותי והפיננסי ימשכו. כבר ידוע על יותר מחצי מיליון תושבים שפנו לקבל דמי אבטלה, לאחר שאיבדו את מקום עבודתם. צפוי שגם מספר המובטלים יגדל משמעותית לאור משבר הקורונה, כאשר המדינה הולכת ונסגרת לכל פעילות.

United by challenges

After two inconclusive elections in Israel, incumbent Prime Minister Binyamin Netanyahu appears certain to form a government after elections Monday, ending an unprecedented period of political instability.

Whether Netanyahu himself, under indictment and slated for a trial this month on corruption charges, will remain prime minister for long, the right-wing is certainly poised to govern for the near future. Israel’s Supreme Court explicitly refused to offer an opinion on whether a convicted prime minister could continue in office, a question that may now go from theoretical to very real.

Jews in the Diaspora, including a great many here in British Columbia, follow politics in Israel casually or closely, as many of us do the machinations of American politics that are also roiling this week. Canadian politics and those in British Columbia, around issues of environmental policy, disruptive protests and a host of other topics, have people here at home fired up about politics even without elections on the near horizon.

While there are countless issues and contests vying for our attention, there is also an undercurrent of less immediate yet possibly more ominous peril facing our democracies. Threats of external influence from bad actors, like a repetition of the Russian interference in U.S. elections in 2016, are cause for serious concern. The rise of domestic extremism – in mainstream politics as well as in the form of underground and sometimes violent movements – also deserves close attention. So does apathy.

All of these influences and attitudes present dangers to our democracies – in Canada, in the United States, in Europe and Israel. Newer democracies in Central and Eastern Europe have demonstrated how fragile the tissue of open, accountable and responsive government can be. It is alarming to witness the path that Hungary, Russia, Turkey and Poland have been on recently. Our democracies – in the United States and Canada, even Israel – may be somewhat older, but these countries are still warnings of how things that we take for granted can be snatched away. Democracy is less an enormous oak with deep and broad roots than it is a delicate flower that requires nurturing and constant attention.

For this reason, when there are government policies or election outcomes with which we disagree, we should remind ourselves that democracy may be the ultimate win-some-lose-some proposition and recommit ourselves to respect for the institutions of our democracy, not just when they serve our interests but even – especially – when they deliver outcomes that we find disagreeable. At the same time, we should be identifying and calling out every instance when a political leader or movement threatens the institutions or norms of our democracy.

Amid all of these political dramas, very daunting situations that recognize no geographic or ideological boundaries are challenging each and every one of us. This week, again, coronavirus is spreading and causing panic. Meanwhile, the dangers posed by climate change escalate every day. The economic impacts of these global concerns are blaring across the business pages: pandemic fears are causing wild stock market fluctuations, while the measures necessary to alter the course of climate change demand fundamental economic shifts. All of these threaten to exacerbate existing inequalities locally, nationally and internationally, threatening our morality and the stability of our world.

In the face of existential issues like these, the differences in our ideologies in countries like Canada, Israel or the United States fade into shades of grey. This is perhaps optimistic: that the differences between us are minimal in comparison to the difficulties we face together. That should motivate us to look beyond or to bridge our differences and recognize both the humanity in those with whom we disagree and the challenges to humankind that we must overcome together or succumb to apart.

מחויבים לפיתרון של שתי מדינות

בראשית החודש התקיים דיון בפרלמנט הקנדי בנושאי התוכנית החדשה של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, תנועת הבי.די.אס וביטחון.

בנושא התוכנית של טראמפ שאל חבר הפלרמנט מטעם המפלגה הדמוקרטית החדשה, אלכנסדר בולריס: “הממשלה הליברלית הנוכחית מתרברבת על המונטין של קנדה על הבמה העולמית. עם זאת, הממשלה מסרבת לגנות את מדיניות המזרח התיכון החדשה של טראמפ, שתאפשר להעניק לגיטימציה לכיבוש הבלתי חוקי של שטחים פלסטינים, מחריפים המתחים בין הצדדים ומסתבכת האופציה להשגת פיתרון של שלום. במקום להוקיע את התוכנית, הליברלים רוצים ללמוד אותה. אין מה ללמוד. תוכנית זו לא תסייע לשני הצדדים לנהל משא ומתן לשלום בר-קיימא, או לשים קץ לעוולות שעומדות בפני הפלסטינים. מתי הממשלה תוקיע את המדיניות החדשה של טראמפ?”

ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, הישיב לשאלת בולוריס: “המדיניות של קנדה ביחס למזרח התיכון נקבעה מזה זמן רב והיא ברורה מאוד. אנו מחויבים לפיתרון של שתי מדינות, באמצעות משא ומתן שיתנהל ישירות על ידי שני הצדדים המעורבים. זה לוקח בחשבון שישראל צריכה להיות בטוחה ודמוקרטית ופלסטין צריכה להיות בטוחה ודמוקרטית. אנו פועלים למען מטרה זו בצורה סבירה עם שותפינו באזור ובכל העולם”.

בנושא תנועת הבי.די.אס שאל חבר הפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית, דיוויד סוויט: “תנועת החרם והסנקציות ממשיכה במערכה נגד ישראל בקמפוסים בערים השונות בקנדה. בחצר האחורית שלי, כשזה קרה לראשונה, כמה מתנועת הבי.די.אס קראו להטיל סנקציות נגד פרופסורים יהודים באוניברסיטת מקמאסטר בהמילטון. לאור העלייה המדאיגה של האנטישמיות בקנדה, בצפון אמריקה ובעולם, האם הממשלה הליברלית יכולה להבהיר אם היא רואה את תנועת הבי.די.אס כאנטישמית?”

שר החוץ, פרנסואה-פיליפ שמפיין, הישיב לשאלת סוויט: “אנו תמיד עומדים על הערכים הקנדיים והעקרונות הקנדיים ונמשיך לעשות זאת לא רק בקנדה אלא על הבמה הבינלאומית”.

בנושא בטיחות הציבור שאל חבר הפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית, גראנט גנוס: “לפני כשנה וחצי הצעתי בפרלמנט לקבוע כי כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים הם ישות ארגונית טרוריסטית. הצעת החוק אושרה בתמיכת נציגי הממשלה הליברלית. המטוס האזרחי האוקראיני הופל על ידי משמרות המהפכה באיראן בחודש שעבר, וקנדים רבים נהרגו. אני רוצה הסבר מדוע הממשלה בחרה שלא לרשום את החוק הנ”ל?”

השר לביטון פנים ולהיערכות לשעת חירום, ביל בלייר, הישיב לשאלת גנוס: “אנו ממשיכים במחויבות שלנו לשמור על הביטחון של הקנדים. אנו ממשיכים לעבוד ביחד עם מדינות אחרות להבטיח שאיראן תישא באחראיות על תמיכתה בטרור. אנו הטלנו סקנציות על איראן ועל כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים, וכן על בכירים בהנהגתם. קנדה כבר עשתה מספר פעולות נגד משמרות המהפכה האיראניים ובהן רישום הארגון כארגון טרור. בשנה שעברה הוספנו שלוש קבוצות שקשורות לשלטון האיראני לחוק הפלילי, שמגדיר אותן כגופי טרור. רישום גורמים לרשימה הוא תהליך מתמשך. גורמי הממשלה ממשיכים לבדוק ולהעריך את כל קבוצות ולעקוב אחר התפתחויות חדשות”.

גנוס שאל שוב: “מדוע בחרה הממשלה שלא לרשום את כוח קודס כישות טרור, שנה וחצי לאחר שאושר החוק”.

בלייר ענה: “רישום גורמים אלה הוא תהליך מתמשך. אנו סומכים על גורמי ממשלה שימשיכו להעריך את כל הקבוצות ולעקוב אחר התפתחויות חדשות. כוח קודס כבר נרשם על ידי קנדה כישות טרוריסטית. בשנה שעברה עשינו צעד נוסף והוספנו עוד שלוש קבוצות איראניות לרשימת ארגוני טרור תחת החוק הפלילי. אנו ממשיכים לעסוק בתהליך הזה ולעקוב אחר ההתפתחויות ככל שהן מתגלות”.

אזהרת מסע

באזהרה נאמר כי יש להימנע לחלוטין מלהגיע לרצועת עזה. (David Berkowitz) 

הממשלה הקנדית פירסמה אזהרת מסע לישראל, עזה והשטחים – לאור הגברת המתיחות במזרח התיכון, והפעילות של האמריקנים מול האיראנים והפוך. אזהרת המסע שפורסמה בראשית החודש עדיין תקפה.

לגבי ביקור בישראל נאמר באזהרת המסע שיש לנקוט באמצעי זהירות מירביים. עוד נאמר כי מצב הביטחון בישראל עשוי להשתנות בצורה משמעותית ולכן יש לעקוב מקרוב אחר הנעשה.

באזהרה נאמר עוד כי יש להימנע לחלוטין מלהגיע לרצועת עזה, בזמן שהסיכון גבוה לפעילות טרור ופעילות צבאית עויינת באזור. לגבי השטחים נאמר שיש להימנע מלהגיע אליהם אם אין צורך בכך, לאור הסכנה הביטחונית הרבה. זאת למעט רמאללה, יריחו ובית להם שנחשבות לערים בטוחות יחסית. עוד נמסר כי אם אין צורך בכך יש להימנע מלהגיע לגבול של ישראל ורצועת עזה, לאור הסכנה של משלוח טילים מעזה לישראל.

באזהרת המסע נאמר שיש להימנע לחלוטין מהלגיע לרמת הגולן בגבול של ישראל וסוריה, בעיקר לאור הגברת הפעילות הצבאית של ישראל באזור. זאת למעט הכפרים הדרוזים באזור.

כן יש להימנע לחלוטין למהגיע לגבול של ישראל ומצרים, עד למרחק של חמישה קילומטר ממנו. זאת למעט העיר אילת.

עוד נאמר כי יש להימנע לחלוטין מלהגיע מלהגיע לגבול של ישראל ולבנון, עד למרחק של חצי קילומטר ממנו. זאת לאור פעילות צבאית באזור.

לא בדיוני: בית המשפט העליון בקנדה העניק אזרחות לבנים להורים מרגלים רוסים

בית המשפט העליון של קנדה החליט לפני מספר שבועות להעניק אזרחות קנדית לשני בנים של הורים שהיו מרגלים רוסים.

אלכנסדר וויבילוב (כיום: בן עשרים וחמש) נולד בקנדה למרגלים רוסים שחיו בסתר, בקנדה ובארה”ב. המשטרה הפדרלית האמרוקנית (האף.בי.איי) חשפה את שני ההורים שהשתייכו לרשת ריגול גדולה בשנת אלפיים ועשר. במסגרת חילופי מרגלים בין ארה”ב ורוסיה ההורים ושני ילדיהם חזרו בחזרה לרוסיה.

סיפור החיים של ההורים היווה בסיס לסדרת הטלוויזיה האמריקנית הבדיונית “האמריקנים”. לאחר שהוריו נעצרו החליטו במשרד הפנים הקנדי להפקיע את האזרחות של אלכסנדר וויבילוב, בטענה שהוא לא זכאי להיות קנדי. נשמעו אף טענות שהוא היה מודע לפעילות הריגול של הוריו למען רוסיה. עתה כאמור בית המשפט העליון הפך את ההחלטה ודחה את כל הטענות נגד הבן. גם אחיו הגדול של אלכנסדר ווילוב – טימופיי וויבילוב (כיום: בן עשרים ותשע) “יהנה” אף הוא מהחלטת בית המשפט ויקבל אזרחות קנדית קבועה. תשעת שופטי בית המשפט העליון ציינו בפסק הדין כי במשרד הפנים הבינו את חוק האזרחות הקנדי בצורה לא נכונה, ומנעו שלא בצדק את האזרחות הקנדית של אזרח קנדי.

זוג ההורים המרגלים הגיעו לטורונו בשנות השמונים וקראו לעצמם דולנד הית’פילד וטרייסי אן פולי. כאן נולדו שני בניהם טימוטי ואלכנסדר. לאחר מכן ההורים עברו לאירופה ובסופו של דבר הגיעו לקמבריג’ בארה”ב (בשנת אלף תשע מאות תשעים ותשע). כאמור ההורים נעצרו על ידי השלטונות האמריקניים לפני כתשע שנים לאחר שהתרברר שהם מרגלים רוסים. אלכסנדר וויבילוב אמר לתקשורת במספר הזדמנויות כי הוא לא ידע שהוריו היו מרגלים ונדהם לכן ממעצרם. לדבריו אם הוריו החליטו להיות מרגלים אולי הם לא היו צריכים להביא בכלל ילדים לעולם. וויבילוב שהגיע בחודש דצמבר לביקור בטורונטו לאחר (שפורסמה החלטת בית המשפט העליון להעניק לו בחזרה את האזרחות), לא יודע עדיין היכן יתגורר באופן קבוע מעתה ואילך. גם עתידו של אחיו טיפופיי וויבילוב לא ברור בשלב זה.

Extremes and elections

Drawing parallels between political events in disparate countries may be folly, but it’s the season for frivolity, so why not. As British Conservative Prime Minister Boris Johnson was piling up an historically massive majority government, Canada’s Conservative leader Andrew Scheer was giving in to an apparently inevitable whimpering end to his leadership.

For most British Jews and many other observers, Johnson’s victory elicited something between relief and elation. While the Labour party has been the traditional home for many or most of that kingdom’s Jewish voters for generations, it is estimated that just six percent of British Jews voted to elect Labour leader Jeremy Corbyn prime minister this year. Corbyn has alienated Jewish voters and aligned with the most extreme elements in British society; his party is demonstrably rife with antisemitic people and ideas, as evidenced in a years-long probe first by the party and now by the country’s human rights watchdog. Under Corbyn, it seemed, there were two things the party would not tolerate: racism and Jews.

Of course, the election was not a litmus test on Corbyn’s antisemitism. Few non-Jewish voters probably made their decision based on that concern. Rather, his position on the ballot question – Brexit – was confused and inarticulate. Still, it was with a sense of justice, if not schadenfreude, that many Jewish observers watched Corbyn’s career collapse last week. Even so, the horse they bet on isn’t without serious flaws: Johnson is well known for his racism, xenophobia and Islamophobia, and his hard-right agenda is antithetical in other ways to many Jewish voters who may have found themselves between a rock and a hard place.

Hours earlier, Canada’s Scheer dropped the bomb that he would resign as party leader. The wagons had been circling since his defeat in the federal election in October. His Achilles heel, it is widely accepted, was his ambiguity around socially conservative policy issues.

During the campaign, opponents suggested that Scheer had concealed plans to threaten marriage equality and reproductive rights. However, the law permitting gay marriage and the absence of a law around abortion are both consequences of Supreme Court decisions, not of Parliament acting of its own volition. Barring a revolutionary shift at the Supreme Court, the status quo constitutionally could not be undone. More practically, there is very little political will to alter the status quo on these and a host of other litmus test issues. Not only are Canadians at large mostly in agreement with the way things stand, the critical mass of voters who swing elections are overwhelmingly centrist.

On the face of it, Scheer’s argument – that he has specific personal views that he would not manifest into legislation or policy; indeed, Justin Trudeau effectively and successfully made the same case four years earlier – is a morally valid one. Scheer’s problems on this front were twofold. He expressed his position poorly, failing to articulate either his deeply held values or his endorsement of the people’s consensus in a way that resonated with voters, and he misread the depth of investment many or most Canadians now have on these topics. He bet that Canadians might be satisfied with and respect the idea that he believes particular things but would not legislate on the basis of these faith-based positions. While this left many of his core supporters unenthused, it also misread the enthusiasm of the very voters he was trying to capture. Scheer’s refusal to participate in Pride parades became symbolic. A proportion of Canadians – the proportion that could swing elections – no longer wants a leader who will merely not interfere with an individual’s right to marry or to control their reproductive system, they want leaders who will unambiguously champion these rights.

There was plenty else wrong with the Conservative party’s campaign but, as Scheer tried to remind rogue members of his own party in the weeks following the results, they kept the Trudeau Liberals to a minority and, indeed, created a genuine threat of defeating them at points in the campaign, something few Conservatives thought was a reasonable possibility when Scheer was first elected party leader two years ago. Alas for him, the party smells blood and seems to want someone who can go in for the kill when this minority Parliament dissolves.

Even with the Conservative party in transition, Canadians might have to head to the ballot box before Trudeau’s four years are up. For the British, this month’s election was their third in less than five years. Meanwhile, Israel is gearing up for its third election in a year and the United States, too, is tumbling towards a fraught election.

We are in the midst, it seems, of a continuing test as to how well democracy can negotiate political extremism. At least for now, in Canada, the socially conservative “private” views of Scheer are political losers, but election results in other democracies prove that complacency can’t be an option.

טיול במזרח קנדה

נובה סקוטיה (Ron Cogswell)

 נובה סקוטיה היא מחוז מזרחי מבודד כמעט אי המחובר ליבשה ברצועה צרה שבו השתמר סגנון כפרי פשוט ותמים, כמו פעם. כך מפרסם יוסי רוזנבלום באתר של ווינט. מקור ההכנסה העיקרי נותר הדיג, ולפיכך ישנם אינספור כפרי דייגים אמיתיים ופעילים. בכל כפר ומפרץ מתנוסס מגדלור, וימי הסגריר הערפיליים מסייעים להבין את חשיבותם של המגדלורים האלה. במוזיאון המגדלור בדינגוול למדנו פרק מרתק על החיים בבדידות. המגדלור ניצב על אי המרוחק יום הפלגה מהאי השכן.

מפעיל המגדלור התגורר בו עם אשתו ושמונת ילדיו עשרים וחמש שנים בבדידות מוחלטת, שבועיים חופשה בשנה וניתוק של שישה חודשים ללא ספינות בגלל החורף העז. כל ארבע שעות, גם בלילה, היה עליו לצאת מהבית בקור מקפיא, למתוח את הקפיץ המכני ולוודא שהמגדלור לא כבה. בהרבה עיירות קטנות מצויים מוזיאונים על נושאים שונים וכדאי לבקר בה.

קהילות הקטנות, הבידוד והחורף העז תורמים לחיי קהילה ערים, והתושבים מאירי פנים וחפצי שיחה. לבית של מרי וג’ו, ליד פגיס קוב, נקלענו במקרה כי היה שם שלט של גלריה. הם אירחו אותנו בחום ובשמחה בביתם בן שני החדרים, וסיפרו שגודל הבית נובע מהצורך בחימום עז ובפינוי שלג.

ההפרדה המוחלטת בין דת ומדינה גורמת למוסדות הדת לקיים פעילות חברתית וקהילתית כדי לגייס כסף ולשרוד. כך הוזמנו לארוחת ערב כפרית המאורגנת על ידי הכנסייה האנגליקנית, ותמורת שבעים וחמישה שקלים נפרש בפנינו מזנון של אכול כפי יכולתך, עם שלל פירות ים שרק לפני שעות ספורות נשלו מהמים ולצידם סלטים וקינוחים.

המחירים בקנדה מפתיעים לטובה. בקצה הצפוני והנידח של נובה סקוטיה, במרכול כפרי המקבל את כל מצרכיו ממשאיות הנוסעות אלפי קילומטרים, מצאנו עגבניות אדומות, עסיסיות ועשירות בטעם שעלו כמחצית ממחירן בישראל.

אין במחוז בנובה סקוטיה מלונות חמישה כוכבים, אבל האירוח פשוט ומפנק. את לילותינו העברנו בפונדקים ובמלונות קטנים, לרוב על קו המים נהר, אגם או אוקיינוס, זכינו באירוח חם ושילמנו שליש ממה שהיינו משלמים על צימר בגליל.

טיול נופי וחווייתי כזה מצריך נהיגה מרובה. קשה לקלוט כמה הארץ גדולה, ואילו מרחקים יש לגמוע בדרך ממקום למקום. אבל הנהיגה קלה והכבישים מתוחזקים ומעולים. הדרך מלאה בשלטים המזהירים מפני מפגש עם איילים, אבל אנחנו פגשנו בדרך רק סנאים, דביבונים, כלבי ים ובעלי כנף מכל סוג ומין. את האייל הקורא החיה הלאומית של קנדה פגשנו רק על חולצות טי.

חופי מזרח קנדה משופעים בלווייתנים, ובשיט במעבורות המחברות בין האיים מקבלים תצפית נפלאה על משפחות של לווייתני בלוגה לבנים. בנוסף, בכל עיירה מציעים הפלגות לתצפית בלווייתנים, חלקן על סירות זודיאק שמהן ניתן לגעת ממש בחוטם הלווייתן, אבל גם בישיבה נינוחה על החוף במפרצים רבים אפשר לראותם מצוין.

איך אפשר לכתוב על קנדה מבלי להתייחס לסירופ המייפל? האדר, העץ הלאומי, מניב כמויות ענק של סירופ מייפל המזוקק במפעלים מוסדרים ובמבשלות ביתיות. הוא נמכר במגוון צבעים ודרגות איכות, כשהסירופים ממזקקות בוטיק בצבע חום כהה הם הטובים והיקרים ביותר. שווה לעצור, לטעום ולהצטייד לארץ. קשה למצוא סירופ באיכות כזו מחוץ לקנדה, והטעם באמת מיוחד. בנוסף, במחוזות הכפריים ולאורך הדרכים פזורות סדנאות רבות של אמנים מקומיים. ציירים, פסלים בעץ, יוצרים בזכוכית, קדרים, צורפים ועוד. בכל סדנה ניתן לקבל משקה חם, לרכוש מזכרות ייחודיות ששונות מהזבל התיירותי הנפוץ, וחשוב מכל להתחכך, לדבר ולהתרשם מהקנדים והחיים במחוזות כה רחוקים ושונים.